יזידים. מקור - ויקיפדיה
יזידים. מקור – ויקיפדיה

מפאת אורך המאמר, נביא אותו בשני חלקים. להלן החלק הראשון: השירה האזידית

מבוא: טרגדיה אנושית (אירוע טראומתי, שבר, אסון) גורמת לפרץ של כתיבה תגובתית (שירה, סיפורת וסוגות אחרות)

שירת הפוגרומים היזידית (או “האזידית” כפי שהם מכנים את עצמם) היא ראשונית וחסרת תקדים בתרבות האורלית הייחודית הזאת. ישנם קווי דמיון רבים בין העם האזידי לבין היהודים מבחינה היסטורית וחברתית. עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים בין שתי הקהילות מאותן הבחינות ממש וכן מבחינות נוספות. על רקע זה, מעניין להשוות בין אותה שירה ייחודית כפי שהיא באה לידי ביטוי באנתולוגיה אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2016-2014 (מכון ון ליר בירושלים, תשע”ז 2017, עידן בריר ואלמוג בהר), לבין דגם בולט משירת הפוגרומים היהודית, “הערמה” של פרץ מרקיש. ההשוואה בין הטקסטים שנכתבו כתגובה ישירה ומיידית לטראומה דומה, בוצעה על ידי ניתוח תמטי וקריאה צמודה של קבוצת שירים נבחרת מהאנתולוגיה האזידית מול הפואמה “הערמה”.

כריכת ״אין בבעלותי דבר מלבד החלומות״ אנתולוגיה של שירה אזידית


נראה כי על אף ההבדלים בזמן, מרחב, היסטוריה, דת, תרבות וחברה, ובצירוף לקווי דמיון מובהקים בין שתי הקהילות, הרי שהפואטיקה שקרויה “שירת פוגרומים” מופיעה אצל שתיהן בצורות דומות להפליא. נראה ששירה של קולקטיב, שמגיבה לטראומה קיבוצית מחרידה, מופיעה בתבניות פואטיות דומות, ללא השפעה מהותית של הבדלי תרבות ותקופה.

הגורמים והמטרות של תגובה פואטית זו הן מורכבות. עיקרן: שחרור מועקות, זיכרון למען העתיד ומניעת חזרה. האמירה נכונה ברמת הפרט, לא כל שכן ברמת הקבוצה. הכותב הוא תמיד יחיד אבל המושא לכתיבה הוא הקהילה, השבט, הלאום. לוח הזמנים שמאפיין כתיבה תגובתית זו, שיאו בתקופה הראשונית לאחר הטראומה, מיעוטו נכתב במהלך הטראומה (כמו יומן אישי), או אחרי תקופה ארוכה מאוד שמאפשרת פרספקטיבה היסטורית ומחקר. פרץ הכתיבה הראשוני מורכב משירה שמטבעה חוסכת במילים, ואינה דורשת זמן כתיבה ארכני של נובלה או רומן. השירה שנכתבת בתגובה לאירוע טראומתי היא לעיתים קרובות ביטוי ספונטני שנובע ממעמקים וללא תכנון. הטראומה נגרמת כתוצאה ממנעד עצום של מצבים החל ממעשה רצח יחיד וכלה ברצח עם (ג’נוסייד) ופשע קיבוצי נגד האנושות. על הסקלה הזאת מצוי הפוגרום.
פוגרום הוא מונח שמקורו במילה בשפה הרוסית, שמשמעו, מעשה של הרס, חורבן והשמדה. הפוגרום הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית (או שתיהן), בדרך כלל מיעוט בתוך קבוצת רוב, שמובלת על ידי ההמון (אך לעיתים בעידוד או עצימת-עין של השלטון). הספונטניות של הפעולה היא חלקית ומכאן שמרכיב ההסתה, הגלויה או הסמויה, מהשלטונות הוא משמעותי במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה האחרת. אין מדובר בסכסוך בין מדינות (שהרי זה נקרא מלחמה), אלא בין קבוצות אזרחיות שונות באותה המדינה ותחת אותו שלטון.
פוגרומים הם תופעה אוניברסלית החוזרת על עצמה במחזוריות ומתקיימת לאורך ההיסטוריה האנושית. עם זאת, הפוגרום מופיע במאות השנים האחרונות בהקשר יהודי מובהק. המונח זכה להתנחל ברוב השפות והתרבויות המערביות (ובהמשך גם במזרחיות) החל מסוף המאה ה-19, ונעשה בו שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט זרה על ידי קבוצות רוב. פעולות אלו נבעו מרקע של אנטישמיות עטופה בטענות כלכליות, פוליטיות וגזעניות בגוונים שונים. המילה נעשתה נפוצה בז’רגון הכתיבה ההיסטורית והספרותית, במשמעותה כפי שהוגדרה לעיל לאחר הפרעות בדרום האימפריה הרוסית בשנים 1884-1881 (“הסופות בנגב”) ופרעות קישינוב (1903).
“שירת פוגרומים” (או “ספרות פוגרומים”) מופיע, כמושג, אצל דוד רוסקיס בספרו “אל מול פני הרעה” (בלשונו, פוגרום מפויט שווה שירת פוגרום):
“פרק ד’/הפוגרום מפויט […] במחוזות האלימות כל הערכים מצויים במצור: צדק, נימוסים, צנעת הפרט; אהבה ויופי וטבע; חירות, מתכונת והיגיון. כל פורענות באה לאיים על המבנים התומכים את הערכים ומגינים עליהם. תופעת האלימות הייתה עצם מעצמם של החיים היהודיים, ועם כל היותו בלתי-צפוי, חלק קבוע במחזוריות החיים”.
שמעון הלקין מכנה את השירה הנכתבת בעקבות הפוגרומים “שירת ההלם”. הוא מתאר את המשוררים היהודים ההמומים מבגידת האמנציפציה כך: “המהלומה שניחתה על המשוררים מובנת: הם האמינו באדם, תלו תקוות בקידמה […] ובאות פרעות […] ואילו ברוסיה אין פוצה פה ומצפצף, יש מעין רפיון ידיים גדול [במחנה היהודי]”.ח”נ ביאליק מכנה את שירת הפוגרומים, “שירה דומעת ומקוננת”, שירה שמתאבלת על התפוררות העיירה היהודית וקהילתה עקב מאורעות קשים אלה, “לא אנחת העם וגעגועיו נשמעים בשיריהם, כי אם […] ים דמעות, דמעות רותחות” (מתוך מכתב של ביאליק לרבניצקי). ביאליק, עצמו, חיבר קבוצת שירי פוגרומים מכוננת (“בעיר ההרגה”…) כתגובה מיידית לפרעות קישינוב (1903). עניינה של מסה זו, אם כן, הוא השוואה היסטורית-ספרותית בין שירת הפוגרומים האזידית הבתולית לבין השירה היהודית המקבילה, שירה וותיקה ובעלת מסורת ארוכת שנים.

האזידים: היסטוריה של קהילה, דת ותרבות

יזידים בתורכיה במאה ה-19 ויקיפדיה

בשנת 1841 מפרסם רופא נוצרי אמריקני, עשהאל גרנט, ספר מסע-מחקר מרתק, “הנסטוריאנים או השבטים האבודים”. המסע נמשך מספר שנים וכלל את אזור הסהר הפורה המורחב. לדעתו, האזידים הם מצאצאי עשרת השבטים ובין “העדויות” לכך: מנהג ברית המילה, חגיגות הפסח, איסור אכילת חזיר, ועוד (ל”עדויות” אלה ואחרות יש כמובן גם הסברים אחרים, אך הדיון המדעי בפרשנותו של גרנט אינו מענייננו כאן).
“ב-500 השנים האחרונות לא נטבח עם לשם השמדתו רק בגלל מה שהוא פרט לשני מקרים: היהודים במלחמת העולם השנייה, ואנחנו כיום [2014]”, טוען רופא ילדים אזידי פליט-גולה בגרמניה על “טבח סינג’אר” (מתוך: ג’קי חוגי, “מיהם היזידים, קורבנות הטבח ההמוני שמבצע דעאש?”, מעריב, 19.08.2014).
המובאה הזאת, הגם שהיא שגויה, מבטאת תחושת אמת של הכותב, והכתוב בספרו של גרנט (ובמקורות נוספים) מרמזים על קיום זיקה יוצאת דופן בין העם האזידי לבין היהודים. כדי לחוש את אותה הזיקה, מעין שותפות גורל ייחודית, אפתח בסיכום קצר של ההיסטוריה של האזידים, דתם ותרבותם.
מספרם הכולל של האזידים נאמד בקרוב למיליון נפש. שלושה רבעים של הקהילה מרוכזים, מאז ומעולם, בצפון עיראק (כורדיסטן) בסביבות מוסול והר סינג’אר. היתר מפוזרים בקהילות שמונות עשרות אלפים, בסוריה, טורקיה, גאורגיה, ארמניה ורוסיה. קהילה גולה (פליטים) גדולה מצויה בגרמניה, וציבורים קטנים בארצות אירופאיות נוספות. האזידים עצמם סבורים כי מקור שמם נגזר מן המילה “אזדה”, צירוף בשפה הכורדית (קורמאנג’י) – שפת האם של מרבית האזידים ושפת כתבי הקודש שלהם (מיעוט קטן של האזידים דובר ערבית) – שמשמעותו “האל שברא אותי”. חוקרים מודרניים סבורים כי שמם נובע משמו של יזיד אבן מעאויה איבן אבו סופיאן (683-645 לספירה), הוא יזיד הראשון, הח’ליף השני לבית אומיה, שנחשב בעיניהם כהתגשמות עלי אדמות של דמות אלוהית מקודשת בשם “הסולטאן אזי(ד)”. התרבות היום-יומית של האזידים היא כורדית. עם זאת הם קהילה אתנית-דתית מובחנת ועתיקה, שאינה מוסלמית, מעיקרה.
הדת האזידית נמנית עם דתות פולחן השמש הקדומות שרווחו במרחב הגיאוגרפי של ארם נהריים המורחב (זורואוסטריאניזם, מיתראיזם ואחרות, ממוצא פרסי-הודי). הסמל הלאומי האזידי מורכב ממלבן מחולק לשני חצאים, לבן ואדום, ועל קו התפר מופיעה שמש צהובה גדולה. האדום מסמל את הקדושים המעונים של העדה, הלבן מבטא את הרצון לשלום ושוויון, והצהוב את מקור האור והחיים. בבסיס הדת ניצב אל יחיד עלום (ח’ודא — “שברא את עצמו”, בכורדית), ותחתיו שבעה מלאכים שמונו על ידו כאחראים על הארץ ועל בני האדם. ראש המלאכים מכונה “המלך הטווס” או “המלאך טווס”, והוא התגלמות של הטוב האלוהי בעולם הזה. “טאוסי מלכ” הוא מנהל העבודה הארצי והטווס הוא סמל אזידי אופייני.
מאפיין חשוב של הדת האזידית היא היותה סינקרטיסטית במהותה. מדובר בדת שהיא למעשה “שעטנז”‘, דת שספגה במשך מאות שנים השפעות מדתות ומתרבויות שונות והטמיעה אותן בהלכותיה. היא הושפעה מעבודת אלילים לצורותיה; דתות פרסיות והלניסטיות; הדתות המונותאיסטיות, יהדות, נצרות ואסלאם. ההשפעה האסלאמית היא הבולטת מביניהם, ובמיוחד הזרם הסופי. במאה ה-13 השתלב בה איש דת מוסלמי סופי, שייח’ עדי בן מוסאפר (המכונה לרוב שייח’ עדי), שהפך למנהיג ורפורמטור מוביל של הדת האזידית. מנהג מרכזי ומקודש הוא עלייה לרגל לקברו של שייח’ עדי בלאלש, צפונית למוסול בעיראק (המקביל לחאג’ למכה באסלאם הסוני). אין פלא בעובדה שכמעט כל זרם מחקרי-דתי יכול למצוא בדת האזידית שרידים ורמזים מכל הבא ליד.
מאפיין בולט נוסף של הדת האזידית היא היותה דת אוראלית מאז ועד היום. הטענה לקיומם של שני ספרי קודש (“ספר ההתגלות” ו-“הספר השחור”) אזידיים היא מופרכת. מדובר בקובץ של סיפורים מקריים ששמעו נוסעים-חוקרים אירופיים מפי אזידים בתחילת המאה העשרים, והעלו אותם על הכתב. כוהני הדת האזידים אינם מכירים בהם ורוב בני העדה אינם מכירים אותם. העדר מסורת כתובה מחייבת הייתה והנה בעוכריהם של בני העדה לאורך ההיסטוריה החברתית שלהם והדבר מקשה על מרביתם. מה עוד שבחברה האזידית חלוקה מעמדית נוקשה: המעמד הפשוט, רוב מוחלט, עליו נאסר לדעת קרוא וכתוב; מעמד כוהני הדת, שייח’ים; מעמד המנהיגים האזרחיים, אמירים; אין מעבר ממעמד למעמד. אי-הכרת דתם באופן אינטימי אינו מאפשר התגוננות יעילה בפני הסתה מבחוץ (הם הואשמו ומואשמים, למשל, על ידי מוסלמים רבים בעבודת השטן, על סמך פרשנות מעוותת של עקרונות האמונה שלהם). המסירה בעל-פה גורמת לריבוי של מסורות מקומיות באזורים השונים, שגם אם גרעינן ההיסטורי משותף, עם השנים הן התרחקו זו מזו והפכו שונות באופן מהותי, והיא אף הגורם לבלבול בתחומי המידע והמחקר של דת זאת. האוראליות של הדת מסכנת את קיומה, כי בעקבות אסונות חברתיים שגורמים לפירוק, פיצול והגירה, צעירי העדה מאבדים את מולדתם ואת לשונם, וכך גם את היכולת לזכור ולהעביר את עיקרי האמונה והפולחן לדורות הבאים.
האתוסים, המנהגים והפולחנים של האזידים הם רבגוניים ובסך הכול גורמים להסתגרות קהילתית אדוקה וקיצונית. הם כוללים חוקי טהרה וטומאה מחמירים, חוקי מזון נוקשים ואוסף של איסורים מפליגים: האזידים מתפללים חמש פעמים ביממה ופונים לשמש או לקבר השייח’ עדי בלאלש בזמן התפילה; אין להתפלל לעיני זרים; יום רביעי בשבוע הוא יום קדוש אך השבת היא יום המנוחה השבועי; קיים איסור מוחלט על נישואי תערובת; יש איסור על העלבת כוהני דת; האזידים הם מונוגמיים אך לא באופן מוחלט; ילדים נטבלים עם לידתם אבל ברית המילה מאוד נפוצה; ואין אפשרות של המרת דת לאזידיות (המושג המקביל לגיור לא קיים), ועוד מצוות עשה ואל תעשה רבות מספור.
טבח סינג’אר (אוגוסט 2014) הוא האירוע שעומד בבסיס השירה שבאנתולוגיה. הפוגרום הזה, שבוצע על ידי כוחות “המדינה האסלאמית” (דאעש) הוא נקודת הפתיחה לאנתולוגיה הנוכחית (השירים המצוטטים מכאן ואילך הם מהאנתולוגיה). שירו של חג’י ח’לאת אל-מרשאווי, “אזידי אני”, נפתח במשפט “נושא מכאובי שבעים וארבעה מסעות-השמדה // ומיליון שנות בכי”. המשורר מציין כי במהלך ההיסטוריה של הסהר הפורה חוו האזידים שבעים וארבעה פוגרומים (על פי המסורת האוראלית). קהילה זו סבלה במשך מאות שנים רדיפות חוזרות ונשנות, מתועדות במישרין או בעקיפין, מצד שכניהם, ומצד השלטונות באזור מחייתם (ערבים מוסלמים ועותמאנים), וזאת בשל דתם הייחודית, שנתפסה כדת כופרת, ובשל סגירותם החברתית. בחלק מאותם פוגרומים נטבחו מאות אלפי אזידים, אלפים רבים נאנסו להתאסלם והמקומות הקדושים להם חוללו ונהרסו פעמים רבות. בטבח סינג’אר נרצחו כעשרת אלפים, למעלה משבעת אלפי נשים, ילדות ונערות נשבו ושועבדו כשפחות מין ומשק-בית, וכחצי מיליון נעקרו מבתיהם למחנות פליטים בכורדיסטן האוטונומית, בסוריה ובטורקיה. דוברי הקהילה מציינים ומדגישים כי קשה לא פחות מן החורבן הייתה תחושה איומה של נטישה ובגידה: של השכנים הקרובים; של השלטון הכורדי; ושל העולם המערבי הנאור. טבח סינג’אר לא היה הפוגרום הראשון שניחת על האזידים ועם זאת הוא היה חריג ביחס להיסטוריה שלהם כקורבנות אלימות: בממדיהם של ההרג, ההרס, העקירה וריסוק המארג החברתי שלהם; באכזריות הבלתי נתפסת של דאעש; בתוכנית השמדה כמעט תעשייתית שהוצהרה מראש ללא הסתרה וכללה גם שבי נשים ושעבודן; ובכיסוי עיתונאי בינלאומי נרחב וחסר תקדים (אופייני לתחילת המאה ה-21 אבל באופן פרדוקסלי ללא שיפור בתוצאות ולראייה, סיפורה של נאדיה מוראד, כלת פרס נובל לשלום 2018). אין להתפלא, איפה, כי האזידים תופסים את עצמם כקורבנות נצחיים של דיכוי, רדיפה, רצח, גירושים והגליות ומאידך כגיבורים ש”מקדשים את השם” בכל מחיר, תמיד וללא כניעה. התוצאה הסופית היא מארג זהות של קהילת טראומה מובהקת, קהילה שמאופיינת בתסמונת פוסט-טראומתית היסטורית מתמשכת בדומה להיסטוריה של היהודים.
פרט לדמיון והשוני בין האזידים לבין היהודים, כפי שיבואו לביטוי בניתוח הטקסטים, יש להדגיש מן ההתחלה פער מהותי בולט: עד לטבח סינג’אר, האזידים כקהילה אתנית-דתית קטנה וכמיעוט מקומי חיו באזור מוגדר וקבוע, תמיד תחת שליטים מתחלפים, ללא שמץ של שאיפה לאומית בהווייתם. הם מעולם לא חוו מדינה או אוטונומיה משמעותית מכל סוג שהוא. לעם היהודי הייתה אי-פעם בעבר מדינה ומלכות בטריטוריה מוגדרת, שבעקבות חורבנה, הוגלה ופוזר בעולם כולו, מחוץ למולדתו. רק בסוף המאה ה-19 עם הופעת הלאומיות והציונות הוא החזיר לעצמו את מולדתו וריבונותו.

מאפייני האנתולוגיה

בקובץ השירה, 83 שירים שנכתבו בזמן אמת, אונליין, או שבועות וחודשים אחרי הפוגרום, ובסך הכול בין 2014 ל-2016. השירים נכתבו “בתנאים פיזיים ונפשיים לא פשוטים […] באוהלי מחנות הפליטים על גבי טלפון נייד, ובמקרים רבים הוקלדו ברישול ובחופזה שלעיתים אף באו לידי ביטוי בשירים עצמם”. רובם המכריע של השירים נכתבו בערבית ספרותית ולא בכורדית, ובסגנון של שירה מודרנית (חרוז ומשקל חופשיים) ולא על פי כללי השירה הערבית הקלסית. בהעדר גישה למערב ומתוך רצון להגיע בזמן אמת לדעת הקהל בעולם, רוב מוחלט של שירי הקובץ לא פורסמו כמקובל אלא הועלו לרשת. הקובץ הוא רבגוני עד כדי אקלקטיות וחסר אחידות, ולפיכך מתאפיין בסקלה רחבה של דרכי כתיבה ורמה ספרותית. הכותבים כוללים 25 גברים ו-7 נשים, רובם ילידי כמה שנים לפני או אחרי 1990. המבוגר ביותר הוא יליד 1945 והצעיר ביותר יליד 1995. חלקם משוררים ותיקים ו”מקצועיים” אבל אצל חלקם, ניכר שהם כותבים בתוליים שהאסון עורר בהם את היצר וההשראה לכתיבה. בסיכום, בריר מבהיר את מטרת האנתולוגיה:
“מאחר שהקובץ אינו אך ורק קובץ שירה אלא מבקש להיות גם תעודה היסטורית המעבירה הלכי רוח של קהילה בצומת-דרכים היסטורי, לא תמיד הייתה איכותם האמנותית של השירים השיקול היחיד להכללתם בקובץ […] תיעודה של הכתיבה הזאת, נדמית בתחושתי למעין מגילת ‘איכה’ אזידית בת הזמן הזה.”
האנתולוגיה היא דו-לשונית כאשר העמוד בעל המספר הזוגי הוא בעברית והעמוד הנגדי, האי-זוגי, הוא בערבית. מתוך האנתולוגיה בחרתי כ-25 שירים לצורך ניתוח תמטי כדי להשוות ל”ערמה” של מרקיש.

שירת הפוגרומים האזידית

כמה וכמה מאפיינים כלליים בולטים לעין באנתולוגיה: השפה היא פשוטה, ישירה ומובנת. לא נמצאו אמירות עקיפות, מתחמקות או מסתירות ומסוות, פרט למקרים אחדים של שימוש בטכניקה של הרחקת עדות. המטפורות בהירות וחסרות תחכום, המטרה היא להעביר לקורא את התחושה לאמיתה. חלק ניכר מהשירים כתובים בגוף ראשון שלרוב מעיד על עצמו שהוא אמיתי, בבחינת “אני, הכותב, חוויתי את הדברים או הייתי עד ראייה ישיר”. גם כאשר המשורר משתמש בגוף שלישי, פונה אל אחרים ומספר על חוויותיהם, הפנייה היא ישירה, לקרובים לו בדרגות קרבה שונות, שכאבו וסבלו, ואף אל המתים. השירים גדושים בחזרות רבות שמדגישות קיבעון וזיכרון טראומתיים. בחלק גדול מהשירים הדוברים והנמענים הם קרובי משפחה או שכנים: אב או אם, בעל ורעיה, בנים ובנות ונכדים, זקנים וזקנות, וגם פניות לחברה, לעולם או לאלוהים כזה או אחר. יש בשירים שפע של אזכורים חוזרים ונשנים של אירועים היסטוריים, מקומות קדושים, שמות ספציפיים של אנשים שהפכו לסמלים, מקומות של אירועי טבח וזוועות, אתוסים ומיתוסים תרבותיים ודתיים ותאריכים משמעותיים מן ההיסטוריה העתיקה והקרובה.
המוטיבים שבלטו היו אוניברסליים ורק בחלקם ייחודיים: קינה, אבלות ובכי, נהי תמרורים על מה שקרה; התייחסות חוזרת לקורבניות כרונית, מתמשכת “מאז ועד כאן”; גבורה של “קידוש השם” וחוסר כמעט מוחלט של “ספרטניות” – אין עדות למרד והתקוממות וצבאיות אקטיביים, יש כביכול הליכה “כצאן לטבח”. עם זאת, פה ושם מוזכרים גיבורי מלחמה אזידיים מן העבר; התרסה, זעם ותיעוב כנגד המקרבנים הישירים (דאעש), אבל יותר מכך, כנגד הנוטשים והבוגדים שעמדו מן הצד או אף עזרו בעצימת-עין או מתן סיוע לרוצחים; גאווה על שורשים היסטוריים ודתיים בנוסח “אנחנו, נושאי מטען האמת והצדק, הטובים, ובכל זאת נענשים על לא עוול בכפינו”; התרסות קשות וגסות כנגד אלוהים של האחר, שלנו ושל הגורל; התייחסות לתוצאות האסון: הגירה, גלות וזרות שבאים בעקבות עקירה, תלישה וגירוש מהמולדת; געגועים וכיסופים למה שאבד ורצון עז לשיקום ההווה העגום בלי לאבד זהות. כמה מוטיבים ייחודיים ומובחנים מופיעים בשירים: יש דרישה לצדק ופיצוי אך לא על ידי נקמנות לשמה; הבלטה עצומה של הפגיעה בנשים (וילדים) ודגש על אובדן הכבוד העצמי, ומתן תשומת לב מעריצה לגבורתן הפסיבית והאקטיבית של הנשים האזידיות (אולי לנוכח אוזלת היד הגברית?); חשדנות (כתוצאה מהסקת מסקנות והפקת לקחים) שמובילה לבדלנות ושמרמזת אולי על תחילתה של צמיחת לאומיות מובחנת. בניגוד מוחלט למסורת ההיסטורית האזידית, כפי שכבר צוין, ניתן אולי לחשוב על רמז זה להתפתחותה של לאומיות, כעל נקודת חיבור והזדהות עם ההיסטוריה היהודית.
יש לחזור ולהדגיש את המובן מאליו: הקריאה הצמודה בשירים לא יכלה להסתייע בגרסאות ונוסחאות אחרות מבחינת שפה ותרגומים, והיא תלויה לחלוטין בתרגום לעברית, היחידני לעת הזאת, של עידן בריר. הדוגמאות למאפיינים והמוטיבים יוגשו על ידי ציון שם השיר והעמוד באנתולוגיה.
כבר בשיר הראשון, “האסירה” (עמ’ 10-8-6), מופיעים מספר מאפיינים שהוזכרו לעיל. הדובר פונה לאישה אזידית, שבויה אנונימית בידי לוחמי דאעש (השם מוזכר במפורש ובשירים רבים לאחר מכן) ודרכה אל אותם הסוהרים הרצחניים. בהמשך השיר, הדובר והאסירה הופכים למייצגים של הקולקטיב האזידי ואז הדברים נכתבים בלשון “אנחנו” מול “אתם”. “בתפילות הנוואפל היי מאותיותיי. // צרחי בקול בפני מוות שחור, // היום בציוץ הזמיר אין די”: “תפילות הנוואפל, או תפילות התוספת, הן תפילות רשות שהמאמינים רשאים לבצע מעבר לתפילות החובה שלהם” – ההסבר מופיע בהערת שוליים הכרחית. לאורך האנתולוגיה אין כמעט שירים ללא הערות שוליים מסוג זה. “מוות שחור” מהדהד בבהירות את הדגל השחור, סמלה של דאעש. הזמיר, בנוסף לטווס, הוא סמל אזידי, כאשר הזמיר הוא ציפור שיר ענוגה שמסמלת אהבה, חמלה ורכות בעוד הטווס מסמל יופי מופלא וגאווה גנדרנית.
בהמשך השיר (וגם בשירים האחרים) מופיעים האזכורים הבאים: “שינגאל” (בכורדית; בערבית סינג’אר. באנתולוגיה שרובה נכתבה ערבית, בכל זאת מופיעה המילה הכורדית, סמל לזהות האזידית). “טאוס מלכ” “המלך טווס”; “גבריאל” המלאך; “פרמאן” (צו סולטאני); “מלחמת עיראק”; “הקלשניקוב”; “דאוד”, “מירזא”, “באשא”, “ח’יירי” – כולם שמות של לוחמים אזידים שפעלו במאה העשרים בנסיבות דומות. פרט לאחרון שנפל ב-2014, כולם לוחמים אקטיביים שמנוגדים לאתוס של “כצאן לטבח”; “בבל ומדי”; “אשמדאי”, ועוד. דוגמה נוספת מאותו השיר: “שאיש דאעש יבדוק אם גבריאל נאמן…// שבן עבד יהיה לחליף? ממתי?” – שאלה רטורית שמרפררת למאפיינים רבים שהזכרנו: איך קורה שאיש דאעש שהוא בסך הכול בן עבד, מעז לבדוק בציציותיו של אזידי שהוא כמלאך גבריאל הנאמן? איזו חוצפה! איך קורה שאותו יצור בזוי יהיה לחליף? רמז בהיר לחליפות של דאעש שהיא זיוף וחילול קודש היסטורי בעיני האזידים ביחס לחליפים האמיתיים יורשי מוחמד שהאזידים רואים עצמם כצאצאיו של אחד מהם.
הרוח הכללית של.”האסירה”, דווקא לא אופיינית לרוח הקינה והנכאים האזידית שנושבת משירים רבים אחרים:
“לא תוציאו פרמאן שישים לנו קץ, // לא תחריבו שנית את בבל ומדי. // אין כבוד בשיסוי השכן בשכנו, // ושבית הנשים ההרות לכם גנאי. // […] את בני דאעש נכתש ונקטע את זנבם,// ובלהט הקרב יצהלו סלסולי. // זה טבעו של אזידי, אומר ועושה, // ולעולם העיקר הוא ולא הלואי.”
הדוברים (המשורר והאסירה) בזים להתנהגות השפלה של האויב ומבטיחים נקמה צודקת והולמת בהתאם ל”טבעו של האזידי” שדווקא אינו מתבכיין ומקונן אלא פרגמטי “אומר ועושה”, עוסק ב”עיקר” ולא בטפל, דהיינו לא בתפילה וציפייה בנוסח “הלוואי”, אינו מצפה לרחמי שמים או אחרים אלא נוהג בבחינת “אם אין אני לי מי לי”. אכן מדובר בפתיחה סוערת שמנוגדת לאופי האזידי כפי שמצטייר משירים אחרים. בנוסף ניכרת הגאווה בהיסטוריה שלהם; האזידים תופסים את עצמם כיורשי “בבל ומדי” הגדולות.
בשיר “לוחם שלא הובס” (עמ’ 234) מופיעה תמונת ראי הפוכה באופן אירוני עד כדי סרקסטי ועצוב. מדובר באזידי “לוחם שהתפרץ מהתת-מודע” שאכן הובס. הוא עומד המום נוכח החורבן של כפרו ומתחיל לחפור באדמה העשנה, מגלה בה את השרידים תוך כדי דיבור אל עצמו בגוף ראשון: השעון של אביו; תעודת הזהות של אימו; שיער של אשתו; הנעל של בנו; בקבוק חלב של הנכד; בובה של אחותו; טבעת של אחיו ומחרוזת של הבת… ואז “קבר קומץ עצמות ושרידי חיים // ועמם קבר חלומות ותקוות” – ולאחר מכן שתיקה אילמת, סוף השיר. האם מדובר באמת בלוחם או/וגם פליט-שריד?
בשיר “מסעי לשינגאל” (עמ’ 264-262-260) מתוארים צדדים שונים של האסון מזוויות-ראייה של פרטים שונים במשפחה האזידית הטיפוסית, כשלכל בן משפחה מוקדש בית: ילד ששואל בתרעומת מתריסה “מדוע הנחתם לי למות?”; אמא שמחפשת את גופת בנה בערמת מתים תוך הנפת שלט מחאה כלפי שמים שעליו כתבה “אני מבקשת חלקה של מטר וחצי // בשמים, שאקבור בה את ילדי בקרבת האל”; צעיר נושא נשק (מסתבר בהמשך שאינו אפקטיבי) שממתין לשכן ערבי שחטף ואנס את כלתו, ממתין בתקווה “לנעוץ קליע בלבו” כנקמה, אבל בפועל הוא רק ממתין וממתין בפסיביות משותקת; שני אחים מתקוטטים ביניהם (מלחמת אחים, רמז ליריבות פוליטית בתוך פלגים בחברה הכורדית כשבכול מקרה האזידים מפסידים), עד שבא זקן חכם שגוער ומטיח בהם כי שניהם בוגדים בעדתם “כשאחותכם בבור כלא, ממתינה לכם”; וה”אני” האזידי הייצוגי שחושש מחילול שם וזיכרון אבותיו ובוחר בדרך תגובה של תיעוד “אז אני רובץ תחת עץ התאנה // ומתעד את מסעי בספר הלאות // תחת הכותרת // ‘מסע בלא שיבה’ ” — קינה עלובה שמשלימה עם הקורבניות. כתגובה מכמירת לב לרביצה “השלווה” תחת עץ התאנה מופיע שיר קצרצר בשם “צימאון” (עמוד 162): “פרות התאנה//הסמוקים מאדם//מעניין כמה דם//ינקו שורשיהם”. עץ התאנה, סמל לשלום, שלווה ובטחון, הופך לעץ שיונק דם של נרצחים ושתחת ענפיו כותבים על לאות ומסע חסר תוחלת.
שירי אבלות על מות רדיפת הצדק ומצפן המצפון מופיעים גם הם באנתולוגיה, למשל, שיר ללא כותרת (עמ’ 94) שבו המשורר פונה בתחינה ישירה אל המוות-גורל: “מוות יקר // חשוב באורח צדק, ולו ליום אחד // כדי שתבחין // בין פושעים // לחפים מפשע”. בשיר “המצפון מת” (עמ’ 248-246-244) המשורר מבכה וגם מתריס, מתלונן ואף מזהיר: “המצפון מת על ההריסות תרעדנה […]// אפילו פרפרים הובלו לשרפה […]//מי יסתיר הרעות, ולו אחרי מות […]//מי יסתיר הגבורה, ולו אחרי מות […]”בשתי האמירות מופיעים, הרמז אל ופרפרזה על הפתגם העממי היהודי “אחרי מות קדושים אמור”, על דרך האירוניה אם לא יותר מכך. סביר להניח שמדובר בבחירה תרגומית בלבד כי אין להניח שהמשוררים האזידים הכירו אותו.
גם על פי המובא עד כה וככלל, ברוב השירים מככבים סיפורי זוועה, אכזריות והתנהגות לא אנושית של המקרבנים בקורבנות בני כל הגילים והמינים. לשיא פיוטי מעורר צמרמורת מגיע הכותב בשיר “השפלה נצחית” (עמ’ 222): “איננה-עשתר עודנה//אסורה בצינוק אלוהי הגבריות// המתענג על חזה.//מלטף את פצעי האנושיות בברוטליות//ולא מניק את החיים משדיה.// הוא יורקם כמו היו חזירים//ורוקק את לבן החלב// פולט רעל.//בועל אך לא מביא ילדים. האל הזה עקר.” איננה-עשתר הם שני שמות, שומרי ואכדי בהתאמה, של אלת הפריון והאהבה במיתולוגיה המסופוטמית. האזכור מן ההיסטוריה העתיקה המנוכסת על ידי האזידים, מעצים את גודל הזוועה, עקב הפער והמתח בין עבר מפואר להווה עגום. האזכור מדגיש בצורה מחרידה את שיאי הבהמיות והאכזריות של אנשי דאעש.
חלק מהשירים שעוסקים בתוצאות האסון מבטאים: תלישה, עקירה, עזיבה, בריחה, גירוש, הגירה, פליטות, זרות, געגועים וזיכרון. הם נכתבים מהגלות, מדרכי הבריחה בים וביבשה, במכתבים וצוואות. דוגמיות מלקט כזה: “מכתבים לאנוור” (עמ’ 62-60): “ובעזבך את גהינום הארץ הזאת // ידידי היקר // קח עמך את…”; “שיר העיוור” (עמ’ 68) שמסתיים ב-“בג’וד ומלאכ בגדו הגלים” – אזכור לשמות שני ילדים אזידים שטבעו בניסיון לחצות את הים מן החוף הטורקי אל זה היווני; “עשרה, ממש כאן” (עמ’ 76 עד 82) בו המשורר כותב על עשרה חלומות וזיכרונות שנכתבים “תחת שמי וינה, 5 בינואר 2015”; במחזור שירים ללא כותרת של המשוררת הנא מארו שנכתב “בארץ זרה זו” במעבר בין ימים וחופים עד הישיבה בניו יורק. מדובר בהתכתבות והעברת מסרים בין הכלואה במולדת השבויה לבין הידידה שגלתה למערב; השיר “ספירה” (עמ’ 156-154) מתאר דוחות של ספירת מלאי מהגלות למולדת. המלאי כולל את: כל סוגי הקורבנות, כול סוגי העצים השרופים, כל סוגי “תקיפות הקואליציה ואת מספר הטילים” (אזכור לטיפות הבודדות של עזרה מהמערב בזמן האסון), כל סוגי המזון שהוצנח כדי לא למות ברעב, “מספר ימי הפליטות והעקירה”, “מספר הימים שנותרו עד שיבתנו”, “מספר המהגרים לארץ ניכר” ועוד מספרים ומספרים שנספרים. ושוב, פנייה של ילד לים ולספינה בדרך אל הגלות הנכספת לכאורה, בשיר “הילד והים” (עמ’ 92) שמתכתב עם “שיר העיוור” שהוזכר לעיל, שם מדובר בילדים שטבעו בים באותה הדרך. בחלק משמעותי מהלקט בולטת הטכניקה של הרחקת עדות כדי שאפשר יהיה להביא לידי ביטוי את הזוועה: דוגמא בולטת להרחקת עדות היא ההסבר שנותן המשורר שכתב את השיר “מות אמי” (עמ’ 238) בהערתו המקורית “מישהו שלח אלי את סיפורו האישי וביקש ממני שאכתוב שיר על אימו שהלכה לעולמה לאחר שהוא עצמו נתפס על ידי חזירי דאעש ונכלא בעיר מוסול”.
זעקת הילדים הטהורים, אלה שעדיין לא חטאו מלבד עובדת היותם אזידים, הפגיעה בכבוד הנשים (ילדות, נערות, צעירות אהובות, כלות ואימהות) וציון גבורתן, תופסים מקום בולט ברוב השירים. להלן כמה דוגמאות מייצגות: השיר “זעקתו של ילד” (עמ’ 212-210): “ילד נקמות, דם וכליה אני // […] איני אשם בבריאתי ויצירתי // ולא בחרתי במתכוון את דתי ואת הולדתי. //[…] אני ילד, אות קלון לארץ // בה הפכה האמונה אצטלה לכופרים. //… אני ילד אזידי, חטאי זה לא יסלח.” השיר רווי בביטויים של זעקה לעזרה, הצטדקות כועסת על היותו ילד בכלל ואזידי בפרט ושלא מבחירה, התרסה כנגד המקרבנים ובעיקר נגד העולם שעומד מן הצד. אמנם המילה נקמה מוזכרת בשיר ומופיעה בצורות שונות בשירים נוספים, אך לרוב כמשאלת לב מינורית. עדות למינוריות של “התשוקה להחזיר מנה אחת אפיים”, מופיעה בשיר “חלומות של אם סינג’ארית” (עמ’ 178-176). הילד הפוסט-טראומתי מספר לאימו על חלומותיו לעתיד טוב יותר תוך דילוג מעל פעולת נקם: “אמא, אני חולם // על היום בו ברחנו מן הפולשים הדאעשים // כשקולות הצעירים מרננים מזמוריהם. // נטשנו את בתינו ואת פתנו // אמא, אני חולם על היום בו נשוב אליהן ” – האם מדובר באי-רצון לנקום, שנובע מאופי ותרבות של קהילה ודת או היסטוריה? או סתם מפחד נלמד? או אולי מהכרה ריאל-פוליטית והודאה רציונלית בחולשה? — ולכן עדיף לחלום, טוען הדובר בשיר, מאשר לנקוט בגישת “תמות נפשי עם פלישתים”, או התנקמות עד טיפת הדם האחרונה שתביא לכליה אמיתית; בשיר מעורר החלחלה “הטרגדיה של אם מסינג’אר”, (עמ’ 74-72) מתוארת דילמה טראגית ופתרונה המחריד: אם אזידית שבורחת אל ההר הקדוש עם ארבעה ילדים, “התאומים עודם יונקים // ואילו השניים האחרים כבר מדברים”. כשרודפים אחריה נשאלת השאלה, “התנטוש את מי שלא ישרוד בהעברה, // שמא את מי שלא יסלח אם תנצל בעצמה?” – “ואת התאומים הרחיקה מחזה // והפקידה אותם ביד הלילה, הכופרים והכפור” – בכל פעם כשנדמה כאילו כבר תואר שיא בלתי נתפס של טראומה זוועתית, מגיע סיפור נוסף שמדגים פסגה יותר גבוהה של זוועה: אם שצריכה לבחור את מי להציל מבין ילדיה; בשיר ללא כותרת שראוי לקרוא לו “סיפורה של סחר” (עמ’ 230-228) מתואר גורלה המר של נערה שנשבתה על ידי לוחמי דעאש. הייחוד של השיר הוא בעובדה שהדובר-מספר הוא כנראה גבר אזידי (אב, ארוס, חבר או גבר הלום) שצופה בנעשה כשהוא חסר יכולת לעזור לה. השיר מציף ביתר שאת כמה בעיות שהוזכרו בפסקאות קודמות. ראשית, המשורר מעיר בהערת שוליים משלו ומספר שמדובר באירוע שהתרחש באמת: סחר הייתה נערה מן הכפר קוצ’ו שהייתה חברתו ללימודים. כשנפלה בשבי דאעש ונלקחה למוסול הכבושה, לקח אותה שם גבר כורדי (לא מדאעש ולא אזידי), שבמשך שלוש שנים היה המורה שלהם לערבית. הוא דרש ממנה להינשא לו, אך היא העדיפה להתאבד על מנת לשמור על כבודה ולא לעבור על איסורי דתה. למעשה, המשורר מבהיר שפרט לאנשי דאעש שטרפו אותה, גם השכן הכורדי והמורה שלה בגד בה! הוא (הגבר השכן הכורדי המורה) “קנה” אותה מהרוצחים ודרש את גופה כדי להצילה, אך היא העדיפה למות. מהשיר והסיפור שמאחוריו עולה מערך של התנהגויות שמייצג את הגברים השונים בפרשת רצח העם האזידי: הגבר האזידי הצעיר שמקונן על חברתו ומעיד על האימפוטנטיות שלו עצמו, מעיד על חיות הטרף המקרבנות ומעיד על השכן ובגידתו. סך כל הגברים מצטייר באופן שלילי להחריד. מאידך לא ברור מדוע ידיו כבולות? מדוע אינו נלחם? איך הוא מעז להשוות את עצמו לאלוהים שתש כוחו? (האם מדובר בהעברת אחריות או בהאשמת האל?), ואיך זה שהוא מצליח רק להתפלל ולחלום על נקמה, וזאת על רקע סיפורי-עבר על גיבורים אזידיים שהיו אקטיביים ולא פסיביים כמוהו? השיר מאיר בזרקור חזק את הפער בין חולשת הגברים לבין עוצמת הנשים באותה התרחשות היסטורית. יותר קל להאשים גברים אחרים או את אלוהים מאשר להקריב את עצמך על המזבח. נראה שהגברים האזידיים, הם הם שהלכו ” לטבח”, בעוד הנשים העדיפו את “קידוש השם”, לפחות לפי השיר הזה. למען האיזון, יש להזכיר שבמהלך האסון, הראשונים שנשחטו ונעלמו היו הגברים, כך שהזקנים, הנשים והטף נשארו חסרי הגנה.
כמה וכמה שירים באנתולוגיה עוסקים בבגידת האל והתרסה רבתי נגדו. המשוררים מבדילים בין שלושה “סוגי” אלוהים: אלוהים “שלי” האזידי; אלוהים “שלהם”, אללה המוסלמי של דאעש או הכורדים הסונים שנטשו; אלוהים “הכללי” של העולם, הוא הגורל האנושי שמצוי כמטפורה אוניברסלית בכול השירים, על תקן של נציב-על לקבילות האדם וכתובת לפניות, תחינות ודמעות. ההתרסה, הזעם והתיעוב הבולטים הם נגד אללה, אליל המקרבנים. בשיר “מכתב לילדה אזידית” (עמ’ 152-150) מזהיר האב את בתו הקטנה חזור והזהר על ידי אזכור רשימה ארוכה של מעשים איומים שנעשים “בשם מה שמכונה אלוהיהם”. שורה אחרי שורה, כל אחת מסתיימת באותו המשפט כמו קולות תופים רועמים: אנו (האזידים והאזידיות) נטבחים, נרצחים, נערפים, מושמדים, נאנסות, נשבות, נמכרות, נבעלות… “בשם מה שמכונה אלוהיהם”… ואז שאלת השאלות הרטורית שמתריסה מול אותו אללה “איזה אל מפלצתי הוא זה המאפשר לבני פלצות אלה לזרוע בארץ אבדן וחורבן, בורות ופראות”, והתשובה בהירה: זה האל הטוב שלנו, של האזידים, ביטוי של אכזבה ותסכול שמעלה הרהורי כפירה… השיר הנוקב, הישיר והבוטה ביותר באנתולוגיה כולה נכתב כנגד האלוהים “שלי”, האזידי, ובו כתב אשמה מחריד כנגד שתיקתו, “הללויה” (עמ’ 118-116). השיר הוא פרפרזה על השימוש שעושים שחורים בארצות הברית במזמורי “הללויה” בשירת המחאה שלהם. בשיר זה “שחור” אינו מסמל את דאעש, אלא את האפרו-אמריקאי, צאצא העבדים, שמתקומם כנגד האפליה מצד הלבנים, אותם לבנים שעצמו עין בטבח סינג’אר. המשורר פונה ישירות אל פרצופו של אלוהים שלו, מסתכל לו ישר לעיניים ומטיח ומקלל בקום רועם: “הללויה! כן, אדוני הבכיר […]//שתרקב בגלות בלתי נראית… וקללת תפילותיו תפשיטך מעורך//תשרפך באש הבגידה.הללויה! אמן.” על רקע כתב האשמה החריף הזה מזדקרת עוד עובדה יוצאת דופן: בכל האסופה אין התייחסות, אזכור או הטחת אשמה במנהיגי האזידים, הדתיים (השייח’ים) והאזרחיים (האמירים). מוזכרים גיבורי עבר, אך קיימת שתיקה רועמת באשר לרועים של היום, כאילו השירים נכתבו בידי פשוטי העם וכנגד האל, תוך דילוג והתעלמות מדרג הביניים, הקברניטים והמתווכים של היום. זו שירת פוגרומים של יתומים ויתומות ממנהיגות, ומה שנותר להם זה לכעוס ולבכות.
נותרה טענה-שאלה נוספת, האם הכישלון מבוסס-הראיות של הבדלנות והסגירות האזידית יכול אולי להיות זרז לסטייה היסטורית ראשונית, ולתחילתה של צמיחת לאומיות מעשית מובחנת, בניגוד למסורתם, דתם והווייתם, ובכך להוות נקודת חיבור והזדהות ולקיחת דוגמה מהתפנית שעשתה הציונות בהיסטוריה היהודית ה”בכיינית”? חיפשתי בשירים רמזים מסוג זה וקשה לומר שמצאתים באופן מפורש, אבל באופן סמוי מתחת לפני השטח – מצאתי שני שירים רומזניים מסוג זה: “שתיקת החורבות” (עמ’ 108-106) ו-“זהות” (עמ’ 110). בשניהם, המשורר מתקרב לשפת המים אך אינו מעז לשתות מהם וחוזר אל הדפוס הידוע של “קידוש השם” וכיסופים לחזרה הביתה (כמו ערגת היהודים בגלות לציון בלי לנקוט צעדים מעשיים, לפני פרוץ הציונות המדינית המעשית שהדיחה את המשיח מתפקידו). שירי האנתולוגיה, אם כן, מספרים את אוסף הכישלונות של ההיסטוריה האזידית: פוגרומים חוזרים, אכזבה מהפוליטיקה, מהשכנים, מהדת, מההנהגה, מהאל ומהציפייה לעזרתו, ולכן לבסוף, אולי הגיע הזמן לעבור מפסיביות לאקטיביות, לזנוח את התפיסה הישנה ולקחת אחריות על הגורל, ולפנות לדרך חדשה בנוסח “אם אין אני לי, מי לי”.

מקורות:

עידן בריר (תרגום מערבית ואחרית דבר) ואלמוג בהר (עריכה ספרותית). אין בבעלותי דבר מלבד החלומות, אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון 2016-2014, הוצ’ מכון ון ליר והוצ’ עולם חדש, תל-אביב, 2017; מספרי העמודים המצוטטים הם ממהדורה זאת.
Acikyildiz, Birgul. The History of a Community, Culture and Religion. I.B. Tauris, London and New York, 2014 (first published in 2010).
פרץ מרקיש. הערמה, תרגם מיידיש: עידו בסוק, הוצ’ קשב לשירה, תל-אביב, 2015.
דוד רוסקיס. אל מול פני הרעה, תגובות לפורענות בתרבות היהודית החדשה, מאנגלית: ידידיה פלס, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1993 (פורסם במקור ב-1984). כל הספר, אך בעיקר: פרק ד’: הפוגרום מפויט, עמ’ 113-85.
אברהם נוברשטרן. יאבדו שמים וארץ, שירת האפוקליפסה היידית, תרגם מיידיש עידו בסוק, ערך והוסיף אחרית דבר א. נוברשטרן, הוצ’ קשב לשירה, תל-אביב, 2002. כל הספר, אך בעיקר עמ’ 167-131.

קראו גם:

חלק שני של הרשימה – שירת הפוגרומים היהודית

סיוטים יזידיים: אלי אשד מראיין את עידן בריר על היזידים

ספר “איכה” היזידי

יזידים בויקיפדיה

דגל היזידים .ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − 11 =