לפניכם פרויקט של בחירת ספרי הריגול “המקוריים” הטובים ביותר שהופיעו בשפה העברית, והכוונה היא לספרות יפה מקורית. לא תרגומים לעברית, גם לא של ספרות יפה אמריקנית ואנגלית על שירותי הביון הישראליים. וגם לא ספרים שמוצגים לפחות כתיעודיים–עיוניים–ביוגרפיים–עיתונאיים, גם אם ההגדרה שלהם ככאלו בהחלט יכולה להיות שנויה במחלוקת, דהיינו לא תיעודיים שהם למעשה בדיוניים אלא בדיון שמוצג כבדיון.

ספרים בדיוניים מקוריים על ריגול בעברית יש מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, אם כי הספר הראשון הידוע בנושא, “שמונה בעקבות אחד”, הופיע רק ב-1945, והוא נועד לילדים. מאז הופיעו ספרים רבים לילדים ולמבוגרים, אני מעריך כמה מאות.

סביר להניח שרוב הקוראים לא קראו יותר מכמה עשרות מאלו או פחות מכך, אבל הם בהחלט יודעים מהו ספר ריגול ישראלי מעולה כשהם קוראים אחד כזה, וכך גם כותב שורות אלו.

בין הקריטריונים לבחירת ספר גם אם זכה לפרסום מיוחד, או לעיבוד תיאטרלי או קולנועי, מה שמראה שהוא נחשב מספיק כדי להתפרסם גם במדיום אחר. כאשר אחשיב סדרות של כמה ספרים מאת סופר אחד על סוכן חשאי ספציפי כפריט אחד.

אם כן, הנה לפניכם רשימה של מיטב ספרות הריגול העברית המקורית הבדיונית עד כה,

מספר 1: שמונה בעקבות אחד

שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ אבידר, צייר נחום גוטמן, הוצאת נ.טברסקי  1945. יצא לאור במהדורה מעובדת מחדש בהוצאת כתר 1996.

כריכת ״שמונה בעקבות אחד״

זהו סיפורה של חבורת ילדים שעוקבת אחרי, ולוכדת, מרגל נאצי. זה בהחלט לא ספר הריגול הראשון בעברית ואפילו לא סיפור הריגול המקורי הראשון בעברית, אבל זה היה הראשון שהשאיר את חותמו על הקוראים הצעירים, וגם על כמה מבוגרים. “שמונה בעקבות אחד” הומחז והוסרט, פעמיים, כולל גירסה מפורסמת שעובדה בידי אוריאל אופק וביים מנחם גולן.

כרזת הסרט ״שמונה בעקבות אחד״ של מנחם גולן עם שייקה אופיר ובומבה צור

הספר גם שימש כבסיס למשחק קופסה. 

משחק קופסה “שמונה בעקבות 1”

וב-1996 עובד מחדש בידי המחברת על מנת שהלשון תותאם לתקופה החדשה. דהיינו הסיפור הוכר כקלאסיקה חוצת דורות.

צפו בגירסה בימתית של הספר של תיאטרון הקיבוץ:

צפו בשירים מהסרט “שמונה בעקבות אחד” של מנחם גולן עם שיקה אופיר כמרגל

מספר 2: מינוטאור

מינוטאור של בנימין תמוז הוא הדוגמה המוקדמת ביותר למגמה של כניסת סופרים ידועים מהזרם המרכזי של הספרות לסוגת הריגול בלי להשתמש בשמות בדויים, כפי שהיה מקובל עד אז. מינוטאור כתוב כרומן מכתבים (!), הדבר השונה ביותר שאפשר להעלותו על הדעת מרומן הריגול המצוי. וכך הייתה גם העלילה, שבמודע שברה כל מוסכמה לגבי גיבור רומן הריגול, ששוב לא הוצג כגיבור מושלם, רב הוד ומלא קסם, כמו שהיה מקובל בספרי הז’אנר אלא כאדם אפרורי ומתלבט כנהוג בספרים הפסיכולוגיסטיים של הזרם המרכזי, שנחשבו לספרי איכות. הודות לכך ספר זה התקבל בידי הביקורת כיצירה “רצינית”. הספר מספר את סיפורו של סוכן מוסד ישראלי המתאהב אהבה נואשת באישה שאותה פגש באוטובוס, ושעימה הוא מקיים קשר מסועף במכתבים. אך השניים לא נפגשים שוב לעולם לפני מותו המסתורי של הסוכן. על בסיס הספר, שהפך לרב מכר (כדאי להזכיר שהקוראים העבריים לא היו רגילים לספר “מכובד” שעוסק בסוכן מוסד כגיבור), ושתורגם לאנגלית ולאיטלקית, נוצר סרט באותו שם בשנת 1997, בבימוי יונתן תמוז (בנו של בנימין תמוז), ובכיכובם של דן תורג’מן (שגם היה שותף לכתיבת התסריט) ומילי אביטל.

כריכת ״מינוטאור״ של בנימין תמוז

נעשה לסרט ב-1997

צפו בקטעים מהסרט

כרזת הסטר מינוטאור

 

מספר 3: לדעת אישה

לדעת אישה של עמוס עוז הוא לא בדיוק ספר ריגול על פי ההגדרות הז’אנריות, אבל בהחלט ספר שבמרכזו עומד איש ריגול שחוקר תעלומה הנוגעת לו עצמו. עוז סיפר על ההיקסמות שלו מסוכנים חשאיים עוד מילדות בספר לבני הנוער “פנתר במרתף” (כתר, 1995). עוד לפני כן הוא כתב את הרומן למבוגרים הזה (כתר, 1989), העוסק באיש ביון מומחה בפתרון תעלומות, שמנסה לפתור את חידת החיים. כמו אצל בנימין תמוז, גם כאן נושא הביון משני לעומת השאלות הגדולות של זהות ואהבה, דבר מיותר ברומן ריגול אמיתי. “לדעת אישה”, שתורגם ל-23 שפות, הוא הספר העברי המתורגם ביותר על איש ביון ישראלי.

כריכת ״לדעת אישה״ של עמוס עוז

 מספר 4: פסק זמן

אמנון ז’קונט כתב את “פסק זמן” (עם עובד, 1982), סיפורו של איש מוסד מר נפש, תופעה לא ידועה עד ז’קונט בספרות הריגול העברית. סוכן ישראלי ששירת בטהרן נעלם בנסיבות מסתוריות. ידידו הטוב יוצא בעקבותיו למסע של גילויים והרפתקאות, ומתגלגל בין השאר בבתי-הכלא של איראן, בסמטאותיה של איסטנבול, וברחובות ערים שונות באירופה. בנדודיו אלו, הוא מגלה את צידם האחר, האפל, של חיי ידידו.

בספר זה יצר ז’קונט, איש מודיעין בעברו, את איש הביון המתוסכל והלא מרוצה מחייו בספרות העברית.

כריכת ״פסק זמן״ של אמנון ז׳קונט

פסק זמן תורגם גם לאנגלית.

כריכת התרגום לאנגלית של ״פסק זמן״ Borrowed Time

 

מספר 5: איש הסגריר

עוד ספר של אמנון ז׳קונט (עם עובד, 1987), מעולה במיוחד, שתורגם גם הוא לאנגלית. הספר עוסק בסוכן חשאי בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שמגלה שהמבצע הפשוט יחסית שאותו הוא מנהל, אינו אלא מלכודת. שוב רומן ריגול מעולה המציג את עולם סוכני הריגול הישראליים בצורה משכנעת יותר מאי פעם.

כריכת ״איש הסגריר״ שלאמנון ז׳קונט
כריכת התרגום של איש הסגריר לאנגלית The Rainy Day Man

מספר 6: אחרון המאהבים החכמים

ספרו הבא של ז׳קונט (כתר, 1992) הוא מותחן ריגול העוסק הפעם בעולם הריגול “מבחוץ” ולא “מבפנים”. לא במרגל אלא בבנו של סוכן חשאי ישראלי, המגלה שאימו בגדה באביו ושדודו בגד בכל משפחתו.

לאחר ספר זה נטש ז’קונט את ספרות הריגול, ועימה את הציניות והסרקאזם שלו, ועבר לכתוב תחת ז’אנרים אחרים של ספרות מתח. עם זאת, הוא לא נטש לחלוטין את ז’אנר הריגול והפך לעורך של רומני ריגול, כשהוא עורך בין היתר את ספרי הריגול של אורי אדלמן ושל מישקה בן דוד, שבהם נדון בהמשך. בכך תרם באופן משמעותי ביותר לז’אנר הריגול העברי.

מספר 7: החוליה

ספרה של שולמית הראבן (כנרת-זמורה-ביתן, 1986) פורסם תחת השם הבדוי “טל יערי”, ופורסם שוב ב-2018, תחת שמה של הראבן. המדובר בספר שלא היה שגרתי בז’אנר הריגול, הן בגלל שבמקום להציע רומן אחד ארוך הוא היה מקבץ של שלושה סיפורי ריגול, והן בגלל שבמרכז הסיפורים עמדו דמויות של סוכנות נשים, כשעד אז את מרכז הבמה בספרי הריגול תפסו בעיקר גיבורים גברים במקביל לכך שכותבי הספרים היו באופן בלעדי מחברים גברים. הראבן לא התגאתה בספר זה שפורסם עם ההצהרה כי “שם המחבר של ‘החוליה’ אינו טל יערי”.

כריכת ״החוליה״ של שולמית הראבן

באחרית הדבר של המהדורה החדשה משנת 2018 מצוין כי לא ידוע מדוע בחרה הראבן בשם בדוי. האדם היחיד שעלה על הזהות הבדויה, כך מצוין עוד באחרית הדבר, הוא לא אחר מאשר דן בן-אמוץ, שהבין מסגנונו של הספר מי המחברת האמיתית שעומדת מאחוריו, ואכן לאחר שכתב לה על כך, היא אישרה את הדבר. יש לציין ששנתיים-שלוש לאחר מכן, כלומר די באותה תקופה, סופרות ספרי הבלשים כן פרסמו את ספריהן תחת שמן האמיתי, אבל ייתכן שז’אנר הריגול נחשב נחות מז’אנר הבילוש ולכן הראבן באותו זמן עדיין לא הרגישה בנוח לפרסם ספרים כאלו תחת שמה האמיתי.

הסיפור הראשון שעל שמו נקרא הספר, החוליה, עסק בסוכנת לבנונית של ישראל, מאהבת של גברים רבי עוצמה, שזהותה נחשפה ולכן עברה ניתוח פלסטי בפריז, ובניסיון של סוכנת ישראלית להגן עליה בדירת מסתור עד שאפשר יהיה ליצור עבורה חיים חדשים וזהות חדשה.

הסיפור השני, הקשר העיראקי, עוסק בניסיון התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק, ובמוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להיפגש איתו כדי לדון בהשגת הסכם עם מדינה ערבית.

הסיפור השלישי, יוונים נושאי מתנות, עוסק באיש עסקים יווני דמוי אריסטוטל אונאסיס המציע לביון הישראלי הצעה שאי אפשר לסרב לה. הוא מציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. אלא שההצעה מסוכנת מאין כמוה, והדרך לביצועה ארוכה ומסובכת וכרוכה בסופו של דבר בסכנת נפשות ובחילוץ דרמטי.

בכל הסיפורים הופיעו אותן הדמויות של אנשי ונשות ביון, ובכך יצרה הראבן מעין סדרה קצרה שבה הדמויות אף פעם אינן פותרות את התעלומה לחלוטין והיא ממשיכה ללוות אותן ואת הקורא. כמו כן, למרות הסיפורים השגרתיים יחסית, הראבן החדירה לסיפורים ריאליזם שהיה מאפיין חדשני בזמנו.

הסיפור הראשון בקובץ, החוליה, הפך לסרט בבימוי ערן ריקליס בשם “מסתור” שיצא לאקרנים בינואר 2018, 33 שנה לאחר שהסיפור התפרסם לראשונה.

כרזת הסרט ״מסתור״

צפו במקדימון הסרט “מסתור” של ערן ריקליס.

מספר 8: טעות אנוש

סופרת ידועה אחרת ששלחה את ידיה גם לז’אנר רומן הריגול, היא שולמית לפיד, מי שידועה גם כמי שהחייתה את ז’אנר ספרות הבלשים העברית בשנות השמונים. לפיד, אשת מוסד בעברה, כתבה את “טעות אנוש” (כתר, 2005), על אשת מוסד ידועה שמתבקשת לבצע משימה אחת אחרונה לפני פרישתה. דמות זו מבוססת על דמות אמיתית, סוכנת חשאית בשם יהודית נסיהו, שהייתה מהאנשים שלכדו את אייכמן, ובסוף חייה הייתה חשבת אגודת הסופרים. על סמך חייה יצרה לפיד רומן מרטיט על אשת מוסד הפועלת בעולם גברי לחלוטין.

כריכה קדמית של ״טעות אנוש״
כריכה אחורית של ״טעות אנוש״

מספר 9: עושה שלום, קבורה בירושלים

אריה קרישק, עיתונאי וסופר שאף כיהן כעורך הראשי של הוצאת כתר ברבות הימים, חיבר כמה ספרי ריגול משל עצמו. בין השנים 1976-1980 הוא פרסם תחת שם המתרגם הבדוי “דן בימור”, מה שהפך את זיהויו כמחבר לקשה במיוחד עד שהוא עצמו הודה בכך. לאחר מכן החל לפרסם ספרי ריגול תחת שמו האמיתי עם גיבור משלו, איש המוסד הישראלי בר-אבא.

ספר הריגול הראשון שלו תחת שמו היה עושה שלום (כתר, 1980), מותחן על תהליך השלום בין ישראל ומצרים, שתיאר ניסיון לסכל מזימה לרצוח את אנואר סאדאת נשיא מצרים. הספר תיאר בצורה צינית מאוד את תהליך השלום בין ישראל ומצרים, ועל פיו שני העמים רחוקים מאוד זה מזה, וכל מה שמושג ביניהם הם מסמכים. במרכז הספר עומדת דמותו של הסוכן הציני והעייף, אבל רב התושייה, בר אבא, ומזימה מתוחכמת מאוד בהשראה סובייטית לרצוח את נשיא מצרים בעת מסעו לירושלים, מזימה שסיום הספר לא מבהיר אם הצליחה או לא, אם כי נרמז שהיא הצליחה וסאדאת נרצח תוך כדי טיסה בידי מתנקש נועז. הספר היה להצלחה גדולה והפך לרב מכר בגלל נושאו העכשווי מאוד, כשהמחבר מן הסתם לא העלה על דעתו כמה הוא עומד להיות אקטואלי בתוך כמה חודשים…

כריכה קדמית של ״עושה שלום״

קרישק לא היה היחיד שעסק בנושא זה. כמעט במקביל, ב-1980, פורסם ספר מתח של אמנון דנקנר בשם “אל תירו בנשיא” (זמורה-ביתן–מודן), שגם הוא תיאר מזימה לרצוח את סאדאת, אך זאת מוכשלת בבירור בידי המוסד. את שניהם הקדים אמן הקומיקס גיורא רוטמן, שפירסם ב”הארץ שלנו” עוד ב-1979 סיפור קומיקס בהמשכים בשם “מתחת לפני השטח”, שתיאר את מאמציהם של סוכן ישראלי נועז ושל סוכן מצרי עמית לסכל בלבנון מזימה לרצוח את סאדאת בעת ביקור בחיפה. למרבית הצער התחזית של שלושת היוצרים האלו על התנקשות בנשיא סאדאת התממשה כידוע ב-6 באוקטובר 1981 כאשר סאדאת נרצח בידי קיצונים מוסלמיים במצרים.

קרישק, שהצליח יותר מהאחרים בחיזוי הצלחת ההתנקשות בנשיא המצרי, חזר לז’אנר הריגול בספר “קבורה בירושלים” (מסדה, 1986), ספר ריגול נוסף עם אלמנטים פוליטיים ברורים, שגם הוא עוסק בסוכן המוסד בר-אבא. בוועידת שלום בהשתתפות אש”ף, הנערכת על הר הצופים, הסוכן ישראלי הוותיק מתחקה אחרי תא מחבלים המתכנן את פיצוץ הוועידה, ובמקביל השב”כ חושף מזימה להתארגנות מרד ערבי בשטחים. במהלך הסיפור נפערים בירושלים כמה קברים: של עוזר ראש השב”כ, של סוכנת בין לאומית מסתורית, ושל עיתונאי מצרי המייצג את כוחות השלום במצרים. בדיעבד שוב ברור שקרישק חזה בספר זה את האינתיפאדה הראשונה, שפרצה זמן קצר לאחר צאת הספר, ממש כמו שבספר הקודם ניבא את רצח סאדאת.

קרישק תיכנן ספר שלישי על עלילות סוכן המוסד בר אבא, “הכלבים והשיירה”, על משקל הכלבים נובחים והשיירה עוברת, שהיה צריך להיות סיכום תהליך השלום, אבל הוא מעולם לא יצא לאור.

כריכה קדמית של ״קבורה בירושלים״

מספר 10: קונצ׳רטו למרגל ולתזמורת

סופר ריגול בולט, שלמרבית הצער פעל רק במהלך תקופה קצרה יחסית, היה אורי אדלמן, מוזיקולוג ואיש מחשבים, שהוציא תחת ידיו שלושה מותחני ריגול מרתקים (מבין ששת המותחנים שכתב בסך הכל), למרות שאינו קשור לתחום הביון.

ספרו הראשון “קונצ’רטו למרגל ולתזמורת” (כתר, 1993) נוצר בהשראת סיפור שסיפרה לו סטודנטית שלו באקדמיה למוזיקה, שביצעה מחקר במנזר רוסי, שם לדבריה קיבלה מהשב”כ הצעה לפקוח עין על אנשי קג”ב רוסיים. היא סירבה, אך אדלמן דמיין לעצמו מה היה קורה אילו הייתה מסכימה להצעה, ורקח סיפור ריגול מסובך על מזימה קומוניסטית סביב הכנסייה הרוסית בירושלים, שבה אנשי השב”כ מערבים מוסיקולוגית ממוצא רוסי במלחמת המוחות שלהם עם הק.ג.ב הרוסי. אדלמן שילב בספר פרטים מתחום המוסיקולוגיה המוכר לו היטב וגם, כמובן, פרטים מתחום הביון, המוכר לו קצת פחות. פה ושם ניתן למצוא בספר שגיאות מביכות, למשל כאשר ראש השב”כ כפוף מיניסטריאלית לשר הביטחון במקום לראש הממשלה, אבל בכל זאת זכה הספר לביקורות טובות, נמכר באחד עשר אלף עותקים, ואף תורגם לגרמנית.

מספר 11: משוואה עם נעלם

ספרו השני של אדלמן, “משוואה עם נעלם” (כתר, 1998), כבר היה לרב מכר, נמכרו ממנו יותר מ-62 אלף עותקים, וגם הוא תורגם לגרמנית, ואף לסינית. בספר זה חזר אדלמן לעסוק בשירותים החשאיים בצורה מאיימת ואפלה יותר מאשר בספרו הקודם. כאן מובא סיפורו  של משפטן המבקר בישראל בניסיון לברר מה קרה לאחיו שנמלט מבית סוהר, שם היה כלוא בשל מעורבות בתאונה קטלנית תחת השפעת אלכוהול, זמן קצר בלבד לפני שחרורו. הוא מואשם ברצח שלא ביצע, ומוצא את עצמו מעורב במרדפים ומעקבים של המוסד ושל המשטרה, ובהיתקלויות עם כמה טיפוסים לא מזוהים שחלקם מעוניינים להרגו, וחלקם סתם להציק לו ולפוצץ אותו במכות, מבלי שיידע על מה ולמה. בהמשך הסיפור הוא מסתבך בפרשת ריגול מהעבר, ניסיון כושל לחסל סוכן כפול לבנוני בדטרויט ב-1974, וגם בפרשת ריגול סבוכה בהווה.

כריכה קדמית של ״משוואה עם נעלם״

מספר 12: שעות מתות

אדלמן חיבר עוד כמה ספרים מצליחים לאחר ״משוואה עם נעלם״, אבל רק בספר שהתברר כספרו האחרון לפני מותו בגיל צעיר חזר לספרות הריגול. הספר “שעות מתות” (כתר, 2004) עוסק בקשרים המסובכים בין הממסד הביטחוני לבין הממסד הרפואי ותעשיית התרופות, ומתאר את מאבקו של רופא מצטיין שמחליט לבצע ניתוח רפואי דחוף ומסובך בבתו היחידה של מיליונר המקושר היטב לכל זרועות השלטון. הבת מתה על שולחן הניתוחים, והרופא לא רק מושעה מביצוע ניתוחים אלא מוצא את עצמו מושמץ בכלי התקשורת, ולא נותר לו אלא לצאת למאבק על טיהור שמו. אלא שאז הוא הופך למטרה לחיסול בידי גוף סודי ומסתורי, “הרשות לאבטחת מתקנים”, שאמורה לדאוג לביטחון המדינה. את הרומן כתב אדלמן אחרי עבודת הכנה ממושכת, לרבות נוכחות בחדרי ניתוח ושיחות עם רופאים שונים. הספר הוכתר כ”ספר הזהב” בהוצאת כתר בשל היותו מוביל במכירות.

בצירוף מקרים מוזר, ביום שבו דווח על פטירתו של אדלמן, פורסם בידיעות אחרונות תחקיר מפורט על יחיאל חורב, איש מערכת הביטחון, שכאילו שימש מודל לדמות של רוזן, אחראי הביטחון המסוכן ב”שעות מתות”. התחקיר חשף פרטים על חורב, שהקדיש את חייו לביטחון המדינה, ושלא היסס להורות על רציחות והתנקשויות בשם “טובת המדינה”, והצביע על כך שהוא קרוב לאותה דמות מסוכנת בספר של אדלמן יותר ממה שאנשים העלו על הדעת עד כה.

כריכת ״שעות מתות״

מספר 13: דואט בביירות

מישקה בן דוד היה בכיר במוסד, שכיהן בין היתר כראש מחלקת המודיעין של יחידת קיסריה, היא אגף המבצעים של המוסד. במסגרת תפקידו הוא היה מעורב בפרשת ניסיון הרצח הכושל של בכיר החמאס חאלד משעל, והיה זה שנאלץ לספק, בהוראת מפקדיו, את הנוגדן לרעל שהציל את חייו של משעל, מה שהוריד לטמיון את תוכנית ההתנקשות שנרקמה על-ידו בעמל רב. הפרשיה שימשה כמקור השראה ליותר מספר אחד מספריו של בן דוד, שעוסקים בהתנקשויות בבכירי ארגוני טרור שנכשלות ושגיבוריהם, אנשי מוסד, מסתבכים תמיד עם הארגון שלהם.

בן דוד כתב ספרים כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, עוד לפני שהצטרף למוסד ב-1987 ובמהלך שירותו, אך ספרי הריגול שלו החלו להופיע רק בשנות ה-2000, זמן לא רב לאחר שפרש מהארגון.

דואט בביירות (כתר, 2002) עוסק באיש מוסד שנשלח לרצוח בכיר בארגון הטרור חיזבאללה בביירות, אך נכשל בגלל חוסר רצונו לפגוע בבתו של הבכיר שנמצאת לידו. הוא מסולק מתפקידו אך כעבור שנה מחליט לבצע את המשימה שוב, והפעם מוצא את עצמו במאבק לא רק כנגד החיזבאללה אלא גם כנגד המוסד. הספר זכה להצלחה גדולה, יוצאת דופן לספר ריגול. כנראה גם בגלל הידע של הקוראים על הנסיון האמיתי של המחבר ב”מוסד”.

כריכת ״דואט בביירות״

בן-דוד כתב עוד כמה ספרי רגול כמו ״מפגש בברלין״ (ספריית מעריב, 2006). הספר עוסק באיש מוסד בברלין, שנאבק ביחד עם הגרמנים בחבורת ישראלים שיוצאת למסע נקמה בניאו-נאצים, ומתחבט מה חשוב יותר – הרצון לנקום בגרמנים, או הצורך לשתף פעולה עם גרמניה החדשה. הספר “אהבה אסורה בפטרסבורג” (כתר, 2008) מתאר סוכן מוסד שמחליט להישאר ברוסיה עם האישה שהוא אוהב, בניגוד לדרישות מפקדיו, ולהיאבק בציידי מרגלים של שירותי הביון הרוסיים. “ביקור אחרון במוסקבה” (כתר, 2010) עוסק בסוכן מוסד שעובר חקירה פסיכולוגית ממושכת בידי הק.ג.ב. בשנים האחרונות של ברית המועצות. “תחנה סופית אלג’יר” (כתר, 2012) מבוסס גם הוא על פרשת חאלד משעל, ועוסק בלוחם מתנקש של המוסד ושותפתו אהובתו לשעבר היוצאים למשימה סודית באלג’יר.

מספר 14: הכריש

ספרו האחרון עד כה של בן-דוד, ולדעתי הטוב ביותר, הוא הכריש (תכלת, 2017). זהו מותחן עתידני המתאר את מאבקה של צוללת גרעינית ישראלית בעת שישראל נמצאת במלחמה על קיומה, לאחר שצעדה פלסטינאית מעזה לשטח ישראל הביאה למתקפה ערבית גדולה על ישראל בכמה חזיתות, מה שמביא כמעט לחורבן המדינה. הסיפור מזכיר יותר את סיפורי תום קלאנסי מאשר את סיפורי ג’ון לה קארה, להם דמו סיפורי הביון הקודמים של בן דוד. התיאור מגיע עד לקונפליקט גרעיני בין ישראל ואיראן, כאשר הצוללת הגרעינית מפציצה את טהרן. מעניין לציין שהספר פורסם כמה חודשים לפני שצעדה פלסטינאית מקבילה בעזה התקיימה במציאות החל מאמצע שנת 2018, כך שבספרו זה בן דוד ממש חוזה תהליכים היסטוריים.

כריכת ״הכריש״

מספר 15: וידוי גורלי

יוסף שביט, עיתונאי יליד וינה, החל לכתוב ספרי ריגול לאחר קריירה ארוכה בעיתון “דבר” ומאוחר יותר ב”ידיעות אחרונות”, ועסק בעיקר בתת הז’אנר של פרשות ריגול היסטוריות, שבו עסק כבר בעבר מיכאל בר-זוהר. כמה מספריו בתחום הם הטובים מתת סוגה זאת בעברית.

וידוי גורלי (ידיעות אחרונות, 1997), שאותו כתב שביט בשיתוף עם עמיתו למערכת “דבר” רמי טל, עוסק בפרשיית ריגול הקשורה בהיטלר הצעיר ובמכר יהודי שלו. הסיפור המתרחש בהווה מספר על ראש תחנת המוסד בברלין, שנופל ברשתה של גרמנייה יפהפייה, בזמן שעל גרמניה מאיימת להשתלט מפלגת ימין קיצוני בעלת אידיאולוגיה כמו-נאצית. הוא מגלה כתב יד של סוחר אמנות יהודי, שמתוודה על כך שהוא זה שהחדיר באדולף היטלר הצעיר, שממנו היה קונה תמונות בוינה, את רעיונותיו הפוליטיים על הצורך באיחוד העם הגרמני ובשנאת זרים ויהודים. לכתב יד זה יכולה להיות השפעה גדולה על הפוליטיקה בגרמניה החדשה שבה אנשי המפלגה הימנית החדשה עוסקים במעשי רצח.

כריכה קדמית של ״וידוי גורלי״
כריכה אחורית של ״וידוי גורלי״

מספר 16: “שלדים בארון”

הספר (ידיעות אחרונות 2011), שהוא לדעתי אחד מספריו המוצלחים ביותר של שביט, הוא מותחן המתחולל בהווה, שמתכתב עם פרשיה היסטורית חשובה בתולדות שירותי הביון הישראלי, פרשת המרגל ישראל בר, בכיר במערכת הביטחון של ישראל ואיש אמונו של בן גוריון, שהתגלה כמרגל סובייטי. הספר מביא את סיפורו של סוכן חשאי עכשווי שמתגלה כמרגל רוסי בהווה וכמרגל הרוסי שהביא למותו של ישראל בר בבית הכלא בעבר, על מנת למנוע ממנו לחשוף סודות על קשריו עם הרוסים. הסיפור קופץ בין ההווה והעבר, והחקירה ההיסטורית על ישראל בר וסיפור חשיפתו מהווה רקע לחקירה על הבוגד העכשווי במוסד.

כריכת ״שלדים בארון״

ספר נוסף של שביט הוא “שמועות על רצח” (אריה ניר, 2004), שבו מסמך שמתגלגל לידיו של ארכיאולוג וסוחר עזבונות מרמז על פרשת טבח בלתי ידוע עד כה שביצעו אנשי ההגנה בערבים, שיכולה להוות ביסוס לטענות על כך שיהודי ארץ ישראל ביצעו מעשי טבח בערבים במלחמת העצמאות. אולם בסוף הספר לאחר חקירה היסטורית מפורטת מתברר שהטבח היה סיפור שהומצא ב-1948 על-ידי קצינים בריטיים שנזקקו לו למטרותיהם שלהם. וגם רומן הריגול העכשווי “משחק כפול” (אריה ניר, 2002), העוסק בבכיר במוסד הנאבק במה שנראה לו כמזימה מסוכנת כנגד ישראל בניגוד להוראות הממונים עליו. וכן ״תרדמת חורף״ (אריה ניר, 2003), העוסק בחקירת מותו של דיפלומט רוסי בכיר בפריז, חקירה המובילה למדען ישראלי בכיר ממוצא יהודי רוסי שמתגלה כסוכן סובייטי. אך ספריו האקטואליים פחות מוצלחים מיצירותיו “ההיסטוריות”, שמאחוריהן עמד תחקיר היסטורי מדוקדק.

מספר 17: סדרת אלכס ברטל

סדרת אלכס ברטל של רוני דונביץ’ עוסקת בעלילותיו של לא פחות ולא יותר מאשר ראש אגף המבצעים של המוסד. לרוב, סדרות מעין אלו עוסקות בעלילותיהם של סוכנים בדרג מבצעי נמוך יותר, שיוצאים לפעילות בשטח בהוראות מפקדיהם, אם כי יש כמובן גם יוצאי דופן כמו הסדרה הטלוויזיונית “המובחרים”, העוסקת גם היא בראש אגף המבצעים בביון הבריטי, וספריו של ג’ון לה קארה על בכיר הביון הבריטי סמיילי. ייתכן שדונביץ’ העדיף לעסוק בדרגים בכירים יותר, משום שכך אפשר להראות בבירור שגם במוסד, הכל יכול לכאורה, לא הכל מתבצע כמו שצריך.

בספרים מוצג ברטל כמפקד מבצעים מסוכנים שבאופן קבע משתבשים, עד שהוא מביא הכל על מקומו בשלום. בספר הראשון “נרדף” (ידיעות ספרים, 2007), הוא עומד בראש מבצע שמטרתו לחטוף בכיר בחיזבאללה, וגם להתנקש באוליגרך רוסי המספק נשק לגורמים אפלים בצרפת. בינתיים מצטברות במוסד ראיות לכך שהוא בעצם בוגד, והרודף הופך לנרדף שנדרש להוכיח את חפותו. לא  נחשוף הרבה יותר מכך, אך נגלה שהוא אכן מצליח לעשות זאת בסוף הספר, שהרי זהו רק הפתיח לסדרה. אבל עצם העובדה שאיש מוסד בכיר יכול להיחשד כבוגד, מראה שהזמנים אכן השתנו מאז ימי עוז יעוז.

כריכת ״נרדף״

בספר השני “לכודים” (ידיעות ספרים, 2008), ברטל מוצא את עצמו במטוס שבו מתבצעת פעולת טרור וחטיפה, לכאורה בלי קשר מיוחד אליו.

בספר השלישי והאחרון עד כה “עמוק בפנים” (כנרת, 2011), הוא מפקד על ניסיון לחטוף גנרל איראני שהוא בעצם סוכן ישראלי שהסתבך, וכרגיל בספרי הסדרה, הכל משתבש.

כריכת ״עמוק מבפנים״

דונביץ’ ממשיך אם כך במסורת שנוצרה בידי אמנון ז’קונט, מישקה בן-דוד, וחגי טיומקין, שמציגה את המוסד כארגון אפרורי, לא חסין מבוגדים מפנים, שמסוכן לאנשים שלנו לא פחות משהוא מסוכן לאויבינו. הציניות בספריו עלולה בהחלט לזעזע את הפטריוטים שבינינו, אם כי בסוף “הטוב” בכל זאת מנצח.

ראוי לציין, עם זאת, שבניגוד לרוב הכותבים שסקרנו עד כה, לדונביץ’ ככל הנראה אין כל קשר למוסד וכל ספריו הם פרי דמיונו הקודח.

מספר 18: תיק כחול-לבן

מבין סדרות הריגול בעברית אזכיר גם את הסדרה שחיבר עורך הדין חגי טיומקין אודות עלילות אנשי השב”כ אורי קרמר ורוני לרנר, שמתפקידם להתמודד עם מרגלי אויב החודרים לתוך ארגונים ישראליים ולתוך שירותי הביון עצמם, כדי למנוע דליפת סודות לאויב. הספרים מציגים אולי לראשונה בצורה צינית את השב”כ ואת המוסד, שהוצגו עד אז בספרות המתח העברית כארגונים כמעט מושלמים. בספרים של טיומקין הם מוצגים כארגונים שעסוקים במאבקי אגו ובתככים בלתי פוסקים, ואף מסוכסכים אחד עם השני. האם זה מה שגרם לכך שספרים אלו הציתו מאבק ארוך עם הצנזורה הישראלית, כמתואר בהמשך, למרות שהיו בדיוניים לחלוטין? יכול מאוד להיות, ואם כך יש להניח שהם פוגעים במטרה ולכן ראויים להיכנס לרשימת מיטב ספרי הריגול הישראליים.

ספרו הראשון, תיק כחול לבן (ספריית מעריב, 1992), עסק בחפרפרת שחדרה למערכת הביטחון הישראלית.

כריכת ״תיק כחול-לבן״

טיומקין הגיש את הספר לבדיקת הצנזורה, כנדרש בחוק, בפברואר 1988, אך הטיפול ברומן המתח הבדיוני הזה לקח לא פחות מארבע שנים, ועסקו בו לא פחות מאשר שני אלופי משנה וחמישה סגני אלופים, אנשי מחלקת ביטחון השדה של צה”ל, אנשי שירות הביטחון הכללי – השב”כ, קצין הביטחון של המוסד, שני סגני מזכיר הממשלה, העוזר המיוחד לשר המשפטים, לשכת הרמטכ”ל, ועדת השרים לענייני מתן היתרים לספרים שנכתבו על ידי עובדי ציבור, הפרקליטות הצבאית הראשית, פרקליטות המדינה, המשנה ליועץ המשפטי, בית המשפט העליון, ואנשי הצנזורה הצבאית כמובן. טיומקין הגיע עד בג”ץ בדרישה לבטל את מחיקות הצנזורה המרובות בספר (101 עמודים מחוקים בסך-הכול), דרישה שהושגה לבסוף ברובה המוחלט, אם כי נאסר עליו לדבר על הדיון בבג”ץ. הנימוק של צה”ל לבדיקה קפדנית זו הוא שהספר מתבסס על ידע שרכש המחבר בעת שירותו הצבאי.

בענין זה אזכיר כי תקנה 97 לתקנות ההגנה לשעת חירום מסמיכה את הצנזור לבדוק “כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור”, כלומר כל יצירה שהיא, כאשר אין אבחנה בין חומר עיתונאי ליצירה ספרותית, בין בדיון לעיון, בין יצירות שעוסקות בביטחון המדינה ואלו שלא. חגי טיומקין שירת בצה”ל כמש”ק ביטחון שדה, אך לאחר מכן עסק בתחום הפיננסי ועבד בבנק דיסקונט, בקבוצת “כלל” ובחברת ברוקרים פרטית. כלומר, ספריו אינם מתבססים על ידיעה אישית או מידע שנחשף אליו בתוקף תפקידו.

הספר השני בסדרה, “תיק ספקולטיבי” (ספרית מעריב, 1997), עוסק במאבק נגד מאמצי המודיעין המצרי להשיג מידע על הטכנולוגיות של ישראל, באמצעות שתילת חפרפרת בחברה ישראלית המפתחת מוצרים לחיל המודיעין.

כריכת ״תיק ספקולטיבי״

גם הספר הזה עבר בדיקות מעמיקות של הצנזורה ושל ועדת השרים המיוחדת למתן היתרים לפרסם ספר בידי עובד ציבור. הפעם טיומקין נדרש למחוק “רק” 40 עמודים מתוך 240 העמודים. שוב הוא נאלץ להוכיח שכל החומר מהספר שנטען לגביו שהוא סודי, כמו למשל השימוש בדרכונים מזויפים בידי סוכני מוסד כאמצעי קבע בפעילותם, והעובדה שהמכללה של אנשי המוסד נקראת “מדרשה”, היה חומר שכבר פורסם במקורות גלויים, ולכן שוב בוטלה רוב הצנזורה.

אותה “המדרשה”, שהייתה אחת הסיבות למאבק של טיומקין עם הצנזורה, הפכה מאז לנושא של סדרת ריגול טלוויזיונית באותו שם, ששודרה במשך שתי עונות (2015, 2017-2018). האם בצנזורה החליטו ש”הסודות” שאותם גילה טיומקין לציבור כבר מזמן אינם סודות, או שהעדיפו לא להסתבך עם ערוץ 2 העשיר, על סוללת עורכי הדין שלו? ואולי הם עמדו על כך שמהסדרה יוסרו אי אלו פרטים, בשיח עם הערוץ שעליו לא נדע לעולם… אולם, הזליגה לטלוויזיה של “סודות” המוסד לא נסתיימה בסדרה הזאת. בהקשר זה, אפשר להזכיר גם את הסדרה “כפולים”, שמבוססת על הנוהג של שימוש בדרכונים כפולים, נוהג שיוחס למוסד בידי מקורות זרים, למשל במבצע בו חוסל מחמוד אל-מבחוח בחדר מלון בדובאי ב-2010.

הספר השלישי בסדרה, שנכתב בידי טיומקין ואלדד גלאור, הוא “תיק IVF” (ידיעות אחרונות, 2014). הוא מתרחש כעשור לאחר הספר הקודם, ומספר על לוחם סיירת מטכ”ל לשעבר שהופך לסוכן של החיזבאללה ולאחר מכן לסוכן כפול. צוות אנשי השב”כ מהספרים הקודמים בראשות לרנר יוצא לחקור אותו. טיומקין ושותפו כבר לא טרחו להגיש אותו לבדיקת הצנזורה, ואיש לא גילה בו עניין מיוחד לאחר פרסומו.

עם זאת כנראה שלא נס ליחה של הצנזורה גם כיום, ולמרות שהדבר אינו מגיע לכותרות כבעבר, הצנזורה פעילה גם היום בדיוק כפי שהייתה בעבר, בכל מדיום אפשרי, לרבות ברשת האינטרנט, ואולי אפילו יותר מבעבר, ובמיוחד בעידן הפייק-ניוז. ייתכן מאוד שגם כותבי סיפורים בדיוניים יידרשו להתעמת איתה אם יתברר שיכול להיות בידיהם, או בראשם למען הדיוק, “ידע מקצועי” בטחוני, העלול להיחשף בצורה זו או אחרת.

מספר 19: הסוכנת הלוחמת

“יונתן דה שליט” הוא שם בדוי של בכיר בשירותי הביון, שלכאורה שמו נאסר לפרסום בידי הצנזורה הצבאית. לכאורה, משום שלא ברור אם הפרט הזה אמיתי או תעלול שיווקי של ההוצאה. מעלילת הספר קשה להבין מה הייתה הבעיה שהביאה את הצנזורה ואת ועדת השרים למתן היתרים לספרים שנכתבו על ידי עובדי ציבור לדרוש את שינוי שם המחבר. לא ניתן אלא לתהות מדוע לא הוצגה דרישה דומה בפני שני בכירי המוסד הקודמים שהזכרנו, איסר הראל ומישקה בן-דוד, שכתבו ספרים שנשקו לפעילותם בארגון.

“דה שליט” אחראי לסדרה של שלושה ספרים עד כה (שזכו לתרגום לאנגלית, תופעה נדירה כשמדובר בספרי מתח ישראליים), העוסקת בעלילות יערה שטיין, סוכנת יפה, קרת-רוח, וקטלנית, שהסימן המזהה שלה הוא שרשרת פנינים. הספר הראשון, “בוגד” (כתר, 2015), עסק בצוות חשאי שהוקם בידי נשיא המדינה, המחפש סוכן כפול הידוע בכינוי “קוברה”, שהגיע לדרגה בכירה ביותר, ומוסר את הסודות החשאיים ביותר של מדינת ישראל לידי מדינה מזרח אירופאית. למה שדווקא הנשיא יעשה את התפקיד השמור לראש הממשלה? בספר החשד הוא שהחפרפרת היא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. אבל אל דאגה, עדיין לא הגענו למצב שבו ראש הממשלה יוכרז כבוגד בספרות העברית. החפרפרת היא אחד מיועציו.

בספר השני, “צוערים” (כתר, 2017), הסוכנת יערה שטיין נשלחת להקים יחידה מיוחדת שתציית אך ורק לפקודות ראש הממשלה (שכזכור היה בגדר חשוד בבגידה בספר הקודם). אנשי היחידה יוצאים בעקבות צאצאי טרוריסטים גרמניים משנות השבעים ובעקבות גורמים של האיסלאם הקיצוני.

בספר השלישי, “סודות” (כתר, 2019), יערה מסולקת מהיחידה שאותה היא מנהלת, הופכת לפרילאנסרית, ויוצאת לאפריקה, שם היא פוגשת סוכנים רוסיים ושכירי חרב, כאשר תוך התקדמות העלילה אנו לומדים משהו על סודות חייה.

כריכות ספרי הסדרה ״צוערים״, ״סודות״, ״בוגד״

שלושת הספרים האלו, שנכתבו בידי גבר, מצביעים על העלייה בחשיבותן של הנשים בשירותים החשאיים בפועל’ ומכאן גם בספרות הריגול, שבה הן מוצגות כלוחמות קרות מזג ומסוכנות לא פחות מהגברים, אם כי הדבר לא הופך את העלילות לפמיניסטיות יותר או ריאליסטיות יותר. הדבר מקביל להתפתחות שחלה בתחום בקולנוע ובספרות האמריקנית והבריטית, ושינוי בולט מהנהוג בספרות העברית עד כה, שבה הסוכנות החשאיות הוצגו כמתונות יותר ואלימות פחות מהגברים. ״דה-שליט״ מייצג מגמה חדשה בספרות העברית, גם אם הוא רק מציג התפתחות מתבקשת בשל רוח התקופה.

מספר 20: המורה לאנגלית

יפתח רייכר-עתיר הפך לסופר ולחוקר ספרות לאחר קריירה צבאית ארוכה וכמה שנים כמשקיע הון סיכון. כמו כותבים אחרים שהוזכרו כאן לפניו, הוא אוחז בניסיון אמיתי ועשיר במבצעי ביון, בעקבות הקריירה הצבאית שלו שבמסגרתה כיהן כמפקד סיירת צנחנים וכסגן מפקד סיירת מטכ”ל, ושבשיאה כיהן בין השנים 1984-1990 כמפקד מערך המבצעים המיוחדים באמ”ן.

בין ספריו אפשר למנות רק ספר ריגול אחד, “המורה לאנגלית” (ספריית מעריב, 2012), המתאר את קורותיה של רחל, שבשם הבדוי רייצ’ל ברוקס, פעלה כסוכנת מטעם המוסד בארץ אויב, ועסקה שם בריגול ובחבלה, בכיסוי של מורה לאנגלית. קורותיה מסופרות על ידי אהוד, המפעיל שלה, המתמקד ברגשות שלו ושלה תוך כדי המבצעים שבהם השתתפו, והוא מספר זאת לג’ו פלד, מפקד היחידה של המוסד לשעבר, וכעת גמלאי אף הוא. בין היתר מתאר אהוד מבצעים שבהם סייעה רחל בהתנקשות בחיי מנהיג מחבלים, ומבצע חבלה נוסף עליו קיבלה צל”ש. מטרתה של השיחה הממושכת בין אהוד לג’ו היא לגלות מניע להיעלמותה של רחל והיעד שאליו יצאה, על מנת לאפשר את החזרתה לישראל לשם מניעת דליפת הסודות שהיא מכירה. רייכר-עתיר סיפר שהתגובה המרגשת מכולן הייתה של איש מוסד לשעבר, שאמר לו את הדברים הבאים: “נתתי לילדיי לקרוא את ‘המורה לאנגלית’ ואמרתי להם שזה התיאור הכי קרוב למציאות על תחושותיו של הלוחם החשאי בארץ אויב”.

כריכת ״המורה לאנגלית״

הספר תורגם לאנגלית וזכה לעיבוד קולנועי באנגלית בבימוי יואב אדלר בשנת 2019, תחת השם The Operative, ובהשתתפות כוכבים בינלאומיים דוגמת דיאן קרוגר וכוכבים ישראלים רבים.

כריכת תרגום ״המורה לאנגלית״ לאנגלית בשם The English Teacher
פוסטר הסרט ״המורה לאנגלית״

צפו במקדימון הסרט

מספר 21: איש ללא צל

יוסי אבני לוי הוא סופר ודיפלומט ישראלי (לשעבר שגרירנו בסרביה ומונטנגרו וכעת שגרירנו בליטא), שבין ספריו גם ספר ריגול אחד, שבו הפלא ופלא יש גיבורים בעלי זהות הומוסקסואלית, כמו המחבר, דבר שאי אפשר היה להעלותו על הדעת בעבר.

ספרו הרביעי של אבני-לוי, “איש ללא צל” (זמורה ביתן, 2007), שהוא בעת כתיבת שורות אלו ספר הריגול היחיד שלו, עוסק ביונתן, דיפלומט ישראלי בגרמניה, היוצר קשר מוזר עם מרגל מזרח-גרמני לשעבר, ומסתבך לבסוף בפרשת ריגול. באחד ממפגשיו של יונתן עם קהל עוין ופרו-ערבי, מתחבר אליו צעיר אוהד, מסתורי, ויפה תואר בשם סבסטיאן – סוכן חשאי המבקש משום מה לספר לו את סיפור חייו. לסיפור העיקרי הזה, המועבר ליונתן בחלקים כתובים ומוקלטים, בשיטות הסוואה מתוחכמות ומסוכנות, נלווה סיפור ילדותו של יונתן עצמו ביישוב עני, וכן סיפור היחסים העכשווי בין השניים, הדיפלומט והמרגל הנרדף. בשלב מסוים, וככל שהיחסים בין השניים מתפתחים, הכל משתנה בבת אחת: המשטרה מתדפקת על דלתו של הדיפלומט, מישהו מאזין לקו הטלפון שלו, ואפילו מצלמים אותו בחשאי. הוא הפך לסיכון בטחוני לארצו…

הספר מבוסס על פרשה אמיתית. במסגרת שירותו הדיפלומטי, הכיר אבני-לוי בברלין אתלט בלונדי מסתורי, שהיה סוכן לשעבר של השטאזי ושל הקג”ב. כשסיפר לו את קורות חייו נותר אבני לוי פעור פה והחליט ליצור ספר ריגול לפי הסיפור. כך נולד רומן זה, הכלאה של מציאות ושל דמיון, שתורגם לסרבית ולאלבנית, ומיועד להפוך לסרט.

כריכת ״איש ללא צל״

יש לציין שכיום קיום קשרים הומוסקסואליים על-ידי בעלי תפקידים רגישים אינו מסוכן כבעבר או כפי שמתואר בספר זה, שכן אז, בתקופה של חוסר פתיחות והסתרה, יכלו אלו לשמש לסחיטה על ידי שירות ביון זרים אבל לא היום.

מספר 22: סדרת שליחות חשאית

ההתפתחות האחרונה נכון לעכשיו בתחום ספרות הריגול העברית היא חזרה לשלב ישן מאוד בספרי הריגול הישראלים, ספרי ריגול לילדים ונוער שבהם ילדים הם הסוכנים והגיבורים, כשהם רק נעזרים בסוכני מוסד מבוגרים, כפי שהיה באחדים מספרי חסמב”ה של מוסינזון, בסדרה הבלשים הצעירים של “אבנר כרמלי”, וב”שמונה בעקבות אחד” של ימימה טשרנוביץ-אבידר. לאחרונה קיבל התחום חיזוק משמעותי הודות לסדרת הספרים “שליחות חשאית” של דנה אלעזר הלוי, עורכת ומתרגמת בעברה, שמפרסמת מאז 2015 את הסדרה, העוסקת בשני נערים ובנערה היוצאים למבצעים חשאיים ברחבי העולם מטעם המוסד. עד כה הסדרה כוללת שבעה ספרים, כולם בהוצאת אחוזת בית/ידיעות ספרים, עם איורים של ליאור גל: מבצע מנהטן (2015), שבו על הגיבורים הצעירים מוטלת משימה לפרוץ למחשב של ראש ארגון טרור עולמי שמגיע לביקור באו”ם; מבצע ברלין (2016), שבו עליהם להיאבק באנשי ארגון ניאו-נאצי; מבצע קהיר (2017), שבו הנערים יוצאים להיאבק בארגון חדש דמוי דאע”ש שקם בקהיר, ומאיים על שלום העולם; מבצע טורונטו (2018); “מבצע טוקיו” (2019)”מבצע לונדון ( 2020)”; ו-“מבצע תל אביב” (2021). ספרי הסדרה נמכרו עד כה בעשרות אלפי עותקים, תורגמו לאנגלית, וייתכן שיהפכו אף לסדרת טלוויזיה.

כריכות ספרי סדרת ״שליחות חשאית״

באופן מפתיע, ספרים אלו גם זכו לביקורות מפרגנות. מבצע מנהטן, הראשון בספרי הסדרה, הוכלל במצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע”ז, מבצע ברלין זכה בעיטור “הפנקס” לספר הנוער המצטיין של 2016 ומבצע קהיר זכה ב-2017 בפרס דבורה עומר לספרי ילדים ונוער, מטעם משרד התרבות. מיותר לציין שקבלת פנים חיובית כזאת של הממסד הייתה בגדר בלתי אפשרי כאשר פורסמו ספריהם המקבילים של מוסינזון ו’כרמלי’. שינוי זה מצביע על כך שהפתיחות לז’אנר הריגול והמתח אינה תקפה היום רק לספרות למבוגרים אלא גם לספרות הילדים, אולי משום שכל אמצעי מקדש את המטרה: למשוך ילדים לקריאה. ובסופו של יום כפי שראינו המטרה של ההוצאות היא לפרסם ספרים שימכרו לקהל היעד שלהם

אלו הם ספרי הריגול והביון הבדיוניים הטובים ביותר בשפה העברית.אם לכם יש מועמדים שלכם אתם מוזמנים להביא אותם בתגובות למטה.

קראו עוד :

בעקבות הבלש העברי: הסוגה הבלשית בספרות בישראלית

תגובה אחת

  1. לילה ארוך בפאריס מאת דב אלפון חייב לקבל ייצוג. וגם שני ספריו המעולים של א. סלע, על ברי לוין איש המבצעים מהשבכ לשעבר, טכנית רק השני ריגול טהראשון מתח ושניהם נואר מעולה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × שתיים =