שגיא אלנקוה מהרהר מהי המשמעות, אם יש כזאת בכלל, של בינה מלאכותית. המערכת.

זמן, כפי שנתפס במוחנו: המרחב הממוספר, ההעתקות במרחב הממוינות לפי אינדקס, הסדר שמכונה כרונולוגי, או קטגוריות ממוקדות, כל זה נכלל בהגדרת המונח זמן. כמו המרחב, הזמן פועל על פי קידוד מספרי, נאמן לצורת החשיבה של האדם, ומבנה האדם משמש מצביע להווייה דמיונית שסביבו.

לו היה סופר אחרת, ודאי היה מתקשה להתחקות אחר הזמן, ודאי היה מתנהל בעיוורון גדול יותר, וזו קרן אור, תקווה. ניסיון לתאר את אופן פעולת המוח כמסתמך על שפה, ובה בעת לבקש לעקוב אחר האופן בו הביולוגיה מקודדת שפה, מהווה מעין ניסיון להקיש הקש לגבי טיבו של ההקש, או לבצע הדרה לכלים אותם מכונת המוח מממשת-מושגי השפה, באמצעות אותה מכונת מוח, בפשטות, כל הסבר לשימוש של קוגניציה במושג או בשפה עלול להסתמך על שימוש בשפה או במושג. (לחילופין – לשקפו, אם אנו למדים מהניסיון שכול שפעול של שפה במנגנון ביולוגי או אחר נעשה, בגסות, ‘כמו’ שפתם של בני אנוש, ואז עולה השאלה אם דווקא יתכנו יחידות אטומיות, סוג של מהויות או אבני יסוד).

ההכרה בכך, שאופן החשיבה האנושי מותאם לקשרים בתוך מערכת רחבה יותר, העולם החיצון, דווקא מעודדת את הרעיון שהשפה היא דבר חזק שיש בכוחו לתת נימוק מניח את הדעת לעצמו, להכריע את מעמדו. איננו מונחי שפה כחולדות עיוורות. אנו בוררים מושגים ואת כדאיות השימוש בהם כל הזמן. אולי השאלה שצריכה להישאל, היא לא כיצד מעגלי נוירונים מקודדים מושג, או מה חוצץ בין אופן הקידוד של המושג לאשר סביבו, אלא כיצד מאורגנת בכלים ביולוגיים הישות האורגנית הזו של השפה, של המודעות וההכרה, אולי המיון לעצמו, בלי לעסוק במושגים של מהות או משמעות עמוקה.

אולי המיון, האינדקס, החלוקה לקטגוריות, היא כלי ראוי להעמיק במשמעות של הבנה ומודעות, כפי שהשוואה וחלוקה לנושאים או קטגוריות משמשת כלי ראוי לרדת לקנקנם של דברים בדרך כלל, בלי שנתהה לגבי מהות התהליכים באופן כללי או לגבי מהותם של המושגים המצביעים על הדברים. אם ניצור מכונה שמפעילה תהליכים הדומים בתוצאה הסופית, או במנגנון, או בשניהם, לתהליכים שמפעיל המוח האנושי, האם אמינותה תיבחן בהכרת טבעם של רגש או מחשבה או פעולה אנושית, או בעמידה על המהות של התהליכים הביולוגיים בשורש הקוגניציה או ההכרה של האופן שבו פועלת אותה מכונה מעבר לרמה כללית מאוד, או אולי פשוט טיבה ואמינותה של המכונה תבחן במידת השימושיות שלה, אפילו אם נוצרה במקרה?

ומהי האפשרות ליצור מכונה שכזו? לשם כך עלינו להבין טוב יותר מהם גבולות השימוש במכונות. להגיע למסקנה כמו כמות הדלק הנוזלי המצוי, משקלו ועלותו והעדר חלופות, לא יאפשרו לעולם לשלוח גשושית הרחק מחגורת קויפר בפרק זמן סביר. לחלופין, בהעדר מושג מוחלט או כללי דיו לגבי טבעם של רגש או מודעות, או לגבי טבעה של השפה, או לגבי חוצץ חד בין אובייקט לסובייקט, לא ניתן לומר שיצירתה של הפילה דנה נבדלת מאמנות. הקטע הזה הוא לא קטע דדוקטיבי או אינדוקטיבי. לא נאמר בו דבר משכנע. הטענה משכנעת, משום שבמידה וכך אנו נוהגים להשתמש בטענות, אנו מעלים אפשרות שאינה מופרכת באופן מיידי על ידי השכל הישר, ומאששים את הטענה בהצגת דוגמאות לא נבדלות מאוד. אמת המידה להגיונו של הקטע היא עד כמה אופן ניסוח שכזה למצב נתון, רווח ומניב תוצאות הוא שימושי, כפי שאמינותה של מכונה כמו מודעת, תלויה באופן שבו היא מוכיחה עצמה ככזו, ולא בהכרח בשיקולים שמובילים לכך שהוכיחה עצמה ככזו. האמונה באלוהים, בדבר עליון, לא דתי, שלם, היא מציאת טעם בעולם, טעמים נפרדים, לשון מרחבית. הדעת גם היא מין רקיק, או  פלטה שכזו, לשון מתנזלת. לכל הגה וטעם, יכולת על-חושית. ההגאים משמשים גורם מכונן. מגע, טעם, ריח וראייה, הם מקשה אחת שמופרדת מלאכותית. לכן אולי המשפט האלמותי: “אני חושב, משמע אני  קיים”. כלומר לדעת, זו שמרחיבה את המעגל, טעם שונה, אקזוטי.

הדעת מרחיבה את הסובייקט. עליה נשליך את יהבנו. הדעת הזו נעשית מתוך כתמים של חשיכה, של סוגי התקיימות פרימיטיביים, של האופן בו ההוויה זורמת. למעשה, מה שאנו מכנים  צלילות, הרחבה של המעגל, אינם אלא גושי כורכר שנסחפים בזרם העיוור. האם מכונה חושבת היא כזו שמבצעת את ההפרדה המלאכותית בין צלילות לבין דבר שנגזר באופן עיוור, כמה מקטעי קוד שנלכדו בזרם? והאם אנו עשויים לבודדם? לומר: הנה, זו הנקודה המדויקת בה האור נבדל מהחשיכה? או שלעולם לא נוכל אלא לטעת קטעי קוד, כמו מין סלילים או בקבוקים, במין דינמיקה סיזיפית שכזו שעושה את המשא קל, קל, קל מאוד? הפסקה האחרונה מעלה תהיה: נניח כי התודעה והרצון הם מקטע בזרם שוצף, זרם של כל הדברים, כל שקרוי טבע, דעת, מלאכותיות. האם הם משקפים רצון כללי, בשונה מבעלי החיים שאינם אדם? מה המשמעות של דבר חושב? הנמלים משתרכות על הגזע העקמומי, המסתעף, משתזר, קלוע במיני התנחשלות מרהיבה של העץ. הן מארג קיומי רב מאשר זה שמונח מול ראשן הכדורי והשחור. האם הדבר החושב אינו אלא נקודה, והחשיבה, הרצון, אינן אלא מה שנקרא דבר שונה בתכלית, שאוחז בבקבוק ריק, חלול, מושג של טרנסנדנטליות?

שאלה נוספת – אישיות היא דבר אידיוסינקרטי בקוסמוס? היא חפץ בעיני מאן דהו עלום כפי שבעיננו יש מהחפץ בחי ובצומח? איזו תבונה מצויה מעבר לאילמות החומר? איזו הכרה חפה? האם כזו בעלת תווי היכר כאופי, אגו? בינה מלאכותית עשויה לעלות על כזו אנושית? ולפי איזו מידה? והאם למידה כזו עשוי להיות הד בהכרתנו?

אילוסטרציה של בינה מלאכותית .ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + שבע =