סיפור נוסף מפרויקט הסיפור התנ”כי של “יקום תרבות“, והפעם – גירסתה של תמר בת דוד לסיפור האונס שנעשה בה בידי אמנון אחיה למחצה. נציין שעד כמה שידוע, זהו תיאור האונס המוקדם ביותר המופיע בספרות העולמית. שולה ברנע מביאה אותו מנקודת מבטה של תמר.

המערכת

שמואל ב פרק י’

א וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה–וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד.  ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ–כִּי בְתוּלָה, הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.  ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ, וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב, בֶּן-שִׁמְעָה, אֲחִי דָוִד; וְיוֹנָדָב, אִישׁ חָכָם מְאֹד.  ד וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר–הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַמְנוֹן, אֶת-תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי, אֲנִי אֹהֵב.  ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ.  ו וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן, וַיִּתְחָל; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת, וְאֶבְרֶה, מִיָּדָהּ.  ז וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-תָּמָר, הַבַּיְתָה לֵאמֹר:  לְכִי נָא, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ, וַעֲשִׂי-לוֹ, הַבִּרְיָה.  ח וַתֵּלֶךְ תָּמָר, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ–וְהוּא שֹׁכֵב; וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת.  ט וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו, וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל; וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ, מֵעָלָיו.  י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר, אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ, הֶחָדְרָה.  יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.  יב וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל:  אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  יג וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.  יד וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.  

שמואל ב’ פרק יג

באותו בוקר השכמתי קום חדורת מרץ וכוח חיות נהדר. השמש עוד לא עלתה במלואה, צפרירי בוקר חלפו על פניי, אד כחלחל עלה מהבקעה, פתחתי חלונות חדרי העשויים מקני גומא. שתיתי במהירות את תה הצמחים שמגינתנו וטבלתי בו קרקרים מחיטה מלאה. האכלתי אף את אווזיי והשקיתי את גינת הצלפים והסחלבים שבחצרי. תכננתי לכבס את כבסיי אחר כך בגיגית המתכת ולחבוט בהם היטב במחבט הכיבוס כדי שהכול יצא צחור כמו שאני אוהבת.

הטווס פרש לעברי נוצות זנבו המפואר, עקב זאת הייתה לי תחושה כי עיני נוצותיו מביטות בי באיום מה. היה בינינו מוסכם שכשהוא חש בסכנה כלפיי הוא מזהירני, וזה הרושם שקבלתי ממנו… הוא בעל חיים נאמן לי ביותר, אפילו יותר מהעז הרכה שלי.

לא רחוק ממני גרה משפחתי הקרובה: אמי ואבי, אחותי ואחי החורג. אני כרוכה מאוד אחריהם. אמנם אחי אמנון אוהב לקנטר אותי ולצחוק על חשבוני, והוא מפעיל את שתי עיניו הפוזלות כל אחת לכיוון אחר, אך הסביבה כבר התרגלה למום הזה ואוהדת אותו על כך.

חשקה נפשי באותו בוקר ללבב לי לביבות מבטטה מתוקה שגדלה בחצרי, בלוויית עשבי מרווה מרירים מעט. השילוב היה יפה בעיניי, והתחלתי לבשל ובד בבד להרתיח את שמן הזית בקלחת לקראת שלב הטיגון. סיימתי בסיפוק את הכנת הלביבות, הן יצאו פריכות ושחומות כראוי!

פתע ראיתי את הטווס רץ הנה ושמה בתזזיתיות בתוך כדי פרישת זנבו לכיווני. ידעתי כי משהו רע מתקרב אליי, אך נרגעתי כשראיתי את אחי החורג פוסע לעבר ביתי בצעד קל ובוטח. בירכתי את עצמי על כי הכנתי לביבות כה טעימות וכעת אוכל להציע לו ולהגיש לו מאכל טעים, שהינו טרי מהבוקר.

בהתקרבו לעברי, ראיתי משהו אחר בעיניו: האם חיכיתי למבט מסוים? האם עיניו נראו לי מביטות הישר כראוי? אולי היה חולה? האם הוא נראה זומם משהו לעשות בקרוב? ההתבוננות בי נמשכה זמן ארוך מהרגיל וחשתי משום מה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי.

אני מכירה את אמנון עוד משחר ילדותנו המשותפת, עת היינו נפגשים בחצרות של הורינו המשותפים והנפרדים. אהבנו לשחק בכדורי בוץ ולהתגלגל מהתלולית בחצר לעמק שמתחתינו. היה מהנה!

ידעתי כי בבוקר הוא מוליך את הצאן לרעות, והשעה שהופיע הייתה מוקדמת לחלוטין ללא היגיון! ידיי היו עדיין משומנות משמן הטיגון, וצמותיי השחורות נטו ליפול על פניי. חייבת הייתי לנגב ידיי במטלית כדי להסיט שערותי לאחור.

אז הזמנתי אותו להיכנס, אם כי חשש תמוה ליווה את דיבורי והוא יצא מפי לא טבעי וזר לאוזניי בעצמי. “בוא תיכנס, הכנתי את הלביבות שאימא נהגה להכין בילדותנו והן עלו יפה, אולי קצת תישמן, אך לא תבעט כמו ישורון…” פלטתי מעין הומור אומלל וידעתי כי אני מסייעת לעצמי להתגבר על הפחד הסמוי ואיני מצחיקה איש בסביבתי, אלא מלעיגה עליי את האורח.

אמנון נכנס בצעדים קצובים, כמי שיודע את דרכו נכוחה. פניו היו חיוורות מהרגיל. הוא התכופף מתחת למסגרת הדלת, יען היה גבה קומה ומוצק וענה לי בצחוק עצבני: “הריח מבפנים מבטיח, ממתי את כה מיטיבה להתקין מאכלי אמך מעכה? מיד אגש לטעום את המאכל ואת מה שסמוך לו…” סתם ולא פירש, גיחך ולא פירש כוונתו. הטווס ליווה אותו עד כניסתו לבית, וצווח. בכלל התנהגותו הייתה תמוהה ומעוררת יראה. תהיתי, האם הטווס שינה עמדה ונהיה לצד אמנון או נשאר נאמן לי? שכן אני זו המאכילה אותו ומטפלת בו כל העת.

בעודי מפנה גבי למקום מושבו של אמנון ועורמת צלחת וממלאה אותה בלביבותיי, חשתי את זוג זרועותיו של אמנון לופתות אותי מאחור ואוחזות בי חשוקות מלפנים על חזי. בקושי נשמתי מרוב בהלה, בבעתה הבנתי שאכן היו כל הרמזים המזהירים, שמשהו לא טוב קרב אליי והתעלמתי. צעקתי צעקה רמה, אך איש לא היה בנמצא במרחק שאפשר לשמעני…

אונס תמר  Eustache Le Sueur (c. 1640) ויקיפדיה

אמנון הספיק להגיף את המנעול ובאחת הטילני על דרגש השינה שלי, שניצב בפינת החדר. בתוך כדי כך הוא מלמל: “אלייך רעבתי, לא ללביבות, יפתי, לא ידעת עד כמה אני כמה אלייך מקדמת דנא ונמשך לגופך המתוק?” נאלמתי דום. קפאתי על מקומי. בחוץ שמעתי את צווחת הטווס, עד כמה צדק! אחי החורג הפשיט אותי במהירות הבזק. תנועותיו היו גסות ומכאיבות. גופו רעד מתשוקה, רוקו ניגר על פניי, נגעלתי עד כדי בחילה. אמרתי לעצמי שזה אחי שנהפך לחיית אדם! הוא עשה בי כבשלו כמנהג הערלים ששמעתי, שהם באים ותוקפים בנות ישראל הבתולות הגרות בשולי הכפרים על צלע ההר.

אמנון אונס את תמר. צייר אנונימי. המאה ה-17. ויקיפדיה

הוא לא חשב באותו רגע עליי ולא על עצמו, מה יקרה לנו, ומה יאונה לי כתוצאה ממעשיו. הוא חדר אליי בזעם, כאילו הקשיתי עליו, וכאילו לא חמס את מה שחיפש! בתום המעשה הנפשע קם מעליי, שטף ידיו בהנאה, חיכך כף לכף ונטל צידה לדרך שתי לביבות מהמחבת. טרק את הדלת ויצא בחופזה כגנב בחשיכה.

נותרתי במיטה חפויית ראש, זועמת כארי שהטרידו מנוחתו. התחלתי לשאוג ולצעוק בכל כוחותיי, לא היה אכפת לי משום דבר.

שמעה אותי אחת הנשים שבשכונה, שהייתה מחכמות השבט. היא הבינה אותי ללא מלים ואצה להביא מביתה צמחי מרפא להרגיע אצלי את המקום הפגוע והשסוע. דם רב ניגר מבין רגליי. רעדתי מקור וייאוש. לא ציפתה לי כל נחמה מהוריי: הם היו זקנים מדי שאטריד אותם בצרותיי. דוד בצרות המלחמות הבלתי פוסקות מול האמורים והמואבים, ואמי מעכה — חלפו שנותיה בבדידות מרה ללא דוד אבי, אהובה לשעבר.

לפנות ערב בא לבקרני הכהן המשני. הוא כבר היה מצוי באירוע, כי עודכן על ידי הזקנה החכמה, שכנתי. לכוהן המשני היה התפקיד של מתווך ומשכין שלום, הוא השתדל למנוע יריבויות ולמנוע סכסוכים, ובעיקר בתחומי המשפחה. הוא נכנס לחדרי, כשבינתיים הנחתי אפר על ראשי, וקרעתי כותונתי כיוסף הקדמון לאות אבל על נעוריי ועל בתוליי, כי ניטלו ממני בכוח הזרוע!

הוא הניח ידו החמה על ראשי ואמר לי בקול שקט: “אל תדאגי, תמר, אנו נפעל לטובתך, ומהיום את תיחשבי קדושה, לא קדשה! שמך ייקשר בהקשר הטבע הנצחי, לא תישכחי לעד!” בהתכנס העדה לתפילת יום השישי הגדול באותו שבוע ערבבתי כמה פירות מעץ הקיקיון ונתתי בגביעו של אמנון, שכן לכל גבר בעדה היה גביע משלו, בלי ששם לבו לכך. הוא נתקף עווית נוראה של התקף כאבים מהקיבה, יען כי רעיל הצמח ההוא. הוא אולץ לשכב במיטת חוליו וכך הרחקתיו לפחות ליום ההוא, כדי שלא אראה את פניו.

אבשלום, אחי הקרוב אליי, היה עמדי לצרתי בתקופה הקשה. שישה ירחים לנתי בביתו עד שהחלמתי ובא מזור לנפשי ולגופי.

דבר אחד נודע לי בהמשך העלילה, כי בזמן האונס נכרכו קווצות שערותי הארוכות ונלפפו סביב איבר הזכרות של אמנון, לכן נהפך לעקר ונקרא כמו עמיתים הדומים לו בתופעה: “כרות שופכה”. זו ודאי אצבע האלוהים שנקמה בו בעבור כבודי המחולל! ממילא לא הספיק לסבול תקופה ממושכת מבעייתו, שכן אבשלום לא נח ולא שקט, עד כי הרגו בעבור כבוד משפחתנו המלכותית.

הכהן הגדול לצד זאת הבטיח להשיאני לטוב שבאנשינו, לגדעון. ילדתי לו את בננו הבכור שנתיים לאחר המקרה. בזכות ילדי השתקמתי ושבתי להיות אם ואשה בישראל כבעבר. אהבתי לעסוק בגינה ובצמחים על כן שתלתי פרחים רבים וקראתים על שמי — תמר. אלא שבני משפחתנו, מהמצדדים באמנון, לא רצו לוותר על הנצחתו ורצו ליצור איזון, לכן קראו לאותו צמח אמנון ותמר. הם האמינו כי אהב אותי באמת, והענישוני על כי הנואפת הייתי מבין שנינו!

תמר מגורשת מביתו של אמנון לאחר מעשה האונס, ציור מאת ג’יימס טיסוֹ, בסביבות 1896 עד 1902. ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 5 =