סיפור נוסף במסגרת פרויקט הסיפור התנ”כי.

עמית דרבקין בסיפור ובשיר על חנה האישה העקרה, שהפכה לבסוף לאחר מאמצים רבים לאם. סמל לנשים רבות לאורך הדורות וגם בזמננו. ומכיוון שחנה היא אחת המשוררות הראשונות של השפה העברית, לאחר מרים ודבורה, הרי רק מתבקש שיהיה עליה גם שיר.

המערכת

תפילת חנה במשכן. woodcut by Julius Schnorr von Karolsfeld ויקיפדיה

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: יְהוָה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה, וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.— ספר שמואל א’פרק א’פסוקים ט’י”ג

אני מביטה בפניו של אלקנה, מוקף במשפחה האידיאלית, בניו מסביבו, סביב שולחנו, ברך אותו האל כאשר ברך את האדם הראשון “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”.

אני מגניבה מבט נוסף ל”צרתי” פנינה, היא אינה יודעת כי אינה יכולה להתייחס בקלות יתרה למתנת האל.

גם השנה הלכתי למרכז בשילה כי זהו רצונו של אלקנה בעלי, להקריב קורבן לאלוהיו, האל שברך את זרעו. הדרך לשילה מתארכת, אבני הדרך המעקצצות בוכות, אינן מקלות כאבי.

במה אאחז? כבר לא נותרו בי שביבי תקווה, לו רק נתן לי אחד משלי.

אומרים שאשרי אשה שבעלה מראה כלפיה התנהגות אצילית שיש בה עדינות והתחשבות, אבל מאידך, התנהגותו כלפי מעוררת את קנאתה של זו אשר זכתה בבנים.

היחס המיוחד בדמות מנת אוכל מיוחדת מכעיסה את פנינה והיא מחפשת דרכים משונות כדי לפגוע או להציק לי. אשרייך, היא אומרת לי, שאת בטלה כל היום ממעש, אשה ללא ילדים, עסוקה בטיפוח עצמה, אבל זכרי, היא ממשיכה בלהט, אשה ללא ילדים תיוותר לעולם בבדידותה.

הלוואי והיה בי האומץ להשיב לה, ואם כן, מה אומר לה, הצדק עמה. היא מבורכת ואני מקוללת.

אין לי מקום בעולם הזה ללא פרי בטן. מקוללת ועוד פעם מקוללת.

צדקה הַצַּדֶּקֶת, אם האימהות כאשר אמרה “הבא לי בנים ואם אין מתה אנוכי”. עד מתי תהיה לי כתובת על המצח המעידה על חרפתי. ואם שערי הדמעה לא ננעלים לעולם “אנא שמע תחינתי ולו רק היה לי אחד משלי”.

גודל התסכול, ההשפלה, ומנת הסבל היומי שרק מעצימה, גורמת למטר דמעות שקופות הזולגות בפניי, אני בוכה בסתר אבל האדמומיות בלחיי מסגירה את רגשותיי.

לו רק יכולתי להשלים עם גורלי, להבין את רצונו של האל למנוע ממני להשלים את יעודי בחיים.

ואתה בעלי, למרות אהבתך, אינך יכול להבין את כאב העקרות.

יָדֶיךָ הַטּוֹבוֹת מַגִּישׁוֹת לִי אֶת הַמָּנָה הַגְּדוּשָׁה בְּמַבָּט מְלֵא תְּחִנָּה. אַתָּה אוֹמֵר, תֹּאכְלִי, אַל תִּבְכִּי, וּמִתְיַשֵּׁב, כְּמוֹ תָּמִיד, רַק לְצִדִּי.

אני יודעת, המביט מן הצד יאמר, תתעוררי והסתכלי על הכוס המלאה, לא הרבה נשים זוכות לתמיכת בן זוגן.

אֲבָל אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ שֶׁבְּכָל יוֹם אֲנִי מִתְנַפֶּצֶת לִרְסִיסִים. לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה שְׁלֵמָה, גַּם אִם תֹּאמַר אַלְפֵי פְּעָמִים וְתוֹכִיחַ לִי בְּאֶלֶף דְּרָכִים כִּי אַתָּה טוֹב לִי מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.

עֵינֶיךָ הַתְּכֻלּוֹת קוֹרְנוֹת לִקְרָאתִי. הֵן עוֹקְבוֹת, הֵן שׁוֹמְרוֹת, הֵן מְבַקְּשׁוֹת לִמְחוֹת דִּמְעָתִי.

אתה מגיש לי מנה יפיפיה גדושה באהבתך אבל אינה מסוגלת לטמון את סבלי בבור השכחה.

אתה מגונן עלי, לא יכולתי לבקש יותר, פָּנֶיךָ הַכְּעוּסוֹת מֻפְנוֹת אֶל צָרָתִי. אַתָּה אוֹמֵר בְּצוּרָה שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים, שֶׁלֹּא תָּעֵזִּי, שִׁתְקִי, כִּי לֹא אוֹסִיף לִרְאוֹת פָּנַיִךְ אִם לֹא תֵּרָגְעִי.

אבל אַתָּה לֹא מֵבִין שֶׁבְּכָל יוֹם אֲנִי מִתְנַפֶּצֶת לִרְסִיסִים. לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה שְׁלֵמָה, עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ יָשִׂים אֶת רֹאשׁוֹ עַל כְּתֵפַי, יַנִּיחַ אֶת יָדָיו הַקְּטַנּוֹת בְּיָדַי, יְנַשֵּׁק בְּפָנָיו הַדְּבִיקוֹת אֶת לְחָיַי. וְיֹאמַר וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת, אִמָּא, חַבְּקִי אוֹתִי.

אני לא יכולה להקשיב לך אלקנה, קולי ממאן לשתוק יותר, אני צריכה להשמיע אותו, אני צריכה לקחת  את גורלי בשתי ידיי. אני בוחרת לנדור נדר לה’.

כאשר אני מדברת אל לבי, רק שפתיי נעות וקולי לא נשמע. עלי הכהן נוזף בי על שכרות.

איני שיכורה אני עונה לו, אני יוצרת קשר עם אלוהי, קולי הפנימי והנואש זועק “תן לי להיות אמא”, ואני מבטיחה למסור לך את הבן שייוולד לכל ימי חייו.

אני הולכת הביתה בליווי ברכתו של הכהן הגדול “לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שְׁאֵלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ”.

אני הולכת הביתה ולסיפור שלי יש סוף, שלכאורה שמח. אני נגאלת מקללת עקרותי ומבורכת ע”י ה’ בבן זכר.

קראתי לו שמואל. אני מתעוררת מחלום, מודעת לצורך לקיים את נדרי, לזמניות הקשר עם בני, עלי להביא אותו לרשות האל למשך כל חייו כפי שהתחייבתי.

אבל אף אחד לא הכין אותי לקשיי הניתוק והפרידה. לפעמים אני חושבת, כיצד אם שייחלה כל ימיה לילד, מוסרת אותו לגידול בידי אחר.

אני הולכת בלב כבד אל עלי הכהן, הדברים שאני אומרת לו, מעידים על רצוני לקיים את נדרי, למסור את בני לה’ ולהיפרד ממנו לאחר שסיימתי להניק אותו בפעם האחרונה. אך בתוך תוכי לבי נקרע לגזרים.

אלוהי, ברכת אותי בבנים ובבנות נוספים, ואני מודה לך. אבל בלילה אני חולמת על בני הקטן העטוף במעיל קָטוֹן, הגדל אי שם ללא חיבתה של אמו, ואני מתעוררת בבהלה לאחר שינה טרופה.

אני כותבת לו את המילים שהוא לעולם לא ישמע, לעולם לא יקרא ומבקשת שוב ושוב את סליחתו.
סלח לי, בני בכורי, אהבתי הראשונה.

אלוהיי, האם תשמע? הנדר אשר נדרתי נאלם דום והחריש את קולי לעולם.

חנה מעבירה את בנה שמואל לכהן עלי. ציור של Gerbrand van den Eeckhout 1665. ויקיפדיה

אישה עקרה – שיר

בְּעֵת פְּרִידָה

הוֹרַדְתְּ כְּנַחַל דִּמְעָה יוֹמָם וְלַיְלָה,

וְעֵינֵךְ

מְקוֹר דִּמְעָתֵךְ

דָמֹעַ תִּדְמַע

כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה.

הַאִם אֶת קוֹלוֹ אַתְּ שׁוֹמַעַת בְּלַחַשׁ תְּפִלָּה?

חוֹלֶמֶת עַל מַבָּטוֹ הַשּׁוֹתֵק בְּעֵת פְּרִידָה.

חָנָה,

בַּמִּסְתָּרִים בָּכְתָה נַפְשֵׁךְ

כִּי לָקַחְתְּ אוֹתוֹ עַל פִּי צַו נִדְרֵךְ.

בִּקַּשְׁתְּ,

כִּי יִמְחֶה אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעֵינָיו

כִּי לֹא תִּהְיִי שָׁם

לְגָרֵשׁ כָּל צַעַר מִפָּנָיו.

וּבְנֵךְ,

נוֹתַר לְבַדּוֹ

חָגוּר אֵפוֹד בַּד

וּמְעִיל קָטֹן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ.


חנה על כריכת סידור תפילה משלהי המאה ה-19 ויקיפדיה

2 תגובות

  1. קראתי. שונה, מיוחד בהיותו בגוף ראשון של אדם מקראי
    לא קל ומותיר מחשבות. מחשבות אודות הדרך לתיאור לכאורה ממוחה של אחרת, לא קיימת.
    הנכונה דרך זו?
    האם נכון לשאול שאלה כזו?
    מה מושג ממנה?
    לאן זה הולך?
    כך או כך – מקורי

  2. ב”ה

    עמית יקרה,

    כתבת מאוד יפה ומעניין. חשים את ההזדהות עם חנה ממעמקי לבך. את מקרבת את התנ”ך ומאהיבה אותו על הקוראים.

    עדנה ויג

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + 18 =