הסופרת דורית אורגד מספרת סיפור יוצא דופן על ימי השואה. סיפורו של פליט יהודי מגרמניה הנאצית שנמלט לסין ולאחר מכן ליפן, בעלת בריתה של גרמניה, וחי שם חיים נסבלים במהלך המלחמה.

הוספנו לסיפור צילומים מזמן המלחמה שהפליט, קורט מרקוס, תרם למאגר מוזיאון השואה בארה"ב.

דורית אורגד מספרת: הייחוד של הסיפור הוא במקלט שמצא גיבורו ביפן. על הקהילה היהודית – הקיימת עדיין ומשגשגת בקובה – לא ידוע כלל. היפנים מצטיירים בספרות על התקופה ההיא בצבעים מאוד לא מחמיאים, והייתה לי מוטיבציה לספר את הסיפור הקטן הזה כדי להראותם בצבעים פחות קודרים. מה שמגיע להם בצדק.

המערכת

הפליט היהודי קורט מרקוס בקובה ביפן בשנות מלחמת העולם השנייה. מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס.

חיים, בן כיתתי ביסודי ובתיכון, טלפן אלי נלהב.

"הקשיבי, יש לי סיפור בשבילך."

"תודה. אני באמצע ספר. כשאסיים אותו אשמח לשמוע."

"אי אפשר לדחות. מדובר באדם בן מאה. יש לו סיפור מדהים."

"איפה פגשת אותו?"

"בשפת הים. הוא עושה צעדות. גם אני. התחלנו לצעוד יחד ותוך כדי צעידה סיפר לי קורט את סיפור חייו. סיפור שחבל להחמיץ."

"אני לא כותבת ביוגרפיות. הציעו לי לכתוב את זו של משה דיין, תמורת תשלום לא קטן, וסירבתי. גם את זו של יצחק רבין שהתבקשתי לכתוב דחיתי. אני נוהגת לכתוב סיפורים היסטוריים, להחיות תקופות רחוקות של תולדות עמנו, לשחזר אותן, להפיח בהן חיים…"

בן כיתתי קוטע אותי, "סיפורו של קורט מרקוס הוא סיפור היסטורי."

"מה זאת אומרת?"

"הוא מספר על חייו בקהילה היהודית של המבורג, שבה נולד וחי, כמו אלפי יהודים אחרים, ועל איך שנרדף כמוהם מאז עלה היטלר לשלטון. אך בניגוד לרבים מהם, שלא שרדו את השואה, הוא מצא את דרכו – ממש בדקה האחרונה – לסין, ומשם לקוֹבֶּה ביפן…יהיה חבל אם לא תכירי אותו," סיכם חיים.

אותו זמן הייתי, כאמור, עסוקה בכתיבת ספר אחר. חקרתי את תולדות יהודי מרוקו, נושא שריתק אותי, וחששתי שסיפורו של קורט מרקוס יסיח ממנו את דעתי. ואולם, הדברים שאמר לי חיים, "אם לא תמהרי, אולי כבר לא יהיה אפשר!" השפיעו עלי. לא רציתי להחמיץ את סיפורו של הפליט בן המאה שנמלט לאמסטרדם, וערב מלחמת העולם השנייה עמד להיות מגורש לגרמניה. משם, יש להניח, היה נשלח – כמו הוריו וקרוביו – למקומות שמהם לא חוזרים. הדבר הנורא הזה לא קרה. תחת זאת בילה קורט את שנות המלחמה בעיר יפנית יפה. (המילה "בילה" אינה שגיאת דפוס, כפי שיתברר בהמשך.)

ביקשתי מחיים לקבוע פגישה עם ידידו בן המאה, הצועד איתו לחוף הים.

"קורט יחכה לנו בביתו," הודיע לי חיים, ומסר לי את כתובתו במושב בית ינאי.

ג'נטלמן בעל קומה זקופה הקביל את פנינו בחיוך שובה לב, והזמין אותנו לחדר האורחים המרוהט בטעם. אחרי שכיבד אותנו בקפה, התיישב מולי בציפייה לשאלותיי.

בקשתי ממנו לספר על חייו ככל שיעלה על דעתו, והוא נענה בהתלהבות:

קורט מרקוס הילד בגרמניה ביום הראשון בבית הספר סביבות שנת 1921. מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס

קורט מרקוס מספר:

הייתי צעיר בשנות העשרים כשעלו הנאצים לשלטון, ועד שזה קרה היו לי בגרמניה חיים טובים. הייתי סוכן של חברה מסחרית וזכיתי לתנאי שכר טובים. היו לי לא מעט חברים, והייתה לי בת זוג שאהבתי מאוד. שמה היה מרגוט, והיא – לפחות כך חשבתי – גם אהבה אותי. דיברנו על נישואין וראיתי בה את ארוסתי.

כרטיס הזהות של קורט מרקוס במועדון ספורט בעיר הנובר בגרמניה,1933. מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס

עבודתי הייתה כרוכה בנסיעות, שנהניתי מהן, אך לא ביום שבו קיבלתי הודעה מאימה של מרגוט, שבאו אליהם גברים אחדים לתחקר אותם על צעיר בעל מכונית כחולה. זה היה צבע המכונית שלי, והבנתי את המסר.

הנאצים כבר היו שנתיים בשלטון, ומי שהיה ברשימת הגסטפו, נחרץ גורלו. לא העזתי להתקרב לאזור המגורים של הורי, ופניתי לעזרת דודים שלי, אחיו של אבי. הם נרתמו מיד למשימה לחלץ אותי מן העיר. הם רכשו למעני כרטיסי נסיעה ברכבת הלוך ושוב לאמסטרדם, וכרטיסים למעבורת ללונדון ובחזרה. "איך אסע ללא אשרות כניסה?" שאלתי את הדודים.

"לכן קנינו לך כרטיסי הלוך ושוב. זה מוכיח שאינך מבקש להישאר, אלא רק לעבור. סע לאמסטרדם ותישאר שם עד יעבור זעם."

מלבד הכרטיסים, ציידו אותי הדודים שלי בכל הנחוץ לנסיעה, ולשהות מחוץ לביתי.

עשיתי כדברי הדודים ונסעתי עם מזוודה גדולה, מלאה בבגדים ובשאר דברים שנזקקים להם בנסיעות לזמן ממושך.

וכך, ב-1937, שנתיים לפני שפרצה המלחמה, מצאתי את עצמי באמסטרדם, בביתו של דוד נוסף, שהיה קומוניסט, מפלגה שהיטלר רדף מן ההתחלה.

בבית הדוד הזה, דוד אלפרד, הרגשתי בטוח מכל רע. הוא היה עוד אחד מאחיו של אבא – הם היו 12 ילדים במשפחה – ונחשב לכבשה שחורה בגלל הנטיות הפוליטיות שלו, לכן שמח מאוד שלפחות אחיין אחד נמצא בקשר איתו, והזמין אותי לגור בביתו, שבו התגורר עם בת זוגו. היא, בת הזוג, שמחה בי פחות. נוכחתי שדודי והגברת (איני מסוגל להיזכר בשמה) רבים בגללי, ועזבתי לחדר ששכרתי ממכרים של דוד אלפרד בבניין ממול.

עזרתי לדודי בעבודה, והוא שילם לי ככל שהיה יכול להרשות לעצמו. בהמבורג הוא היה טכנאי שיניים. וכאן, באמסטרדם, קנה כיסא סַפָּרים, ומכשירים של רופאי שיניים, וטיפל בשיניהם של אנשים. לא היה לו רישיון לעבוד כרופא, אבל זה לא הפריע לו, והוא עשה לעצמו שם של רופא שיניים מומחה.

לבסוף הסתבך עם החוק, נאלץ לסגור את 'המרפאה', ולהסתפק בביקורי בית, ואני הייתי הנהג שלו.

בחדר ששכרתי לא הייתה הסקה וקפאתי מקור. קרובת משפחה של בעלי הבית שלי ריחמה עליי והזמינה אותי לגור בביתה. זו הייתה אדית היקרה, גרושה ואם לילד בן 12. לא עבר זמן רב עד שהיא ובנה התאהבו בי, ואני החזרתי להם אהבה.

כעת התחיל עידן חדש בחיי. הייתה לי משפחה חדשה והרגשתי בטוח כאילו חלפה הסכנה. השמש זרחה והעננים התפזרו, אבל לא לזמן רב.

ביוני 1939, שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, אני מקבל פתאום הודעה לבוא להתייצב במשטרה. הלכתי לשם כמובן, והראיתי את הכרטיסים לאנגליה. אמרתי שאני כאן במעבר, ובקרוב אעזוב.

התשובה שקיבלתי הייתה "תוך חודש עליך לעזוב את הולנד." מיהרתי משם ל"וועד למען הפליטים". שם הקשיבו בסבלנות לנסיבות בואי להולנד, ושאלו במה יוכלו לסייע לי. ביקשתי מהם להשיג עבורי אשרת כניסה לכל ארץ שהיא.

"תחזור בעוד שבוע!" הייתה התשובה שקיבלתי.

חזרתי לביתה של אדית בתחושה שהעניינים יסתדרו. כעבור שבוע באתי לקבל את התשובה, ונאמר לי שלפי חקירה שנערכה בגרמניה, לא בא שום איש מאנשי הגסטפו לביתה של מרגוט לשאול עלי, וכל הסיפור על המכונית הכחולה אינו אלא כזב.

"עליך להתייצב במשטרה המקומית," הודיעו לי.

בלית ברירה באתי לשם, ונאמר לי כך: "מחר בבוקר, אתה עולה לרכבת הראשונה לגרמניה!"

כשניסיתי להתווכח עם השוטרים, הם עצרו אותי, וחודש שלם הייתי עצור בתנאים קשים, בלי להתרחץ, בלי להחליף בגדים. לפחות דאגו לי לאוכל כשר.

היינו קבוצה של עשרה עצירים, דחוקים בבית המעצר בצפיפות, ורק כעבור חודש שיחררו אותנו, אך לא על מנת שנישאר. "מחר בבוקר עליכם לעזוב כאן," הודיעו לנו, "ואם לא תעשו זאת מרצון, תגורשו בכוח!"

אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזו הרגשה חזרתי הביתה, כלומר לביתה של אדית. הייתי הרוס בגוף ובנפש.

אחרי האמבטיה והגילוח הרגשתי פיזית יותר טוב, אבל לבי היה כבד עלי. ואז אומרת אדית, "יש לי הפתעה בשבילך, אתה לא מגורש מכאן. השגתי לך אשרת כניסה לסין."

הייתי המום – "לסין???"

אדית חייכה את החיוך הטוב שלה והודיעה לי שהשיגה לשנינו אשרות מעבר לבלגיה ולצרפת, ומשם – מי היה מאמין? היא השיגה בשבילי אשרה לסין!

"היה לי חודש להתרוצץ בין הקונסוליות עד שהשגתי את אשרות הכניסה," אמרה אדית, "ועכשיו אתה יכול לשכב לישון שקט ורגוע." וזה אמנם מה שהיה נחוץ לי אחרי שכמעט לא ישנתי בכל הלילות הקודמים.

לפני שנרדמתי סיפרה לי אדית, שגם לעצמה סידרה אשרות מעבר לבלגיה ולצרפת, כדי ללוות אותי לתחילת דרכי למקום שאהיה שם חופשי.

זה עזר לי מאוד, כי היא ידעה צרפתית ובאה איתי למשרדי הג'וינט בפאריז. פה קיבלתי כרטיס רכבת למרסיי, וכרטיס לאונייה המפליגה משם לשנגחאי.

קשה הייתה הפרידה מאדית בתחנת הרכבת של פאריז. ידעתי שלא אראה עוד את האישה שהצילה את חיי.

העולם החדש שהגעתי אליו בתאריך 5.8.1939, לאחר שלושים ימי שיט, היה מאתגר. כאן לא היה מי שיעזור לי, וכדי להתקיים היה עלי למהר ולחפש מקור פרנסה. שיכנו אותנו במחנה מוזנח, וצעיר שהכרתי באונייה הציע לי להקים איתו מכבסה. לא תיארתי לעצמי שנצליח, ובכל זאת עזרתי לו בעבודה. נוכחתי שטעיתי, הבחור הצליח לא רע. אבל זו לא הייתה פרנסה לשני אנשים, וחיפשתי מקום עבודה אחר.

קורט מרקוס במחנה הפליטים בשנחאי. מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס

הלכתי למשרדי סניף הג'וינט בשנחאי.

התקבלתי לשיחה, ונאמר לי שם שביפן יש ביקוש ליודעי שפות, בגלל המסחר המתפתח של יפן עם ארצות המערב. הלכתי אם כן לקונסוליה היפנית, ובלי כל קושי קיבלתי אשרת כניסה לתייר.

מצויד במכתב המלצה מסניף הג'וינט של שנחאי הפלגתי לנַגָסָקי, ומשם המשכתי ברכבת לקוֹבֶּה, אחת מן הערים היפות ביפן. מצויד בהמלצה משנחאי, באתי לסניף הג'וינט בקובה.

כאן עמדו להקים מועדון חברתי לקהילה היהודית, ונשאלתי אם אני מעוניין להשתלב בעבודה בו. שמחתי בהזדמנות שניתנה לי לעסוק בנושא שהלהיב אותי, ועניתי בחיוב. ההנהלה שכרה וילה גדולה, והובאו אליה שולחנות למשחקי ברידג', שולחן פינג פונג, וטבח סיני מעולה למסעדה שהוקמה במקום. עסקתי בסידורים השונים ועד מהרה התמניתי להיות המנהל של המועדון הנהדר הזה.

קורט מרקוס עם דודתו ארנה רוזנבאום ואישה יפנית בעיר קובה שאליה נמלטו מגרמניה הנאצית. מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס.

יחסם של השלטונות היפנים לקהילה היהודית, הגדולה למדי, היה מעולה. כשפרצה המלחמה והיה מחסור במזון, הוקצבו לנו מנות גדולות יותר מאלו שזכו להם האזרחים היפנים…

כאן נחלש קצת קולו של מרקוס, והוא הוסיף בעיניים בורקות "התקופה שחייתי בקובה הייתה אחת מן התקופות המאושרות בחיי," והשתעל קלות.

צילום של קורט מרקוס עם ידידים בשנות ה-40 ביפן. מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס

"התעייפת, קורט?" שאל אותו חיים בדאגה.

"קצת," חייך בן המאה, "אני לא רגיל לדבר כל כך הרבה."

"נשאיר משהו לפעם הבאה," אמרתי, והחזרתי לתיק את הדפים שעליהם רשמתי את דבריו.

קורט הזדקף, והברק חזר לעיניו, "אני מקווה שזה יהיה בקרוב."

הנהנתי בהסכמה וחשבתי על כל הדברים שעוד רציתי לשאול בפעם הבאה שניפגש.

אבל לצערי "הפעם הבאה" לא הייתה. כי לא עבר הרבה זמן וכבר לא היה את מי לשאול.

חיים השיב במקומו על שאלות אחדות, אך לא היה יכול להשלים את החסר.

"אמרתי לך למהר," הזכיר לי בתוכחה וצדק.

כעת, כשאני מעלה את סיפור הצלתו של קורט מרקוס על הכתב, אני שואלת את עצמי, האם היה זה רק מזל שהוא ניצל. ונדמה לי שזו תשובה חלקית בלבד. לולא הקסם האישי שניחן בו ויתר תכונותיו, ספק אם היה יכול להיעזר במי שאכן באו לעזרתו. 

קיראו עוד פרטים על קורט מרקוס ומשפחתו 

פרטים על קורט מרקוס בארכיון המדינה



קורט מרקוס לאחר המלחמה כשעבד עבור הצי האמריקני מוזיאון השואה בארה"ב באדיבות קורט מרקוס

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 + eleven =