מהו באמת ובתמים הקשר בין מגפת הכתרת העולמית וצורת משטר חברתית-כלכלית, לבין תופעה אנושית עתיקה אשר לכאורה נעלמה מעל פני כדור הארץ שלנו? לא קל להבהיר את הקשר הזה ומכאן אני נזקק לגילוי נאות: כל אחד מהנושאים מעניין וחשוב לכשעצמו ואני עוקב אחריהם בדרגות שונות של אדיקות, אולם חייב הרי להיות זרז (קטליזטור) שגרם לי לרוץ ולחפש את הקשר השרשרתי ביניהם, ואת התשובה לשאלה ההזויה – מה פתאום נזכרת בעבדות?
הזרז היה כתבה מאת אביתר פרל מספטמבר האחרון תחת הכותרת “משלמים בדם: בחסות מדיניות מקלה ובעידודו של הנשיא טראמפ, נהפכה ארצות הברית למדינה המובילה בעולם בייצוא מוצרי דם. עיקר התרומות מגיעות מהחלשים בחברה, שנשענים עליהן כמקור הכנסה ומקריבים את בריאותם למען העשירים”. למען האמת, התהליך החל לפני תקופת נשיאותו של טראמפ, אך זכה להאצה ניכרת בתקופתו ובמיוחד במהלך מגפת הכתרת. עד כה, לא ניתן ליצור דם ומוצריו (פלזמה, כדוריות, חלבונים, וכדומה) במעבדה. לכן נאלץ ראש מכון הבריאות האמריקאי ד”ר פרנסיס קולינס לפנות לעמו הנבער מדעת ולהסביר “הגוף שלכם הוא למעשה מפעל ביו-טכנולוגי קטן ופלאי, אפילו אם אתם לא חושבים על זה ככה… רוב האנשים מצליחים להתמודד עם נגיף הקורונה כי מערכת החיסון שלהם נכנסת להילוך גבוה ומייצרת נוגדנים שגורמים לכך שהווירוס מפסיד בקרב. אם עשית את זה, אתה בעמדה לתרום את המוצר הביו-טכנולוגי שלך שהוא הפלזמה שלך, למישהו אחר שחלה עכשיו במחלה” – לפנינו דוגמה מופתית וטיפוסית של מניפסט קפיטליסטי חזירי ואכזרי להפליא, שבו איש מדע משמש כאיש שיווק ומקדם מכירות של מוצר אנושי שאין כל קשר בינו לבין שוויון, הוגנות, וסולידריות… כי לא מדובר ב”תרומת פלזמה”! שכן “תורמי פלזמה” בארצות הברית מקבלים תשלום, שמהווה מניע מרכזי לתרומות, ובנוסף, לא רק התורמים פועלים ממניעים כלכליים – גם חמש החברות ששולטות בשוק הפלזמה העולמי אינן ארגונים ללא מטרת רווח או גופים בעלי זיקה לממשלה, אלא חברות פרטיות רב-לאומיות שרובן אינן בבעלות אמריקאית. מבחינתו של המדען המסביר גוף האדם הפרטי הוא מפעל יצרני, שאמור להשתתף בשוק החופשי כדי להתניע גלגלי משק לפי נוסחאות של היצע וביקוש … וכי מה רע בכך? שני מאמרי מחקר, מבין רבים שנסקרו (דריל לורנזו וולינגטון ממאי 2014 ; אדם פרזינסקי מאוגוסט 2018) מסבירים היטב מה רע בכך – ניגודי עניינים, בעייתיות, ונזקים פיזיים וחברתיים קשים. הסטנדרט התעשייתי הוא לשלם לתורמים יותר עבור התרומה השנייה בשבוע, עם בונוס עבור התרומה השמינית בחודש, כך שכדי למקסם את ההכנסה שלהם מכל טיפת דם, ה”תורמים” צריכים לתת את פלזמתם בתכיפות המרבית המותרת על ידי הרגולטור האמריקאי (FDA), של פעמיים בשבוע ועד 104 פעמים בשנה – יש סדר בסחר-מכר הזה! זהו סטנדרט מקל מאוד, גם בהשוואה להמלצות הצלב האדום וגם בהשוואה לסטנדרט האירופי, של הגבלת התרומות לאחת לשבועיים לכל היותר, ופער של שלושה חודשים בין תרומות, למען הבטחת בריאותם של התורמים שהם אמיתיים ולא מקבלים כסף עבור זה… וכדי להוסיף חטא על פשע, התשלום נעשה דרך כרטיסי אשראי נטענים שגובים עמלה על כל עסקה! ממי? מ”המפעל הפרטי התורם”! ועל הפשע להוסיף את העוון, המסמר האחרון בארון הקבורה של האדם החופשי והפיכתו לעבד המודרני, והוא? כל מוכר פלזמה מקבל פחות משלושים דולר למנה, בעוד שכל מנה מניבה לחברה ה”קונה” כשלוש מאות דולר! אין צורך להרחיב על הנזקים הבריאותיים הפיזיים של קצב הייצור המסחרר הזה, עשרות מחקרים עוסקים בכך: נזקים קצרי טווח כמו עייפות קשה, עלפונות, זיהומים, ועד פגיעה במוח העצם ועלייה במחלות דם וכבד, בקרוב ל-70% “מהמפעלים אנושיים האלה”… מבלי להיכנס לנזקים הנפשיים רחמנא ליצלן… והנה אנו מגיעים למושג “העבדות”.
המחקר של פרזינסקי מצא, ולא במפתיע, כמה וכמה נתונים טיפוסיים “עתיקי יומין”: מרכזי התרומות מוקמים כמעט אך ורק באזורים עניים, כי אוכלוסייה עם הכנסה נמוכה, עבודות בשכר מינימום, וסיוע כספי ממשלתי מעליב – מהווים תנאים אידאליים עבור מרכזי שאיבת פלזמה “מרכוש אנושי נטוש”. המוכרים הבוטיקיים של מוצרי הדם לרוב משתמשים בתשלום שהם מקבלים כדי לשלם עבור מצרכים בסיסיים כמו מזון ותרופות, ולא לצרכי חיסכון, חינוך, השכלה, או מותרות. רוב מכריע מבין הנסקרים במחקר זה ואחרים היו גברים ובני מיעוטים אתניים. כמו כן נמצא מתאם מובהק בין מדינות ללא סבסוד של טיפול רפואי לעניים לבין מדינות עתירות מרכזי שאיבת פלזמה – מכאן ברור שרוב “תורמי הפלזמה” לא יוכלו להרשות לעצמם את הטיפולים שמיוצרים מהתרומה שלהם… למעשה ברור לחלוטין שהנשיא טראמפ קיבל טיפול כזה, והוא מעולם לא תרם דם! המחקר של פרזינסקי מסתיים באמירות הבאות:
להלן מעט משפע ההשפעות, רובן שליליות, לפחות מבחינה חברתית, האפשריות של “כלכלת הדם” הזאת: בני האנוש עלולים (לפי תורת השוק החופשי יש לומר – עשויים) למצוא את עצמם בחברה שבהם יוכלו לממן את מחייתם לא בעזרת עבודה, יצירתיות, התמדה, או כישרון, “החלום האמריקאי” בהתגלמותו, אלא מתוקף העובדה שגופם הוא “מפעל ביו-טכנולוגי קטן ופלאי”, שהדרך לגרום לו לייצר מוצר מבוקש במיוחד היא להידבק בקורונה (אגב, מכאן ועד לגיוס מתנדבים במחנות הסגר להידבקות וייצור פלזמה טיפולית, המרחק הוא קצר מאוד. כמו למשל, חוות הרבעה, מחנות שבויים ומחנות ריכוז ברייך השלישי). אם חלקים הולכים וגדלים מהאוכלוסייה יסתמכו לפרנסתם על החומרים שגופם מייצר, זה די קרוב להפיכתם באופן מילולי לסוג של סוללות – מוצרי אנרגיה ובריאות מתכלים – עבור אנשים עשירים מהם או בעלי כוח וכדומה, ומכאן המרחק לעבדות מודרנית בתחפושת הוא עוד יותר קצר. זה אמנם יעיל מבחינת ניצול משאבים אנושיים, אך ניתן לומר זאת גם על קניבליזם, על הוצאות להורג לצורך מכירת איברים ממומתים, על ניצול ילדים, סחר בנשים לצרכי מין, ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין שלכאורה נעלמו מעל פני כדור הארץ…
מהי ההגדרה של עבדות על פי התרבויות והדתות מהעת העתיקה ועד למאה העשרים? עבדות היא מונח המציין מצב צבירה חברתי-תרבותי-כלכלי אנושי, המאופיין בבעלות ושליטה מוחלטת של אדם אחד על אדם אחר, הנחשב לחפץ שהוא רכושו הפרטי כמו בית, אדמה, בעלי חיים, או מפעל. המשועבד איננו חופשי לקבוע את התנהלותו וסדר יומו, ואדונו הוא שקובע בעבורו את כוליותו הפיזית והנפשית. העבד מקבל את מזונו וצרכיו היום-יומיים מידי אדונו כלחם חסד (אין הבדל בין עבד לבין סוס עבודה – שניהם מקבלים מספוא רק כדי שיתקיימו), ועליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו. פירותיה של עבודה זו יהיו לאדונו ולאדונו בלבד. צאצאיו של העבד הם רכוש האדון. העבדות היא מצב חיים כפוי. העבדים בהיסטוריה היו לרוב ממוצא גזעי, אתני, או דתי השונה מזה של משעבדיהם. הם הפכו לעבדים בעקבות נפילה בשבי במלחמה, או בעקבות חטיפה לצרכים כלכליים ואחרים. סיבות לעבדותם של אנשים לבני עמם היו והינם בדרך כלל הרשעה בפשע, או אי-יכולת לפרוע חוב (כלא עם עבודת פרך). ברוב המקרים והזמנים הסיכוי להיות עבד תלוי בעוני, נכות, מגדר, אויב, ובקיצור בחולשה של האדם האחד מול משנהו.
“חשבתם שהעבדות עברה מן העולם? היא רק נעשתה רווחית יותר!” זאת כותרת של מאמר של לרנר מ-2014, שמתארת דוח שגרתי של האו”ם על מצב העבדות בעולם. דוחות כאלה התפרסמו לפני כן ואחרי כן, ואינם מראים ירידה, אלא תחפושות חדשות של עבדות עם שמות מודרניים מכובסים כגון עבודה בכפייה, ניצול עובדים, סחר בעובדים, וכדומה. אמנם סעיף ד’ של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אוסר על קיום עבדות לצורותיה המסורתיות, והעבדות הזאת הוצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם, אך בפועל מתקיימות צורות של עבדות שקורבנותיהן הן בעיקר החלשים והמוחלשים: עניים, מיעוטים, ילדים, נשים, אסירים, ועוד. במדינות העולם השלישי, במדינות דיקטטוריות, וכפי שהראינו כאן, גם במדינת עולם ראשונה כמו ארה”ב. אז איפה כאן הטריק-שטיק כשאומרים שזו לא עבדות כי זה נעשה בחופשיות, מרצון, בלי כפייה, לא מכריחים ולא חוטפים, רק מציעים בשוק החופשי? אף אחד לא מכריח אדם עני לתרום פלזמה, ואפילו משלמים לו על זה. אף אחד לא מכריח תשעה מיליון עובדים זרים חסרי זכויות יסוד לשרת מיליון אחד של אזרחים במדינות המפרץ, והרי משלמים להם שכר. אף אחד לא מכריח את עניי מדינת ישראל להיות עובדי חברות כוח אדם או חברות מיקור-חוץ… אז מה הבעיה? אכן כן, מדובר בצביעות ברמה הכי גבוהה של גניבת דעת. העבדות המודרנית באה לידי ביטוי מעשי תחת רשת הסוואה מתוחכמת שמורכבת מחוטים ש”לא מכריחים אבל משמרים תנאים שמביאים את החלש לידי כורח”, ובמילים אחרות, לחברת סחר בפלזמה יש את המוטיבציה המרבית לשמר את התנאים של החלשות ולא למנוע אותם או להעבירם מן העולם. לזה קוראים עבדות מודרנית מכובסת, וזה יכול להתרחש רק במדינות בעלות משטר חברתי-כלכלי קפיטליסטי על אף היותן דמוקרטיות.
כדי להבהיר יותר את הקשר בין צורת משטר והמושג עבדות, והידוקו של קשר זה בתקופת משבר הקורונה, יש ללכת אחורה בזמן וללמוד על העבדות המסורתית המאורגנת האחרונה שחווינו במאות ה-16 עד אמצע המאה ה-19 ודווקא ביבשת אמריקה – הכוונה כמובן לעבדות השחורים במטעי הכותנה והסוכר של יבשת אמריקה הצפונית והמרכזית, זו שהסתיימה בהדרגה אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. להלן ארבעה כתבי-יד ספרותיים-היסטוריים העוסקים בעבדות השחורה – מן הפחות מפורסמים שבהם אך מן היותר מעמיקים, ומחכימים:
(א) שני טקסטים עוקבים ומחוברים שלא תורגמו עד כה לעברית, על ידי יורד ים אנגלי לבן ותיק ומקצועי, בשם ג’יימס פילד סטנפילד, שפורסמו ב-1807 בבריטניה. אחד מהם הוא פואמה ארוכה בשלושה חלקים בשם “המסע לגינאה” (שם כולל לקבוצת מושבות במרכז החוף המערבי של יבשת אפריקה לשם הובאו עבדים מרחבי היבשת ומשם נשלחו במסעות ימיים לאמריקה), והשני כולל סדרת מכתבים (שבעה במספר) בשם “תצפיות ממסע לחוף של אפריקה” (במובן של תובנות ממה שחווה בחוף המערבי של אפריקה). הנמען של הכתבים הוא אחד מהלוחמים האנגלים נגד העבדות. שני הטקסטים, השירי והאפיסטולרי, מהווים גילוי דעת אנטי-עבדות חריף, עוצמתי עד נשגב, שנכתב בדם ליבו של הימאי-סוחר-משעבד בעצמו, ונפתח במשפט הארוך הבא, המובא כאן ככתבו וכלשונו דאז:
Having had the dishonour to be employed in the Slave-Trade, and having been for some time resident in a factory up the country, observations and facts have occurred, that may add a little to the mass of materials’ your humanity has been at such labour to collect; and which has already thrown so much light on a traffic, that from its commencement to its close, is marked with a rapacity and oppression, unequalled in any, the most horrid process of individual or collective guilt, that has stained the page of history.
(ב) אוטוביוגרפיה ספרותית של עבד לשעבר, כתובה באנגלית משובחת שלא תורגמה עד כה, מעוררת פליאה והשראה, בשם: “הסיפור המעניין של חייו של אלאודה אקוויאנו או גוסטבוס וואסה האפריקאי. שנכתב על ידו”,שפורסם באנגליה ב-1789. כיצד עבד כושי הפך לג’נטלמן אנגלי משכיל הוא סיפור מעשה בפני עצמו ולא אוכל כאן לפרטו. הספר בן 12 הפרקים מהווה כתב אשמה מצמרר בעוצמתו כנגד העבדות. אלא שהפעם הכותב הוא העבד עצמו, זה שחווה על בשרו ונשמתו את השעבוד הנורא אחרי שנחטף כנער מכפרו באפריקה המרכזית בידי סוחרי עבדים כושים בני שבט עוין לשבטו, שעבדו בשירותם של הסוחרים הלבנים.
(ג) ב-2007 יצא לאור בארה”ב ספר עטור פרסים ויוצא דופן של ההיסטוריון ופעיל זכויות האדם מרקוס רדיקר בשם “ספינת העבדים – היסטוריה אנושית”, שתורגם לעברית ויצא לאור בישראל ב-2014. הספר הוא פרי מחקר בן כשלושים שנה. זהו סיפור היסטורי בצורת רומן נטורליסטי שמתאר היסטוריה “מלמטה למעלה”, של האנשים הקטנים בספינת עבדים שעושה את דרכה מהחוף המערבי של אפריקה לחופי ארה”ב אל מושבות הדרום, ברבע האחרון של המאה ה-18. זהו סיפורם של המשועבדים והמשעבדים שחיים במשך חודשים רבים יחד בתוך צינוק צף, צפוף, ומעורר קבס. על האפוס של הספינה ויושביה נכתב בביקורת “רדיקר מאיר את הפינות האפלות ביותר של אותו ‘עולם עשוי עץ’ אפוף טרגדיה, אכזריות, ואימה, ודולה את סיפוריהם האישיים של ‘הנוסעים, המשרתים והשולחים’ – האפריקאי הצעיר שנחטף ונמכר… הנשים המניקות והילדים האזוקים… פרח הכמורה שהתפתה להצעה לעבוד על הספינה כמלח… הרופא המטפל… רב החובל שהתענג על כך שיש לו ‘גיהינום פרטי’ משלו [אוסף של סיפורים של אנשים פשוטים ולא של גנרלים, פוליטיקאים, וסוחרים חובקי עולם]. סיפורה של ספינת העבדים הוא סיפור של טרגדיה וסבל, אך גם של התנגדות והישרדות עבור אלה שגילו עצמם בתור ‘האנשים השחורים’. בדיאלקטיקה רבת עוצמה הולידה קהילת הייסורים הנוראים שעל סיפונה של ספינת העבדים את הקפיטליזם המודרני ואת מאבקי הגזעים והמעמדות המרכיבים את ההיסטוריה של זמננו״. זאת צלחת הפטרי עליה צמח הקשר בין צורת משטר חברתית-כלכלית לבין צורות מודרניות של עבדות אנושית. אגב, הטקסטים של סעיפים א’ וב’ דלעיל מצוטטים בספרו של רדיקר.
(ד) החוט האחרון שנטווה בשטיח המתאר את הקשר הגורדי בין קפיטליזם חזירי ועבדות לצורותיה, התפרסם ב-2014 בצורת מחקר היסטורי-סוציולוגי-כלכלי רחב יריעה בספר בשם “אימפריה של כותנה-היסטוריה גלובלית” (אנגלית; לא תורגם עד כה), של זוכה פרס הפוליצר פרופ’ סוון בקרט. גם כאן העבדות משחקת תפקיד מרכזי במארג ענק של תעשיית הכותנה העולמית של המאות 20-18, שכבר כוללת גם את יבשת אסיה רבתי, בנוסף לאירופה, אמריקה, ואפריקה. וכך אנו מגיעים לפנדמיה העולמית של הקורונה בתחילת המאה ה-21.
ובכן, אנו חיים בתקופה שהחלה כמה עשורים לפני פרוץ מגפת הכתרת, אך התפתחה לממדים גלובליים מפלצתיים אחריה. אנו חיים בתקופה שבה מוכרים – ולעיתים רחוקות מאוד תורמים מתוך חמלה וטוב לב – בשוק הפתוח, על פי תורת השוק החופשי כליות, אוניות כבד, אונות ראה, פיסות עור, מנות דם ופלזמה ומוצריהן, קטעי עצם, תאי גזע, ומה לא, מאנשים חיים, ובמקומות מסוימים מאנשים מומתים. אנו חיים בתקופה שמקדשת את מולך הכסף כבסיס יחידני למושגים כמו “היצע וביקוש, צריכה ומכירה בלי חשבון או צורך, ניוד עובדים ועבודה לפי מחיר מינימום, התנעה של גלגלי משק בכל מחיר”, וזאת בהנחה, שבסופו של תהליך גם החלשים, העניים, האומללים, המסכנים, הדפוקים בני כל הגילים, המעמדות, המוצאים, והדתות, על פני הכדור כולו, אכן ייהנו מפירותיו בכל מקרה ובכל מצב, גם אם הפירות יהיו באושים, אבל בסך הכל ישמרו את מעמדו הנמוך בחברה כעבד מודרני לתפארת! אנו חיים בתקופה שבה כל הטוב הזה קורה באיסור או באישור של ממשלים נבחרים פחות ונבחרים יותר, על גבי מנעד שנע מהדיקטטורות הכי זוועתיות ועד לדמוקרטיות הכי ליברליות לכאורה… ותודה לקורונה שבסך הכול מגלה את הערווה ובשום צורה, פנים ואופן אינה הגורמת לה…
נ.ב. אחרית דבר וראשית נבואה. נא לעקוב אחר כלכלת החיסונים הבאה עלינו לטובה. למי חיסונים קודם? חוץ מהשוק השחור החופשי שיקרום עור וגידים. והלוואי שאתבדה…
מקורות:
אביתר פרל, “משלמים בדם”, מגזין דה מרקר, גיל’ 236, ספט’ 2020, עמ’ 12-10.
ליאור לרנר, “חשבתם שהעבדות עברה מן העולם”, דה מרקר, 05.06.4014.
מרקוס רדיקר, ספינת העבדים היסטוריה אנושית, מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ”ץ, הוצ’ בבל והוצ’ משכל, תל-אביב, 2014, (פורסם במקור ב-2007).
Darryl Lorenzo Wellington, “The Twisted Business of Donating Plasma”, The Atlantic, May 28, 2014.
Adam T. Perzynski, “Center Researchers Present on Plasma Donations Study”: A Presentation from the Center for Health Care Research and Policy (USA), at The International Health Congress at Oxford University, Aug. 1, 2018 (In the Net).
James Field Stanfield, The Guinea Voyage, A Poem in three books (Inscribed to Sir Ralph Milbank, Bart. M. P. To which are added, Observations on a Voyage to the Coast of Africa in a Series of Letters (To Thomas Clarkson, A. M.), Edinburgh, 1807 [In Project Gutenberg].
Olaudah Equiano or Gustavus Vassa, The Interesting Narrative of The Life of Olaudah Equiano, or Gustavus Vassa The African, London, 1789 [In Project Gutenberg].
Sven Beckert, Empire of Cotton, A Global History, New York, Vintage Books, 2014.
אוולין כץ כותבת :
שלום
היות נתקלתי בקושי בהעברת תגובתי על המאמר “הקשר בין הקורונה והקפיטליזם, אני מצרפת אותה כאן
על הכתבה על-הקשר-בין-קורונה-וקפיטליזם
כתבה מטלטלת ולגמרי לא הפתיעה אותי בהיבט הרחב המובא אל הקורא ובתמצית המחקרים שנעשו לאורך תקופות שונות על הנושא הייחודי הזה הלא פשוט.
כבר שנים מספר, לא אוכל לדייק וליין מתי התחלתי לנתח את המצב בעקבותיו הגעתי למסקנה שאנו חיים כל הזמן תחת אותו משטר פיאודלי המוכר לי בהיסטוריה.
בדיוק כפי שנוסח הגדרת מושג העבדות על פי התרבויות והדתות “המאופיין בבעלות ושליטה מוחלטת של אדם אחד על אדם אחר, הנחשב לחפץ שהוא רכושו הפרטי…” . זאת עבדות מודרנית שונה, אם כי לא שונה בהרבה. אוכלוסיות רבות חיות תחת שליטתם של אחדים ללא יכולת להתנער מן הכפייה המוטלת עליהם (בעיקר כלכלית, חברתית במטרה לשמור על מעמדם הנמוך של נתינים הכפופים לחוקי “אדוניהם” אך לא רק)
לצערי קיים הסכם שבשתיקה בין ה”משועבדים” לבין השליטים, אצל השליטים מתוך אילוץ, קושי להתמודד ולבטח אפס אחוז הצלחה למרוד. המשועבד הינו ” עבד מודרני לתפארת” בחסות ממשל לא רק משתף פעולה כי אם גם גורף את חלקו בפדיון הרווחים.
לרבים מאתנו שלא צלחו לקרוא את המפה החיים קיבלו ממד חדש, מרתיע, מעורר חששות ופחדים. באחת המציאות היומיומית החדשה הנחיתה קיום אחר, כּוֹפָה עלינו איסורים.
חששות רבים לעתיד ילדינו, עתיד שונה מזה שהיכרנו עד כה, עתיד לוטה בערפל, עתיד חובק בחיקו ריחוק חברתי ומאבק מתמשך לקיום של בריאות גופנית ונפשית.
הנפת דגל יחיד
שִׁיר זֶה נִכְתַּב לְהֲנָפַת דֶּגֶל יָחִיד קָטָן וּבוֹדֵד,
חַמְדָנוּתוֹ הָאֵין סוֹפִית שֶׁל הֶאָדָם.
אֵין אִישׁ רוֹאֶה וְאֵין אִישֹ שוֹמֵעַ דָּבָר….
אַף אֵינָּם מַבִּיטִים עַל מָה וְאֶת מָה רוֹמְסִים
לְלֹא נִיד עַפְעַף,
לְלֹא מִלָּה.
חֲבָל, מה חֲבָל שֶׁהִגַּענוּ עַד הֲלוֹם,
וְאוּלַי כַּךְ תָּמִיד הָיָה,
וְרַק הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת הַזְּעָקוֹת הַשְּתוּקוֹת סְבִיבִי.
אַךְ גַּם הִנָּן נוֹתְרוּ אִלְּמוֹת בְּבֶהָלָתָן
אֶת קוֹלָן בָּלְעוּ בִּגְרוֹנָן.
אסיים עם ציטוט כמה שורות שכתב ויקטור הוגו בצאת ספרו “עלובי החיים” בשנת 1862 . “.. שֶׁסֵּפֶר זֶה נִכְתַּב עֲבוּר כָּל הָעַמִּים.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם כֻּלָּם יִקְרְאוּ אוֹתו,אַךְ כָּתַבְתִּי אוֹתוֹ עֲבוּר
כֻּלָּם.הוּא פּוֹנֶה לְאַנְגְּלִיָּה בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהוּא פּוֹנֶה לִסְפָרַד,לְאִיטַלְיָה, לְצָרְפַת, לְגֶרְמַנְיָה, לְאִירְלַנְד, וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה
לִמְדִינוֹת בַּעֲלוֹת מִשְׁטָר רֶפּוּבְּלִיקָנִי חֲסַר שִׁוְיוֹן, לְאִימְפֶּרְיוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁמְּשַׁעְבְּדִים וְסַלִּים.
הַבְּעָיוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת חוֹצוֹת אֶת כָּל הַגְּבוּלוֹת.
תַּחֲלוּאֵי הָאֱנוֹשׁוּת, תַּחְלוּאִים מְפֻשָּׁטִים בְּכָל כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֵינָם מֻגְבָּלִים לְקַוִּים כְּחֻלִּים אוֹ אֲדֻמִּים שֶׁשֻּׂרְטְטוּ עַל מַפּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הָאָדָם.
בְּכָל מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ אָדָם מְנֻכָּר וּמְיֹאָשׁ, בְּכָל מָקוֹם בּוֹ הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת גּוּפָהּ בַּעֲבוּר פַּת לֶחֶם, בְּכָל מָקוֹם בּוֹ הַיֶּלֶד סוֹבֵל מֵהֶעְדֵּר סֵפֶר שֶׁיַּעֲנִיק לוֹ הַשְׂכָּלָה, וְאֵין לוֹ קוֹרַת גַּג לְהִמָּלֵט
מִן הַקֹּר וְהַצִּנָּה, הַסֵּפֶר “עֲלוּבֵי הַחַיִּים” יַקִּישׁ עַל כָּל דֶּלֶת
וְיאֹמַר “פִּתְחוּ לִי , הִגַּעְתִּי עֲבוּרְכֶם”.”
שבת נעימה
אוולין כץ
הגעתי לחיבור שלך היום. דיפדפתי ישר אל סופו כדי לנסות לתפוס פאנצ’ ליין ונתקלתי בזה:
“נ.ב. אחרית דבר וראשית נבואה. נא לעקוב אחר כלכלת החיסונים הבאה עלינו לטובה. למי חיסונים קודם? חוץ מהשוק השחור החופשי שיקרום עור וגידים. והלוואי שאתבדה…”
היום, לאחר מבצע החיסונים במדינת ישראל נדמה לי שאפשר לענות על השאלה במדוייק:
1) לעם שבראשו ראש ממשלה הרואה את הנולד ופועל במרץ למקסם את יכולותיו בהתאם לתחזיותיו.
2) במקרה של מדינת ישראל, חיסונים קודם לאוכלוסיה שהכי זקוקה להם ולאחר מכן לכל השאר. הכל בחינם, הכל בסדר מופתי, והכל לפי קריטריונים אובייקטיביים.
3) מי נדפק? כל החכמולוגים הנאורים בעיני עצמם הרואים בכל דבר קונספירציה וממאנים לפקוח את העיניים.
רק בריאות.