לרגל פרסום אנתולוגיה חדשה ומקיפה של ספרות ההשכלה עבור הקורא העכשווי, בעריכת יהושבע סמט-שינברג ויהודה ויזן, שירת ההשכלה העברית מבחר, הוציא משה גרנות מהמגירה את המחקר הישן שלו “דמויות מקראיות בספרות ההשכלה בשנים 1829-1789” על העיסוק של ספרות תקופת ההשכלה בנושאים ובדמויות תנ״כיות, והגיע למסקנה שביצירות מתקופה זאת אין כל עניין לקורא המודרני. כאן הוא מסביר למה.

ייסורי סטודנט לא צעיר

פרופ’ יעקב ליוור המנוח קרא לי למשרדו כדי לשכנע אותי להמשיך לתואר שלישי, “סיימת את התואר השני במקרא בהצטיינות – לא חבל להפסיק?”, הוא לא היה צריך לעמול כדי לשכנע אותי – באותם ימים שימשתי במשרת מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים, ותואר שלישי ממש מתבקש למי שמכהן בתפקיד זה. חשבתי לבקש ממנו לשמש לי מנחה, אלא שהוא חלה מאוד, ונפטר זמן קצר לאחר השיחה הנ”ל. הנושא שבחרתי לחקור היה יחס המקרא למוות ולאחר המוות. כידוע, המקרא אינו מכיר בהישארות הנפש ובעולם הבא, בשונה לחלוטין מהשקפת העולם של העמים הקדומים שעטפו את ארץ ישראל ממזרח (שומרים, אכדים, אשורים), מצפון (חיתים), ממערב (מצרים), ומעבר לים (יוון). בכל התרבויות האלו מתואר בפרוטרוט העולם הבא, וגם המטלות שבן התמותה חייב לקיים כדי לזכות בו.

ניגשתי עם טיוטה לפרופ’ ב. א., ולאחר לבטים רבים הוא הסכים להנחות אותי. דא עקא, שזה לא היה תחום ההתמחות שלו, וגם לא היה לו חשק לנסות ללמוד את הנושא. הוא דחה אותי בלך ושוב: כתוב לי פרק ראשון, כתבתי; כתוב לי שלד של העבודה, כתבתי; ציין בראשי פרקים מהי מטרת המחקר, כתבתי. מעולם לא החזיר לי שום נייר שהגשתי לו בהערות, כמקובל. יום אחד הוא פשוט נסע להיות פרופסור אורח באוניברסיטה חשובה באירופה, והשאיר אותי עם הלשון בחוץ. חיפשתי מנחה אחר, ולאחר הרבה התרוצצויות ומפחי נפש פרופ’ מ. ה. מהאוניברסיטה העברית הסכים לקבל אותי לראיון. נסעתי לירושלים בגשם שוטף, והגעתי לגבעת רם רטוב עד לשד עצמותיי. חיכיתי כמחצית השעה עד שהפרופסור הגיע לחדרו, והוא שואל אותי לשם מה באתי, כאילו לא הייתה בינינו חליפת מכתבים. עניתי בלי שום טרוניה, והוא “אני עמוס בדוקטורנטים, אינני יכול לקבל אותך!”. אז מדוע הזמנת אותי לירושלים?! והוא “אני מקדיש לך זמן, ולך יש טענות?!”

ראיתי שבחוג למקרא, אחרי שפרופ’ ליוור נפטר, אין לי שום סיכוי, החלטתי לעבור לחוג לספרות, הגם שאת התואר השני סיימתי במקרא. החוג לספרות היה מוכן לקבל אותי בתנאי שאלמד מספר קורסים. נרשמתי, למדתי, וגם הצלחתי לשכנע את פרופ’ ג.א. להיות מנחה שלי, וכאן התחילה מסכת ייסורים שבאמת צריך נשימה ארוכה כדי לתאר אותה.

באותם ימים לימדתי במכון להכשרת אקדמאים להוראה, שהיה ממוקם במשק הפועלות בגבול של גבעתיים עם תל-אביב (לימים הפך המכון למכללה), ושם לימד גם פרופ’ הלל ברזל, ראש המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. התלוננתי לפניו על כך שבזבזתי שבע שנים אצל פרופסורים חסרי לב ומצפון. הוא הקשיב, והציע לי לבוא ללשכתו באוניברסיטת בר-אילן. וכך עשיתי. הוא שכנע את פרופ’ יהודה פרידלנדר להנחות אותי, אלא שהייתי חייב למצוא נושא אינטרדיסציפלינרי (בין מקרא לספרות), ולהשתתף במספר סמינרים. הנושא שבחרתי היה “דמויות מקראיות בספרות ההשכלה”, נושא בינתחומי מובהק…

באוניברסיטת בר-אילן פגשתי עולם אחר לגמרי מזה שהכרתי באוניברסיטת תל-אביב: הפרופסור איננו אלוהים, הוא פשוט חבר שרוצה את טובתך. כתבתי לעיל שנאלצתי להשתתף במספר סמינרים ולכתוב עבודות. המנחה שלי, פרופ’ יהודה פרידלנדר, השיג עבורי מענקים משתי קרנות כדי שאוכל לפרסם את העבודה הסמינריונית בספר, והוא יצא לאור בשם “ספר יגל יעקב מאת ר’ יעקב בן שבת, ערך, הוסיף מבוא וביאורים – משה גרנות, הוצאת אור-עם 1980. זאת מחווה שלא יכולתי אפילו לחלום עליה באוניברסיטת תל-אביב. המנחה שלי היה מצלצל אליי הביתה ומודיע לי שקרא את הפרק ששלחתי לו, העיר הערות – ועליי לקחת את הפרק הזה ולהשתדל להביא את הפרק הבא. חלום!!!

עם שיתוף פעולה כזה מצד המנחה, ועם הנכונות של סנאט האוניברסיטה לצאת לקראתי – תוך שנתיים עמדתי עם הכובע המצחיק על הראש והגלימה השחורה בטקס קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הגם שבהחלט כבר לא הייתי הסטודנט הצעיר שהחל את המהלך שהתארך הרבה מעבר למידה.

פרופ’ פרידלנדר מילא תפקידים רבים באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת אריאל, באוניברסיטאות הרווארד, באוניברסיטת ברנדייס, זכה לפרסים יוקרתיים על מפעלו הספרותי (טלפיר, ברנשטיין, קריב), היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח, ודיקן הפקולטה למדעי היהדות, וליבי עלץ כאשר איש נפלא זה נבחר לכהן כרקטור אוניברסיטת בר-אילן – הדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף אקדמאי.

נושא עבודת הדוקטור שלי נראה על פניו נידח בהשוואה לנושאים שיכולתי לבחור על יצירותיהם של בכירי ספרות התחייה (ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, שלונסקי, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג), וגם בהשוואה לבכירי שירת ההשכלה (מיכ”ל, יל”ג), ובאמת קשה להצביע על היוצרים העברים בשנים 1829-1789 כעל מי שעשויים לעורר עניין עבור מי שהספרות איננה מרכז חייו.

איזה אוהב ספרות מהשורה ימצא לנכון להניח מידו את ספריהם של א”ב יהושע, יהושע קנז, עמוס עוז, צרויה שלו, ומאיר שלו, ובמקום זה ישאל בספרייה את ספריהם של נ”ה ויזל, יוסף האפרתי, שלום הכהן, דויד זאמושטש, זיסקינד ראשקאו, ועוד עשרות יוצרים בשלושים השנים הראשונות של ספרות ההשכלה?

אמת ויציב, אבל, יחד עם זאת, אין לזלזל כלל במפעלם: כמו שהשירה העברית בימי הביניים חיקתה את שירת ערב בתבניות פרוסודיות ובתכנים – חיקוי, אבל לא התבטלות (תודה על המינוח לאחד העם) – כך היוצרים הראשונים של תקופת ההשכלה העברית חיקו את ספרות אירופה. הקלאסיציסטים האירופים קיבלו השראה מהקלאסיקה היוונית הקדומה (לדוגמה – ראסין), והיוצרים העברים קיבלו השראה מהקלאסיקה העברית – גיבורי הסיפורים שבתנ”ך. עיצוב ואפיון דמויות קלאסיות היו בבחינת חידוש ביחס לספרות העברית שקדמה להם, ממנחם בן סרוק ודונש בן לברט, ועד רמח”ל. גם המחזה שאיננו אלגוריה (“מלוכת שאול” של יוסף האפרתי) היה חידוש של התקופה הנדונה. ראסין כתב על פדרה, גיבורת האפוס היווני, יוסף האפרתי כתב על שאול, גיבור הסיפור המקראי.

אם לאחר הקדמה ארוכה זאת יהיה מישהו שירצה להציץ לתוכנה של עבודת הדוקטור הזאת, תמצתי עבורו את 462 העמודים שלה לכדי 2.5 עמודים. ראו להלן.

“דמויות מקראיות בספרות ההשכלה בשנים 1829-1789”, אוניברסיטת בר-אילן 1979

היצירה “המקראית” הייתה בבחינת חידוש מהפכני בספרות העברית של סוף המאה ה-18. ב-1789 נדפסה היצירה “המקראית” המקורית הראשונה, ולאורך ארבעים שנותיה הראשונות של תקופת ההשכלה נתחברו עשרות יצירות כאלו בעברית ברחבי אירופה (הגם שהמרכז המשפיע היה גרמניה ואוסטריה), והנה, למרות חשיבותה של התופעה, מיעטה הביקורת לעסוק בתחום זה, אולי בשל קונצפציות ביקורתיות, ואולי בשל המקום השולי שהעיסוק בדמות ספרותית תופס בביקורת בכלל.

להלן עיקר הממצאים:

  • גלריית הדמויות “המקראיות” שנבחרו לעיצוב מחודש מתוך המבחר הרב של הגיבורים התנ”כיים, מלמדת על המגמות והאידיאות של התקופה. מסתבר כי הנביאים האחרונים, נושאי רעיונות הצדק והאחווה האוניברסאליים, נעדרים ביצירות אלו לחלוטין. לעומת זאת, מספר רב של יצירות מתרכזות סביב דמותו של דוד המלך, מוצאו בנאות הרועים, וההוד האופף את מלכותו – אלה משכו את ליבם של המשכילים הראשונים, אשר קינאו בחיים “הטבעיים” ו”המכובדים” של הגויים. בתקופה זאת לא עוצבו כלל דמויות מימי כיבוש הארץ, או מימי שיבת ציון, אך לעומת זאת, עוצבו דמויות שהושיעו את ישראל משעבוד הגויים (משה, יפתח, שמשון, שאול, דוד) ודמויות אשר זכו לעלות אל מרומי סולם ההצלחה בעולם הגויים (יוסף, אסתר). הן בחירת הגיבורים והן אפיק השיח מצביעים על הרצון העז להתאזרח בארצות מושבם. אנשי מעלה מבין בני ישראל יוכלו להרים קרנם בעיני הגויים, ויצליחו להוכיח נאמנותם למדינות המארחות, וכך יתקבלו בני ישראל כאזרחים רצויים במדינות אירופה. יחד עם זאת, מורגשת ביצירות אלו אזהרה חמורה מפני טמיעה והמרת דת. עיצובם של גיבורים כגון אברהם, חנניה, מישאל, ועזריה, המושלכים לכבשן האש בשל אמונתם – מוכיחה כי משכילי הדור חשו בסכנות הטמונות בטמיעה התרבותית, ולא היו תמימים חסרי תקנה באשר ל”ידיים הפתוחות” של העולם המערבי. הם אמנם ראו עצמם פותחי תקופה חדשה ומבטיחה, והאמינו באפשרות של שוויון חברתי ותרבותי עם עמי אירופה, תוך שמירה קפדנית על עיקרי הדת, אך הם חשו גם בסכנה הטמונה בחתירה לשוויון. יצירי דמיונם לא ביטאו כלל את הרצון להתרחק ממסורת ישראל. אדרבה, הם שימשו כמעין סכר נגד נטיות ההתבוללות והטמיעה אשר פשטו במחנה ישראל בעקבות הזרמים הכבירים של ההשכלה האירופית.

  • מחברי היצירות “המקראיות” הרשו לעצמם חופש רב בעיצוב דמויותיהם, ולא ראו עצמם כבולים לעיצוב המקורי. מכאן שהטענה המושמעת בביקורת בדבר הרמה האמנותית הנמוכה של יצירות התקופה, הנובעת, כביכול, מצמידות יתירה לטקסט המקראי – היא טענה שניתן להפריכה מבחינות רבות. לעומת זאת, הוכיחו מחברי היצירות הללו צמידות אדוקה לתבנית אידיאית, אותה יצרו לעצמם, ואשר את קוויה העיקריים ניתן למצוא במניפסטים האידיאולוגיים של ראשית התקופה (“דברי שלום ואמת”, “נחל הבשור”). הדמות שנבנתה על פי תבנית זאת הייתה קרובה באופייה לאלגוריה, וגרמה להיווצרותו של עולם בדוי סכמטי.

  • רוב הדמויות בתקופה זאת בנויות כ”אשכול של תכונות”, כלומר, דמויות שטוחות וסטטיות, הצומחות סביב תכונות דומיננטיות אחדות, והמכריזות בכל מצב על רעיונות שגורים אחדים. התאמת “אשכול התכונות” לכל המצבים בסיפור, והרקע העל-טבעי והבלתי מתקבל על הדעת שבו פועלת הדמות – מונעים ממנה סבירות מינימאלית. דרכי האפיון של הדמות הזאת נחשפות בבהירות לקורא – הן נעדרות כל תחכום, והן מגלות לאורך כל היצירה את מעורבותו הרגשית החזקה של המחבר. ליד הדמויות הראשיות, הבנויות במתכונת זו, עוצבו דמויות “מעריצות” ודמויות “תשליל” לרוב, שתפקידן היה למקד את ההתעניינות בדמויות הראשיות. לא כל הדמויות הבנויות כ”אשכול של תכונות” מתאימות בהכרח לתבנית האידיאית המשכילית, שהוזכרה בסעיף ב’ דלעיל. אין חפיפה הכרחית בין הדרך הקונבנציונאלית של עיצוב הדמות ובין האידיאה הקונבנציונאלית שהדמות מבשרת.

  • יוצרים מעטים עיצבו דמויות החורגות חריגה משמעותית, הן מן התבנית האידיאית המשכילית, והן מדרך העיצוב הקונבנציונאלית – ביניהם ניתן למנות את יוסף האפרתי, ב’ בינג, ז’ ראשקאו, שלום הכהן, מ’ לטריס. ליד דמויות מורכבות בעלות עומק פסיכולוגי, המתפתחות התפתחות אמינה (האפרתי, ראשקאו, לטריס) אנו מוצאים יוצאי דופן – אפיון קומי (בינג), דמויות “העתק” ו”מאריונטות” (שלום הכהן) – כמו שאנו מוצאים במיטב היצירות האירופאיות.

לכאורה נראים ההישגים האמנותיים של התקופה מזעריים, אך חובה היא לתת את הדעת לעובדות אחדות:

  1. למחברי היצירות “המקראיות” בתקופה זאת לא היו כלל כוונות אמנותיות. כוונותיהם היו דידקטיות טהורות, ואותן הם חשפו בצורה הברורה ביותר בהקדמות ליצירותיהם וביצירות עצמן. אין הם אחראים לקני המידה שבני תקופתנו אכפו עליהם.
  2. התקופה הנדונה בעבודה זאת היא למעשה התקופה הראשונה בספרותנו בה עוצבו דמויות “מקראיות” ודמויות “חיות” במסגרות ספרותיות בעלות אופי אירופי. עיצוב מורכב ומעמיק של דמות מסתמך, בדרך כלל, על “תקדימים” ספרותיים. “תקדימים” כאלה לא היו בנמצא בימים ההם. במקום זאת ניזונה התקופה מאידיאליזם אופטימי מופלג, אשר דרכו לפגום ברמה האמנותית.
  3. עיצובה של דמות היסטורית הוא בדרך כלל משימה אמנותית קשה. בודדים בספרות העולם ובספרות העברית החדשה הצליחו להתמודד עם משימה כזאת בהצלחה.
  4. יוצרי תקופה זאת בחרו מטעמים אידיאולוגיים, ולא מטעמים אמנותיים, להתמודד דווקא עם המשימה הקשה הזאת. וזה ניכר היטב באיכות הירודה של יצירותיהם.

ועם כל זאת, ולמרות כל זאת, בעקבות ראיית העובדות התרבותיות-היסטוריות כהווייתן, נדמה כי אפשר לראות הישג של ממש בעובדה שבשנים 1829-1789, כשהשפה העברית הייתה שפת כתיבה של עילית מצומצמת בלבד, עוצבה גלריה של דמויות שבכל זאת היה בהן ייחוד אמנותי, ששאף להידמות למיטב הקרקטריסטיקה האירופית המודרנית.

הערה מסכמת

עבודתי עסקה בשלושים השנים הראשונות של תקופת ההשכלה העברית, אבל נדרשתי לבקיאות ביצירות כל התקופה, קראתי עשרות רבות של יצירות, ומסקנתי היא שאוהב ספר בימינו לא ימצא ביצירות אלו עניין, וזאת משלושה טעמים:

  • השפה העברית הייתה עדיין דלה מאוד, עדיין בלתי נגישה לדרישות שיצירה מודרנית מעמידה בפני היוצרים.
  • היוצרים בחרו לשחזר באורח פיוטי דמויות מהסיפורת המקראית, ובחירה זאת מנתבת בהכרח למהמורות, שכן העיצוב המקראי לדמויות כמו יוסף, שאול, דוד, הוא נדיר כל כך ברמתו הספרותית, כך שכל ניסיון שחזור עיצוב זה נועד מראש לכישלון. הקורא המיומן יבכר את המקור על פני השחזור.
  • יצירות המשכילים נועדו למטרות דידקטיות: להשכיל, לנתב את הקוראים להשכלה האירופית, להרחיב את מילון השפה העברית. אלו אינן מטרות המקובלות על הקורא בתקופתנו, ורוב היוצרים והקוראים לא ימצאו בהם כל עניין.
עטיפת המחזה של יוסף האפרתי “מלוכת שאול” היצירה על נושא תנ״כי הטובה ביותר של תקופת ההשכלה

המעניין ביותר מכל המשוררים המשכילים בשלושים השנים הראשונות הוא יוסף האפרתי, שכתב מחזה בשם “מלוכת שאול”. זוהי באמת יצירה שהיא משכמה ומעלה בהשוואה לאחרות, אבל גם זה בצורה מוגבלת בלבד.

יש במחזה קטעים טובים למדיי, אבל הוא עדיין בוסר, ולוקה במטרה המשכילית הקלאסית: ללמד מוסר השכל ולהרחיב את הלשון העברית.

מצער לאמר, אבל בעצם גם בשנים המאוחרות יותר של תקופה זאת לא קם יוצר שקורא בן ימינו יכול למצוא בכתביו עניין, וזה כולל גם את “הבכירים” שביניהם כמו אברהם מאפו, אד”ם הכהן, מיכ”ל הוא מיכה יוסף לבנזון.

היחיד מבין יוצרי תקופת ההשכלה שקורא בן ימינו ימצא בו עניין הוא ללא ספק י”ל גורדון, ולא דווקא בזכות הפואמות המקראיות שלו (“אהבת דוד ומיכל”, “אסנת בת פוטיפרע”, “דוד וברזילי” וכו’), וגם לא בזכות שפע המשלים שכתב, אלא בזכות מלחמתו ברודנות ובדיכוי של הממסד החרדי, שמררה את חייה של הקהילה היהודית, ודנה אותה לבורות חשוכה אז כהיום.

אני מתכוון לפואמות כמו “קוצו של יוד”, שומרת יבם”, “אשקא דריספק”, ועוד, שלא נס ליחם גם היום. וכן, לא קם לפניו, ולצערנו גם לא אחריו, משורר שנאבק כמוהו למען מעמדה של האישה. 

ועם כל זאת, ואחרי כל זאת, יש לדעת – בלי המסד והבסיס שאותו הכינו יוצרי תקופת ההשכלה, לא הייתה באה לעולם תקופת התחייה עם יוצריה הגדולים: ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון.

ביאליק היה מודע לחוב הגדול של יצירתו כלפי המשכילים שקדמו לו, ונתן לכך ביטוי בשיר “אל האריה המת”.

יהודה לייב גורדון יל”ג גדול סופרי ההשכלה

קיראו גם דיעה אחרת בנושא:

המיטב של המיטב של ספרות ההשכלה: ראיון עם יהושבע סמט-שינברג

כריכת הספר ״שירת ההשכלה העברית מבחר״ של יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן



הפוסט הקודם“כתובת היא כזב של שיר” – האמנם?
הפוסט הבאעל הקשר בין קורונה וקפיטליזם חזירי לעבדות
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + 9 =