הופיע בדפוס בכתב העת “נכון” מספר 5 נובמבר 2020.

צילום מסך מתוך וואלה! חדשות

מאמר זה נכתב ב-2020, בעת עימות בין ישראל ואיראן, המתאפיין בטכנולוגיות מדהימות של לוחמה אלקטרונית, וכמה שנים לאחר סיום עוד עימות צבאי בין ישראל ועזה, שהתאפיין באמצעים של טכנולוגיה חדשנית ומדהימה – “כיפת ברזל” כנגד הרקטות.

אלו הן שתי מלחמות עתידניות לכל דבר מבחינת הטכנולוגיות וסוגי הלחימה שבהן.

במדינה שכל ההיסטוריה שלה עומדת בסימן מלחמות וחשש ממלחמות, אין פלא שניתן למצוא בספרות את נושא מלחמת העתיד. אמנם, היצירות בנושא זה היו באופן יחסי מועטות וברובן בלתי ידועות לציבור הרחב, אבל דומה שאין כמוהן לשקף את התקוות והפחדים (בעיקר הפחדים) של החברה הישראלית בתקופה שבה נוצרו ספרים אלה.

נחזור ונסקור איך ראו סופרי העבר בישראל את מלחמות העתיד שלה. אסקור כמה סופרים שתיארו בעבר מלחמות עתידניות של ישראל, טכנולוגיות שונות שהוצגו בספרים אלו, ואדון בשאלה: כיצד ההווה שסביבם, אירועים שונים בתולדות המדינה, השפיע על הצורה שבה ראו את מלחמות העתיד של ישראל, בעולם העשורים הראשונים של המאה ה-21.  

מלחמות העתיד בספרות העולמית

בספרות המדע הבדיוני העולמית ספורי המלחמה העתידית היו פופולאריים מאוד במשך תקופה ארוכה. דומה שאין כמו המלחמה, ורעיון המלחמה בעתיד, הן להקפיא את דמו של הקורא בתיאור סצינות הרס וחורבן המוניות, הן כדי  לעזור ביצירת סצנריו עתידניים של עולם שהשתנה לחלוטין, פוליטית ובעיקר טכנולוגית.

סיפורי המלחמות העתידניות הם סוגה ותיקה למדי, שמוצאה בשנות השבעיםשל המאה ה-19, גם כתוצאה מהמלחמה בין צרפת ופרוסיה שבה הובסה צרפת בקלות בידי הפרוסים.

בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה לא היה כמעט חודש שבו לא פורסם ספר שתיאר מלחמה עתידנית בין המעצמות האירופיות ו-או ארה”ב. רבים מספרים אלו היו רבי מכר של זמנם.

סקירה על הספרים שלאורך השנים חזו מלחמות עתידניות בין ישראל ושכנותיה ולעיתים נדירות הרבה יורת שלום עתידני בין ישראל ושכנותיה.
עטיפת ספר בריטי על תחזיות ספרותיות למלחמות עתידיות. הטנק המוכר לנו התפרסם לראשונה בתחזית כזאת

יש כאלה שטוענים שהספרים האלה תרמו תרומה משמעותית ליצירת האוירה הלוחמנית שהביאה לבסוף לפריצת מלחמת העולם הראשונה, “המלחמה שתסיים את כל המלחמות”, כפי שכינה אותה ה.ג. וולס, שמתכנניה ויוזמיה האמינו שתהיה מלחמה קצרה כמו זאת שמתוארת בסיפורי מלחמת העתיד רבי המכר שאותם קראו בשקיקה.

בשנות העשרים והשלושים שוב הייתה פריחה של סיפורים אלה, אבל הפעם באוירה שונה לחלוטין. הדוגמה של מלחמת העולם הראשונה, וההרס וההרג הנוראים שנגרמו כתוצאה ממנה, שיכנעה את הכותבים שכל מלחמה עולמית חדשה בסקאלה כזאת תביא לחורבן התרבות. אותו ה. ג. וולס שהמציא את הכינוי  “המלחמה שתסיים את כל המלחמות” תיאר מלחמה הרסנית כזאת  בכמה מספריו, אבל הוא האמין כי מהחורבות יצוץ עולם חדש וטוב יותר.

אחרים היו אופטימיים הרבה פחות, ותיארו עולם שנחרב לחלוטין כתוצאה ממלחמות עתידניות. למשל הספר “על החוף” (1957) של נוויל שוט, שתיאר עולם חרב אחרי מלחמה גרעינית.

עטיפת מהדורה עברית לספרו של נויל שוט

בשנות השבעים והשמונים נוצר ז’אנר, שהוא במידה רבה חזרה לאותם סיפורי מלחמה של ראשית המאה, ה”טכנו ת׳רילרים”, שהמפורסם בכותביהם הוא טום קלאנסי. אלה מתארים תמיד סצנריו מלחמתי, שבו ארה”ב מוצאת את עצמה מעורבת בעתיד הקרוב מאוד בפעולה צבאית נגד יריב כלשהו, שבה היא תמיד יוצאת מנצחת, לפעמים תוך שימוש בטכנולוגיות חדשות.

הז’אנר זכה לתחייה הודות למלחמת המפרץ נגד סאדאם חוסיין, שנראתה כדוגמה חיה של סצנריו מספר של קלאנסי שבו ארה”ב מנצחת במלחמה הודות לטכנולוגיה גבוהה, כמעט מבלי לאבד חייל אחד. אך בסוף שנות התשעים ובראשית המאה ה-21 נראה היה שהז’אנר הוא בשקיעה, עם התמוטטות ברית המועצות והתחושה שארה”ב היא מנהיגה יחידה בעולם, ואין מי שיכול לסכן אותה באמת.

זה השתנה בעשורים הראשונים של המאה ה-21, עם עלייית שליטים רודניים ברוסיה ובסין, והתחושה שהמלחמה בין סין וארה”ב ומדינות אחרות היא בלתי נמנעת. כך רואים שוב פריחה מסויימת של ספרי ז’אנר זה בעשור השני של המאה ה-21.

מלחמות העתיד באוטופיות הציוניות

אלטנוילנד. אוטופיה ציונית מאת הרצל

מדינת ישראל היא במידה רבה תוצר של תחזיות אוטופיות שבוטאו ביצירות ספרות והגות שונות.

בשלבים הראשונים לא חשבו הציונים שיהיה צורך במלחמה כדי להשיג שליטה בארץ. הם חשבו שהאדמה היהודית תיקנה בכסף, בצ’ארטרים, ובשוחד, ולא בכח ובנשק. הם אף לא העלו על דעתם שהערבים יתנגדו למאמציהם אם בכלל יהיו מודעים לקיומם. האוטופיסטים לא התייחסו לנושא המלחמה בעתיד, אם כי קיבלו כמובן מאליו שגם למדינה יהודית בעתיד יהיה צבא הגנה משלה. אבל אמור היה לעסוק בעיקר באימונים ולשמור על ניטרליות.

הספר העתידני המודרני הראשון בעברית, “מסע לארץ ישראל בשנת ת”ת באלף השישי” של אלחנן לוינסקי, שיצא לאור לראשונה במגזין “הפרדס” במאי 1892, תיאר מסע במדינה יהודית בארץ ישראל בשנת 2040.

אלחנן לוינסקי. ויקיפדיה

 וכך כתב לוינסקי:

“…בשכם יש גם מבצר. ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם פנימה, בכל זאת ליתר תוקף ועוז בנו גם מבצרים ומצודות, כי מי יודע מה ילד יום.  פקיד המצודה, מר אביעזר הענתותי, הראה לי את תבנית המצודה, את הסוללות והצריחים והמערות והמחילות והמגדלים, גם הראה לי את המשמר אשר במצודה.  אנשי הצבא, על פי הרב ילידי הפלך, הצטיינו מאוד בתארם ביפים ובקומתם. עבודת הצבא בארץ ישראל, כמו בכל התבל, כללית. כל בחור מבן עשרים שנה ומעלה יעבוד בצבא וגורל יוטל ביניהם מי יעבוד ומי ישוב הביתה, כי רק אחד אחוז למאה יעבוד ותשעים ותשעה מהם ישובו לביתם, בס”ה יש בא”י ארבעים אלף שולף חרב.  משך עבודתם שנה, וגם במשך השנה ההיא, לעת הקציר ובציר, ישובו לביתם מעבודתם. עד הנה אמנם עוד לא נלחמו היהודים מלחמת תגרה – ורק מלחמות קטנות עם הבדוים בערבות פארן. כי שלום לישראל מכל עברים, שלום בחוץ ושלום בפנים הארץ ובעת אשר איירופא כלה כשדה קטל היא, מלחמה פנימית, מלחמת הרכוז והעבודה בשעריה, ואין לך יום שלא ישמע בו קול חרב וחנית ומלחמת האזרחים, פה יד העובדים תקיפה ושם יד בעלי הרכוש רוממה..”

במקום אחר כותב לוינסקי: “הוצאות הממשלה אינן מרובות. חיל הצבא לא ידרוש הרבה. כי חדלו מלחמות גם באירופה מיום ששבו העמים השונים איש איש לארצו וגבולו. רק זעיר שם זעיר שם עוד יפרצו מדנים. ובכל זאת אירופה כלה כמו שדה קטל, כמו מחנה אחת מזוין – לא מפני אויב חיצוני, אבל מפני אויב פנימי, המלחמה היותר נוראה – מלחמת הרכוש והעבודה. לא כן ארץ העברים. אך שלום ושלוה ביניהם. התורה תורת משה, וחקי האדמה והעבודה נבלעו בעקרי האומה, בדמה, כל אחד יודע את מקומו ולא יתגאה על חברו, ולא יתקנה בו. האכר שמח בחלקו, הסוחר לא יקנא בבעל האחוזה, ובעל האחוזה, בבעל בית המלאכה, והפועל בהם – כי אין עושר נפרץ ואין עניות נפרזה.”

עטיפת מוסף “הארץ” שכלל מאמר גדול על ספרו של לוינסקי

הנה כי כן רק שלום ורק שלוה בבית ישראל. הממשלה היהודית אף מעמידה בראש חוצות את נושא השלום, המסמל את עם ישראל. בכל מקום אפשר למצוא את “מגרש השלום”, “רחבת השלום”, “שוקי השלום” יש בכל עיר קטנה וגדולה, ויש גם כפרים ומושבות נקראות בשם השלום. לוינסקי רומז שהמדינה “חוסה בצילו של מלך אדיר” (מן הסתם מעצמת על כלשהי).

האוטופיסטים הציוניים הראשונים, לוינסקי והרצל, דיברו יותר על סיכסוכים פנימיים בין יהודיים דווקא, ובזה לא טעו. לערבים התייחסו בפטרונות, כאנשים שישמחו לקבל את תרבות היהודים העליונה. באוטופיה של הרצל, “אלטנוילנד”,  בעתיד של שנת 1923 העיר חיפה משמשת כנמל מרכזי של המזרח התיכון כולו. כששואלים ערבי מחיפה אם אינו  כועס על בואם של היהודים, הוא משבח את כל הפיתוח שהם הביא לארץ.

אמנם, האידיאולוג הציוני “אחד העם” התנגד לתפיסה זאת של “שוויץ של המזרח התיכון”, אבל הוא היה קול קורא במדבר.   

יוצא דופן אחד, שחזה בפירוט קונפליקט עתידני בין יהודים וערבים, היה חוקר התנ”ך ישראל בן שם בחיבורו “בשנת תשצ”ד בירושלים”. הסיפור נכתב על רקע המתיחות המתעצמת בין יהודים וערבים בארץ ישראל שהגיעה לשיאה באירועי המרד הערבי הגדול ב-1936. יש כל סיבה להניח שאווירת התקופה, אווירה של פסימיות עמוקה לגבי יחסי יהודים וערבים, משתקפת היטב בסיפור זה. זוהי מעין דיסטופיה, המתרחשת מאה שנה לאחר כתיבתה, בשנת 2034 (תשצ”ד), שבה חרב הישוב היהודי בארץ ישראל, כתוצאה מנטישת פועלים יהודים את העבודה והעברתה כולה לידי הערבים. המחבר מתאר ירושלים השוממה מיהודים. לא מצאתי תיאורים עתידניים מקבילים לסיפור זה מהתקופה הנידונה. סיפורו של בן שם הוא בגדר יוצא דופן. תיאורים קודרים יותר חזרו, וביתר שאת, דווקא כשהמדינה היהודית קמה לבסוף על תילה.

מלחמות העתיד בספרות העברית המודרנית

לאחר הקמת המדינה הופיעו כמה ספרי מדע בידיוני שדנו בנושא השלום והמלחמה בעתיד. גם הגישה שלהם הייתה פציפיסטית ולרוב סוציאליסטית.

כזה היה “תבל בתחייתה” (עמיחי, 1955) של צבי לבנה, שתיאר מסע מכדור הארץ האוטופי, שאוחד (בידי יהודי) לאחר מלחמת עולם, למאדים.

כזה היה גם ספר של הילל אטינגר בשם “עולם המחר” (מסדה, 1974), שבו אירגון שמוקם בידי סטודנטים ישראליים מביא שלום לעולם כולו. 

כריכת ״למחרת עליית בגין לשלטון״ של ״ירובעל״ הוא צבי לבנון

ספר יוצא דופן מסוג זה היה “למחרת עליית בגין לשלטון” מאת ירובעל (שם בדוי של פעיל מפלגת חרות בשם צבי לבנון), שיצא לאור ב-1956, ותיאר כיצד נשיא המדינה מסלק את ממשלת שרת מהשלטון, בהאשמה שאינה “לאומית” מספיק, וממנה את ראש מפלגת חרות, מנחם בגין, לראש הממשלה.

לאחר שבגין מחסל את השיטה הסוציאליסטית בישראל ואת ההסתדרות, הוא יוצא למלחמה כנגד ירדן וכובש אותה, וחוסיין נמלט לבן דודו בבגדד, בזמן שהערבים מגורשים מישראל ומוחלפים ביהודי ערב. המעצמות מקבלות כל זה כמובן מאליו, ומחזקות את קשריהן עם ישראל החזקה והמנצחת. ישראל חותמת חוזה שלום עם כל שכנותיה, הרואות שעם מדינה חזקה עדיף לא להסתבך.

הספר עורר שערוריה זוטא. אנשי מפלגות השמאל טענו שהספר מהווה הוכחה לנטיות הפשיסטיות של חרות ושל מנהיגה. חרות, לעומת זאת, הכחישה כל קשר לספר, וטענה שהוא פרובוקציה של השמאל. אסא כשר כתב עליו כעבור שנים מאמר בשם “עבד כי ימלוך”, בו השווה את הבגין הערמומי והלוחמני בספור עם בנימין נתניהו.

ספר זה יוצא דופן בשנות החמישים, שלמרות מבצע סיני, היו בה מעט מאוד תיאורי מלחמות עתידניות. אולי משום שמלחמת השחרור האכזרית עוד הייתה זכורה היטב, ורק מעטים ששו לתאר מלחמה חדשה בעתיד.

מלחמות ארבעת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר הניצחון המדהים של ישראל, בין כל אלבומי הניצחון שפיארו את צה”ל יצאו גם ספרים של מלחמה עתידנית שהיו שונים מאוד מכל מה שיצא מבעבר.

באופן לא מפתיע ספרים אלה הזכירו מאוד את הספרים האירופיים שמלפני מלחמת העולם הראשונה, שבהם המלחמה הוצגה כחוייה אדירה של ניצחונות בלתי פוסקים עבור האומה של מחבר הספר. המלחמה מסתיימת אחרי זמן קצר ביותר, תוך מינימום של אבידות לישראל, ומקסימום של אבידות ותבוסות לצד השני, הערבים.

הספר ״המלחמה הבאה״ של יצחק חייק

ספר כזה היה “המלחמה הבאה:רומן מציאותי דמיוני” מאת יצחק חייק (כיום חייק ידוע בעיקר כעיתונאי ספורט, כשחקן, ופעיל כדורגל בליגות הנמוכות), שיצא לאור בהוצאת ספרי הכיס “רמדור” ב-1968. הספר, הנראה כמו אלבום נצחון, ומלא מפות של אזורי הקרבות, מתאר כיצד שבע מדינות ערביות, בליווי הצי הסובייטי, תוקפות “אותנו” (לאורך כל הספר השימוש הוא בגוף ראשון), אך צבאותיהן והצי הסובייטי מושמדים.

חייק עצמו פירסם בתוך זמן קצר ספר נוסף באותו סגנון, פסימי יותר, בשם “קץ כדור הארץ” (רמדור, 1969), על מלחמה גרעינית בין ארה”ב, בריה”מ, וסין, במהלכה ישראל בולמת התקפה גרעינית סובייטית כנגדה, באמצעות מערכת הגנה אלקטרונית שיש בה נקודות דמיון ל”כיפת ברזל” של היום. בתפנית מפתיעה, הפוגעת באמינות היחסית של  הסיפור, מצטרפים למלחמה חייזרים מנוגה (צאצאי היבשת האבודה אטלנטיס), המנצלים את שעת הכושר להשמיד את בני האדם. הנשק הישראלי, המועבר לשירות הסובייטים במסגרת המאבק הכלל-אנושי, מתגלה כאפקטיבי גם נגדם. בסופו של דבר גם המין האנושי וגם החייזרים מושמדים. שורד שבט נידח בהרי ההימלאיה, שמתחיל את כל ההתפתחות האנושית מחדש. זהו סיום קודר ביותר לשיר הלל לנצחונות ישראל.

בשנות ה-70 ובשנות ה-80 הופיעו ספרי ילדים ומבוגרים שתיארו מיגוון כלי נשק מדהימים, המפותחים בידי מדענים ישראלים עבור הצבא ועבור שירותי הביטחון. מקרני ליזר וטנקים מעופפים עד ספינות חלל שבהם משתמשת ישראל במלחמתה כנגד הערבים.

דמות הלוחם הישראלי העתידני הגיבור עברה גם לספרות המד”ב האמריקנית. הסופרים הווארד וולדרופ וג’ק סנדרס כתבו את הספר “The Texas-Israeli War: 1999 – מלחמת ישראל טקסס 1999” (1974), בו שכיר חרב ישראלי עוזר למדינת טקסס העצמאית.

עטיפת ספר מדע בדיוני על שכירי חרב ישראליים בעתיד הקרוב

בספר “מלחמה לנצח” (1974) מאת ג’ו הלדמן מדריכים ישראליים וותיקי הקרבות בסיני מאמנים חיילים למלחמה בחייזרים.

בישראל האוירה הלוחמנית לא האריכה ימים אחרי מלחמת יום הכיפורים ומבצע שלום הגליל. מלחמות כבר לא נראו כמו משחק, האוייב כבר לא נראה מטומטם, והנצחון הישראלי כבר לא נראה בטוח כל כך.

האפוקליפסה הישראלית

בעשורים האחרונים סיפור מלחמה עתידנית נדיר בשפה העברית. אולי בגלל שישראל הכירה כל כך טוב מלחמות אמיתיות, עד שלקוראים שלאחר מלחמת יום כיפור שוב לא היה רצון לקרוא על מלחמות בדיוניות.

נפוצים היום סיפורים אפוקליפטיים, הנראים כממשיכים את הז’אנר שנוצר לפני בית שני ובימיו, ולפעמים הם מזכירים בצורה מדהימה ספרים קדומים כמו “מלחמת בני אור בבני חושך”. אלה חסרים את תחושת השאננות ואת הביטחון בניצחון שבספרים הקודמים. במקום זה יש בהם תחושה אמיתית של חרדה קיומית.

שלא במפתיע, ספרים אלו החלו להופיע במקביל ולאחר מלחמת יום הכיפורים, במהלכה משה דיין, שר הביטחון,  הסמל האולטימטיבי של הניצחון במלחמת ששת הימים, דיבר על אפשרות “חורבן בית שלישי”.

עטיפת “שואה 2” מאת עמוס קינן

יוצר הסוגה האפוקליפטית שלאחר מלחמת יום הכיפורים היה העיתונאי עמוס קינן, שחיבר את “שואה 2” (1975), ספר על מלחמות אינסופיות. במלחמת ארבעת הימים נכבשו לבנון ירדן ודרום סוריה. מלחמת היומיים מביאה אותנו לדלתה של מצרים. מלחמת היומיים השנייה מגיעה לכויית. לאחריהן נכבשת תל אביב בידי אוייב בלתי ברור, בזמן שישראל פולשת לטוברוק שבלוב. הספר בבירור היה התקפה ארסית כנגד האלוף אריאל שרון, שעמוס קינן הכירו היטב.

בשנת 1981 פירסם הסופר דוד ירון ספר בשם ”הפטריה 1988″ (ספריית מעריב ,1981), שבו העיראקים מנסים להטיל פצצת אטום על ישראל בשנת 1988, יובל ה-‏40 למדינה. למרבית המזל, גבורי הסיפור, סוכני המוסד, מצליחים להסיט מעט את הפצצה, ובמקום לפגוע בישראל היא פוגעת במדינה הפלסטינאית, שירון היה אופטימי, או אולי פסימי, מספיק כדי להניח שכבר תתקיים ב-‏1988. בפגיעה גרעינית זאת מסתיים הסיפור.

עטיפת ה”פטריה 1988″ של דוד ירון

ירון פירסם מעין המשך בשם ”שיוט האימה” (ספריית מעריב 1985), שבו הפעם הלובים מנסים להשמיד את מצרים. אין בספר זה שום התייחסות ברורה לתוצאות של ההפצצה האטומית בגבולה של ישראל, שתוארו בספר הקודם.

נראה שהזרם האמיתי של סיפורים על מלחמות עתיד אפוקליפטיות פרץ רק ב-1984, וניתן להניח שמקורו היה במלחמה המתארכת בלבנון כנגד הפלסטינאים והלבנונים, שהראתה שצה”ל אכן אינו צבא בלתי מנוצח גם בתנאים קלים יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים.

הספר הקלאסי של האפוקליפסה הישראלית הוא ספרו של אחד מאבות הז’אנר בספרות הישראלית, עמוס קינן, “הדרך לעין חרוד” (עם עובד 1984). בישראל, הנמצאת תחת משטר צבאי, בונה מנהיגה, דמוי אריאל שרון, מנהרת זמן כדי לשלוח נשק לעבר, ליהודים במרד הגדול, לגרום לנצחון יהודי בכל הזמנים.  

קראו פרק מהספר “הדרך לעין חרוד” ביקום תרבות

״הדרך לעין חרוד״ של עמוס קינן עטיפת המהדורה המקורית

הספר הוסרט ב-1990 בבימויו של דורון עירן, בגרסה דוברת אנגלית, שבה אלסנדרה מוסוליני, צאצאית של הדוצ’ה, היא חיילת ישראלית. בסרט האלוף הישראלי מתכנן להשתלט על הר הבית, לעורר בכך מלחמה עם הערבים, ולאחר מכן להשתלט על המדינה. 

פוסטר הסרט “הדרך לעין חרוד” בגרסה האנגלית

סקירה על הגירסה הקולנועית של הספר: אפוקליפסה צברית ביקום תרבות

תחזית אחת של הסרט “הדרך לעין חרוד” התגשמה במדוייק. האלוף אריאל שרון (כאמור, מי ששימש כמודל עבור קינן  לדמות “האלוף” בספר) הביא לאינתיפאדה שנייה, כאשר עלה בשנת 2000 להר הבית, ובעקבות זאת הפך למנהיג המדינה, בדומה לתוכנית של האלוף בסרט.

אולי שרון חשב גם על הסרט “הדרך לעין חרוד” כשביצע זאת ?

השחקנית אלסנדרה מוסוליני הפכה, לאחר שחזרה לאיטליה, לחברת המפלגה הפשיסטית שם ונבחרה לפרלמנט. האם עניינה בפוליטיקה היה גם בעקבות ביקורה בישראל?   

ספרו של קינן היה אחד מני רבים. הסופר ובכיר המוסד לשעבר, מישקה בן דוד, פירסם גם הוא ב-1984 את “הבריחה האחרונה תסריט פוליטי” (ספריית מעריב, 1984). בעתיד הקרוב של שנות השמונים צבאות ערב, מצרים סוריה ירדן וסעודיה, פולשים לעומק שטחה של ישראל. אמברגו-נפט מתמשך גורם לארה”ב לעבור לתמוך בערבים. ישראל מפציצה בארות נפט בסעודיה. אנשי הליגה להגנה יהודית מנסים לפרוץ לבית הלבן. מטוס ביון אמריקני מופל כביכול על-ידי חיל האוויר הישראלי. ציונים מפוטרים ממשרות רגישות בפנטגון. הקהילה היהודית הקטנה בארה”ב נקרעת בין הציונים נאמני-ישראל ובין מנהיגיה האוסרים לצאת בגלוי נגד המימשל. פעולותיו הפרו-ישראליות של המיעוט הציוני מעוררות גל אנטישמי חסר תקדים.

עטיפת ספרו של מישקה בן דוד ״הבריחה האחרונה״

בנימין תמוז בספרו “פונדקו של ירמיהו” (כתר, 1984) תיאר מדינה יהודית עתידית, שבה הסנהדרין שולטת ללא מצרים, היהודים החרדים עסוקים בסכסוכים פנימיים לאחר שהשמידו את הערבים, ועוסקים ביצור דגלים וכלי נשק  קטלניים שונים עבור מדינות העולם. לראשונה בספרות העברית, הסכסוך של היהודים והערבים מתואר כמשני לסכסוכים הפנימיים של היהודים בינם לבין עצמם.

עטיפת ספרו של בנימין תמוז ״פונדקו של ירמיהו״

דוד מלמד בספרו “החלום הרביעי: יומן אירועים” (ספרית הפועלים ,1986) מתאר תיאור קודר במיוחד של חורבן מדינת ישראל. הספר כתוב כיומן זיכרון של פליט ישראלי, לאחר נפילת מדינת ישראל בידי הערבים. ישראל ערכה מלחמות שונות כנגד הערבים, וכתוצאה, וכתוצאה מסכסוכים פנימיים שונים, נחלשת בהדרגה, ומובסת. ישראלים נאלצים להגר לגרמניה ולחיות שם כאזרחים סוג ג’. פולין מוכנה לקבל רק יהודים חרדים. למרות הכל, הספר מסתיים באורח אופטימי כלשהו. מרד מתחיל בישראל הכבושה כנגד הכובשים הערבים. המחבר אינו מרשה לסיים את הסיפור בתחושת יאוש מוחלטת.

עטיפת ספרו של דוד מלמד ״החלום הרביעי״

אלמנטים אפוקליפטיים כמו דתיים מופיעים בספרו של גדעון תלפז “אבשלום והנזיר” (כתר 1989). ישראל הנשלטת בידי שליט צבאי עומדת ב-1999 על סף מלחמה עם הערבים, והמשיח מופיע פתאום בתור נזיר.

עטיפת ספרו של גדעון תלפז ״אבשלום והנזיר״

הסופרת אורלי קסטל בלום מתארת את ישראל כנמצאת במלחמה חסרת טעם עם אוסטרליה בספרה “דולי סיטי” (זמורה ביתן, 1992). בדומה למלחמות שאותם מתארים קינן ומלמד הספר הוא ביקורת חריפה על המיליטריזם הישראלי.

זרם נוסף של סיפורי אפוקליפסה פרץ מחדש, דווקא לאחר חתימת הסכמי השלום עם הפלסטינאים.

מלחמות אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו עם הפלסטינאים, נוצר בשנות התשעים תת ז’אנר חדש של ספרות אפוקליפטית, שתיארה את בגידתם של הפלסטינאים בהסכמים אלו בעתיד הקרוב. הכותבים היו שייכים בדרך כלל לחוגי ימין קיצוני, והם הציגו תמיד את האפשרויות הקיצוניות ביותר, כתוצאה מהפרת הסכמי אוסלו בידי הפלסטינאים, שהוצגו בספרים אלו ערמומיים, לעומת הישראלים התמימים ושוחרי השלום.

אלמנטים אפוקליפטיים אכזריים במיוחד של חזרת השואה יש בספרו של זאב בן יוסף “שלום על ישראל” (אשד, 1995), שבו ישראל במאה ה-21 חיה בשלום עם שכנתה פלסטין, אך זו חותרת כנגדה עם הנאצים, שהשתלטו שוב על גרמניה. לבסוף, בתאריך הסמלי מאוד של שנת 2048, היא כובשת את ישראל בדרכי מירמה, ושולחת את כל יהודיה להשמדה. היהודי האחרון שנשאר לפליטה משמיד את כל הפלסטינאים בתותח חלקיקים שהמציא. כך מסתיים הסיפור, שכל כולו פסימיזם עמוק לגבי האפשרות לשלום בין יהודים וערבים, וגם בין יהודים לבין גרמנים.

אפוקליפסה מצידה השני של המפה הפוליטית ניתן למצוא בספרו של השדרן משה בן אפרים “גוג” (הוצאת ירון גולן,  1988). זהו סיפור על חורבן המדינה לאחר שמשתלטים עליה חוגים ימניים דתיים קיצוניים, הרוצים להקים את בית המקדש, וגורמים למלחמה גרעינית.

ספר מקביל שיצא לאור באותה השנה היה ספרו של דב פוקס “קץ המילניום” (גוונים טרקלין 1998), ובו חבורת קנאים מנסה להקים את בית המקדש השלישי, ולהצית את כל העולם. ממשלת ישראל מוצאת עצמה אובדת עצות. שני הצדדים של המפה הפוליטית מראים בספרים אלה שאם “חלילה” יעלה הצד השני לשלטון, הוא יביא לחורבן העם  והמדינה.

עטיפת ספרו של דב פוקס “קץ המילניום”

ספר נוסף מהצד הימני של המפה מעלה היסטוריה חלופית עתידנית של מדינת ישראל, ובה שמעון פרס זכה בבחירות 1996. משם הסיפור נמשך עד לסוף 2013, ואז תוצאות בחירתו של פרס מתגלות כהרסניות. ספרו של חנן שטיינהרט “קוקש קודש!” (הוצאת סער, 2001) מעלה היסטוריה פרטנית של העתיד, תולדות מדינת ישראל בין השנים 1996 ל-2013, במהלכן היא סובלת מרד של ערביי הגליל ולבסוף  כמעט ונכבשת בידי הערבים.

עטיפת ספרו של חנן שטיינהרט “קוקש קודש” המבוססת על צילום ידוע ממלחמת העצמאות עם שינוי קטן אך חשוב מאוד.

הספר מתחיל במאי 1996, בנצחונו של שמעון פרס על בנימין נתניהו בבחירות הישירות לראשות הממשלה. הוא עוקב אחר חתימת “הסכמי השלום”, ותקופת שלטונו בת שמונה השנים של אהוד ברק בישראל. במהלך ההסטוריה החלופית, אותה מתאר שטיינהרט, ישראל  מגיעה לשלום עם מדינת פלסטין הערבית, ומוסרת את כל הגולן לידי סוריה. הספר מסתיים בסוף שנת 2013, בה מדינת ישראל, החלשה, הקטנה, והמפוצלת, נלחמת על חייה – עוצרת אך בקושי מתקפה סורית אל תוך הגליל, סובלת ממרד ערבי בגליל, מכתרת את היישובים הערביים המורדים בגליל, ונלחמת מלחמת גרילה עקובה מדם במדינה הפלסטינאית השכנה.

בקושי רב ובאבדות קשות, מצליחה ישראל להביא באוקטובר 2013 לנסיגת הסורים, לאחר שכוחותיהם מוכים מכה גדולה באיזור בקעת יבנאל. מועצת הביטחון שולחת כוח משקיפים בינלאומי לסיני ולנגב. אלו הן בעיקר דיביזיות אמריקניות שבאו להגן על ישראל. באיזור המרכז, לעומת זאת, יש כמעט אנרכיה. מוקמים מחדש אירגוני הגנה אזרחיים, האצ”ל וההגנה, שנכנסים לריק שמשאיר צה”ל, כדי להגן על הציבור ממתקפות הערבים. בירושלים מתקיימת מעין מלחמת אזרחים בין שכונות שונות ואנרכיה.

הספר מסתיים בנאום ארוך של אינטלקטואל ישראלי צעיר בירושלים, שמסביר לחבריו הלוחמים עימו במה ישראל שגתה מאז ימי ראש הממשלה שמעון פרס, כשהאמינה להתחייבויותיהם השקריות של הערבים. העלילה אינה מגיעה לסיומה בסיום הספר הבלתי ברור במכוון.

מה שהסופר לא חזה היה שבשנת 2013 סוריה תהיה נתונה במלחמת אזרחים עקובה מדם שלא תסתיים גם בשנת 2020.

מלחמות העתיד  עם איראן

עטיפת ספר על קונפליקט עם איראן ״פטריה בשמי איראן״

חששות המלחמה עם איראן, שהחלה בנסיונות נמרצים בפיתוח נשק גרעיני, ומנהיגיה מאיימים חדשות לבקרים בהשמדת ישראל (כפי שעשו בעבר נאצר המצרי וסאדאם חוסיין העיראקי), והחששות המופגנים של מנהיגים ישראלים כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק, הביאו ליצירת כמה ספרים שעסקו במלחמה עתידנית עם איראן.

שבתאי שובל, שבעבר היה אחראי על כתיבת תרחישים עתידיים עבור מערכת הביטחון, והוא בעלים של חברת הייטק שמתמקדת בתחום הביטחוני, פירסם ב-2005 ספר בשם “אני הנבחר”, בו תיאר עתיד בשנת 2009. כתוצאה ממרד הפורץ באיראן, המנהיג העליון חמינאי מכריז על מתקפת טילים על ישראל. ישראל שולחת יחידות קומנדו מיוחדות לאיראן בניסיון לסייע למורדים (ניסיון שאינו מצליח) לנטרל את הטילים לפני שיגורם. אלה מושמדים, ברגע האחרון לפני השיגור על ישראל, רק הודות לשיבוש התוכנה שלהם בידי סוכן כפול של ישראל. חמינאי מספיק לשגר טילים מספינה על וושינגטון, בירת ארה”ב, והספר מסתיים לפני שנדע אם הם פגעו במטרתם או שלא.  

התוכנית בספר אינה חיסול היכולות האיראניות, מכיוון שהספר צפה שלא ישראל ולא ארה”ב ינקטו פעולה צבאית מקיפה. הספר צפה פעילות של המוסד לעכב את היכולת האיראנית. נשיא דמוקרטי בן מיעוטים (יהודי) יקרא ב- 2008 (הספר נכתב ב-2003) לשינוי במדיניות החוץ של ארה”ב, ולמעבר אל דיפלומטיה במקום כוח צבאי. זה יחתום על הסכם עם איראן, שיאפשר לה למעשה לפתח פצצה. הספר מסתיים בשורות אלו:

“..מתוסכל ושבור מכישלון שיגור הטילים שלו על ישראל התיצב חמינאי נכלם מול עשרות המאמינים בחדר התפילה בבונקר הנצור שלו. הוא גייס את שארית כוחותיו ודיבר אל המקרופון:

‘אחי המוסלמים קרובה שעתנו למות. הנבערים מכים על דלתותינו, ובעוד זמן קצר יחדרו כנראה את ההגנה האחרונה שנותרה לנו. הציונים ניצלו. אללה הרחום בחר להשאירם בחיים. לאללה יש תוכנית גדולה שאינה ידועה לנו. עינינו ומוחותינו האנושיים חלשים ומוגבלים מכדי לראות את תוכנית האל’…

קול נפץ אדיר נשמע ברחבי הבונקר. המורדים הצליחו לבסוף לחדור פנימה לאחר שהתגברו על המגינים.”  

עטיפת ספרו של שבתאי שובל “אני הנבחר” על פריצת מרד באיראן כנגד שלטון חמינאי

ב-2006 פירסם מומחה טילים, עזריאל לורבר, ספר אופטימי יותר על מלחמה עתידנית המתרחשת בשנת 2010  בשם “רעש מלחמה” (ידיעות אחרונות, 2006).

עטיפת ספרו של עזריאל לורבר “רעש מלחמה”

ספר זה הוא יותר מספר מלחמה עתידנית “רגיל”. הוא עוסק גם בהשלכות של אירוע עתידני שעומד להתרחש אי שם בעתיד, כשתהיה בישראל רעידת אדמה חזקה ביותר, כזו שהייתה בתחילת המאה הקודמת, וכזו הצפויה בעשורים הקרובים, אולי בשנים הקרובות. אז המצרים ינסו לנצל את המהומה, ולהשתלט על רוב שטחי המדינה.

לורבר יוצא מנקודת פתיחה בה מדען יפני שונא ישראל (ידיד של קוזו אוקמוטו הטרוריסט היפני המפורסם) מוצא שיטה לחזות רעידות אדמה, מגלה מתי אמורה לפרוץ רעידת האדמה הגדולה בישראל, ומעביר את המידע למצרים. אלה מתכננים לנצלו כדי לתקוף את ישראל, ובהזדמנות זאת, לתקוף גם את הרשות הפלסטינאית, ואף להשמיד את  הפלסטינאים, מתוך הנחה שאלו רק יהיו קוץ בבשרם כפי שהיו קוץ בבשר ישראל.

הודות למזל יוצא דופן, השירותים החשאיים של ישראל חושפים את המזימה, מגלים שיטה לחיזוי רעידות אדמה, ומתכוננים מבעוד מועד למלחמה עם מצרים. כוחותינו מכים את המצרים מכה עזה, במלחמה בת ארבעה ימים, ותוך שימוש בכלי נשק חדשים רבי עוצמה. סוף טוב הכל טוב, אם כי לא למצרים.

“רעש מלחמה” הוא ספר אופטימי מאוד. אם היה מתאר סבירות של כשלי חשיבה בצה”ל, של תוכניות שאינן מתגשמות בהצלחה, ותוכניות של האויב שמצליחות, היה אולי מדכא יותר, אבל גם מרתק וריאליסטי הרבה יותר.

עזריאל לורבר חזר לז’אנר המותחן הטכנו-צבאי בספרו “מי במים מי באש” ( ידיעות 2011), בו הוא מתאר מזימה איראנית להשמיד את ישראל במתקפה גרעינית. זאת, לאחר תגלית מדהימה בתחום האנרגיה, שמגלה מדענית ישראלית, ומאיימת על מעמדה של אירן כאחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. בטהרן מחליטים לפעול מיד להפסקת התהליך ולהפעיל שלוש פצצות מימן רבות עוצמה, אותן השיגה אירן לאחר התמוטטות ברית המועצות, והן נשמרו לרגע המתאים. שתיים מהן תופעלנה נגד ישראל והשלישית נגד ארצות הברית. כוחות קומנדו וצוללות גרעיניות יוצאות לסכל את המזימה.

עטיפת ספרו של עזריאל לורבר “מי במים ומי באש”

לפני מותו תיכנן הסופר און שריג, הלא הוא שרגא גפני, לשלוח את גיבורו הבלתי נראה דני – שהתפרסם כבר בעבר במבצעיו כנגד  שליטים ערביים מסוכנים, כמו שליט מצרים נאצר ושליט עיראק סאדאם חוסיין (וגם שליט ירדן המלך חוסיין) – לכור הגרעיני כדי להשמידו. שם אמור היה לפגוש את נשיא איראן הקודם אחמדינג’אד, שהתפרסם ברצונו העז למחוק את ישראל מעל פני המפה. תוכנית זאת של גפני לא יצאה אל הפועל. הוא נפטר לפני שהספר הושלם.

מותו של “חובב ציון”

מבצע מתוחכם נוסף של חדירה לחוגים הבכירים ביותר באיראן עד למנהיג העליון חמינאי עצמו, תואר בידי עורך הדין והמזרחן אורי שטנדל, ששימש בעבר יועץ לענייני ערבים ומיעוטים לראשי ממשלה בישראל. בספרו “רוחות מלחמה גרעינית” (עם עובד 2015), שולח המוסד “חפרפרת”, כפיל של מדען אטום רוסי, אל לב התוכנית הגרעינית האיראנית, כדי ללמוד על המתרחש שם. זה מצוייד גם בתוכנת “צפריר” המתקדמת, עימה אפשר לחבל בהתקדמות התוכנית. בו בזמן, מציב המוסד רופא בקרבת המנהיג העליון חמינאי, בניסיון לעצור את הפיכת איראן למדינת סף גרעינית.

עטיפת הספר “רוחות מלחמה גרעינית” של אורי שטנדל

הספר נראה כחוזה אירועים שונים שהתרחשו לאחרונה, אך בהחלט לא חזה את ההסכם שנחתם בין ארה”ב ואיראן ולא את ביטולו.  

הסופר אורי עזר פירסם את הספר “קשת מעל איראן” (תקוות החיים, 2010), שבו תיאר תוכנית ישראלית, בה מביימת ישראל מתקפה איראנית על הצי האמריקני. התוכנית מסוכלת ברגע האחרון. כתגובה, מחליט הממשל האמריקני לבסוף לתקוף את איראן בשיתוף פעולה עם ישראל.

עטיפת ספרו של אורי עזר “קשת בשמי איראן” על מתקפה כנגד איראן.

ספר נוסף על מלחמה גרעינית בין איראן וישראל מאת אלון ניסים כהן הוא “מלכת היהודים” (2006). בספר מתוארת מתקפה גרעינית איראנית על ישראל בשנת 2018. ישראל בתגובה, לאחר שמונה חודשי הכנות אינטנסיביים, פותחת במבצע אדיר בהיקפו, לחיסול היכולת הגרעינית של איראן, באמצעות טילים נושאי פצצות מימן  משלוש צוללות דולפין, הנורים על אתרי הגרעין האיראני. לאחר מכן, מצניחה ישראל כוחות קומנדו מבסיס בכורדיסטאן בעשרות אתרים באיראן, והם, בשיתוף פעולה עם הכוחות של כורדיסטאן העצמאית, משמידים עשרות רבות של אתרי שיגור, אתרי גרעין, מפעלים, ושדות תעופה. בתוך כמה שעות נמחקים איזורים שלמים באיראן יחד עם מרבית תוכנית הגרעין שלה.

עופר בינשטוק, בספרו “היום שאחרי הפצצה האיראנית” (2007) מתאר מתקפה גרעינית של שש פצצות אטום שמוטלות על ישראל בידי איראן, ללא כל התגרות מצידה, בשניים בנובמבר 2015.

עטיפת ספרו של עופר בינשטוק ״היום שאחרי הפצצה האירנית״

האיראנים מטילים בספר פצצה גרעינית על גוש דן, על ירושלים, ועל הכור הגרעיני בדימונה. במקביל נפתחת מסוריה התקפה של אלפי טילים, חלקם קונבנציונליים, וחלקם כימיים וביולוגיים. כשני מיליון איש מתים. התשתיות הלאומיות: חשמל, מים, תחבורה, ותקשורת, קורסות. יש מיליוני נפגעים רק בגוש דן, ועשרות אלפי נפגעים ואולי יותר בהתקפות הטילים וההתקפה הקרקעית של סוריה, לבנון, ירדן, וערביי ישראל, על יישובי הצפון והדרום, שלא נפגעו מההתקפה האטומית.

בתגובה תוקפת ישראל, בעשרות פצצות אטום ומימן, את איראן ואת סוריה, ואלו מפסיקות להתקיים. הספר מתאר את מאבקה של משפחה לשרוד לאחר החורבן, כאשר חברי המשפחה נקרעים זה מזה, חלקם בצפון הארץ וחלקם בדרום. זהו ללא ספק הקודר שבין כל הספרים שמתארים קונפליקט עתידני בין ישראל ואיראן.

ספר שונה מאוד מכל אלה היה ספרו של צור שיזף “האיש המאושר” (חרגול 2007),  ששמו נלקח מהשאלה: “ומיהו, מכל בניו וכובשיו של המדבר, האיש המאושר? מתי אדם יכול לקרוא לעצמו מאושר?”. באופן יוצא דופן  לסופר ישראלי שיזף נקט עמדה מנוגדת בסכסוך היהודי הערבי. ב-2009 פורץ מרד בדואי גדול בנגב, מסיבות מוצדקות בהחלט – דיכוי שבטי הבדואים בידי ישראלים חמדנים. מנהיג המרד הבדואי הוא נוירוכירורג מבית החולים “סורוקה”, ובשם המדינה מתייצב מולו בן לעליות הציוניות הוותיקות. המרד מדוכא לבסוף באכזריות גדולה. אך המסר של הספר הוא “המרד הבא הוא עניין של זמן”.

עטיפת ספרו של צור שיזף “האיש המאושר” על מרד בדואי שפורץ במדינת ישראל.

זהו אחד הספרים המעטים בספרות העברית העוסקים בבאר שבע ובעתיד הנגב, והוא כתוב מתוך סלידה מבירת הנגב, ומתוך אהבה גדולה לבדואים של הנגב. ספר זה הוא כמעט יחיד במינו בספרות העברית בתמיכתו בצד הערבי במלחמה עתידנית בין יהודים וערבים.

ספרו של יהלי סובול “אצבעות של פסנתרן” (הוצאת זמורה ביתן, 2012) מתאר את תל אביב “שלאחר המלחמה הבאה”, בזמן לא מוגדר, בעתיד הקרוב. איננו יודעים הרבה על המלחמה ומי בדיוק היו האוייבים. כל שאנו יודעים הוא כי זאת הייתה מלחמה קשה ביותר, במהלכה תל אביב הופגזה קשות. ישראל יצאה ממנה בשן ועין. תל אביב  של סובול היא עיר שסועה ומרוסקת, המנסה להתאושש מההפצצות שהותירו הרס רב באבן גבירול ובדיזנגוף (לא נמסר לנו אם המלחמה התרחשה בעוד מקומות חוץ מ”מדינת תל אביב”). בעקבות המלחמה המדינה הפכה להיות משהו אחר, רחוק מדמוקרטיה. את הממשלה הנבחרת מחליף שלטון חרום המעו”ז, המטה העליון הזמני, שהוקם במהלך המלחמה, וממשיך לשלוט גם לאחריה באמצעות תקנות חירום, כמעין חונטה צבאית. את חופש הדיבור, חופש המחשבה, וחופש התנועה, מחליף הפחד. השלטון מפקח על מתנגדיו, המשטרה נוקטת שיטות הגסטאפו, והאוכלוסיה מבססת את חייה על פחד ועל הלשנות.

עטיפת ספרו של יהלי סובול “אצבעות של פסנתרן” על משטר צבאי בישראל.

הספר הבולט ביותר בסוגה האפוקליפטית הוא ספרו של ישי שריד “השלישי” (2015). זהו סיפור עתידני שמתאר מלחמה בין ישראל והפלסטינאים ב-2050, המסתיימת בחורבן, בהקמת מדינה יהודה מלוכנית, ובה בית מקדש שלישי, שכמו חוזר לימי בית שני. גם מדינה זאת מושמדת לבסוף בידי אויביה ה”עמלקים” (הפלסטינאים ככל הנראה), ושוב גולים היהודים ברחבי העולם בסביבות שנת 2100 לספירה.

עטיפת ספרו של ישי שריד “השלישי” על ממלכה עתידנית המוקמת בישראל.

מישקה בן דוד חזר אל הז’אנר האפוקליפטי בספרו “הכריש” (הוצאת תכלת, נובמבר 2017), המתרחש בשנת 2022, ומתאר כיצד צעידה המונית עזתית לישראל יוצאת מכלל שליטה, וכיצד אנשי יחידת המנהרות של החמאס פורצים לישובים באזור הרצועה, והחיזבאללה מצטרף אליהם מלבנון בירי טילים לישראל ובפלישה רגלית. תגובה ישראלית סוחפת את המזרח התיכון למלחמה כוללת, ולמתקפה ערבית מאורגנת מצדדים שונים על מדינת ישראל. אל זאת מצטרפת רוסיה. מתואר כיצד ישראל מגיעה לקונפליקט גרעיני עם אירן, המביא לחורבן טהרן בידי צוללת גרעינית ישראלית.

נבואתו של ספר זה, שתיאר צעידה פלסטינית המונית, היתה למציאותבשנת 2018, כאשר הפלסטינאים בעזה אכן תיכננו לקיים צעדה המונית לישראל, כזו המתוארת בספר, אולי בהשראתו. הדבר הביא כידוע להמשך הסגר של צה”ל  על עזה. יש מקום לשער שהבכירים חשבו בעניין זה על הסצנריו המתואר בספר “הכריש”.

עטיפת ספרו של מישקה בן דוד “הכריש” המתאר מתקפה גרעינית של איראן על ישראל לאחר מצעד המוני פלסטינאי מעזה שיוצא מכלל שליטה.

קראו ראיון עם מישקה בן דוד על ספרו “הכריש”: “הכריש העתידני המאיים על ישראל”.

שלום לעתיד

יש גם ספרים מסוג שונה ופציפיסטי יותר.

ב-‏1992 יצא ספרו של הסופר שלמה לאופר, “הראשידה” ( ירון גולן, 1992), ובו משתלטת על ישראל יפיפייה כריזמטית, מעין שילוב של פנינה רוזנבלום ושל לימור ליבנת. היא הופכת למנהיגה אבסולוטית, ”הראשידה”, ומצליחה לבסוף לחתום על חוזה שלום עם מנהיג הערבים. זאת היא משיגה בדרך הפשוטה ביותר – היא מקסימה אותו ביופיה, ולאחר שהשניים מקיימים יחסי מין, המנהיג הערבי מגיע למסקנה שהגיע הזמן לחתום על שלום עם אומה שיש לה מנהיגה כזאת. כנראה גם זו דרך להשיג שלום.

הספר מבטא תקווה שאישה עם כישוריה הנשיים המיוחדים תוכל לתקן את כל מה שהזכרים קילקלו לאורך הדורות.

עטיפת ספרו של שלמה לאופר “הראשידה” שבו מנהיגה ישראלית מביאה שלום למזרח התיכון

ב-1999 יצא ספרו של שמעון  פרס, “עם הרצל לארץ חדשה” (זמורה ביתן). ספר חצי בידיוני, בו הרצל מבקר בישראל המודרנית, ועושה השוואה בין חזונו ב”אלטונוילנד” לבין המציאות. הספר, בין השאר, הוא על מד”ב ואוטופיה, ואפשרות התגשמותם במציאות. כידוע, המציאות שונה מתחזיותיו. במידה רבה ניתן להגדיר את פרס “האוטופיסט האחרון”.

ז’אנר נוסף שהתבלט בשנים האחרונות הוא ז’אנר ההיסטוריה החלופית, שיוצא מנקודת ההנחה שישראל לא קמה או שהתפתחה בצורה שונה. בין ספרי ז’אנר זה אפשר להזכיר את ספרו החדש של שמואל פרץ “טעון תיקון” (ליברוס,  2014), שבו מנחם בגין חתם בשנת 1982 עם חוזה שלום עם כל ארצות ערב, החזיר את השטחים, הקים מדינה פלסטינאית, וכך אין יותר מלחמות. בהווה שמתאר הספר, בשנת 2012, ישנה קבוצה של אנשים, מפלגת ימין קיצונית, שרוצה לשנות כל זה, להשתלט מחדש על השטחים, להקים מדינת ישראל גדולה, ולבנות את בית המקדש בירושלים. הסופר מציג את האופציות החלופיות שהיו פתוחות לפני ישראל, והאופציה של ההיסטוריה שלנו מוצגת כגרועה ביותר. 

“טעון תיקון” מאת שמואל פרץ היסטוריה חלופית של מדינת ישראל

סיכום

ניתן לסכם ולאמר שסוגת המלחמה העתידנית והאפוקליפסה העתידנית בספרות העברית מושפעת, כמו כל סוגה ספרותית, מהאווירה הציבורית הסובבת את הסופר. סיפורי מלחמה עתידנית היו נדירים מאוד בשנות הארבעים ובשנות החמישים. לא מעטים החלו להופיע אחרי מלחמת ששת הימים, כשבישראל שררה אווירה של אופוריה, ואמונה בחיל הישראלי הלא מנוצח, שיוכל לא רק לערבים אלא גם לסובייטים.

סיפורים לכאורה מקבילים צצו שוב באמצע שנות השמונים. אז הם היו דיסטופיים ואף אפוקליפטיים באופיים, דנו  לראשונה באפשרות חורבנה של מדינת ישראל ובאפשרות השמדת תושביה, והושפעו עמוקות ממלחמת יום הכיפורים וממלחמת לבנון הראשונה.

הסוגה האפוקליפטית זכתה לפריחה מחודשת בשנות התשעים, לאו דווקא בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, שבה ישראל לא נטלה חלק אלא רק כקורבן חורק שיניים, אלא יותר בעקבות הסכמי אוסלו, שסופרים והוגים ימניים שונים ראו בהם ניצחון למזימה ערבית המתכננת את השמדת מדינת ישראל. לעומת זאת סופרים שהזדהו עם חוגי שמאל דנו באפשרות שחורבן המדינה יבוא מבפנים בידי חוגי ימין קיצוניים. 

פריחה נוספת לז’אנר המלחמה העתידנית, שכלל הן מותחני מלחמה קונבנציונאליים והן סיפורים אפוקליפטייים, חל באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, בקשר ישיר לחששות מאיראן ומאיומי מנהיגיה שקראו להשמדת ישראל וניסו לפתח נשק גרעיני. זה הביא להופעה של כמה ספרים שהזהירו מהאיראנים וממזימותיהם.   

במידה מסויימת יש דמיון בין תולדות הז’אנר המצומצם של המלחמות העתידניות בישראל לתולדותיו באירופה. מה ששם נמשך מאה שנים, כאן נמשך כעשרים. המעבר מפציפיזם ומהאמונה בשלום עולמי דרך ראיית המלחמה כמשחק נהדר, וכלה באפוקליפסה קיומית של השמדת הכל.  

יש להניח שלאור ההתפתחויות הבלתי צפויות בשטח, שנצפו רק בידי מותחנים מהסוג הירוד ביותר, בשנים הקרובות תיאורי המלחמות העתידניות של ישראל יעסקו במאבקי ישראל לא במדינות ערביות מאורגנות, אלא באירגונים גי’הדיסטיים איסלאמיים השואפים לשלוט בעולם כולו.

כפי שמן הסתם אכן יהיה במציאות.

ביבליוגרפיה

אבן-שמואל, י.     מדרשי גאלה:   פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי /    ירושלים :   מוסד ביאליק,   תש”ג 1943.מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת 1954.

אלבוים-דרור, ר.(1993)   המחר של האתמול – כרך 1 : האוטופיה הציונית  כרך 2:מבחר האוטופיה הציונית     ירושלים :   יד יצחק בן-צבי,   1993.

אשד, א. “( 1999) מדע בדיוני עברי מקורי /    [ירושלים : עבודת גמר (מ”א)–האוניברסיטה העברית בירושליםאשד, א ( 2003) )     מטרזן ועד זבנג :   הסיפור של הספרות הפופולרית העברית.    תל אביב :   בבל,   2002.

יהב, ד. (2002), איזה מלחמה נהדרת: טקסטים וסמלים מיליטריסטיים, גלויים וחבויים בספרות הישראלית: גישה ביקורתית, תל אביב, תמוז.

כהן, א, (1985), פנים מכוערות במראה: השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית, תל אביב, רשפים.

כספי, ז.(2013),   הנה ימים באים :   אפוקליפסה ואתיקה בתאטרון הישראלי /    [תל-אביב] :   ספרא,   2013

.סנדלר פ.  וג. קרסל (1954)   חזיוני מדינה : ילקוט אוטופיות ציוניות    תל-אביב :   מ. ניומן,   4

קרסל.ג(1968) . ” אוטופיות ציוניות ” מאסף לדברי ספרות ביקורת והגות ח-ט תשכ”ח. ע’ 468-470

שגיב-נקדימון, ע.(1999)   מדע בדיוני בישראל    [תל-אביב] : עבודת אוניברסיטת תל-אביב,1999

Clarke, I. F. (Ignatius Frederick)    Voices prophesying war, 1763-1984 /    London :   Oxford University Press,   1966

 I. F. Clarke  I F. (ED.) The tale of the next Great War, 1871-1914 :   fictions of future warfare and of battles still-to-come /    Syracuse, N. Y. :   Syracuse University Press,   c1995

Elhefnawy’. Nader The Rise and Fall of the Military Techno-Thriller” the internet review of science fiction ‘2009

ברשת : http://www.irosf.com/q/zine/article/10603      

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × שתיים =