בְּכָל דִּבְרֵי יְמֵי מִצְרַיִם, לֹא הָיָה עוֹד בֵּן אֲשֶׁר שָׂנָא אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מִן הַנָּסִיךְ תְּחוֹתְמֶס; כְּבָר בְּגִיל עֶשֶׂר יָכֹל הָיָה לְהִתְיַשֵּׁב עַל כֵּס הַמַּלְכוּת, לוּלֵא הִתְיַשְּׁבָה עָלָיו הִיא בִּמְקוֹמוֹ.
הֲלֹא סָבוֹ שֶׁל סָבוֹ, יַעַחְמֶס, מָלַךְ מִגִּיל עֶשֶׂר, וְהָיוּ גַּם לְפָנָיו – בַּזְּמַן – שֶׁמָּלְכוּ לְפָנָיו – בַּגִּיל – כְּמוֹ פֶּפִּי, שֶׁמָּלַךְ מִגִּיל חָמֵשׁ! וּמָה אִתּוֹ? גַּם כַּאֲשֶׁר הִכְפִּיל אֶת גִּילוֹ, גַּם כַּאֲשֶׁר שִׁלְּשׁוֹ, לֹא פִּנְּתָה לוֹ הַסְּפִינְקְס הַזּוֹ אֶת הַמָּקוֹם!
וּמִיהִי שֶׁתַּעֲצֹר לוֹ? אִמּוֹ הָאֲמִתִּית הָיְתָה שִׁפְחַת הַמֶּלֶךְ, אַחַת מִינֵי אֶלֶף שֶׁהָרְתָה לוֹ בְּטָעוּת. וְאָמְנָם בֵּין אֵם מַלְכָּה לִפְרוּצָה, הֶעֱדִיף אֵם פְּרוּצָה! נָכְרִיָּה! מְשֻׁגַּעַת! רַק לֹא אֶת הַמִּפְלֶצֶת הַזּוֹ!
בְּכָל דִּבְרֵי יְמֵי הָעוֹלָם, לֹא הָיָה עוֹד בֵּן אֲשֶׁר שָׂנָא אֶת “אִמּוֹ” יוֹתֵר מִמֶּנּוּ; עַד מָוֶת שְׂנֵאָהּ… אִם כֵּן מַדּוּעַ חָס עַל חַיֶּיהָ בְּמֶשֶׁךְ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה?
מִטַּעַם אֶחָד פָּשׁוּט לְהַפְלִיא; לֹא נָסִיךְ גֵּא וְרָם כָּמוֹהוּ יִרְצַח אִשָּׁה, שְׁפֵלָה כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה, כְּדֵי לַהֲפֹךְ לַמֶּלֶךְ.
הִנֵּה כִּי כֵן, הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה מֵעוֹלָם שֶׁעָלְתָה לְכֵס הַמְּלוּכָה בְּמִצְרַיִם, יָכְלָה לָשֶׁבֶת עָלָיו לָבֶטַח – כָּל עוֹד נוֹתְרָה אִשָּׁה!
*
חַתְּשֶׁפְּסוּת, “בְּכִירַת הַנָּשִׁים הָאֲצִילוֹת”, כְּמוֹ שֶׁהִתְאַוְּתָה לְשִׁלְטוֹן עוֹלָם, כָּךְ הִתְאַוְּתָה גַּם לְשֵׁם עוֹלָם.
זִמְּנָה אֵלֶיהָ אֶת בְּכִיר הַיּוֹעֲצִים הַמַּלְכוּתִיִּים, סֶנֶנְמוּת’ שְׁמוֹ, וְכֹה אָמְרָה לוֹ: “אַף אַחֲרֵי שֶׁהָפַכְתִּי לְפַרְעֹה עוֹדֶנִּי אִשָּׁה. לֹא אוּכַל לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַצָּבָא וּלְהוֹבִילוֹ לְנִצְחוֹנוֹת וּלְכִבּוּשִׁים מְפֹאָרִים; אֵיךְ אוּכַל לִזְכּוֹת בְּשֵׁם עוֹלָם בְּלִי כִּבּוּשׁ הָעוֹלָם?”
הֵשִׁיב לָהּ יוֹעֲצָהּ הֶחָכָם: “אִם אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהִתְגַּדֵּל וּלְהִתְפָּאֵר בְּמִלְחָמָה, הִתְגַּדְּלִי וְהִתְפָּאֲרִי בְּשָׁלוֹם; שָׁלוֹם שֶׁיַּנְחִיל כְּמוֹ הַנִּילוּס רְוָחָה וְשִׂגְשׂוּג לְמִצְרַיִם, מִבְּלִי לִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמָהּ בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב; תַּחַת מַסְּעוֹת כִּבּוּשׁ, עִרְכִי מַסְּעוֹת מִסְחָר, וְתִהְיִי לְשֵׁם דָּבָר.”
כֹּה הֵשִׁיב לָהּ וְכֹה עָשְׂתָה; מַסָּעָהּ הַמִּסְחָרִי בְּדֶרֶךְ הַיָּם לָאָרֶץ פּוּנְת הָרְחוֹקָה מְהֻלָּל עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְאוּלָם בְּעֶצֶם יָמֶיהָ לֹא שֻׁכְנְעָה כִּי דַּי בּוֹ לְהַנְצִיחַ אֶת שְׁמָהּ.
שׁוּב זִמְּנָה אֵלֶיהָ אֶת יוֹעֲצָהּ וְהִתְאוֹנְנָה בְּפָנָיו: “אַף אַחֲרֵי שֶׁהִגַּעְתִּי לִקְצוֹת הָעוֹלָם נוֹתַרְתִּי אִשָּׁה, וּבְנֵי מִצְרַיִם לֹא יֵאוֹתוּ לַעֲבֹד אִשָּׁה, אֲפִלּוּ אֵלָה תִּהְיֶה! אוּלַי אוּכַל לְהִתְעַלּוֹת עַל הַפִּירָמִידָה הַקְּטַנָּה שֶׁל מֶנְכָּאוּרַע, אַךְ לֹא עַל זוֹ שֶׁל חָ’פְרָע, וּבֶטַח לֹא עַל זוֹ שֶׁל ח’וּפוּ; אֵיךְ אֶזְכֶּה בְּשֵׁם עוֹלָם, מִבְּלִי לְהָקִים בֵּית עוֹלָם?”
הֵשִׁיב לָהּ יוֹעֲצָהּ הֶחָכָם: “אִם אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהִתְעַלּוֹת בַּגֹּדֶל, הִתְעַלִּי בַּיֹּפִי, וּבִמְקוֹם לִבְנוֹת לַגֹּבַהּ, תִּבְנִי לָרֹחַב, קָרוֹב לַמַּחְצַבִּים וְלֹא רָחוֹק מֵהֶם, פָּחוֹת בָּאֲבָנִים וְיוֹתֵר בִּלְבָנִים, כָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ נָשִׁים יוּכְלוּ לַמְּלָאכָה.”
כֹּה הֵשִׁיב לָהּ וְכֹה עָשְׂתָה; בֵּית עוֹלָמָהּ בְּדִיר אֶל־בַּחְרִי נוֹדַע בְּיָפְיוֹ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, אוּלָם בְּעֶצֶם יָמֶיהָ לֹא שֻׁכְנְעָה כִּי דַּי בּוֹ לְהַנְצִיחַ אֶת שְׁמָהּ.
זִמְּנָה אֵלֶיהָ שׁוּב אֶת יוֹעֲצָהּ וְהִתְאוֹנְנָה בְּפָנָיו: “אַף אַחֲרֵי שֶׁשִּׁנִּיתִי אֶת פְּנֵי אַרְצִי לַחֲלוּטִין עוֹדֶנִּי אִשָּׁה, וּלְפִיכָךְ פְּחוּתָה בְּעֵינֵי רַבִּים. מִיּוֹם לְיוֹם גּוֹבְרִים נֶגְדִּי הַקְּרִיאוֹת לְפַנּוֹת אֶת מְקוֹמִי לַיּוֹרֵשׁ הַחֻקִּי, שֶׁמִּזְּמַן כְּבָר הָפַךְ מִיֶּלֶד לַגֶּבֶר. אֵיךְ אֶזְכֶּה בְּשֵׁם עוֹלָם, מִבְּלִי לִשְׁמֹר עַל חֻקֵּי הָעוֹלָם”?
הֵשִׁיב לָהּ יוֹעֲצָהּ הֶחָכָם: “עוֹדֵךְ אִשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁעוֹדֵךְ פַּרְעֹה, וּמִתֹּקֶף סַמְכוּתֵךְ גַּם לְהִשְׁתַּתֵּף בַּפֻּלְחָנִים לְאֵל הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בָּאָה בְּסוֹדָם שׁוּם אִשָּׁה; הִתְקָרְבִי אֵלָיו כְּפִי שֶׁאַף אִשָּׁה לֹא הִתְקָרְבָה לְפָנַיִךְ, עַד כִּי יְאַמְּצֵךְ לְבִתּוֹ; אֶת מִי יַעֲדִיפוּ אָז בְּנֵי מִצְרַיִם לִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם? בַּת אֵלִים אוֹ בֶּן זְנוּנִים?”
כֹּה הֵשִׁיב לָהּ וְכֹה עָשְׂתָה; כַּעֲבֹר אֶלֶף שָׁנִים וְיוֹתֵר אֲפִלּוּ אָלֶכְּסַנְדֶּר הַגָּדוֹל נִסָּה לְחַקּוֹתָהּ, אַךְ בְּעֶצֶם יָמֶיהָ לֹא שֻׁכְנְעָה כִּי דַּי בָּזֹאת לְהַנְצִיחַ אֶת שְׁמָהּ.
זִמְּנָה אֵלֶיהָ שׁוּב אֶת יוֹעֲצָהּ וְהִתְאוֹנְנָה בְּפָנָיו: “עַל אַף שֶׁאִמְּצַנִי הָאֵל לְבַת, עוֹדֶנִּי בַּת, וְאִם עַל הַשָּׁמַיִם שׁוֹלֵט בֵּן, רוֹצִים כִּי גַּם עַל הָאֲדָמָה יִשְׁלֹט בֵּן. אֵיךְ אֶזְכֶּה לְשֵׁם עוֹלָם, מִבְּלִי לִשְׁמֹר עַל סִדְרֵי עוֹלָם? “
חִיֵּךְ אֵלֶיהָ יוֹעֲצָהּ הֶחָכָם וְהֵשִׁיב: “אִם הָפַכְתְּ לְאֵלָה, תּוּכְלִי גַּם לַהֲפֹךְ לְבֶן!”
הָיְתָה זוֹ עֵצָה אַחַת יוֹתֵר מִדַּי; כִּי מֵרֶגַע שֶׁהָפְכָה לְבֶן, לָבְשָׁה בִּגְדֵי גְּבָרִים, הִדְבִּיקָה זָקָן לְסַנְטֵרָהּ וּבִקְּשָׁה לְהִקָּרֵא בְּפִי כָּל “מֶלֶךְ”, הָפְכָה לְבֶן מָוֶת בְּעֵינֵי הַגֶּבֶר שֶׁיָּכֹל לַהֲרֹג רַק גֶּבֶר, תְּחוֹתְמֶס.
הִנֵּה כִּי כֵן, יָכְלָה הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה מֵעוֹלָם שֶׁעָלְתָה עַל כֵּס הַמְּלוּכָה בְּמִצְרַיִם לָשֶׁבֶת עָלָיו לָבֶטַח – כָּל עוֹד נוֹתְרָה אִשָּׁה!
קראו גם
מאמרו של דוד סינגר על הפרעונית חתשפסות
אצין בתגובה ליצירה של אלי יונה שישנה יצירה ספרותית אחת נוספת בעברית על חיי הפרעונית חתשפסות .זהו רומן היסטורי בשם “פרעה” מאת סופר אמריקנית בשם אלואיז ג’רוויס מק גרוואו שפורסם במקור ב-1958 והוא הוא תורגם בידי ב. גילאי ויצא לאור בהוצאת רביב בשנת 1962.
מכיוון שזה היה רומן גדול הוא יצא לאור גם במהדורה של שני כרכים וגם במהדורה של כרך אחד.
הרומן הנ”ל תיאר את חייה של חתשפסות את הפיכתה לפרעונית ואת נפילתה לבסוף.
המחברת הייתה סופרת ילדים ידועה בארה”ב שהתעניינה מאוד במצרים העתיקה וכבר חיברה ב-1953 רומן לילדים על ילדה במצרים העתיקה בימי חתשפסות Mara, Daughter of the Nile.
וייתכן שאלו הרומנים הספרותיים הראשונים שנכתבו על פרעונית זאת בכל שפה .אם כי מאז פורסמו עליה עוד רומנים בדיוניים רבים.
באופן כללי “פרעה” היה ספר מקיף ומעניין מאוד על מצרים העתיקה למרות שהיום הוא כבר מיושן מאוד.
חוץ מזה היא חיברה ספרים על ארץ עוץ של פרנק באום ובעברית יצא לאור גם ספרה האחרון לילדים “ילדת הגבעות ” סיפור פנטסיה בתרגום נורית גולן ועם איורים של אלונה פרנקל בסדרת ספרי מרגנית-ספרי מופת לילדים ונוער ב-2001.