ב־1828 ביקר האגיפטולוג המהולל, מפענח כתב החרטומים המצרי ומייסד תורת האגיפטולוגיה, ז׳אן פייר שמפליון, באתר דיר אל-בחארי. דיר אל-בחארי הוא מתחם קבורה של מלכי מצרים הממוקם בתבאי העתיקה, שנמצאת בגדה המערבית של הנילוס מול לוקסור.

באחד המקדשים שבמתחם הוא נתקל בתופעה מעניינת ומפתיעה: בעוד התמונות שעל הקיר הציגו שני מלכים גברים זה לצד זה, הטקסטים תארו מלך אחד מוכר, תחותמס השלישי, ועוד מלך ששמו חתשפסות, שכלל לא הופיע ברשימת המלכים המוכרת, ויתרה מכך, הטקסט התייחס לאותו פרעה בלשון נקבה… מוטרד מהגילוי עזב שמפליון את האתר בלא שעלה בידו לפצח את התעלומה.

המקדש היה שייך ללא ספק למלך מתחילת השושלת ה־18, אבל מי היה המלך? כאמור, שמו של תחותמס השלישי, אחד מגדולי מלכי מצרים בכל הזמנים, הופיע בטקסט פעמים רבות, אז היה ברור שהמלך המסתורי השני קשור באופן כלשהו אליו, אך לא היה ברור כיצד… הדילמה המשיכה להטריד את האגיפטולוגים למשך כ־100 שנים, וויכוחים מרים התנהלו בשאלת זהותו של המלך, והתעלומה קיבלה את הכינוי ״תעלומת חתשפסות״.

פסלה של המלכה חתשפסות במוזיאון המצרי בקהיר. ויקיפדיה

בתחילת המאה ה־20 התחילה להתגבש ההבנה שמדובר במלכה ולא במלך, אבל התפקיד שלה והחשיבות שלה בדברי ימי מצרים העתיקה עדיין לא היתה ברורה כל צרכה. התמונה התבהרה ככל שנוספו גילויים, ומפנה משמעותי היה בשנת 2006, כאשר התגלה מצבור משמעותי של ״אשפה״ ארכיאולוגית במקדש בכרנך. אלה היו שרידי פסלים וקרטושות, מעין לוחות שסימנו את שמות המלכים במצרים העתיקה, מוקפים באובל סגור, שנשאו את שמותיהם של תחותמס השלישי ושל חתשפסות. הגילוי הזה הבהיר סופית מה היה טיב היחסים בין שני המלכים, ובעצם העניק את החתיכה האחרונה שהיתה חסרה כדי להשלים את הפאזל.

אך הגילויים חשפו ענין אחר ומטריד – נעשה ניסיון כביר כדי למחוק את זכרה של אותה חתשפסות מסתורית; כתובות נמחקו, אובליסקים רוסקו, ובחלק מפסליה נראו בבירור הנסיונות למחוק את סממניה המלכותיים. אז מי היא היתה, מה היה פועלה ומדוע מחקו את זכרה?

פסל של חתשפסות במוזיאון המטרופוליטן בארה”ב. ויקיפדיה

חתשפסות שנולדה בשנת 1507 לפנה״ס היתה בתו של תחותמס הראשון ונכדתו (מצד אמה) של אמנחותופ הראשון, שהיה בנו של יעחמס הראשון, מייסדה המהולל של השושלת ה־18 במצרים, שהתחילה את תקופת הממלכה החדשה, תקופה שנמשכה כ־500 שנה, בה מצרים חזרה לימי תהילתה. הנודעים והגדולים במלכיה של מצרים העתיקה הם מתקופה זו, כולל הפרעה האישי של עם ישראל – המשעבד הגדול – הפרעה המפורסם במקרא, ההוא שמשה רבנו פנה אליו בתחינה ״שלח את עמי״ והוא בתגובה הקשה את לבו.

עוד כשחתשפסות נולדה מצרים היתה ישות עתיקה, עם מורשת תרבותית ודתית מפוארת. הפירמידות הגדולות היו בנות מעל 1000 שנה, ועוד לפני זמנה הן נבזזו ורוקנו מאוצרותיהן. מצרים זה עתה יצאה מתקופת החושך שלה, בה היתה למשיסה בידי אויביה ובפרט החיקסוס האימתניים שהגיעו מאיזור כנען ושלטו במצרים כ־200 שנים. החיקסוס גורשו לתמיד סוף-סוף, ולתוך הזכרון הזה של תהילת העבר מחד, והדי הכיבוש המדמם מאידך, נולדה חתשפסות.

החשש מפני גלישה מחודשת במורד האנרכיה ואובדן השליטה הוא מה שילווה את מלכי השושלת ה־18, ויכתיב מנהגים שבמבט לאחור נראים לנו היום תמוהים או מזעזעים, לדוגמא נישואי אחים. נישואים בין אחים לא היו עניין חדש במשפחות המלוכה המצריות, אך אצל השושלת ה־18 זה היה הסטנדרט המצופה.

יש שני הסברים עיקריים לתופעה: האחד, שזה נולד מרצון לשמור את הכוח השלטוני בתוך המשפחה, ובכך להמנע מגלישה במורד הכאוס. הסבר מקובל נוסף הוא שמלכי מצרים בהיותם אלים שיקפו במעשיהם את עולם האלים, ובפרט את נישואי האלים האחים אוסיריס ואיסיס.

חתשפסות לא היתה חריגה, אם כן, בכך שהיא נישאה לאחיה למחצה תחתומס השני (שניהם חלקו אותו אב), וגם העובדה שהיא היתה ככל הנראה בשנות העשרה המוקדמות שלה, וילדה בת עוד בשנות העשרה שלה, לא מפתיעה. זה מה שציפו ממנה לעשות. תחותמס השני, בשונה משני קודמיו, היה פחות בעניין של מסעות מלחמה וכיבושים, ובאופן כללי לא השאיר חותם רב לפני שנפטר כנראה ב־1479 לפנה״ס. אלא שהוא הספיק להעמיד בן לפני מותו, מאשה אחרת, משנית. הבן הזה, תחותמס השלישי, יגדל להיות אחד המלכים הגדולים שידעה מצרים, וירחיב מאוד את תחומי שליטתה, אבל כרגע הוא ילדון בן שנתיים או שלוש, והוא לא יכול, כמובן, למשול בכוחות עצמו. מה עושים במקרה כזה?

הסדר החברתי במצרים העתיקה נסב סביב מושג ה״מאע׳ת״, שהיה ביטוי מופשט לתאור של מה שהיינו מכנים ״הסדר הנכון של הדברים״. אלו לא היו בהכרח חוקים כתובים אלא אמות מוסר כלליות. עיקרון המאע׳ת קבע שלכס המלוכה עולה זכר, בנו הבכור של המלך מאשתו העיקרית אם ישנו, או הזכר הקרוב אליו בתור אם אין. אך מכיוון שתוחלת החיים במצרים העתיקה לא היתה גבוהה מ־30, ומצרים כישות שלטונית היתה קיימת זה 1700 שנים, די ברור שזו לא היתה הפעם הראשונה בה יורש העצר היה צעיר מכדי למשול. מה עושים?

הנוהג המקובל היה שאשתו העיקרית של המלך המנוח תמשול במקומו של יורש העצר כעוצרת, עד שהוא יהיה בגיל מתאים לשלוט בכוחות עצמו. זה קרה פעמים רבות בעבר, ולרוב מבלי להשאיר איזשהו חותם מיוחד. וזה בדיוק מה שקרה גם עכשיו, חתשפסות ״הועצרה״ בשנת 1479 לפנה״ס.

פסל ראשה של חתשפסות. מוזיאון האמנויות היפות של בוסטון. ויקיפדיה

כשליטת מצרים חתשפסות התמקדה בהרחבת הסחר הבינלאומי על חשבון הקמפיינים הצבאיים. זה לא שהיא נמנעה לחלוטין ממסעות מלחמה – ידועים מסעות המלחמה לנוביה וכנען בתקופתה – אך הדגש שלה היה על מסחר ועל בניה מסיבית של מקדשים ומבני ציבור, הרבה יותר ממה שנהגו לפניה. אם הענין היה מסתיים בזה, המאמר הזה, וכנראה גם ההשתלשלות המרתקת, לא היו באים לעולם, אך זה לא הסתיים בזה, כי בשנת 1472 לפנה״ס חתשפסות עברה ממעמד של עוצרת למעמד של מלכה רגילה – היא היתה עכשיו ״פרעה״ בעצמה, והטקסטים והציורים מאותו הזמן, אלה שאיכשהו שרדו את הטיהור הגדול ומחיקת זכרה, מתארים אותה כמלך לכל דבר וענין.

חטשפסות כאל הורוס-חור אל הפרעונים של מצרים. המקדש בלוקסור במצרים. ויקיפדיה

זה לא קרה בצורה פתאומית – חתשפסות לא הכריזה על עצמה ביום בהיר אחד שהיא ״פרעה״, אלא נעשו על ידה צעדים קטנים ומדודים לאורך תקופה ממושכת. מונומנטים מראשית ימיה כעוצרת מציגים אותה מחד בדרגת חשיבות משנית לתחותמס השלישי, בתבליטים היא תמיד נמצאת מאחוריו, אך לאט לאט התבליטים גם מציגים אותה עוסקת בפעילויות היפות לפרעונים – הקרבת קרבנות, בניית אובליסקים. כתובות מעט יותר מאוחרות מתארות אותה כבתו של האל אמון. כתובת אחת מעניינת במיוחד ממקדשה של חתשפסות בדיר אל-בחארי מספרת שאמון הגיע בדמותו של תחותמס הראשון למיטתה של אחמוס, אשתו הראשית. מסופר שם שהריח הנפלא שגופו של בעלה המלך הפיץ הוא זה שגרם למלכה להבין שמי שחולק איתה את יצועה הוא בעצם האל אמון (גורם לך לחשוב עם אילו ריחות מצחינים היה על המצרים להתמודד ביום־יום). ממפגש זה נולדה חתשפסות, אבל אמון לא מסתפק בכך שהוא מעבר את המלכה, הוא פוקד על אל הבריאה ח׳נום שמקדר את הנולדים על האובניים ומקנה להם את צורתם ליצור את חתשפסות בצורה הכי מושלמת שאפשר, כי הוא עשאה (מעניין בהקשר זה לציין שבמקרא פרעה מצווה על המיילדות העיבריות ״בהיותכן על האובניים וראיתם אם בן והמיתן אותו…״). ח׳נום, בניגוד לבעלי המלאכה האנושיים, ניגש ישר למלאכה, תוך שהוא משיב לאמון שהיצירה הזו תהיה יותר מושלמת מכל יצירה אחרת שנעשתה, אפילו יותר מהאלים. בכתובת אחרת מתואר תחותמס הראשון מכתיר את בתו חתשפסות כממשיכת דרכו, עד שלבסוף אנו מגלים כתובות, החל מהשנה ה־7, שבהן היא מוצגת כפרעה לכל דבר ועניין, עם כל הסימנים הנדרשים, ובעיקר הסימן המוכר מכולם – הזקן. בתבליטים אלה היא מופיעה לפני תחותמס השלישי – סימן היכר מובהק לכך שהיא גם לפניו במדרג החשיבות.

חתשפסות מקריבה קורבן לאל ואחריה בנה החורג תחותימס (לימים השלישי). ויקיפדיה

עוצרת זה דבר אחד, אבל זה לחלוטין לא היה מקובל שאשה תיטול את שרביט הפרעונות. זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה – הרבה לפני זמנה, בסוף המאה ה-19 לפנה״ס, היתה מלכה בשם סובקנפרו ששלטה כפרעה, אלא שסובקנפרו שלטה 4 שנים ולא השאירה חותם מיוחד. חתשפסות היתה שונה – היא שלטה כעוצרת 7 שנים ועוד כ־15 שנים כשליטה יחידה (הזמנים המדויקים לוטים בערפל ויש חוקרים הסבורים שהיא שלטה כפרעה רק 12 שנים). לא מן הנמנע שהתקדים של סובקנפרו סללה לה את הדרך לשלטון יחיד. אך מדוע היא עשתה זאת? האם זו היתה יוזמה אישית שלה או שהיא נדחפה לכך בידי משפחת המלוכה מסיבה כלשהי?

הממצאים שישנם היום לא מספקים תשובה לחידה זו, אבל אנו יודעים ששני גורמים סייעו לה בכך – כהני האל אמון, ועוזר נאמן שהיה לצידה: סננמות.

כהני האל אמון היו מעמד מאוד חזק במצרים – שני רק למשפחת המלוכה. כדי להצליח, מלכים מצריים היו חייבים לרצות את הכהנים, בין אם באמצעות הטבות ישירות או באמצעות מקדשים. זה בדיוק מה שעשתה חתשפסות (דוגמא הפוכה היה אחנתון, שערך רפורמה דתית והחליף את האל אמון באל אתון, ובכך הפך את כהני אמון לאויביו. הרפורמה שלו לא החזיקה מעמד לאחר מותו ויש אומרים שכהני אמון הביאו לרציחתו).

סננמות הוא עוד חתיכה מרתקת בפאזל שנקרא חתשפסות – נראה שהוא לא השתייך למעמד השליט, ועלה לגדולה כנראה עוד בימיו של תחותמס השני. חשיבותו היתה בכך שהוא הוציא לפועל את רעיונותיה של חתשפסות, בעיקר הארכיטקטוניים והדתיים, אבל כנראה שהיה לו חלק משמעותי גם בהפיכתה של מצרים למעצמת סחר בינלאומית. מבחינה ארכיטקטונית הוא היה אחראי על בניית האובליסקים, אך עבודתו המרשימה ביותר ללא ספק היתה התכנון של מקדשה של חתשפסות בדיר אל-בחארי, ובפרט מה שמכונה ג׳סר ג׳סרו – קודש הקודשים. זהו פלא ארכיטקטוני, מבנה יפהפה ומרשים שמפתיע בחזותו המודרנית.

סננמות היה, במושגים של ימינו אך לא בטוח שבמושגים של המצרים הקדמונים, סנדק של בתה היחידה של חתשפסות נאפררה, וישנו תבליט המתאר אותה יושבת על ברכיו של סננמות. זו המחשה חזקה לעד כמה מעמדו היה חזק בבית המלוכה: בתפיסה המצרית, אדם שאיננו ממשפחת המלוכה לא יכול לגעת בבן משפחת המלוכה כי זה חילול הקודש. בנוסף נראה שסננמות לא היה נשוי, ונמצא תבליט המתאר מלכה עם סממנים פרעונים וגבר מקיימים יחסי מין. התבליט מתוארך לימי חתשפסות. שתי העובדות האלה הביאו חוקרים מסוימים למסקנה שחתשפסות וסננמות היו קשורים לא רק בקשרי עבודה אלא שהוא היה המאהב שלה.

דוגמא מאוד בולטת להשקעה הגדולה של חתשפסות בסלילת נתיבי מסחר בינלאומיים היא המשלחת לפונט. פונט היתה מדינה אגדית עוד בימיה של חתשפסות, מעין מחוז חפץ. ממוקמת כנראה במזרח אפריקה, היכן שהוא בגבול בין אתיופיה ואריתריאה, ואולי בכלל בסודן (אפילו כנען נזרקה לאוויר כאופציה). כבר בממלכה הקדומה, במאה ה-19 לפנה״ס, נשלחו משלחות סחר לפונט, אך זה מאות שנים, בפרט מאז הכיבוש החיקסוסי, לא נשלחו לשם משלחות. בכך שהיא חידשה את נתיבי הסחר המצריים, חתשפסות ביקשה להשיב את ימי קדם המפוארים. התבליטים מתארים את המשלחת חוזרת עם שלל רב, ובעיקר עצי מור ולבונה שהיו מצרכים מאוד נחשקים אצל המצרים בעיקר לטקסים דתיים.

תמונה של עצים המועברים מארץ פונט אי שם באפריקה (סומליה?) למצרים במקדש של חתשפסות. ויקיפדיה

למרות שבתקופת חתשפסות מצרים לא לגמרי שקטה על שמריה בתחום הצבאי, זו היתה תקופת שלום ושגשוג, והרבה מההישגים של המלכים שבאו אחריה נבנו על היסודות שהניחה חתשפסות, זו הסיבה שהיסטוריונים בימינו מחשיבים אותה כאחד מגדולי המלכים המצריים.

חתשפסות הלכה לעולמה כשהיא בת 50, בשנת 1458 לפנה״ס. סיבת המוות היא כנראה זיהום חמור שנגרם מהוצאת שן מפיה. הזיהום התפשט בכל גופה אך על פי סריקת ה־CT שנעשתה למומייתה (שהתגלתה בשנת 2007) נראה כי סבלה מסרטן ובאופן כללי מבריאות ירודה. לא לגמרי ברור האם ישבה על כס המלוכה עד יום מותה או שמא הודחה עוד קודם לכן – תחתומס השלישי כבר הוכיח את עצמו כמצביא דגול ומן הסתם ניסיון הפיכה מצידו היה מצליח ללא כל קושי.

תחותימס (לימים השלישי) הולך בעקבות חתשפסות כבכירה ממנו. נמצא במקדש בקרנק. ויקיפדיה

אך יש צד אפל לסיפור: העדויות החותכות הן שעוד בימי תחותמס השלישי נעשה ניסיון יסודי ומקיף למחוק את זכרה – כתובות נמחקו, פעמים רבות הקרדיט על הישגיה ניתן לתחותמס השלישי, אובליסקים הוחרבו, ופסלים נותצו. האם בסופו של דבר תחותמס השלישי שמר כלפיה טינה על כך שהיא לא הסתפקה בתפקיד העוצרת אלא שלחה ידה לכתר?

ואולי העובדה שבנוסף לכך היה מדובר באישה שמשלה כפרעה, מה שהיווה הפרה של קוד המאע׳ת, גרמה לכך שזכרה נמחק, על מנת שמעשי פשע אלה לא יקבלו פרסום? יתכן וזו הסיבה, אך למחיקת זכרה היה אספקט מוזר: נראה שהניסיונות החלו רק כעשרים שנה לאחר פטירתה. אם באמת סיבת מחיקת זכרה היתה טינה שתחותמס רחש לה, מדוע הוא לא התחיל במלאכה מיד בראשית מלכותו, הרי לא היה מה שיעצור בעדו – תחותמס השלישי ידוע כאחד הפרעונים הכי עוצמתיים שמשלו במצרים?

בשל כך הדיעה המקובלת היום היא שמה שעמד ביסוד מחיקת זכרה היו מאבקים פנימיים במשפחת המלוכה. כנראה שמי שעמד מאחוריהם לא היה תחותמס השלישי, אלא בנו, אמנחותפ השני, ששלט במצרים יחד עם אביו בשנותיו האחרונות. מדוע?

מכיוון שהוא היה בנו של תחותמס השלישי מאשתו המשנית, אבל לא רק הוא – למעשה כל המלכים אחרי אמנחותפ הראשון היו בנים לנשים המשניות של המלך או אפילו פלגשים. העובדה הזו, והעובדה שחתשפסות היתה בתו של המלך מאשתו הראשית, היתה עשויה לפגוע בדרישותיו של אמנחותפ השני למלוכה, ולתת פתחון פה למישהו אחר שאולי היה בעל טענות משלו לכס המלוכה. היה כאן שיקול קר במחיקת זכרה, שכן אם תחתומס השלישי מלך מיד לאחר אביו אזי קיימת רציפות שלטונית מתחילת השושלת.

תהא אשר תהא הסיבה, יש מימד מאוד טראגי בכך שבעוד כמלכה היא השקיעה מאמצים ניכרים בכך שמורשתה תיזכר לדורות הבאים, גורלה היה שמורשתה תושכח בזדון למשך דורות רבים. אך הזמן לעולם אינו נח, וסודות שהיו אמורים להיות קבורים לנצח צפים בסופו של דבר אל פני השטח. יש בכך מן הנחמה שבסופו של דבר ניסיון ההשכחה לא צלח, וזכרה של המלכה הדגולה קיבל את המקום הראוי לו בדברי ימי האנושות.

קיראו את שירו של אלי יונה על חתשפסות הפרעונית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − אחד =