השורות הכי יפות בשירה העברית בעשור האחרון – מיטב השירה העברית של העשור חלק ב׳: בחירותיו של יואב איתמר

לפניכם החלק השני בסדרת הרשימות שלנו, שבה עורכים של “יקום תרבות” בעבר ובהווה בוחרים את מיטב השירה העברית והישראלית של העשור השני של המאה ה-21, לאחר עיון מפורט בספרים ובכתבי העת והאתרים הספרותיים של אותו עשור.

אנחנו כבר פירסמנו את רשימתה של חגית בת אליעזר בנושא כאן.

הפעם בחירותיו של עורך השירה לשעבר של “יקום תרבות” יואב איתמר.

רשינות נוספות בסדרה זאת של פרופסור גבריאל מוקד, של נדיאלך עוז של דורין מרגלית ושל אלי אשד בהמשך.

המערכת

השורות הכי יפות בשירה העברית בעשור האחרון / מיטב השירה העברית של העשור חלק ב׳:

אם להאמין לדו״ח הספרייה הלאומית, כמעט כל יום רואה אור ספר שירה עברית. רובם היו צריכים להיגרס ברגע שיצאו ממכבש הדפוס – למעטים מהם יש משקל אמנותי ראוי. ישנן דמויות מפתח בתחום השירה, כמו ליאת קפלן או חיים גולדגרבר, שנאבקים בדרכים שונות להציל מתהום הנשייה ספרי מפתח, ומנסים לקיים שיח ספרותי באמצעות הספרים שלהם הם מסייעים לראות אור. ישנם גם יוצרים שהיכו גלים בזירה הספרותית, זכו בפרסים מצד אחד, ומצד שני זכו לתגובות חריפות מהביצה הספרותית, שהטילה ספק בכשרונם. ולכן, כשהציע לי אלי אשד לבחור את השירים המשמעותיים ביותר של העשור האחרון, והתרה בי לנסות להימנע מן הפוליטיקות שאופפות את התחום, החלטתי לבחור מן הספרים שנחתו על שולחני בעשור האחרון, בין אם קניתי או קיבלתי אותם למתנה או לביקורת. דליתי את השירים הבאים, רובם מתוך הספרים שנראים לי כספרי מפתח, ואת השירים שנראים לי שירי מפתח, ואותם אני רוצה לחלוק איתכם.

נעם פרתום

נעם פרתום היא זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם, פרס רמת־גן לספרות בקטגוריית “שירת ביכורים”, ועיטור אנדרסן הבינלאומי לתרגום.

שירתה היא דוגמה בולטת של השירה “הנשית” של העשור, הדורשת לשים את האישה במרכז, ולא כמו בעבר אי שם ברקע, והשיר שלפניכם הוא דוגמה מצויינת לכך.

שמים פיות / נעם פרתום

פורסם בכתב העת ברשת ליריקה ינואר 2015  

ולאחר מכן בספר “ביחדנס” ( הקיבוץ המאוחד ,2018 )

קָרְאוּ לִי אִשָּׁה מִדַּי, אַשְׁכְּנָזִיָּה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,

וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם

קָרְאוּ לִי מֻפְרַעַת, תִּכְתְּבִי סְפָרִים אֲבָל לָמָּה לְהַדְבִּיק אֶת הַפַּרְצוּף לַמָּסָךְ

בִּיטְנִיקִית מַסְרִיחָה חוֹפֶרֶת פֶמִינִיסְטִית דּוֹחָה (לֹא

הָיִיתִי נוֹגֵעַ בָּהּ עִם מַקֵּל) לְהַכְנִיס לַכֶּלֶא מִיָּד

הֵם אָמְרוּ תַּעֲשִׂי גַּבּוֹת דָּחוּף

הוֹצֵאת לִי אֶת הַחֵשֶׁק לְסֶקֶס עִם גַּבּוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ הֵם אָמְרוּ

מְעַנְיֵן שֶׁהִיא מַרְאָה רַק אֶת הַפַּרְצוּף

אֲנִי אוֹהֶבֶת שְׁמֵנוֹת אֲבָל כָּזוֹ עוֹד לֹא רָאִיתִי פַּרְצוּף קָטָן

גּוּף עֲנָק הֵם אָמְרוּ

חוֹלַת נֶפֶשׁ מִתְלַהֶבֶת

אוֹקְיָנוֹס שׁוֹפֵעַ שְׁפָכִים, כַּיָּאֶה לְדוֹר

עִתּוֹנוּת מְהַלֶּכֶת עַל קַבַּיִם

שִׁירָה זֶה לֹא

אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָאָמָּנוּת שֶׁלָּהּ תֵּאַטְרוֹן, הַצָּגָה,

קוֹלְנוֹעַ אוּלַי, שִׁירָה זֶה לֹא הִיא טֻמְאָה

לְהֵיכְלוֹת הַשִּׁירָה הַנִּשְׂגָּבִים הַמְּחֻטָּאִים שֶׁל אַלְתֶּרְמָן

שִׁירָה זֶה לֹא

אָמְרוּ גְּרָפוֹמָנִית שֶׁל מוּזִיקַת שֶׁפַע

גֶּשֶׁם מֶלֶל רֵיק, רַק פִילֶרִים

שָׁאנְסוֹנֶרִית, פֶּרְפוֹרְמֶרִית, מוֹפִיעָנִית

שִׁירָה זֶה לֹא

כֻּלָּה בּוֹץ הַשִּׁצּוּפִית הַזֹּאת

אֶקְסְטְרִים בְּלִי רוּחַ

מַשְׁפְּרִיצָה שִׁירָה

זֶה לֹא

פָּתְחוּ לִי פִּיק כִּנּוּ אוֹתוֹ טֹהַר חַרְטֹם לָעֲגוּ לִי

(בָּכִיתִי שָׁעוֹת עֻבָּרִית לֹא שַׁפִּירָה בְּעִפּוּשׁ

אַפְסִיִּים בַּמִּטָּה, אֲהוּבִי מְחַבֵּק מֵאָחוֹר) רָצוּ לִפְגֹּעַ

אִחְלוּ שֶׁהַסּוּסִים מֵהַבָּלָטוֹת בַּשִּׁיר שֶׁלִּי

יִרְמְסוּ אוֹתִי. בִּמְקוֹם בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַ עֲצִי רָה

כָּתְבוּ אֵיזֶה מוּ זָ רָה צָרִיךְ לִפְעֹל נֶגְדֵךְ בִּקְשִׁירָה

לְהוֹרִיד לָךְ אֵיזֶה לַטְמָה אוֹ סְטִירָה

וְאָז נִרְאֶה מָה קָרָה וְאִם בִּכְלָל תִּשָּׁאֲרִי

בַּהַכָּרָה כְּשֶׁנַּעֲבֹר עָלַיִךְ בְּכִרְכָּרָה. סוֹרִי עַל

הַבּוֹטוּת אֲנִי מַמָּשׁ נֶגֶד אַלִּימוּת זֶה פָּשׁוּט

יֵצֶר הָאָמָּנוּת שֶׁפָּרָץ מִתּוֹכִי הֵם אָמְרוּ

מָה הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וּמְסַפֶּרֶת עַל הַגְּבָרִים

שֶׁהִיא מִזְדַּיֶּנֶת אִתָּם?! הֵם אָמְרוּ

הַסִּרְטוֹן הַזֶּה דּוֹחֶה הַשִּׁיר הַזֶּה דּוֹחֶה

כַּמָּה אֶפְשָׁר? אָמְרוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

עַד לְזֶה הִדַּרְדַּרְנוּ? אָמְרוּ

שְׁמֵנָה מַחְלִיאָה מְכֹעֶרֶת, זֶה הַכֹּל

צִטּוּטִים אֶחָד לְאֶחָד – אֲנִי לֹא מְשַׁקֶּרֶת, אָמְרוּ

אַתְּ פָּשׁוּט פּוֹצָה מִסְכֵּנָה, הִתְבַּלְ

בַּלְתְּ בַּמִּרְשָׁם, אַתְּ מַזְנִיחָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְטוֹבַת הַמּוּזִיקָה

(כְּאִלּוּ שֶׁנְּשָׁמָה וּמוּזִיקָה הֵן דָּבָר וְהִפּוּכוֹ בְּהֶכְרַח) וְאֵין לָךְ

רֶגֶשׁ הַכֹּל אֶצְלֵךְ מְגֻשָּׁם, אָמְרוּ אַתְּ מְפוֹצֶצֶת מֵאַהֲבָה עַצְמִית, הַנִּיחִי

לְעַצְמֵךְ, תִּרְאִי עוֹלָם, וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם

וְרָאִיתִי עוֹלָם וְהוּא הָלַם בִּי וְהָלַם

אַשְׁכְּנָזִיָּה מִדַּי, אִשָּׁה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,

מֻפְרַעַת, מִתְמַתֶּקֶת, יַלְדָּה פַּטְפֵּטָנִית, מְשַׂחְקְתּוּתָה דֻּבְשָׁנִית, דַּלָּקוֹת בַּשֶּׁתֶן עֲטוּפוֹת

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת אֵלַסְטִיּוֹת מְרַיְּרוֹת דָּם דֻּבְדְּבָנִים מְסֻכָּרִים הֵם אָמְרוּ וְנִסּוּ

לְחַקּוֹת לִי אֶת הַמִּשְׁלָב הַלְּשׁוֹנִי, אֶת הַמַּבָּע, אֶת הָעָגָה, יָרְדוּ עַל הַתֵּמוֹת שֶׁמַּעֲסִיקוֹת אוֹתִי

וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי – נֹעַם – לֹא

נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם קָרַמְתִּי עוֹר שֵׁנִי

רִקְמַת שָׁמַיִם חֲדָשָׁה שֶׁל עַצְמִיּוּת כְּחֻלָּה גְּלוּיָה

הִבְהִיקָה כִּזְקִיקֵי וַאֲנִיצֵי דֶּשֶׁא פִּשְׁתָּן זִקּוּקִיִּים מִבֵּין סִדְקֵי נַפְשִׁי

נִשְׁפְּכָה עַל גּוּפִי בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת כְּחַלְחַלּוֹת

וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי בִּמְלֹא עֻזִּי מָצָאתִי אוֹתִי שָׂמִים

אַחַת דּוֹלֶפֶת פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים, מַגִּרָה עֲרָפֶל סָגֹל

מִתְאַדֶּה, זוֹלֶגֶת גֶּשֶׁם מֵעֲנָנִים רַבִּים וּמִתְחַלְחֶלֶת

שְׁתוּיָה וּנְשׁוּמָה עַל יְדֵי פִּיּוֹת רַבִּים וּקְהָלִים רַבִּים

מְפֻזֶּרֶת כִּפְרִיחָה שִׁירִית בָּאָבִיב וַעֲדַיִן אַחַת שָׂמִים

פּוֹעֶמֶת רוּחַ וּמִתְפַּעֶמֶת, בִּפְנִים מְאֻכְלָסִים פִּצּוּלִים

רַבִּים פְּנִיּוֹת רַבּוֹת סְטִיּוֹת הִשְׁתַּקַּפֻיּוֹת וּפִתּוּלִים רַבִּים

פִּיּוֹת עוֹשִׂים בִּי מְנַאֲצִים בִּי מַעֲרִיצִים שׁוֹתִים בִּי (חֵלֶק

מֵהַפִּיּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלִּי) וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם (כִּי אֲנִי עַצְמִי

שָׁמַיִם) וְלֹא

הִתְנַפַּצְּתִּי

ניסים ברכה 

ניסים ברכה, נולד בי”ב באדר א’ תשל”ח, 19 בפברואר 1978, בן למשפחה מרוקאית שגדל בדימונה. עובד בהייטק. מתגורר כיום בירושלים, השירים בספרו של ניסים ברכה לא מנוקדים.

אי אפשר להתעלם מהמהפכה המזרחית שחלה בשירה. אני חושב שמי שבאמת ראוי לתואר משורר מבין המשוררים המזרחיים הוא ניסים ברכה, משורר צנוע אך אפקטיבי מאוד, שמצליח להעביר את רגשותיו בצורה שירית, ללא התיפיפות, לקוראים. לכן בחרתי בשירו.

אני ניסים ברכה כותב שירה / ניסים ברכה

מתוך: אני ניסים ברכה כותב שירה (עתון 77, 2015, עורכת: סמדר שרת)

מי ירצה לקרוא ספר שירה ששם המשורר הוא ניסים ברכה?

זה שם שארוז במזוודות העולים החדשים מאפריקה

מתחת למיטות הסוכנות ושמיכות הסקביאס.

מעניין כמה פעמים בחיי נגרסו קורות החיים שלי

בגלל השם ניסים ברכה.

אף על פי שאני עובד בהיי טק כניסים ברכה

וכשאני טס לחו”ל תחת השם MR NISSIM BRACHA

אף אחד לא מבין שניסים אכן קורים

ומי מאיתנו לא היה רוצה ברכה

אשתי חושבת שיהלום אותנו יותר השם ברק

זה מצלצל יותר טוב עם השמות הפרטיים של הילדים.

[..]

באיזה בית ספר יקריאו שירה שכתב ניסים ברכה?

זה שם של המחששות

של הקיר מאחורי בית הספר שם מצויר הגרפיטי

איפה שזרוקים בדלי הסיגריות

באיזה פקולטה לספרות ינתחו שירה שכתב ניסים ברכה?

זה שם שנשמע יותר בחוגים לעבודה סוציאלית

בקרימינולוגיה או במבוא למשפט פלילי.

[..]

קולי יישמע

בערי יהודה ובחוצות ירושלים

אני ניסים ברכה

כותב שירה.

–

הילה להב

הילה להב, נולדה בזכרון-יעקב בט’ באדר תשמ”ה, 2 במארס 1985, מוסיקאית ומשוררת. על שיריה זכתה במקום השני בתחרות ע”ש הרי הרשון 2007, ובציון לשבח בתחרות שירה ע”ש רחל נגב מטעם האוניברסיטה העברית, והם פורסמו בגליונות כתב העת “מטעם”.

שירתה של הילה להב בעיני, חדה, ברורה ורגשית, וכל מילה קולעת. לכן כללתי שיר נבחר שלה מכתב העת “מטעם” במבחר זה.

השיר שלהלן פורסם בגליון כתב העת “מטעם” בעריכת יצחק לאור מספר 18 מיוני 2009:

הָרַע בְּמִעוּטוֹ נוֹטֶה

לָלוּן בַּסִּמְטָאוֹת

חָמוּשׁ, כְּלוֹמַר

צוֹדֵק מְאֹד

מָחָר יָמוּת יֶלֶד

אַחֲרוֹן

קְרוּע-עֵינַיִם

הָאוֹר לֹא יוֹסִיף.

[..]

יִשְׁמָעֵאל

אַל בְּקוֹלְךָ, רַק אֶת מְעַנֶּיךָ

תֵּן בְּיָדִי הַמֻּכְרָחָה לָשִׁיר

[..]

תֵּן אֶת הַקּוֹל הַדַּק בְּיָדִי

לְהִנָּקֵם בְּחַיָּלָיו

[..]

הָרַע בְּמִעוּטוֹ – סָרִיס

הַהַשְׁגָּחָה

אֵינֶנּוּ שָׁר אֶלָּא אֶת

הִמְנוֹנֵי-עַצְמוֹ.

[..]

בְּנָקֵל יִשְׁמְעוּךָ, כְּרוּיֵי

אָזְנַיִם הֵמָּה הַהוֹלְכִים

בִּרְחוֹבוֹת שְׁלֵמִים.

[..]

יֹאמְרוּ

הַקְשִׁיבוּ: קוֹלָהּ

הַדַּק שֶׁל הַצִּפּוֹר

[..]

טל ניצן 

טל ניצן, משוררת, סופרת, עורכת, ומתרגמת.

אני אוהב את הפשטות, הישירות, והניקיון בשיר הזה, ובכך שהוא מעט המחזיק את המרובה.

ציור מתוך אטלנטיס, בהוצאת אפיק, 2019, זוכה פרס יצחק עקביהו.

ציור

זֶה רַק פַּנַּס רְחוֹב כָּתֹם

 אֲבָל הוּא עוֹטֶה לַחַלּוֹן

 זֹהַר כְּמוֹ מֵאֵיזוֹ אַגָּדָה עִם

 סוֹף אַחֵר מִזֶּה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

[..]

עַל עוֹרְךָ שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לְהִלָּטֵף

 בְּלִי לְלַטֵּף בַּחֲזָרָה וְעַל

 אֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַפְּצוּעוֹת

 מִתָּוִים וְעַל חֻמְּךָ

[..]

וּבְתוֹךְ אִישׁוֹנַי צִיּוּר יָשֵׁן וְלֹא נִמְחָק:

 אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מֶרְחָק עִם מֶלַח־

 מֶרְחָק וּכְרִישִׁים שֶׁל מֶרְחָק וְטָסִים

 מֵעָלָיו עֲנָנִים שֶׁל מֶרְחָק

[..]

וְיֶלֶד וְיַלְדָּה מִתְעוֹרְרִים

 אֶחָד עַל כָּל גָּדָה

 מִנְּשִׁיכַת אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְנֵיהֶם

 בְּמַבָּטָם הַמְסֻנְוָר

[..]

וְתוֹם מִתְפּוֹרֵר בְּפִיהֶם לְעָפָר.

חמוטל בר יוסף 

חמוטל בר יוסף היא מדור הנפילים של הספרות העברית, ובשנותיה האחרונות נראה שהיא עושה חשבון נפש, כפי שעשו משוררים כמו חיים גורי בספריו האחרונים. מפתה לבחור בשיר “כִּסֵּא הַבּוּשָׁה” (אֶצְלֵנוּ בַּסָּלוֹן הָיָה כִּסֵּא קַל/עִם מִסְעָד מְעֻקָּל/וּמוֹשָׁב מִקַּשׁ קָלוּעַ/ מַעֲשֵׂה חוֹרַי.//אִישׁ לֹא יָשַׁב עָלָיו. / בְּיָפוֹ 1948 כְּשֶׁכֻּלָּם לָקְחוּ/ שְׁטִיחִים וּפְסַנְתֵּרִים שָׁלָל/ חָמְדָה אוֹתוֹ אִמִּי, /שֶׁבְּנָהּ אַךְ זֶה נָפַל בַּדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם…)

אבל שיר חשוב יותר ממנו נראה לי השיר הבא, שמביא מסר חשוב, מפתיע, ובלתי צפוי, בסיומו של השיר שהוא פוליטי במהותו ועדיין ספרותי מאוד, והמסר שלו ישאר רענן תמיד:

גלגלי ההיסטוריה / חמוטל בר-יוסף

מתוך שריקה, הקיבוץ המאוחד 2014, עריכה: לאה שניר

הוֹי אַתֶּם שֶׁמְּנַסִּים לְהָזִיז אֶת גַּלְגַּלֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה

בְּדֶלֶק מְטוֹסִים, בְּאֵשׁ קַטְיוּשׁוֹת, בְּרִשְׁרוּשׁ שְׁטָרוֹת, בָּאִיּוּמִים

וְלֹא מְבִינִים לָמָּה הִיא מִתְגַּלְגֶּלֶת לָכֶם אֲחוֹרַנִּית,

מְרֻשַּׁעַת וּמְשֻׁנָּה כְּאִשָּׁה לִפְנֵי הַמַּחְזוֹר, דּוֹרֶסֶת כְּמִפְלֶצֶת –

מָתַי תָּרִיחוּ אֶת הָרֵיחַ הַמַּר שֶׁל הַדֶּלֶק הָאֲמִתִּי,

שֶׁהֵנִיעַ מִילְיוֹנִים אֶל מוֹתָם וְאֶל חַיֵּיהֶם,

דֶּלֶק עַתִּיק כְּמוֹ קַיִן וּכְמוֹ אַבְשָׁלוֹם

שֶׁהָאוֹקְטָן שֶׁלּוֹ יָכֹל  בְּמַכַּת מִלָּה אַחַת

לִשְׁלֹף, לִשְׂרֹף, לַעֲרֹף, לִטְרֹף

אֶת כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ וּקְלָפָיו –

הַדֶּלֶק הַמֻּרְעָל שֶׁל הָעֶלְבּוֹן.

גד קינר (קיסינגר)

 בפגיית התכלת השמיימית (ספרא, 2015, עריכה: ד”ר חיים נגיד)

גד קינר (קיסינגר) הוא פרופסור לתיאטרון, מרצה, וחוקר פורה בשטחים רבים של אמנות הבמה.

בפגיית התכלת השמיימית הוא ספרו החמישי. ספר שיריו הרביעי הפרעות קשב (ספרא, 2010) זכה בפרס אס”י.

בחרתי בשיר משום שהוא אומר בצורה מקורית ומפתיעה משהו על המציאות היומיומית שלנו, ולא משתבלל לתוך עצמו או מסתגר בדל”ת אמותיו.

מַהוּ שֶׁטַח פָּתוּחַ?

כְּבִישׁ הוּא שֶׁטַח פָּתוּחַ?

מִדְבָּר עִם מַאֲהָל הוּא שֶׁטַח פָּתוּחַ?

פַּרְק הַיַּרְקוֹן עִם הָרָצִים, הַמְּמַנְגְּלִים,

הַיְּלָדִים, מִתְקְנֵי הַמִּשְׂחָקִים –

הֵם שֶׁטַח פָּתוּחַ?

חוֹף הַבּוֹנִים וְאֵזוֹר הָרַחֲצָה הֵם שֶׁטַח פָּתוּחַ?

שְׁמוּרַת נַחַל פּוֹלֵג הִיא שֶׁטַח פָּתוּחַ?

אֲנִי שֶׁטַח פָּתוּחַ?

כְּשֶׁהֵטִיל נוֹחֵת בְּשֶׁטַח פָּתוּחַ שֶׁבּוֹ אֲנִי –

הַשֶּׁטַח שָׁטַח.

אֲנִי אֲנִי.

אֲבָל מָה שֶׁבָּטוּחַ

[..]

שֶׁאֲנִי

[..]

פָּתוּחַ.

ערן צלגוב 

ערן צלגוב נולד בשנת 1974, הוא משורר, עורך, מתרגם, מאייר, ומוציא לאור ישראלי.

השיר שלפניכם הוא אחד השירים המעולים שאני מכיר של שימוש מכוון בקלישאות הלעוסות ביותר על מנת ליצור מסר חדש ודרמטי שלא ישכח במהרה.

בדרך לומר לך שלום התחילה שוב מלחמה / ערן צלגוב

מתוך: בחירות (פרדס, 2013)

וְאַחֲרֵי שֶׁאָהַבְנוּ כָּל-כָּךְ

וְהַקְּלִישָׁאוֹת הִתְרַסְּקוּ לָרִצְפָּה

וְיָדַעְנוּ שֶׁאֵין כְּבָר דֶּרֶךְ לַחֲזֹר

לֹא עַל אַהֲבָה וְלֹא הַבַּיְתָה וְלֹא כָּכָה עַכְשָׁו

יָרַדְנוּ לְמַטָּה לְהַחֲזִיק יָדַיִם בַּגֶּשֶׁם

[..]

רֵיחַ הָאוֹטוֹבּוּסִים הִתְעַרְבֵּב

בַּמֶּלַח וְיָדַעְתִּי שֶׁאֶרְאֶה אוֹתָךְ

לֹא אֶרְאֶה לְעוֹלָם וּבְעֶצֶם

בַּדֶּרֶךְ לוֹמַר לָךְ שָׁלוֹם

הִתְחִילָה שׁוּב מִלְחָמָה

[..]

בחרתי בשיר משום שהוא מראה איך האהבה והמלחמה קשורים במציאות חיינו באופן בלתי ניתן לניתוק.

אורית מיטל

אורית מיטל היא דוקטור לספרות עברית, מרצה באוניברסיטת תל אביב, מנהלת בית עגנון בירושלים, מנחה סדנאות כתיבה.

״הבהוב ההווה״ הוא ספר שיריה השלישי. אלי הירש הגדיר את הספר כרכבת הרים רגשית.

השיר לפניכם הוא דוגמה מעולה של סגנונה המילולי המיוחד, הכולל משחקי מילים המבוססים על מקורות קדומים על מנת ליצור מסר עכשווי לחלוטין.

מתוך: הבהוב ההווה (מקום לשירה – הקיבוץ המאוחד, 2017, עריכה: אריאל זינדר וענת זכריה)

הבהוב ההווה / אורית מיטל

מִי שֶׁעָסוּק בְּמָה שֶׁהָיֹה הָיָה פַּעַם, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, בָּאָרֶץ רְחוֹקָה, יוֹשֵׁב עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל,

אוֹמֵר הֶבֶל, אוֹמֵר הֲבָלִים, אוֹמֵר הַכֹּל הֶבֶל, הַכֹּל עָוֶל, הַכֹּל כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה וּמִי שֶׁעָסוּק

בְּמָה שֶׁיִּהְיֶה, כְּשֶׁנִּהְיָה גְּדוֹלִים, כְּשֶׁנָּמֵר עִם גְּדִי יִרְבַּץ כְּשֶׁיָּבוֹא יָבוֹא שָׁלוֹם, אוֹמֵר עַל גּוּפָתִי

הַמֵּתָה, הָיָה לֹא יִהְיֶה הָיֹה לֹא הָיָה וּמִי שֶׁעָסוּק בְּמָה שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת אוֹמֵר הִי אוֹמֵר

הָה אוֹמֵר הַלֵּל אוֹמֵר אַהֲבָה וּמִי שֶׁעָסוּק בְּמָה שֶׁיֵּשׁ לִהְיוֹת עָסוּק יְהֹוָה

ענת זגורסקי – שפרינגמן 

ענת זגורסקי-שפרינגמן מפרסמת את שיריה מ-1993 בכתבי עת שונים. נושאי כתיבתה הם בין היתר חוויות הדור השני לשואה, נושא שמעסיק אותה מאוד. השתתפה בתערוכות עיצוב ופיסול במוזיאונים בחולון, בחיפה, באשקלון, בקיבוץ בר-עם, ובחדרה.

אמנם לא נהוג שהנחתום מעיד על עיסתו, אבל ספר זה, שאני ערכתי, הוא בעיני כל כך משמעותי, וזכה לכל כך הרבה ביקורות טובות, ששיר מצויין במיוחד ממנו היה חייב להיכלל במקבץ זה. השיר הוא דוגמה עוצמתית של זיכרון השואה בדור השני, וכל שואה שהיא בעולם, ומצליח להעביר היטב את תחושות הזוועה והאסון לקורא.

מתוך : כלה קרננית, חבר לעט, 2014, עריכה: יואב איתמר

קשרי משפחה / ענת זגורסקי שפרינגמן

אֲנִי אֲחוֹתוֹ שֶׁל אָבִי

שֶׁיָּרוּ בָּהּ עִם תִּינוֹק בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ.

[..]

אֲנִי אִשְּׁתוֹ הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁיָּרוּ בָּהּ עִם תִּינוֹקָהּ.

[..]

אֲנִי בִּתּוֹ שֶׁל אָבִי

בְּלִי תִינוֹק בִּזְרוֹעוֹתַי.

[..]

עוֹד לאֹ יָרוּ בִּי.

אילנה צמחוני

אילנה צמחוני, אמנית רב תחומית. ציירת, סופרת, ומשוררת, מקיימת תערוכה קבועה בקריית האמנים בצפת. הציגה עבודותיה בעשרות תערוכות יחיד, ובתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם

שירתה הכמו אמונית, אך החילונית במוצהר, היא חדה, רגשית, חכמה, ונקייה מאשליות. הנה דוגמה מצויינת שלה.

תפילה זכה / אילנה צמחוני

מתוך : לא אבק כוכבים (פרדס, 2015)

הַזּוֹ כָּפַרְתִּי?

זֹאת חֲלִיפָתִי?

הַתַּרְנְגוֹל הַמְּסוֹבָב מֵעַל רָאשִׁי

וְנָדוֹן לַשְּׁחִיטָה.

הַאִם הוּא יְנַקֶּה אוֹתִי וְיָבִיא שָׁלוֹם לְנַפְשִׁי.

[..]

אֲנִי אֶבְחַר בַּתְּפִלָּה זַכָּה,

לֹא בְּדִיּוּק זוֹ הַכְּתוּבָה בְּמַחְזוֹר הַתְּפִלּוֹת.

תְּפִלָּה זַכָּה הַנּוֹבַעַת מִתּוֹכִי,

חַסְרַת כֹּל פְּנִיּוֹת

כָּךְ שֶׁנַּפְשִׁי נְקִיָּה

לְלֹא כְּעָסִים, טְעָנוֹת וּטְרוּנְיוֹת.

[..]

לַעֲצֹם עֵינַי וְלָחוּשׁ שַׁיֶּכֶת

אֲפִלּוּ כְּדָאִית

בְּעֶצֶם בּוֹאִי אֶל הָעוֹלָם,

לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה עַל אֲשֶׁר עָוִיתִי,

לוֹמַר תּוֹדָה עַל הַקַּיָּם.

[..]

יבחר גנאור 

יבחר גנאור, נולד בירושלים ב-1957 וחי בעומר. פעיל בארגון של ערבי הקראת שירה, ונמנה עם מארגני פסטיבל ‘באר שירה’. שיריו התפרסמו בכתבי עת שונים, ובספרו הראשון “לפעמים די במילה” (פרדס, 2017).

הנה שיר לירי שלו, המדגים היטב את הצימצום שלו, שהוא עוצמתי מאין כמוהו, מעט המחזיק את המרובה.

מתוך: מי את? עתון 77, 2019, עריכה: ברכה רוזנפלד ספר השירים השני של יבחר גנאור.

• / יבחר גנאור

וְרַק אַתָּה הַמַּסְמֵר שֶׁנִּנְעָץ עָמֹק

מַכְאִיב וּמֵחָבֵר

לֹא מְשַׁחְרֵר

וְלֹא נוֹתֵן לְהִתְפָּרֵק.

[..]

וְעִם הַשָּׁנִים נִפְגַּם רֹאשְׁךָ

וְאַף צְבָת בִּי

לֹא הִשְׂכִּילָה לַעֲקֹר אוֹתְךָ.

וְרַק בְּהִתְפּוֹרְרוּתֵנוּ

הוֹצֵאתִי אֶת רֻבְּךָ

וְגַם אָז

לֹא קָהָה חֻדְּךָ.

[..]

עַכְשָׁו אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת

בְּךָ – שֶׁבֶר מַסְמֵר חָלוּד

וַעֲדַיִן הַחֹר נוֹתָר

וּפַנְטוֹם הַכְּאֵב מַזְכִּיר בַּלֵּילוֹת

וְהַחֲלוּדָה עוֹד זוֹרֶמֶת בְּדָמִי

[..]

עומר ינואר 2016.

קרן אלקלעי גוט

קרן אלקלעי-גוט היא משוררת זוכת פרסים, חוקרת ספרות, מבקרת ספרות, מתרגמת, ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. כותבת באנגלית ובעברית, ומכהנת כיו”ר אגודת הסופרים כותבי אנגלית בישראל.

בעיני שיריה של קרן חדים, ברורים, ועכשוויים. הרחקת העדות מצביעה על הקונפליקטים איתם עולם השירה מתמודד בהווה. הנה שיר שהוא המיטב שלה, המציג סיטואציה מקראית ידועה מצד לא צפוי, אך חשוב ביותר, והמשוררת מצליחה להעביר בכמה שורות קצרות תחושה של זוועה אין אונים לקורא. .

מתוך שומרי נעורי: מבחר שירים קשב לשירה, 2010, מאנגלית: דפי קודיש.

רצונו / קרן אלקלעי גוט

מַה קָּרָה בִּסְדֹם

כְּשֶׁהִפְנְתָה אֶת גַּבָּהּ?

[..]

כַּמָּה עוֹלָלִים מְבֹעָתִים

נִתְלוּ עַל אִמּוֹתֵיהֶם? אֵילוּ גְּבָרִים

נָשְׂאוּ רָאשֵׁיהֶם לִרְקִיעַ זוֹעֲמִים

עַל הַשָּׁמַיִם הַמַּאֲדִימִים? כַּמָּה

חֲכָמִים הֵטִילוּ אֶת הָאַשְׁמָה

[..]

עַל כְּלִי הַנֶּשֶׁק הַמְּשֻׁכְלָלִים

שֶׁל אַבְרָהָם?

אלו הן כמה מהשורות היפות ביותר שנכתבו בעברית בעשור השני של המאה ה-21. היו כמובן עוד שורות יפות נוספות רבות.אבל אלו הן אלו שנשמרו בזיכרון שלי.

קראו גם:

חלק א בסדרה: בחירותיה של חגית בת-אליעזר

חלק ב: השורות הטובות ביותר בשפה העברית בעשור הקודם:בחירותיו של יואב איתמר 

חלק ג: בחירותיו של דניאל עוז

חלק ד: בחירותיה של המוזיקאית המשוררת ושדרנית התרבות דורין מרגלית