הלוגו של אצבעוני

67 שנים מלאו לעיתון הילדים הוותיק בעולם אצבעוני, ולאחרונה הוצגה בחיפה תערוכה מיוחדת של איורים מטעם אנשי איגוד המאיירים בישראל בהשראתו. בתערוכה הוצגו 35 איורים בהשראת הסיפורים מפעם שפורסמו ב”אצבעוני”.

ביניהם סיפורים של תמר בורנשטיין לזר (“קופיקו”), זוהר אביב (“חבורת כוח-המוח”), תמר פיש נחשון, ועוד, שאויירו על ידי חברי איגוד המאיירים מכל הגילאים והסגנונות.

הכרזה לתערוכת האיורים בהשראת המגזין “אצבעוני”

השבועון ״אצבעוני״ נוסד בשנת 1952 ע”י העיתונאי והסופר מיכאל שיר והפסלת שושנה שיר, ועותקו הראשון הודפס ללא מספר סידורי, שכן גם המייסדים לא תארו לעצמם כי יצאו גיליונות חדשים לאור.

ומאז לא נפסק.

עטיפת הגליון הראשון של “אצבעוני”

מאמר המערכת הראשון של “אצבעוני” בגיליון מספר 1

המגזין המשיך והמשיך. מדי שבוע בשבוע ללא הפסקה, ללא חופשות, בעבודת פרך אינסופית של העורך מיכאל שיר ושל בני משפחתו, שמצאו את עצמם משרתים את ילדי מדינת ישראל, ומביאים להם מדי שבוע רשימות, סיפורים, עלילונים (קומיקס), תשבצים, ומשחקים, ללא הפסקה.

המגזין הביא את חדשות השבוע לילדים בכל עניין חשוב. ולפעמים, כפי שתקראו למטה, אפילו הסתבך בגלל זה עם הצנזורה…

חדשות היום ב״אצבעוני״

שיר כתב סיפורים מאויירים בהמשכים, שהתבססו על יצירות קלאסיות כמו “הנער הספן” של מיין ריד, “עלילות נילס הולגרסן” של סלמה לגרלף, “בישימון וביער עד” של סנקייביץ, וגם סיפור מקורי משלו על עלילות נער אינדיאני בשם “עלילות בן הנשר”.

בנוסף יצר סידרת סיפורים על עלילות הנער רפאל וידידו עזיאל במקומות מסוכנים שונים ברחבי העולם, ובסיפור המסיים על כוכב לכת אחר.

בשלב מאוחר יותר החל שיר לכתוב סיפורים בהשראת סדרות טלווזיה. את המגזין איירו אז אמנים ידועים כמו אשר ״עין -דור” דיקשטיין מלך הקומיקס העברי של שנות השישים, שצייר עטיפות רבות של המגזין, ובין השאר אייר סיפורי קומיקס שונים בהשראת ספרי ילדים קלאסיים, וגם בהשראת סדרות טלוויזיה, שאותם כתב מיכאל שיר.

אלו כללו סיפור על פליפר הדולפין ושודדי הזהב.

קראו אותו ברשת כאן.

שיר כתב גם סיפורים שונים על הגיבורה הפופולארית ביותר במגזין “אצבעוני” הלא היא כלבת הקולי ״לאסי״ שבגרסתו של שיר היתה מקיבוץ בישראל, ובסיפורים השונים שיצרו שיר ודקשטיין הגיעה אל מעבר לקווי האוייב, נדדה באפריקה ובאנטרקטיקה, ואפילו טסה לחלל!

דף מהסיפור הראשון על הכלבה לאסי בשבועון “אצבעוני” כתב מיכאל שיר אייר אשר עין-דור

ככל שהשבועון זכה להצלחה גדולה יותר נוספו לו גם מגזינים אחים. כמו ״צב-צב: העיתון לילדי הגן” (לילדים בגילאי 3-6), הקיים משנת 1992, ועוסק בכל גליון בנושא מרכזי אחד, עם סיפור להקראה, כתבת העשרה בציורים, ומבחר גדול של דפי פעילות.

עוד מגזין הוא “דובון” (לילדים בגילאי 5-7), על שם גיבור קומיקס שפורסם בעברית בשנות השלושים ומיכאל שיר קרא אותו בילדותו, הקיים משנת 1989, ומיועד לתת לילדים חיזוק חיובי – אנחנו יכולים לקרוא בכוחות עצמנו!

“משבצת” הוא מגזין של אתגרי חשיבה, חידות, ותשבצים, לילדים בגילאי 9 ומעלה, הקיים משנת 2006 (אבל היו גרסאות שונות שלו עוד מ-1957), ובו יש בכל גליון 40-50 חידות, תשבצים, ומשחקי חשיבה, ברמות קושי שונות.

ויש גם את מגזין “טיק -טאק” ללימוד אנגלית.

אבל, האח הגדול של כולם היה ונשאר “אצבעוני”, המיועד לגילאי 7-12.

היו גם מהדורות שונות של המגזין בשפות אחרות, דבר שלמיטב ידיעתי אין לו תקדים בשום עיתון ילדים עברי אחר: Tom Thumb The Israeli Children’s Magazine (”אצבעוני” באנגלית), יצא משנת 1964 עד 1992. ”אל-סינדבאד” היה מגזין בערבית, לפי הצעת נכבדים ערביים שהגיעו למערכת והציעו שאצבעוני יתפרסם גם בערבית. ״אלסינדבאד״ יצא לאור משנת 1968 עד הסכם אוסלו.

דווקא לאחר הסכם אוסלו, מסביר רמי שיר, סוכני המגזין פחדו להסתובב בשטחים ולהפיצו, ואז החל להתפרסם בערבית עיתון ילדים של אונסק”ו.

עוד גירסה של המגזין, ”גראסהופר” יצאה בגרמנית (!) ב-1982 – 10 גליונות.

אלי: למה החלטתם שיש מקום למהדורה גרמנית? אנגלית אני מבין, ערבית וודאי, אבל למה גרמנית?

רמי שיר: זיהוי הזדמנות כלכלית.

כמו גם שבועון חדשות לנוער בשם ”עניין חדש” (1984).

המהדורה האנגלית של “אצבעוני”
המגזין “אצבעוני” או יותר נכון “סינדבד” בערבית

מראשיתו ועד היום העיתון הפך לעמוד תווך של עולם הילדים, ולרגל מלאת 67 שנים לפועלו, אנו מראיינים את בנו של המייסד, רמי שיר, שהוא העורך כיום, וגם מפרסם סיפורי ילדים פרי עטו.

האח של “אצבעוני” והאבא של “פריק”

רמי שיר עורך “אצבעוני ”

רמי שיר הוא בעל תואר ראשון בחינוך ובאמנות, ותואר שני במחקר התרבות, מאוניברסיטת תל־אביב. עם התמחות מיוחדת בתרבות דיגיטלית ובתרבות ילדים.

באוקטובר 1992 ייסד רמי שיר את הירחון “פריק”, המגזין לבידור ביתי וממוחשב. ירחון על משחקי מחשב ומשחקי וידאו, שהיו תחביב שלו. המגזין היה פופולארי מאוד בקרב קהיליית חובבי משחקי המחשבים.

בשיאו הגיע פריק ליותר מ- 15,000 מנויים, הישג חסר תקדים למגזין נישה מסוגו בארץ. המתחרים בתחום היו “וויז” (שהיה מעין מגזין מכירות של רשת באג), “זומביט”, ויורשו “קליק”, אבל הם לא היו תחרות רצינית ל”פריק” שהיה כתוב טוב יותר, והיו לו רעיונות טובים יותר בכל (תת) תחום של משחקי המחשב והוידאו.

אלא שבעקבות העלייה התלולה בפופולאריות של אתרי אינטרנט העוסקים במשחקי וידאו, והמיתון הכלל עולמי בתחום ההוצאה לאור של מגזינים מודפסים, גורמים שפגעו אנושות במכירות, הוחלט לסגור את המגזין, וגליון 99, אשר יצא לאור ביולי 2001, היה לצערם של רבים בקהילה הופעתו המודפסת האחרונה של פריק. מצער מאוד שהגליון לא הסתיים עם גליון 100 חגיגי לפחות.

תוכלו לקרוא גליונות סרוקים שלו בידי החובבים כאן.

מכאן ואילך התמקד רמי שיר באח הקטן, במגזין לקוראים צעירים יותר “אצבעוני”, ששורד עד עצם היום הזה, בכל המיתונים והמשברים הכלכליים, ולמרות כל השינויים האינסופיים שעוברת תרבות הילדים בישראל ובעולם, לכאורה כנגד כל הסיכויים.

להלן ראיון עם עורכו הוותיק של אצבעוני רמי שיר, בנם של המייסדים מיכאל ושושנה שיר:  

אלי: איך נולד אצבעוני?

רמי: אצבעוני נולד במרפסת…
הורי גרו ברחוב לה-גוארדיה בתל-אביב. זו הייתה דירת שלושה חדרים. בחדר האחד גרו הורי. בחדר השני גרו בני משפחת שיפרין. המרפסת, המטבח, הסלון, והשירותים – היו משותפים לשתי המשפחות.
בשנת 1952 זה היה לוקסוס. האופציה השניה הייתה לגור באוהל במעברה.
הורי זכו לעונג כי אבי היה קצין בכיר בחיל האויר. בסטנדרטים של שנות החמישים זה היה שיכון צבא קבע.
משפחת שיפרין זכתה בזכות היותם עולים חדשים מאנגליה.

מעת לעת ישבו שתי המשפחות על המרפסת ופטפטו. דניס שיפרין היה מאייר ספרי ילדים. הוא חיפש עבודה בארץ.
באחד הימים אבי אמר לדניס, שהוא שוקל לפרוש מהצבא ולהיות סופר. ולפתוח הוצאה לאור של ספרי ילדים.
“השתגעת!” קרא דניס, “אפילו באנגליה קשה להתפרנס מספרי ילדים. אז כאן בארץ, עם כל הצנע והמלחמות?” ודניס הסביר לאבי את חוקי המשחק של הוצאה לאור: “אתה משקיע בספר ומוסר אותו לחברת הפצה. נניח שהספר ממש טוב ונמכר יפה. את הכסף תקבל רק כעבור חצי שנה ואולי יותר. זה הזמן שלוקח לחברת ההפצה למסור את הספר לחנויות. לחנויות למכור. לגובים לגבות את הכסף מהמכירות וכן הלאה. בזמן הזה אתה חייב להוציא לאור עוד ועוד ספרים. אתה משקיע הון ואתה בכלל לא בטוח שתחזיר את ההשקעה. רק אחרי שנה תדע אם הצלחת או שאתה בצרות איומות.” ודניס שאל, “יש לך כסף להשקיע?”
“קצת,” ענה אבי, “את מה שאקבל מהפרישה שלי מהצבא…”
“זה לא יספיק,” אמר דניס, “אתה צריך משקיע או למסור את הספרים שלך למו”ל קיים.”
באותו הרגע נכנסה לשיחה אמי, “ומה אם במקום להוציא לאור ספרים – נוציא לאור עיתוני ילדים?” והיא הסבירה, “עיתון נמסר לחנויות מהר. אחרי חודש מחזירים אותו – כי בחנוכה לא מעניין לקרוא עיתון של סוכות. ואולי אז לא צריך לחכות שנה לכסף?”
“רעיון מעניין,” אמר דניס, “גם בעיתון ילדים יש כריכת סיכות ולא כריכה קשה. זה מוזיל מאוד את המחיר…”
ואבי אמר, “לעיתון אפשר לעשות גם מנויים ואז יש לנו לקוחות קבועים…”
השיחה התנהלה בהמשכים. כאשר יום אחד אבי אמר, “אני יודע איך אקרא לעיתון…אני גם יודע איך יראה הלוגו שלו”
“איך?” שאל דניס, “חדשות לילדים?”
אמי צחקה – היא כבר ידעה את התשובה.
“אצבעוני,” אמר אבי ותאר בפני דניס את דמותו של הילד הרוכב על האות א’, שהיא בעצם סוס…
ודניס… דניס לקח מחברת חלקה והחל לשרבט את הסקיצה. ואחריה עמוד ועוד עמוד, מדור ועוד מדור…
אצבעוני נולד.
הגליון הראשון יצא לקראת סוכות. והוא לא היה ממוספר.כי לא היה ברור אם יהו גליונות נוספים. אבל היו.
אחרי 67 שנים אצבעוני הוא אחד משלושת עיתוני הילדים הותיקים בעולם היוצאים לאור ברציפות.

אלי: כמה שנים אתה העורך של אצבעוני? איזה שינויים הכנסת במגזין לעומת מה שהיה בו בתקופה של אביך?

רמי: נולדתי לתוך אצבעוני. מהיום שאני זוכר את עצמי אצבעוני היה שם. בבית־הספר היסודי ילדים נהגו להציק לי ולקרוא לי “אצבעוני”.

בתור נער באתי לעזור לאבי בחופשות מבית־הספר. שם קיבלתי את ההכשרה הראשונית. לפי תפיסת העולם של אבי, הבוס עושה הכל: שליחויות, עונה לטלפונים, מנקה, משווק, ועוד ועוד.

אבל אבי הביא תפיסת עולם נוספת: חייבים מקצוע “אמיתי”. משהו שאם העולם מתהפך אפשר להתפרנס ממנו. כך הלכתי ללמוד מחשבים. אפילו התחלתי לעבוד במחשבים – אז עוד לא קראו לזה הייטק. אלו היו בתי-תוכנה קטנים שמוקמו בדירות בדרום תל-אביב.

יום אחד התקלקלה מכונת שכפול הכתובות המכנית. אבי התקשר וביקש שאדאג לחברות, עם כתב-יד יפה, שתבואנה להעתיק את הכתובות מהכרטסת – כדי שהעיתונים יצאו בזמן למנויים.

כך הגעתי לעסק המשפחתי – דרך הדלת של מחשוב מחלקת המנויים. זה קרה לפני 37 שנים, בימים בהם מרבית האנשים הסתכלו על מחשב כעל משהו עתידני.

תוך זמן קצר הציעו  לי הוריי להישאר בעסק. לשם כך הייתי צריך למצוא את הנישה שלי. תחילה נולד העיתון ״צב-צב״ – לילדי הגן. לאחריו נולד המגזין ״פריק״ – לנוער משחקי המחשבים. אבי נתן לי להתנסות על שני עיתונים אלו בלי לסכן את מעמדו של אצבעוני שתמיד היה ברור שהוא המרכז והלב הפועם .כל השאר היו נספחים.

למדתי גרפיקה ממוחשבת מצד אחד, ולנהל צוות עובדים מצד שני. למדתי על תהליכי ההדפסה והמשלוח של העיתונים למנויים.

לפני עשרים שנה עברו לידי המושכות של כל ההוצאה לאור.

אלי : לאחר שאתה התחלת לערוך את הכל אילו שינויים הכנסת אם בכלל ?

רמי: כאיש מחשבים התחלתי לעשות ניתוח מערכות לעסק. השתמשתי בכל הכלים שרכשתי לעצמי במהלך השנים. זה לא תמיד עזר – עשיתי הרבה טעויות. היום אני אפילו יודע שחלקן היו טיפשיות וילדותיות.

הניתוח החשוב ביותר היה להבין את השוק ולחלק את הילדות לארבע תקופות מרכזיות:

ילדים עד גיל 5 – לא קוראים.

ילדים בגילאי 5-7 – לומדים לקרוא.

ילדים בגילאי 7 ומעלה – קוראים.

ילדים בני 9 ומעלה – קוראים אבל לא תמיד רוצים לקרוא.

בהתאם לניתוח הזה עודכנו התכנים ונערך עיצוב גרפי מחודש לכל העיתונים. עם זאת שמרנו על הצביון החינוכי, המעשיר, ומלמד מצד אחד – אבל עיתון ילדים ולא חוברת עבודה של בית־ספר מצד שני.

אלי: אתה יכול להזכיר אירועים מעניינים במיוחד בתולדות המגזין ?

רמי: יש אנקדוטות משעשעות. למשל כולם יודעים שאצבעוני ננזף פעמיים על־ידי הצנזורה.

בפעם הראשונה כאשר אבי צילם ספינות טילים בנמל חיפה. הוא ראה את התמונה במגזין אמריקני ולא חשב שיש הגבלת צנזורה. אופס – הייתה!

בפעם השניה כאשר בעיתון פורסם שישראל שיגרה את אופק 1 – לוין ריגול. זה היה סקופ לכל דבר. אבי חיבר כמה סיפורים שקרא בעיתונים והסיק מהם מסקנות. כמובן שזה לא מצא חן בעיני הצנזורה.

אחד הסיפורים המצחיקים היה, כאשר בעיתון הופיעה פינת תשובות לשאלות מגוחכות של ילדים. ילדה כתבה, “להורי אף פעם אין ראש בשבילי… מה לעשות?” והתשובה הייתה, “גם לחברי־כנסת לא תמיד יש ראש…”, לדעתי קיבלנו 120 תלונות זועמות ונעלבות כאחד.

אלי: היו יצירות שעוררו משום מה מחלוקת אצל הקוראים ?

רמי: הקהל כיום מאוד רגיש. לפני כמה שנים פורסמה בשער של העיתון תמונה של קוסם אוחז אקדח. קיבלנו תגובה שמדובר בשער אלים. פעם אחרת פרסמנו תמונה של אחת הנסיכות של דיסני. אמהות התלוננו שככה לא נראות ילדות.

מחלוקות של ממש אין, כי אנו מודעים לרגישויות ומשתדלים להיזהר. עם זאת אין ספק שאנו טועים מעת לעת.

אלי: איזה סוגי סיפורים או שירים מושכים במיוחד את קוראי המגזין של היום?

רמי: לצערי אין בעיתונים שירים. ילדים אוהבים להרגיש בוגרים. שירים נותנים להם תחושה של צעירים מדי.

ילדים והורים אוהבים סיפורי ילדות של דמויות אמיתיות. סיפורים מעוררי השראה. למשל סיפורו של קרייר, ממציא המזגן, שהתקשה בחשבון ואמו לימדה אותו לחשב שברים דרך אפיית עוגת התפוחים האהובה עליו.

כאשר אנו מפרסמים כתבה על מישהו או מישהי מההיסטוריה, אנו משתדלים שזה לא יהיה ערך מויקיפדיה – אלא סיפור מעורר השראה.

אלי: איך אתה מנסה להגיע לילדים ההיפראקטיביים ובעלי הקושי בריכוז של היום?

רמי: בכל עיתון יש הרבה מאוד כתבות קצרות ממש. הכתבות מתומצתות, מהירות, ולא מה שמכונה היום “חופרות”.

אלי: האם אתה ממשיך לפרסם סיפורי קומיקס כמו אלו על הכלבה לאסי או שכיום יש קומיקסים חדשים?

רמי: כיום אין בעיתון קומיקס. את הקומיקס של לאסי אני לא מפרסם – כי צריך לחדש את זכויות היוצרים, וכרגע זה לא ריאלי.

אלי: כמדומני שאתם פרסמתם את הסיפורים הישנים על לאסי עם ציורים חדשים. מדוע היה צורך בכך?

התשובה לשאלה הזו ממש נקשרת לשאלה הקודמת. בשעתו היה יותר זול לרכוש רק את השם של לאסי מאשר את הסיפורים. אבי העדיף לכתוב סיפורים חדשים שיתאימו לישראל של אז. למשל היה סיפור על המלחמה בפדאיון (לאסי בעורף האויב), לצד סיפורים כלליים כמו לאסי בחלל או בקוטב.

אלי: סיפורי לאסי השונים עד מתי פירסמתם אותם אצלכם? ומי היו הציירים? אחרי לאסי היו סיפורי קומיקס נוספים בשנות התשעים והאלפיים?

רמי: את כל לאסי צייר אשר דיקשטיין. הקומיקס הודפס שוב באמצע שנות ה-90. לדעתי אותם הציורים רק בהגדלה. אולי מישהו צבע חלק מהם כי בהתחלה היו בשחור-לבן.

מלבד לאסי היו פליפר וטרזן. שניהם בהופעה חד פעמית.

אלי: היו קומיקסים אחרים שאתה יזמת?

רמי: לא. הייתה תקופה שהורים הביעו התנגדות לקומיקס מצד אחד. מצד שני הרגשתי ששני עמודי קומיקס בעיתון זה מס שפתיים מול חוברות קומיקס שלמות. סיפורים בהמשכים הם בעיה בדור שרואה סדרות טלויזיה ברצף או יום אחרי יום. זה אפרופו הקשב…

אלי: איזה סיפורים מצאת שכן יש קשב או תשומת לב מיוחדת אליהם ממה שפירסמת?

רמי: הסיפור של רוזה פארקס זכה להדים חזקים. הורים כתבו שזה היה מעורר מחשבה.

אלי: ספר על המגזינים האחרים שאתה מוציא במקביל. במה הם שונים מאצבעוני?

רמי: כפי שהסברתי, חילקתי את הילדות לתקופות. בהתאם ארבעת העיתונים שאני מוציא לאור.

צב-צב – ירחון לילדי הגן. לכל גליון יש נושא העשרה. דרך הנושא אנו מלמדים אות וצליל, מספר וכמות, צורה וצבע. כאמור זו לא חוברת לימוד. לכן הכל בנוי בצורה של כיף. העיתון מודפס על ניר סופג צבע כדי שהילדים יוכלו לצבוע, לקשקש, לגזור, להדביק, ועוד.

העיתון יוצא לאור אחת לחודש, מבוסס על יכולת הריכוז של הגיל הרך, מצד אחד, ושל הזמן הפנוי של ההורים מצד שני.

דובון – דו־שבועון לילדים הלומדים לקרוא. כיום מתחילים ללמד קריאה בגן־חובה ובחטיבות הצעירות. לכל גליון יש נושא רוחב עם סיפורים, כתבות העשרה, ואפילו קומיקס בסיסי המותאם לראשית קריאה.

אצבעוני – דו־שבועון לילדים סקרנים. העיתון מיועד להעשיר את הילדים בתחומי ידע רבים: טבע, מדע, מחשבים, חלל, היסטוריה, אמנות, ארצות-רחוקות, זכויות אדם, ועוד. כל אלו באים לידי ביטוי בדרכים שונות בתוך העיתון.

משבצת – זוהי הקריצה הקטנה שלי לילדים שלא אוהבים לקרוא. ירחון של אתגרי חשיבה. המון תשבצים, חידות, ושעשועונים מגוונים. דרך החידות הילדים למעשה קוראים, משפרים את הבנת הנקרא, ונשלחים למצוא תשובות לשאלות – כלומר גם לחקור וגם לקרוא.

אלי :איך אתה רואה את העתיד של אצבעוני לאחר 67 שנות קיום רצוף, הישג שרק שני מגזינים אחרים בעולם הצליחו להגיע אליו?

רמי : הורים לא מבינים עד כמה חשוב לעודד את הילדים שלהם לקרוא. הם טועים כאשר הם בטוחים שילד המפעיל מחשב הוא גאון. האפליקציות מתוכננות על־ידי אנשים מחוננים. אפליקציה היא בנקט שלא דורשת הבנה במחשבים. ההורים נופלים למלכודת הזו.

חשוב להבין, העתיד שייך לילדים קוראים. אלו ילדים המפתחים את הדמיון והיצירתיות. ילדים המעשירים את השפה ואת יכולת הביטוי של עצמם. בעולם בו אנשים מאבדים את העבודה שלהם לטובת רובוטים – צריך מישהו שידע לפתח ולהמציא רובוטים חדשים. האנשים האלו הם רק אנשי ספר ומילה כתובה.

עד כאן רמי שיר.

ולסיום הנה תערוכה של כמה ממיטב עטיפות אצבעוני לאורך השנים:

עטיפת “אצבעוני” לאחר מלחמת ששת הימים. צילם דוד רובינגר

אצבעוני של ל”ג בעומר. צייר אשר דיקשטיין

גליון חנוכה של אצבעוני .צייר אשר עין -דור

גליון פסח של אצבועני
אצבעוני בג’ונגל. צייר אשר עין דור

המשורר ביאליק על עטיפת אצבעוני. ציור אשר דיקשטיין

קישורים:

– אצבעוני בוויקיפדיה

– אתר האינטרנט של אצבעוני

– עמוד הפייסבוק של אצבעוני

עמוד הפייסבוק של רמי שיר

מיכאל שלי: שיר פרידה מאצבעוני

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 2 =