זרוע הגורל זימנה יחד בחנות הספרים העצמאית "דיר" − במציאות הממשית אשר מעבר לצגים − את קרן, שולה, תרצה, נטע, נוגה, ניצה, דלית ואריאלה, העורכות של שלושת כתבי העת הספרותיים הכי עבים ונחשבים, המופצים בחנויות עם שמות שעורכי לשון מתלבטים לא אחת אם להטיל בהם מירכאות, כדי שהקוראים לא יתבלבלו עקב כפל משמעות.
"אני לא מאמינה שכולנו פה," טלטלה אריאלה את תלתליה הצהובים והמבריקים. פניה נצצו מסיפוק – ההשקה של גיליון "צוּץ" בנושא "קוּרים" הביאה לפה את כל הקולגות, נוסף על כמות נכבדה של צלמים ומבקרים; יש מצב שהבחינה בצוות של גיא פינס – כן, הם עמדו שם בחצר עם המיקרופון, לא ייאמן.
"בואי, שבי איתנו, כפרה עלייך," אמרה קרן והושיטה לה יד. היא ערכה עם תרצה וניצה את כתב העת "פטרייה", שהיה רק בן שנה אבל כל טקסט מתוכו הניב מאות לייקים ועשרות שיתופים. בזמנו החליטו על השם פה אחד בווטסאפ המשותף של שלושתן. ניצה לקתה בשיגעון הפטריות כשטיילה ביערות הכרמל השרופים וגילתה כדורים כתומים זרחניים בעצים המפוחמים. התברר שמדובר בפירונֶמָה אומפלודס, פטרייה המשגשגת על קרקע שרופה. "זה היה מראה מטורף," תקתקה להן אז בהתרוממות רוח, "הכתום הפסיכי הזה יצא מהחורים השרופים. ההרס זרע חיים."
היא ירתה להן אז בווטסאפ את כל מה שגיגלה באותו יום על פטריות − פתאום לא היה דבר מרתק מפטריות: מצד אחד הן לא עושות פוטוסינתזה אז הן אינן צמח, אבל מצד אחר הן גם לא בעלי חיים. לפיכך מברכים עליהן ב"שהכול נהיה בדברו" ולא ב"בורא פרי האדמה" – "הפטרייה היא אורגניזם מפותח אפילו יותר מהדולפינים," כתבה להם ניצה ביום ההוא, בשטף טקסט רהוט וחף מטעויות מקלדת כשלא כדרכה, "הראשים שלהן הן רק הפירות, מתחת לאדמה הן טוות רשת של אלפי קורים דקיקים, באופן שאף מהנדס גאון לא יוכל לתכנן לעולם. הן מוציאות את הראשים שלהן מתי שמתאים להן ואיפה שמתאים להן, ואז, בשנייה אחת, יכולות להפוך לשלולית דיו." הן קראו אפוא לכתב העת הספרותי שלהן "פטרייה", והמעצבת סידרה את האותיות על הכריכה כמו פטרייה מהאגדות, עם השמות של שלושתן במקום שבו אמורים להיות טמונים הנבגים.
אריאלה התיישבה בכיסא הפנוי, ולפתע הרגישה מותשת. כל הסיפוק שחשה קודם התפוגג בבת אחת. הדהים אותה איך בתוך שנייה כל ההשקה הזאת נראתה לה מגוחכת ומיותרת. אותיות הניאון של המילה "דיר" – בעברית, באנגלית ובערבית – הבהבו מעל הבר ועשו לה כאב ראש, או שמא היה זה רמז להתקף חרדה העומד להגיח. "אז… מה בעצם אתן עושות פה?" שאלה כשהסדירה את נשימתה. המשוררת סנדרה פומרנץ הייתה אמורה להתחיל לדבר, ועיניה של אריאלה שוטטו כה וכה בחלל האולם. כשהתקבעו אישוניה במשוררת – שרשרת מוגזמת ולא אופנתית נכרכה פעמיים סביב צווארה − שבו עיניה אל קרן. "תזכירו לי… יש לכן איזה סיפור או שיר בגיליון שלי?"
"לא משהו ספציפי," אמרה ניצה ומיד פרצה בצחוק. "כי כל הגיליון הוא שלנו" − היא הדגישה את המילים "כל" ו"שלנו" − "קוּרים, את יודעת…"
"מה העניין עם הקורים?" קישתה אריאלה את גבותיה. היא לא אהבה להיות מחוץ לעניינים, להרגיש טיפשה כמו אז, בגיל שבע-עשרה בפתח תקווה. למרות כל התארים והתפקידים שקטפה בפרדס הספרותי, בסופו של יום הרגישה לא פעם כילדה נטולת כוח, ידע ואג'נדה. ברם, בניגוד לימים היחפים ההם, היום העזה לשאול, לתבוע תשובה במפגיע. "מה הקשר שלכן לקורים?"
"קוּרים זה פטרייה ופטרייה זה אנחנו. ואיפה שיש פטריות אנחנו מגיעות בהרכב מלא ומתייגות את 'פטרייה'," צהלה תרצה והבזיקה חיוך לסוֹפר חתיך ומזוקן שפרסם אצלה בגיליון שעבר בנושא "תנועה" ממואר על ערב בערסל במצפה רמון. אריאלה שיגרה אליהן מבט מסוכן. היא עדיין לא תפסה את התמונה – היא בסך הכל רפרפה בטקסטים של הגיליון, לא יותר, והיה לה נדמה שרובם ככולם עסקו דווקא בעכבישים. ניצה הבחינה מהר במבטה והתנדבה לספר לה כל מה שהיא יודעת על פטריות. היא התעכבה במיוחד על רשת הקורים התת-קרקעית שהן טוות במשך עשרות אלפי שנים, עד אשר הן צצות לפתע, ברגע ובזמן המתאים מבחינתן.
"זה מדהים," מלמלה אריאלה, ומאותו רגע כבר לא עניין אותה שום דבר ממה שהתחולל על הבמה. מה אכפת לה מכל הגרפומנים האלה, בקושי הציצה בגיליון החדש. בסופו של דבר שילמה אלף שקל לסטודנטית מתוקה שמיינה את הסיפורים שהצטברו אצלה במייל – מכל מה שהגיע דרך ה"קול קורא" ביקשה שתבחר אחד, חזק במיוחד, והסטודנטית שמחה למצוא שם סיפור כובש של הברמן הסקסי מ"הגראז'", שאיבד את כל הקוליות שלו בשעה שהתבשר שהטקסט יראה אור ב"צוּץ". איזו צרחה שהוא נתן, היא בחיים לא תשכח אותה. ואיזו נשיקה, ואיזה לילה. חוץ מזה נתנה שֶם לפרגמנט ארוך של המשוררת כבדת הגוף שמסתובבת עם כובעים מקסיקניים, וקצת קיצרה סיפור של דוקטורנט שלמד פעם עם אריאלה.
"תקשיבו, בנות," אמרה פתאום דלית, העורכת של כתב העת "גם". נראה שעד עכשיו התבוננה במה שקורה בבמה – המשוררת סהר בן עטרת קראה שם בהטעמה שיר ארוך, ושפתיה האדומות כמו ליקקו את המילים – בה-בשעה שהפליגה באייפון שלה לממלכה הטקסונומית של הפטריות. פתאום הכול נראה לה הגיוני. הצורך הזה לבוא לכאן, ל"דיר" אף שלא פרסמה שום דבר בגיליון. והיא הרי מתעבת השקות, אפילו לא הסתפרה אתמול, לא לבשה משהו מעניין. ועוד הקדימה! היא הרימה את עיניה מהאייפון ואט-אט פערה את פיה.
"תקשיבו, בנות," חזרה ואמרה בקול צרוד, כמעט מבוהל, "גָמְצוּץ הוא שם של פטרייה, ואפילו די נפוצה, אפילו אכילה, אתן קולטות?! 'גם' ו'צוץ', הם לא סתם שמות מקריים ששלפנו ככה, פתאום, זה מסר מעולמות רחוקים ששתלו לנו, אמא'לה."
רעד עבר בשמונה הנשים – מרחוק זה נראה כמו אדווה עדינה מאוד. לבה של אריאלה החסיר שתי פעימות. היא בהתה בבמה, ולא הסירה ממנה את עיניה כשסיננה: "הכול הגיוני. כל כך הרבה זמן חיפשתי משמעות בכל השיט הזה. אני כבר גוססת מהטקסטים האלה, אנשים שולחים לי סיפורים בלי עלילה, הם כותבים על זבל מטופש שהם מרגישים, בלי שזה לוקח לאנשהו."
"פרסמתי סיפור כזה בגיליון האחרון של 'גם'," הודתה דלית במבוכה, גם לבה הלם בקצב בלתי-סדיר לנוכח ההוכחות החותכות לכך שכולן אשכרה רקמה אנושית אחת חיה, "לא הבנתי שום מילה בסיפור ששלח, אבל הוא הגיע עם המלצות של ד"ר ריילסקי, של עדנה קופמן-סבג ושל בילי טנצר."
"בינגו. אבל אצלי הוא לא עבר למרות ההמלצות," גיחכה אריאלה. "ד"ר ריילסקי מרקיד מילים יפות וחסרות הקשר כאילו היו נחש מרופט, שיוצא ונכנס מהסל שלו לצלילי אותה מנגינה חורקת. ותמיד הוא מתוקי שכזה. בטח אמא שלו היתה אומרת לו לרקוד בשמלה אדומה מול הדודות בסלון. ועדינה לוי-סבג קטלה בפייסבוק ספר שערכתי, שתלך לכל הרוחות. וטנצר – אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על הליצן הדפוק הזה."
"לא ייאמן," קראה שולה, "הוא פנה גם אלי עם ההמלצות, ואפילו לא העליתי בדעתי לענות לו. לא הבנתי מילה גם מההמלצות – הן כאילו דיברו על טקסט אחר. ניסה לסחוב אותי להתכתבות על הפילוסוף ההוא, הגרמני, על חריגה מעבר ל'ישים' אל עבר שרשרת אינסופית של אובדנים שהם-הם הנשגב. לא הבנתי אף מילה."
לכולן רווח לסטות מהגילוי המדהים מלהכיל על הקשר הפטרייתי שלהן. על הבמה פרטו נערים על גיטרה, נערות חיללו בחליל. הספוטים צבעו באדום ובצהוב את פני הנשים המוארות – מרחוק נדמה שכל השאר נצבע בירוק.
"גם איתי הוא דיבר על מה שמו," אמרה לבסוף נוגה בקול צייצני. היא הייתה צנומה ונערית, והעיניים שלה היו עכשיו ענקיות וירוקות מאוד. "הטקסט שלו באמת מפגר. אין שם שום 'יש', אז גם אין זליגה ממנו, ומכאן שגם נשגב לא ייתכן."
אריאלה כיווצה את גבותיה – בהרף עין, במהירות של שנים-עשר קילומטר לשנייה, ניתקה מחשבה ממוחה − והניחה לה לסיים לפני שלקחה נשימה והמשיכה באותו טון נוקב: "אז מהיום והלאה נפרסם רק כאלה טקסטים, כולנו, או-קיי?! ניתן להם את זה עד שיקיאו. מהיום והלאה – אם אתן מבינות משהו – אל תפרסמו. רק מה שאתן לא מבינות ממנו אף מילה תתקעו, זה ברור? שלא יהיה אפילו רבע 'יש'. ותגידו את זה גם לעוזרות שלכן, אם יש, לסטודנטיות הממלצרות שלכן. אנחנו נשנה את פני הספרות הישראלית מהבסיס. הגרפומנים האלה הם רק הראשים שנוציא, מצדי שיעשו מהם מרק."
"ורק גברים," צייצה נוגה. "נשרוף אותם, את כל הגרפומנים האלה, אנשים רק יראו את השם שלהם − וכבר יכאב להם הראש. מה קשור כאן הגרמני ההוא?"
"ברור," הניחה אריאלה יד על כתפה הצנומה של נוגה. האולם המה, אבל קול דממה דקה עטף את קבוצת הנשים. כל השמונה חייכו עכשיו והנידו בראשן, כמו שורה של כלבי צעצוע בלתי-מתואמים על דֶש בורד של פיאט מלפני עשור. "מעכשיו − רק ערימות זבל גברי בלי התחלה, אמצע וסוף," המשיכה אריאלה בחיוך מתוח, "ומרגע זה − סולידריות. ותזכרו שהפירות הם לא מה שחשוב, העיקר זה הקוּרים. מעל לפני השטח הכול ממילא יהפוך בסופו של דבר לשלולית של דיו."
עוד שלושה סיפורים של ורד זינגר:
"שני אחוז", מוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 24.11.2017
"הטור האחרון", מוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 8.9.2017
"הרוח שבלעה את הרו"ח", "עתון 77", גיליון אוקטובר-נובמבר 2016, עמ' 47-44
