עורו הישראלים: הזמנה לערב השקה יום שני 4/12/17 שעה 19:30

אמיר אור: ‘עורו הישראלים
המשתתפים ◄
גליה אבן־חן היא משוררת, סופרת ובמאית ילידת אשדוד. מידענית במקצועה ובעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה. פרסמה שלושה ספרי שירה: ‘אשת העולם הקטן’ (טרקלין, 1992), ‘אישה מטורפת’, ‘נצח יחסי’ (ספרא, 2009, 2016) ואת הרומן ‘עובדות מהדמיון’ (2015). יצרה את הסרטים “למשתמט” (2014) ו”אין פטנט לאהבה” (2017).
רחלי אברהם־איתן היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. השלימה לימודי מוסמך ודוקטורט לספרות ַעם־ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ועסקה בחינוך ובהוראה. מרצה במוסדות חינוך ותרבות ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. מייסדת ויו”ר בית הסופר מודיעין ומייסדת ועורכת כתב העת לספרות ולאמנות “שבילים”. פרסמה שני ספרי מחקר ושמונה ספרי שירה. על שירתה זכתה בפרס שר החינוך לספרי ביכורים, בפרס אדלר, בפרס אח”י, בתחרות השירה של הקונגרס הבינלאומי למשוררים בפראג, ובפרס ראש הממשלה 2017.
יוסף אגסי הוא פילוסוף. נולד בירושלים למשפחה חרדית מהיישוב הישן. תלמידם של הפילוסוף קרל פופר והמדינאי הלל קוק, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת יורק בטורונטו. פרסם כעשרים ספרים ולמעלה מחמש־מאות מאמרים מדעיים, וערך כעשרה ספרים. בין ספריו: ‘בין דת ולאום: לקראת זהות לאומית ישראלית’ (פפירוס 1984, 1993) ו’הנאורות החדשה’ (מודן 2012).
אמיר אור הוא משורר, סופר, עורך ומתרגם. פרסם אחד־עשר ספרי שירה ושני רומנים, האחרונים שבהם עד כה ספר השירה ‘כנפיים’ והרומן ‘הממלכה’ (הקיבוץ המאוחד 2015). שירתו פורסמה בחו”ל בארבעים שפות ובעשרים ושלושה ספרים. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה,פרס סטפן מיְטרובליו ישהו פר סאטלס השירה האירופי. מייסד כתב־העת ובית־הספר לשירה הליקון, ועורך סדרת השירה “כתוב” בהוצאת פרדס.
תמרה אור סלילת היא משוררת וציירת, ילידת 1960, ומתגוררת כיום בפרדס־חנה. בעלת תואר שני בספרות אנגלית וכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בר־אילן, ומורה לאנגלית מזה 26 שנים. פרסמה שלושה ספרי שירה בעברית, האחרון שבהם ‘התמרות’ (2015). כן פרסמה שני ספרי שירה וספר ילדים באנגלית. על שירתה זכתה בפרס עידוד היצירה מטעם המועצה המקומית עמק הירדן.
ג’לאל איוב הוא איש תקשורת, עורך ומגיש תכניות בנושא אקטואליה, היסטוריה ומוסיקה ברדיו א־שמס. עורך־דין ומהנדס־חשמל, בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת חיפה ותואר בהנדסת חשמל מהטכניון. היה סולן, מלחין ומחבר שירים בלהקת הרוק “שם זמני”, ועדיין פעיל בלהקות שונות אחרות. שימש כמנהל מוסיקלי בתכנית “זוויות” בטלוויזיה הישראלית בערבית, והיה הבעלים של מועדון ריקודים ופאב בחיפה. אקטיביסט חברתי ופובליציסט, ומפרסם מאמרים בנושאים חברתיים וסוציו־פוליטיים.
לאה איני פרסמה שמונה־עשר ספרים, מתוכם עשרה ספרי פרוזה למבוגרים, וזכתה באחד־עשר פרסים ספרותיים. ביניהם: פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ניומן, ופרס ביאליק על ספרה ‘ורד הלבנון’, עליו גם הייתה מועמדת בחמישיית הגמר של פרס ספיר 2010. הייתה מועמדת בקטגוריה זו לפרס ספיר גם על שני ספריה האחרונים, ‘סוסית’ ו’בת המקום’. הפרק המתפרסם ב”עורו הישראלים” לקוח מתוך הרומן החדש שלה ‘תשאלי’, שיופיע בקרוב בהוצאת כינרת, סדרת “רוח צד”.
שמעון בוזגלו הוא משורר ומתרגם. בימים אלה רואים אור ספר שיריו השישי, ‘בשירותי הספרייה באלכסנדריה’ (2017), ומארז חגיגי בן שבעה ספרים, המכיל את כל תרגומיו מהשירה העתיקה היוונית והרומית בהוצאת אבן חושן. על יצירתו זכה בין השאר בפרס ירושלים, בפרס עמיחי, בפרס ראש הממשלה ובפרס היצירה למתרגמים.
יאירבן־חיים הוא משורר ואמן,יליד תל־אביב. פרסם עד כה שני ספרי שירה,’ד ֵרִשיָרה’ ו’להשתגע באמצע היום’. עורך שירה והבעלים של “חדרים-הוצאה לאור”, עורך ראשי של “המסדרון” כתב-עת לשירה ופרוזה, תרבות ואמנות, ועורך התוכן של אתר התרבות והספרות “חדרים” http://www.hadarim4u.com.
סיגל בן יאיר היא משוררת, ילידת חיפה. פרסמה את הספרים ‘לא מעודן’ (הליקון, סדרת פגסוס 2011), ו’אין עדות’ (הקיבוץ המאוחד 2014). שיריה התפרסמו בכתבי עת ואנתולוגיות ותורגמו לשפות שונות. על שירתה זכתה בפרס למשוררים בראשית דרכם, בפרס רמת גן, בפרס טבע מטעם פסטיבל מטולה ובפרס ראש הממשלה.
יקיר בן־משה הוא משורר ועורך יליד תל אביב, 1973. פרסם ארבעה ספרי שירה, וספרו החדש ‘הדלתא של חייך’ עתיד לראות אור בקרוב הוצאת מוסד ביאליק. משמש לצד פרופ’ זהר שביט כעורך פרויקט “שירה על הדרך” מטעם עיריית תל־אביב־יפו, ומאז שנת 2000 עורך את תכניות הספרות בבית ביאליק. מנחה סדנאות כתיבה ברחבי הארץ ועורך ספרי שירה ופרוזה. על שירתו זכה בפרס שר התרבות ובפרס ראש הממשלה.
יגאל בן־נון הוא חוקר ומרצה, בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות. חוקר תולדות מרוקו העצמאית והיחסים החשאיים בין ישראל למרוקו, וחוקר הפולחן היהודאי וההיסטוריוגרפיה של הטקסטים המקראיים. לימד באוניברסיטת פריס 8 ועסק באמנות עכשווית ובפרפורמנס ארט. ספרו פורץ הדרך ‘קיצור תולדות יהוה’ ראה אור בהוצאת רסלינג 2016.
טלי בן־ענת היא משוררת וסופרת. פרסמה שירה, פזמונים ואת ספרי הילדים ‘התרופות של גלית’ ו’דברים שנשארים’ – ספר שירים המתאר ילד שחי את ילדותו דרך מלחמות בנוף תרבותי כפרי־ישראלי. מוסמכת בספרות עברית במסלול כתיבה יצירתית. למדה פסיכומאגיה אצל ד”ר יואב בן דב והקשבה קוונטית עם אור קורן, ועוסקת בטיפול הוליסטי. כותבת מדיטציות, סיפורים וסיפורי מרפא, ובעבודתה עם אנשים מחיה את המטאפורה והדימוי לממשות בעולמם הרגשי ובתודעה המרוכזת בגוף.
חמוטל בר־יוסף היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות. פרסמה ארבעה־עשר ספרי שירה, ספר ילדים, קובץ סיפורים וספר אוטוביוגרפי. על שירתה זכתה בפרס אקו”ם, פרס קרן תל־אביב, פרס קרן ירושלים, פרס ויצ”ו לאשה היוצרת, פרס הנשיא, פרס ברנר, פרס עמיחי, פרס רמת גן, ופרס מפעל חיים של אקו”ם. תרגמה לעברית שירה ופרוזה מרוסית, צרפתית ואנגלית. תרגומי שיריה הופיעו כספרים ברוסית, באנגלית, בצרפתית, בהונגרית, בערבית ובספרדית.
אש”א הילה גרין היא משוררת וציירת, ילידת 1958. יצירותיה בשירה ובציור הן בהשראת הדת והמיתוס השומריים. דמויות וייצוגים חזותיים ממסופוטמיה נוצקו בהן לתוך סיפור אהבתה האישי.
אמירה הס היא משוררת ואמנית, ילידת בגדד. עלתה ארצה עם משפחתה ב־1951, וגדלה במעברות באר־יעקב ויקנעם. פרסמה עשרה ספרי שירה. האחרונים שבהם: ‘לוציפר אהובי: פואמה’ ו’גלֵעדבל י’ (‘גמא’2016). על שירתה זכתה בפרס לוריא, בפרסאח”י,בפרס קוגל, ופעמיים בפרס ראש הממשלה.
סיון הר שפי היא משוררת ועורכת. פרסמה שלושה ספרי שירה: ‘גלות הלויתן’, תהלים ליום רעש’ ו’שמש שקהלת לא ידע’ (הקיבוץ המאוחד 2005, 2010, 2014). על שירתה זכתה בפרס הרי הרשון, פרס אקו”ם, פרס שרת החינוך, ופרס ראש הממשלה. השלימה לימודי מוסמך בספרות עברית באוניברסיטה העברית, ודוקטורט באוניברסיטת בר-אילן. ריכזה את בית המדרש לנשים “עורי” בירושלים. מרצה במכללת יעקב הרצוג בגוש עציון ובמכון שכטר למדעי היהדות. מנחה סדנאות כתיבה ועורכת את כתב העת “עתר”.
שושנה ויג היא משוררת, סופרת ועורכת, ילידת אשקלון 1957. פרסמה שלושה־עשר ספרים, האחרון שבהם, ‘העצובים’, הוא נובלה של וידוי אוטוביוגרפי. אמה אנט רבקה פיינגולד ז”ל עלתה מתוניס, ואביה יצחק פיינגולד עלה מפולין לאחר השואה. מתגוררת בנתניה, שם ייסדה את קבוצת “שיח כותבים”. מנהלת את הוצאת “פיוטית”.
דורית ויסמן היא משוררת, עורכת, מתרגמת, סופרת ויוצרת סרטים. עורכת תכנית שירה טלוויזיונית בערוץ 98, ומתגוררת בירושלים. הוציאה עד כה תשעה ספרי שירה וספר פרוזה, וערכה את אנתולוגיית השירה החברתית־נשית ‘מלכה עירומה’. תרגומיה לשירים וסיפורים של צ’רלס בוקובסקי יצאו בספר ‘עד שהאצבעות יתחילו לדמם’. על שירתה זכתה בין השאר בפרס יהודה עמיחי לשירה, בפרס ראש הממשלה ובפרס אלפונסו גאטו באיטליה.
נורית זרחי היא משוררת וסופרת. נולדה בירושלים וגדלה בקיבוץ גבע. פרסמה ארבעה־עשר ספרי שירה, האחרון שבהם ‘אררט: שירים’, הקיבוץ המאוחד 2015. על ספריה בשירה ובפרוזה זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר, פרס לאה גולדברג ופרס לנדאו.
חנה טואג היא סופרת ומשוררת, תושבת ראשון לציון. פרסמה את קובץ הסיפורים ‘עלים של חסה’ (כרמל 2004) ואת הרומנים ‘לאורה’ (מודן 2009) ו’הרובע הקטן’ (אבן חושן 2015). זכתה בתחרות הספור הקצר של עיתון “הארץ” 2001, ובפרס קוגל לספרות יפה 2011.
יהודית כפרי היא משוררת וסופרת, ילידת קיבוץ עין־החורש. פרסמה תשעה ספרי שירה, שני ספרי ילדים, ושבע ספרי פרוזה. על יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה ובפרס אקו”ם להישג הספרותי של השנה על הרומן הביוגרפי זושה. כיהנה מספר פעמים כחברת ועד הסופרים העבריים, ואחר כך בוועד איגוד סופרים בישראל, חברה ב”מחסום Watch”.
אליעז כהן הוא משורר ועורך יליד 1972, חבר קיבוץ כפר עציון. פרסם ארבעה ספרי שירה ואסופה עברית־אנגלית. מעורכי כתב העת לשירה “משיב הרוח” וממנהליו האמנותיים של פסטיבל “ימי אהבה לשירה”. עורך ראשי בהוצאת ראובן מס, ומנחה סדנאות בכתיבה יוצרת. עובד סוציאלי בהכשרתו. אקטיביסט חברתי בנושאי השלום, חברה וכלכלה ויחסי דת ומדינה. ממובילי תנועת השלום הישראלית־פלסטינית “שתי מדינות, מולדת אחת”.
מ ר ַו’אן מח’ול הוא משורר ומחזאי, בן לאם לבנונית ואב גלילי. ספריו: ‘מכתב מהגבר האחרון’, ‘ארץ הפסיפלורה העצובה’ ו’בתים שהשירים שכחו ִאתי’ (מנשוראת אלג’מל, ביירות 2002, 2011, 2013. עברית: קשב 2012). על שירתו זכה בפרס אגודת הסופרים הפלסטיניים, ונבחר כנציג השירה הצעירה של העולם הערבי בכנס העולמי לתרבות באיטליה. מחזהו “לא תיבת־נח” העוסק במוגבלים בחברה הערבית, הוצג בפסטיבל מסרחיד בעכו. מרצה לכתיבה יוצרת, וערך את “שפתיים” – אנתולוגיה לשירה חדשה עברית וערבית.
ללי ציפי מיכאלי היא משוררת ואמנית בין־תחומית ילידת גיאורגיה 1964. פרסמה ארבעה ספרי שירה: ‘שירי ללי’ (עקד), ‘צייר אותי בוערת’ (כרמל), ‘הסולנית’ ו’מס ֶכת פנים’ (שניהם בהוצאת עכשיו). יוצרת מאז 2008 פרויקט וידיאו ארט שירה שהחל בשיתוף אתר Ynet ונמשך בהקרנות במוזיאון תל־אביב ובפסטיבלים. ערכה את האנתולוגיה לשירת מחאה “התנגדות”.
ארלט מינצר נולדה בבגדד וגדלה מגיל שש ברמת־גן. חייתה ארבע שנים בקיבוץ, שלוש שנים באתיופיה, וכיום תושבת רחובות. היא שחקנית בוגרת “בית־צבי”, דוקטור לפסיכולוגיה מטעם מהאוניברסיטה העברית, ופסיכולוגית קלינית. ספר שיריה ‘נשקתי לחושך’ יצא לאור בהוצאת פרדס, סדרת “כתוב”, 2014.
סלמאן מצאלחה הוא סופר, משורר, פובליציסט ומתרגם. נולד ב־1953 בכפר הגלילי מע’אר, וב־1972 עבר לירושלים. השלים לימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית, חקר את השירה הערבית הקלאסית, והשתתף בעריכת הקונקורדנציה לשירה הערבית הקדומה. פרסם שמונה ספרי שירה ומבחר תרגומים לעברית ולערבית. שיריו בערבית ובעברית הולחנו והוקלטו על־ידי מוסיקאים ישראלים ופלסטינים בולטים. על ספר שיריו העברי ‘אחד מכאן’ זכה בפרס הנשיא לשירה. מפרסם בשנים האחרונות טורים בענייני אקטואליה – בעברית בעיתון ״הארץ״, ובערבית – בעיתון ״אל־חיאת״.
עקיבא נוף הוא פזמונאי ומלחין, יליד תל־אביב־יפו. עו”ד וח”כ בשלוש כנסות קודמות. פרסם את ספר הפזמונים ‘געגוע אל פעם’, וספרו השני ‘ואין לעונג שיכחה’ יתפרסם השנה בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. את שיריו שהלחין ביצעו בין השאר עדנה גורן, הגשש החיוור, אילנית, ששי קשת, מקהלת הרבנות הצבאית, הגבעתרון, משה הלל וירדנה ארזי. כתב “קול ישראל” ובעל טור ב”לאשה”, חבר ועדת הזמר ב”אמנות לעם”, מנהל התזמורת הסימפונית – חיפה, ומכהן כיו”ר הנהלת “בית התנ”ך”.
מרים נייגר־פליישמן היא משוררת, אמנית פלסטית וחוקרת ספרות. הוציאה לאור שלושה קבצי שירה: ‘מילים במרחב חזותי’ (כרמל), ‘דימויים משוכפלים’ ו’חומר בשטח הפקר’ (הקיבוץ המאוחד), והציגה עשרות תערוכות בארץ ובחו”ל. על שירתה זכתה בפרס הרי הרשון, פרס הקרן לספרות יפה, ירושלים ופרס אקו”ם בעילום שם. היא כותבת מונוגרפיה על שירת אביגדור המאירי בעקבות עבודת הדוקטורט שלה, וקובץ שיריה באנגלית עתיד לצאת לאור בלונדון השנה. השיר ‘זהות’ הוא מתוך ספרה החדש שבכתובים.
טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. פרסמה שישה ספרי שירה, את הרומן ‘את כל הילדים בעולם’ וארבעה ספרי ילדים. ערכה שתי אנתולוגיות לשירת אמריקה הלטינית, ואת המבחר ‘בעט ברזל’ לשירת מחאה נגד הכיבוש, את סדרת “לטינו” לספרות היספאנית ואת סדרת “מקומי” לפרוזה עברית. על יצירתה זכתה בין השאר בפרס למשוררים בתחילת דרכם, פרס לספרי ביכורים, פרס ברנשטיין, פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ופרס אשכול לסופרים. שיריה פורסמו בחו”ל בתריסר ספרים.
אלחנן ניר הוא ר”מ בישיבת ‘שיח יצחק’, מלמד בישיבת ‘מחניים’ ועורך את מוסף “שבת” ב”מקור ראשון”. כתב את ספר ההגות ‘אם רץ לבך’ (ידיעות ספרים) ושלושה ספרי שירה – ‘תחינה על האינטימיות’, ‘האש הרגילה’ ו’מי שנפלה עליו מפולת’, שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת ריתמוס. חתן פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2011 ופרס קוגל לשנת 2016.
נביל נסראלדין הוא סופר משורר ומתרגם. מורה ומרצה בנושא העדה הדרוזית, מורשתה ותרבותה, וכותב תכניות לימודים למועצה הציונית. פרסם עד כה תשעה ספרי שירה ופרוזה בעברית ובערבית. על יצירתו זכה בפרס חתן האור מטעם פורום קהילות ישראל והמועצה הציונית ובאות קסת הזהב מטעם אגודת הסופרים העברים בישראל. כיהן כסגן יו”ר אגודת הסופרים העברים בישראל, וכן בהנהלת מועצת הספרייה הלאומית ובוועדה לתוכניות לימודים באוניברסיטת חיפה.
יהושע סובול הוא מחזאי, פזמונאי, סופר ופובליציסט. כתב שבעים וחמישה מחזות; בין פזמוניו: “ילדים זה שמחה”, “השיר על הארץ” ו”החיים”. פרסם את הרומן ‘שתיקה’ והסיפור ‘ויסקי זה בסדר’ (הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה 2000, 2005). בספרו ‘כאן ועכשיו – עמיר פרץ והמצב הישראלי’ ניתח את המצב החברתי הקשה בישראל דרך סיפורם של אנשי מעמד הפועלים. על יצירתו זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.
רוני סומק הוא משורר ואמן. נולד ב־1951 בבגדד, והועלה ארצה ב־1953. למד רישום במכון אבני וספרות ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל־אביב. היה מדריך חבורות רחוב ובשנים האחרונות מלמד ספרות ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. פרסם אחד־עשר ספרי שירה, האחרון שבהם עד כה – ‘כוח סוס’. כן פירסם שני ספרי ילדים עם שירלי סומק – ‘כפתור הצחוק’ו’הקוף שלוף והקוף בלוף’. שיריו תורגמו לארבעים ושתיים שפות ופורסמו בעשרים ושניים ספרים בחו”ל.
רמי סערי הוא משורר, מתרגם ועורך. נולד בפתח תקווה ב־1963, ובילה את ילדותו בארץ ובארגנטינה. הוא דוקטור לבלשנות בהכשרתו, וכשלושים שנה לימד עברית, בלשנות וספרות בישראל, בארצות הברית, בהונגריה, ביוון ובפינלנד. פרסם עשרה ספרי שירה, האחרון שבהם ‘מסרים מלאכפתליסטן’ בהוצאת כרמל 2016, ותרגם לעברית עשרות ספרים משמונה שפות. חתן פרס ראש הממשלה פעמיים. בשנת 2010 זכה על יצירתו בפרס האקדמיה ללשון העברית.
יוסף עוזר הוא משורר, יליד 1952. פרסם ארבעה ספרי שירה: ‘סילן טהור’ (ספרית פועלים 1981), ‘שם ומלכות’ (עקד 1990), ‘עמק יזרעאל ירושלים’ (אפיק 2013) ו’נשיקת מכחול’ (משיב הרוח 2013). על שירתו זכה בפרס קרן רון אדלר, בפרס ליס מלר של אוניברסיטת חיפה, בפרס דוליצקי של האוניברסיטה העברית ובפרס ראש הממשלה פעמיים. חניך ישיבת “אור שמח”, מנהל חינוכי במגזר החרדי, וממקימי כתב העת ‘דימוי’.
תומר פרסיקו הוא דוקטור ועמית־מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה על התרבות הרוחנית העכשווית בתוכנית לדתות זמננו אוניברסיטת תל־אביב. חוקר את הרוחניות העכשווית, תהליכי חילון והדתה, ומגמות ביהדות הישראלית. ספרו ‘מדיטציה יהודית: תפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו’ יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב. כתב מאות מאמרים בעיתונות בנושאי דת ורוחניות, כותב את הבלוג הפופולרי ביותר בעברית על נושאים אלה, ופעיל למען חופש דת בישראל.
משה צוקרמן הוא סוציולוג ופרופסור במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. מלמד היסטוריה ופילוסופיה של מדעי הרוח, החברה והתרבות במסגרת “המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע”ש כהן” באוניברסיטת תל־אביב. בין ספריו: ‘שואה בחדר האטום’ (1993) ו’חרושת הישראליות’ (רסלינג 2001).
ענת קון־אמן היא משוררת, בוגרת החוגים לתורת הספרות הכללית ומדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב. עסקה בהוראת ספרות וכתבה בנושאי תרבות באתרים ופורטלים אינטרנטיים. שיריה התפרסמו בכתבי עת, אנתולוגיות לשירה ואתרי רשת לתרבות וספרות.
אדמיאל קוסמן הוא משורר ופרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה של טס ַדם, ומשמש גם כמנהל אקדמי של הסמינר לרבנים רפורמיים וקונסרבטיביים על שם גייגר בברלין. פרסם עד כה תשעה ספרי שירה וארבעה ספרי מחקר בתחומים המשיקים של ִמגדר ויהדות. ספר שיריו האחרון ‘קטעים איתך’ ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.
אביחי קמחי הוא משורר יליד 1963. מכהן כמנהל האמנותי של המיזם “שירה עברית, משוררי ישראל קוראים משיריהם” ברשות השידור וכסגן יו”ר אגודת הסופרים העבריים. חבר הנהלת “עמותת תעצומות לפוגשים את הסרטן”, סא”ל במילואים, מוסמך לתואר שני בשלטון מקומי, ובוגר תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה מאוניברסיטת בר־אילן. על שירתו זכה בפרס ראש הממשלה. פרסם את הספר האוטוביוגרפי ‘רשימון סרטן’ וארבעה ספרי שירה: ‘ללכת’, ‘לנווט לבד בחושך’, ‘הולך בירושלים’ ו’קטמון הישנה’.
דיתי רונן, ילידת תל־אביב, היא משוררת ועורכת ספרי שירה, חוקרת תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, יועצת ומרצה בתחומים אלה. היא דוקטור לתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב, ומרצה באוניברסיטה העברית. פרסמה שישה ספרי שירה, מסות, ומאמרים בתחומי עיסוקה. בין ספריה: ‘עם הבטנה בחוץ’, ‘יומן ירח’, ‘ציפורקטן’ ו’שיבת הבית ונדודיו’. שיריה תורגמו לשפות רבות, וראו אור באנתולוגיות ובכתבי עת. על שירתה זכתה בפרסים בארץ ובעולם
.
טוביה ריבנר משורר, עורך, מתרגם וצלם אמנותי, נולד ב־1924 בסלובקיה, עלה ארצה ב־ 1941 והצטרף לקיבוץ מרחביה. פרסם ארבעה עשר ספרי שירה בעברית וספרים רבים בגרמנית. האחרון שבהם ‘אחרונים 2011־2012’ (קשב לשירה 2013). על שירתו זכה בפרס ראש הממשלה ובפרס ישראל לספרות. כתלמידה של לאה גולדברג, ערך את כתביה לאחר מותה. תרגם מיצירות ש”י עגנון לגרמנית, ומיצירות גתה, שלגל וא”ל שטראוס לעברית. לימד באוניברסיטת חיפה, והוא חבר האקדמיה הגרמנית ללשון וספרות.

עמיר אור: ‘ ההקדמה ל”עורו הישראלים:
בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי, לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה, ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ, ברוח אחדות התרבות והמקום, ובהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש, קריאה זו היא אליכם: אליך, שמורשת הארץ הזאת היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך; אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה; אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי; אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך.
אם גם קולכם בא להסיר את מחיצות המחשבה ש נ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית, להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה, לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות, וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת – השמיעו את קולכם אתנו, את קולם של הישראלים, בני הארץ.
לפני מאה ועשרים שנה, עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון, הציונות שמה לה למטרה להביא הנה את כל יהודי העולם. היא לא הצליחה בכך, אבל בלי ספק הצליחה מעל ומעבר למה שנראה כאפשרי בראשית דרכה. ישראל הצעירה קיבצה אליה חולמים ואידיאליסטים, נרדפים ופליטים מעשרות מדינות. שואת יהודי אירופה, תוניסיה ולוב והפרעות ביהודי עירק ועדן הפכה את ישראל הצעירה לארץ מקלט, ובתוך זמן קצר קלט היישוב בארץ אוכלוסיית מהגרים ופליטים גדולה ממנו פי שלושה. אולם בהדרגה, עם התבססות המדינה, הפך היעד הציוני של קיבוץ הגלויות – במידה רבה בגלל הצלחתו – למשני בחיי הארץ. דומה שבשלב ההיסטורי הנוכחי, לאחר פתיחת שערי רוסיה והגוש המזרחי, אנחנו יכולים להתבונן קודם כול באתגרים המרכזיים של ימינו, האתגרים שמציבה לנו ההוויה החברתית והתרבותית הקיימת בארץ בפועל.
נאמני מפלגות.
השפה היא אולי המאפיין הבולט ביותר של הזהות הישראלית שנוצרה בארץ. לא בכדי קראו משוררים כמיכ”ל, י”ל גורדון, דוד פרישמן, זלמן שניאור, שאול טשרניחובסקי, יונתן רטוש, דוד אבידן, משה דור, אריה סיוון, ש. שפרה ואהרן אמיר, כל אחד בזמנו ובקולו, להתעוררות ולמהפכה עברית־ישראלית. העברית הייתה וִהנָה המדיום המרכזי שבאמצעותו אכן הפכנו מאוסף של פולנים יהודים, תימנים יהודים, רוסים יהודים, מרוקאים יהודים וכו’ – לישראלים. בו בזמן העברית היא שמחברת אותנו למורשת העברית הקדומה שנוצרה בארץ הזאת, ומעצם שיתוף השפה מעניקה לנו קשר על־זמני לתרבותה העתיקה. מיטת הלידה של המקום משתרעת מעלילות ענת ובעל ועד ספר בראשית. נכון, העברית מבדילה את דובריה מבני הארץ דוברי הערבית, אבל זהו פרי מדיניות יזומה של ניכור והרחקה. גם אנחנו כמוהם יכולנו בנקל להיות דו־לשוניים, וראוי שמוסדות החינוך של המדינה יזַכו במיומנות זו את ילדינו הבאים בשעריהם. האנתולוגיה שלפניכם נוצרה במענה לקריאה ‘עורו הישראלים’ שלמעלה, קריאה שרבים הזדהו ִאתה כקריאת השעה לתרבות הישראלית. בתהליך מואץ של שנתיים בלבד חל סחף קשה ביחד הישראלי. עצם המחשבה הליברלית והפלורליסטית של חיֵה־ותן־לחיות זרה ליותר ויותר חלקים בחברה, ויש חשש שאינה מהווה עוד את הבסיס משותף שחשבנו שאנחנו חולקים כאן. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לא פעם השוליים מנסים לקרוע אליהם את המרכז, אבל בסחף הנוכחי, לא פעם בתמיכת הממסד והתקשורת, הם כבר מאיימים על האתיקה ועל הסולידריות הבסיסית שמקיימת אותנו כחברה.
אני רואה כיום סביבי גאות עכורה של פלגנות, שבטיות וגזענות, של שנאה והסתה, שמכרסמת ביסודות החברה בארץ. משני עברי הקו הירוק השיח הלאומני־משיחי פשט מן השוליים אל המרכז, הדת משמשת יותר ויותר כקצין התרבות של צה”ל, השיח העדתי־גזעני הפך לבון טון בשדות החינוך והאמנות, וחופש הביטוי כבר חדל להיות מובן מאליו. אנו חיים בחברה מתפרקת, שמקצינה פערים לאומיים, עדתיים, כלכליים ודתיים.
חברה שנשלטת על ידי קבוצות לחץ, מטפחת איבה, ומצמצמת בהתמדה את עומקה ההומניסטי. מאז הבחירות האחרונות עברה הפלגנות הקצנה קשה, הפכה לשנאה של ממש, בבחינת מי שאינו מסכים אתי הוא אויבי, ומאיימת כיום על היסודו הדמוקרטיים של מדינתנו ועל עצם שלמותה של החברה הישראלית.
כזה הוא השיסוי הלאומני נגד המיעוט הערבי ונגד כל מי שדעתו אינה לאומנית קיצונית. בין ‘הערבים נוהרים לקלפי’ ל’תורת המלך’, והלאה לשריפת משפחת דוואבשה בדומא עובר קו ישר אחד. לא מפתיע שהיהדות המשיחית של יצהר ועמונה רואה יותר ויותר את הציבור הליברלי־דמוקרטי כאוסף בוגדים שיש לסלקם מן הדרך. במתכונתן זו הדת והלאומנות היו ונותרו תמהיל רעיל במיוחד, ובישראל של היום, כמו גם ברצועת עזה, הן גם משמשות מכשיר פוליטי בידי השלטון וזוכות לרוח גבית ממנו. שתי אלה גם נוגסות בצוותא בזכויות האזרח שלנו. חוט מחשבה אחד של חוסר סובלנות, אלימות ושנאת האחר מחבר בין ‘חוק הכותל’ ל’חוק המואזין’; חוט מחשבה אחד מחבר בין התבטאויותיו של הרב אייל קרים על נשים והומואים לריקוד השמחה של הרב שמואל דביר לאחר הרצח במערת המכפלה ולהלכות הריגת גויים של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור.
מסיתים בשם הדת כמו השיח ‘ראֶאד סאלח מזהוהרבדב ליאור מזההם למעש השותפים ובני ברית לאותה שנאה דתית־לאומנית ולאותה חשיבה אנטי־פלורליסטית ואנטי־ דמוקרטית המקעקעת את אחוות האדם הבסיסית שעליה מושתתים יסודות המדינה האזרחית שבנינו כאן.
הוא הדין בעוינות העדתית. תופעות כמו ועדת ביטון ששכתבה את ההיסטוריה והציבה ראי עדתי צר מול מערכות החינוך בישראל, קבוצת ערס־פואטיקה שהכניסה את שיח התרבות לסד העדתי, או פסטיבל אשדודשירה שקיים אירועי שירה על בסיס עדתי (והיוצאים שם מכלל זה שימשו עלה תאנה שהעיד על הכלל) – לא התרחשו במקרה.
הגזענות העדתית מרימה ראש דרך תנועות המתמזרחים, אך בתמיכה אידיאית ותקציבית של השלטון, ובעיקר של השרים רגב ובנט שממשיכים לקצור יבולים פוליטיים בשדה הפלגנות והאיבה. אצל פוליטיקאים מסוג זה גזענות שבטית, הסתה לאומנית, התייחסות למבקשי מקלט כ”סרטן־בגוף־האומה” ואפליית ערביי הארץ כאזרחים סוג ב’ – כשרים כולם.
הנושא של השירה הוא החיים במכלולם, ומשום כך, כעולם פואטי, שירה עדתית היא רדוקציה ענייה לעומת המרחבים שהשירה יכולה להעניק לכותביה ולקוראיה. יצדק מי שיאמר שתופעה זו היא פוליטית יותר מאשר פואטית, אך בכך טמונה הסכנה. שירה שמשמשת כלי פוליטי עלולה לגרום נזק לא מבוטל בשדות התרבות והחינוך, להנחיל חשיבה רדוקטיבית גם לדור הבא, ולחנך לבדלנות ולגלותיות כערכים חיוביים. ודאי שברמת היחיד הבדלים דתיים, עדתיים, אידיאולוגיים ואחרים הם חלק בלתי נפרד ממה שמרכיב את זהותנו האישית. לכל אחד מאתנו יש כמובן דעות ואמונות, אבל כל אחד מאתנו הוא גם שמן או רזה, גבר או אישה, חובב מוזיקה כזו או אחרת, ואולי אוהד קבוצת כדורגל או כדורסל כלשהי. יש הבדל בין זהות כחברות במועדון לבין הזדהות עיוורת עם קבוצה והשלטתה על חבריה עד כדי מחיקת היחיד, והשתלחות במי שאינם חבריה עד כדי שנאה, הדרה ומלחמת חורמה. זה לא חייב להיות כך. אפשר להיות חברים במועדון היהודי, המוסלמי או הנוצרי בלי לנסות להשליט אותו על חילוניים ובני דתות אחרות. אפשר לאהוב את ארתור רובינשטיין או את ג’ו עמר או גם את שניהם, בלי להפוך את העניין למיקח פוליטי. טיפוח המרקם המשותף של הישראליות שהתפתח פה לאורך שנות המדינה, הוא עניין הישרדותי בשבילנו.
אסופת ‘עורו הישראלים’ באה לומר שעם כל גווניה הרבים, ההוויה הישראלית שלנו, בני הארץ, היא יותר משותפת ממה שנדמה לנוכח גלי השיסוי הפוליטי, הדתי והעדתי השוטפים אותנו. היא באה להתריע על השנאה והפילוג שמחריפים לנגד עינינו בחסות השלטון ושלוחיו. היא באה לחזק את היחד הישראלי, אך בלי להפוך אותו לאחיד. היא באה להכיר – לא להדיר – את החולקים אתנו בארץ הזאת. היא באה לומר שכיוצרים וכישראלים עודנו כאן, לשמור את החברה והתרבות כנחלת כולנו. היא באה לומר שאנחנו קמים לעמוד בפרץ הזה.
האסופה מקיפה מגוון רחב של התייחסויות בשירה, פרוזה והגות לשסעים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, המפלגים את החברה בארץ; מטבע הדברים הרזולוציה של תיאור מציאות זו אינה אחידה, ויש מקום להרחיב את העיון בכל אחד מתחומים אלה, אך לא מחקר אקדמי עמד לנגד עינינו בכינוס אסופה זו. כוונתנו היא לתת פתחון־פה וייצוג הולם לציבור ישראלי רחב שצופה בחרדה ובכאב בהתפוררות זו, ההופכת להיות בון טון פוליטי, תקשורתי ותרבותי. אני מודה ליוצרים ולאנשי הרוח שנענו לקריאה ותרמו
לאסופת ‘עורו הישראלים’ מיצירתם וממחשבתם; תודה על היושרה והאומץ לעמוד יחד מול הגל העכור הזה המאיים על כל היקר לנו כאן, ולומר את דברנו.
אמיר אור

תודה לכם, אלי ואמיר, ולשאר התורמים לערב. לכבוד לי להשתתף בו.

את סיפורו של שירו המפורסם ביותר של שאול טשרניחובסקי ” “אני מאמין ” שיושמע בערב “עורו הישראלים ” ראו כאן עם תרגומיו לאנגלית לצרפתית לרוסית וליידיש :
https://www.yekum.org/2017/11/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99-%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C-%D7%98/