הקדמה מאת ורד זינגר

העורבים אורבים לנו בפינות רחוב ובאיי תנועה, מתגודדים בקבוצות – מלקטים, קורעים, מקרקרים בשורות רעות. הם שונים ומוזרים, נבונים, גדולים ושחורים במיוחד, חובבי נבלות, נדמה שמבט ערמומי מתרוצץ בעיניהם הקטנטנות.

העורב היה בעל החיים הראשון שיצא מתיבת נוח. לאחר חודשים של חיים בתנאים לא תנאים בתיבה צפופה, ביקש נוח לבדוק לבדוק אם האדמה יבשה וכבר אפשר לצאת החוצה.

"ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, וישלח את העורב; ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. וישלח את היונה…" (בראשית ח, ח).

בשונה מהעורב בטחה היונה הצחה בעולם ובכוונותיו. בניגוד אליו, האמינה שהחיים יפים והכול לטובתה הגבוהה ביותר. לעומתה היה העורב חשדן וערמומי, ומאז ככל הנראה דבק בו הכתם, אף כי הציל את חייו של אליהו הנביא, כשזה ברח מפני אחאב: "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב" (מלכים א, יז; ו).

העורב – כתם שחור במרחב, מאיים ומקרקר, הניזון מגופות סרוחות – מייצג את הפחדים ואת החרדות שלנו. הוא מסמל את סיוטי הלילה, את התרחישים הקודרים ביותר.

דבר ורד: בשלישיית שירי העורב המחאתיים של המשוררת, המתרגמת עורכת הלשון והנקדנית ניצה פלד, מסמל העורב את הפחדים, הסיוטים והמועקות. הסיוט נפתח כמו מניפה, אך זו איננה מספקת משב רוח מרענן, אלא תחושת מחנק. בשיר הראשון, הפותח, צופה האם בדאגה בבנה הסובל מביעותי לילה. בעוד העורבים קוראים (כבני אנוש), מבקשת האם מבנה שיקרע – שיתחשל ויתחזק, שיקרע כמוהם, שלבו יהיה ערל ולוּ לעתים. היא מאחלת לו שיקרא תיגר על הפחד ויצלח אותו בשלום.

בשיר השני "הֶסתר פנים" (שם דו-משמעי קבליסטי) מרוככת דמותו של העורב, אך רק לכאורה. בעוד שאמה של הדוברת בכתה לתוך מגבות מטבח משובצות – הדברים היו מסודרים, הייתה זו רעיה לתפארת שניצבה במטבח מסודר בסגנון רומנטי – בוכה הדוברת לתוך כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת נוֹצוֹת, ומן הסתם לא ממלאת את התפקיד המסורתי שהוטל עליה מדורות – להסתיר את פניה בשקט ובמתיקות. בעוד שהפחד של אמה של הדוברת היה מעשי ונעוץ בדברים ממשיים, צרות אמיתיות שהתרחשו, שוגה הדוברת בחרדות שאינן מבוססות מציאות אלא דמיון. הַדִּמְיוֹן הִפְרִיד בֵּינֵינוּ, היא חותמת את השיר, ויש בכך לא מעט אירוניה – דמיון בדרך כלל נושא אותנו על כנפיים אווריריות למחוזות טובים יותר, מתוקים ורכים. כאן הכנפיים שחורות, כנפי עורב מבשר רעות. כאן הדמיון המבורך עומד לדוברת לרועץ ומוטב היה בלעדיו.

השיר השלישי, "שירת העורב", חותם באופן נאה את הטרילוגיה המקרקרת. יש כאן מבט אפוקליפטי על היום שבו העורבים – החרדות, האסונות – נכחדו. הגשם שוטף את הנוצות שהשחירו ואת השערות שהלבינו בגללן. ואת הדם ואת היזע ואת הדמעות – בנשימה אחת. זה נגמר. נחתם ונחתך. ואולי בעצם לא? הקריאה סְרָקסְרָק היא רמז ברור לרצח השלום בכיכר רבין. הדם אמר את דברו, היה רצח ולזה אין תקנה. ומה נעשה עכשיו, כולנו כעם? נקרע, לא נחדול, לא נשתוק – אף שהדם רע, רע מאוד.

דבר יואב: כל משורר צריך ציפור, ונראה שהציפור של ניצה פלד היא העורב.

האסוציאציה הראשונית היא כמובן לשירו של אדגר אלן פו, אבל כאן השיח איננו גברי אלא נשי, וכאן העורב לתחושתי איננו מבשר את המוות כי אם את החיים.

אלא שאולי כמו הדוברת השרה, החשה הזדהות מוחלטת איתו, העורב הזה הוא חריג.

ולא רק זאת, אלא שהוא מאפשר את ההתבוננות האמיתית בחיים, עם רגל אחת בפנים ובחוץ, ויש מה ללמוד ממנו ומנאמנותו רק לעצמו.

שלושה שירי עורב / ניצה פלד

*

לִפְנוֹת בֹּקֶר עוֹרְבִים קוֹרְאִים

וְאַתָּה מְדַבֵּר בִּשְׁנָתְךָ.

חַיִּים מֻמְצָאִים.

לִפְנוֹת בֹּקֶר עוֹרְבִים קוֹרְאִים

קָמִים חַיִּים מֻמְצָאִים

לְהַלֵּךְ אֵימִים

עַל יְלָדִים חוֹלְמִים.

קְרַע! אֲנִי אוֹמֶרֶת.

הֶסתר פנים

עוֹרְבִים לֹא מַזִּילִים דְּמָעוֹת

וְלֹא מִסְתַּכְּלִים בְּמַרְאוֹת

רַק אִמָּהוֹת.

אִמָּא שֶׁלִּי בָּכְתָה לְתוֹךְ מַגְּבוֹת מִטְבָּח מְשֻׁבָּצוֹת

אֲנִי בּוֹכָה לְתוֹךְ כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת נוֹצוֹת

הַדִּמְיוֹן הִפְרִיד בֵּינֵינוּ.

שירת העורב

גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף נוֹצוֹת שֶׁהִשְׁחִירוּ

שְׂעָרוֹת שֶׁהִלְבִּינוּ

דָּםיֶזַעדְמָעוֹת

סְרָקסְרָק

הַדָּם אָמַר אֶת דְּבָרוֹ

דָּם רַע

קְרַע. קְרַע.

ניקוד: ניצה פלד

לפינה הקודמת: שלושה שירי פרידה מאת דפנה שחורי

בפינת השילוש הקדוש תתארח בכל שבוע שלישיית שירים בעלי נושא דומה או זהה מאת אותו יוצר. בעידן הפייסבוק, המוצף עד זרא בתגובות האוהדות בהגזמה יתרה יצירות בינוניות ולמטה מכך (ולהפך – צוללות אל בור השכחה יצירות מעולות ולמעלה מכך), ראינו לנכון לחסום את הפינה לתגובות. בעידן שבו המשוררים הפכו זה כבר לפוליטיקאים ולאנשי יחסי ציבור, זוהי יותר ממחאה שקטה – זוהי בקשה לשוב לימים שבהם טקסט נקרא היטב טרם רוטש בידי קוראיו מתוך סיבות רבות ומגוונות, שאהבת השירה איננה תמיד אחת מהן.