הקדמה מאת אבי גולדברג
יורי מור הוא סופר, מחזאי, ויו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל. עבד בעיתון "וסטי" בשפה הרוסית, וכיהן כעורך ראשי של השבועון "פנורמה" בשפה הרוסית. פרסם בברית המועצות שני רומנים בלשיים ועשרה מחזות (בתוכם שניים – בלשיים) שהוצגו בתיאטראות ממלכתיים.
בעל טור שבועי בכמה עיתונים בשפה הרוסית. פרסם מאות מאמרים וכתבות על ספרים, שפות ואקטואליה ברוסית ובעברית, במדיה הכתובה והמקוונת בארץ ובחו"ל.
בין היתר חיבר ארבעה ספרים על אודות העברית בשפה הרוסית, שהפכו לרבי-מכר בקרב דוברי הרוסית. פרסם שני ספרים בלשיים ברוסית: "הזמנה לשוד" ו"קשה להיות בלש פרטי".
בימים אלו סיים כתיבתו של ספר ראשון בעברית – קובץ סיפורים בלשיים בשם "תיק הבכורה של הבלש הפרטי" שטרם יצא לאור.
מאת יורי מור
עטיפת ספר בלשי ברוסית מאת יורי מור
לא מזמן חוקק בישראל חוק המאפשר לצרכן להחזיר את המוצר בתוך שבועיים, אם איננו מרוצה ממנו. לפני כמה ימים הזדמן לי להשתמש בחוק. הבאתי לחנות את הפריט שקניתי בה, אבל המוכרת, בחורה נחמדה ואינטליגנטית, סירבה להחזיר לי את הכסף: "החוק לא חל על המקרה", טענה.
"מדוע?" תהיתי, "טרם עברו שבועיים, הפריט שקניתי אצלכם לא ניזוק, אני מחזיר אותו באריזה מקורית…" התחלתי למנות את סעיפי החוק.
"אבל אנחנו חנות ספרים!" ענתה בפליאה הבחורה, "אתה לא יכול להחזיר ספר רק משום שלא אהבת אותו! ידעת מה אתה קונה".
מחיתי נמרצות: "לא נכון! לא ידעתי מה אני קונה! אתם הולכתם אותי שולל. ביקשתי רומן בלשי והתברר לי שזה בכלל לא! תחזירו לי מיד את שמונים השקלים ששילמתי במיטב כספי!"
"מה פתאום – 'לא בלשי'?" התרגזה המוכרת החמודה, "הנה כתוב שחור על גבי לבן: 'רצח ברחוב צדדי, רומן בלשי'. מה מעבר לזה אתה צריך? בטח קראת ועכשיו רוצה בתחבולה לקבל את הכסף בחזרה. כאן לא ספרייה".
"נשבע לך – לא קראתי! הגעתי רק לעמוד עשרים מתוך חמש מאות, הבנתי שרומיתי ורצתי לכאן. זה לא רומן בלשי".
"אתה פשוט חסר סבלנות. תקרא עד הסוף. יהיה לך גם רצח, גם חקירה, גם סוף טוב".
"לא. אני דווקא קורא מיומן, חובב ספרים בלשיים, ואני רואה שהספר לא שייך לז'אנר הזה".
"בסדר, הוא לא בלשי, אבל עדיין ספר טוב, המחבר הוא זוכה פרס לאומי בתחום הספרות. מכרנו כבר מאה עותקים".
"יכול להיות שזה ספר מצוין. אבל אני רוצה בעבור הכסף שלי סיפור בלשי, נקודה".
מודה – המצאתי את הדיאלוג, בפועל לא חזרתי לחנות בגלל שמונים השקלים, פשוט זרקתי את הספר לפח והתיישבתי לכתוב סיפור בלשי משלי.
בהזדמנות זאת שפושקין מת, בואו נדבר על הסוגיה העקרונית מבחינתי בנוגע לז'אנר המדובר. מה שעושה את הסיפור לבלשי, אלה לא דמויות, לא רגשות, לא נופים, לא תמונות, לא קרבות, לא רציחות אכזריות או מחשבות ודיאלוגים פילוסופיים מעמיקים. המרכיב ההכרחי, שבלעדיו את הסיפור שלך אי אפשר להגדיר כבלשי – הוא איזה טריק, גימיק, אשר משמש לבלש\חוקר כלי לפענח את הפשע או את התקרית. או איזה מהלך מתוחכם שמאפשר לפושע לבצע פשע מושלם מבחינתו – אך בסופו של יום החוקר מתעלה עליו, גם בעזרת מהלך מתוחכם משלו.
פעם בדיקת טביעות אצבע נחשבה אצל הכותבים לטריק מבריק; כיום אף מחבר ספרים בלשיים לא בונה את הסיפור על ראיות כאלה. גם לפענח את התיק על סמך טביעת נעל בזירת הפשע – לא בא בחשבון. זה כבר מאה ה-19.
הטריק יכול להיות גדול ומרשים, שעליו אפשר לבנות רומן שלם; טריק זעיר יספיק לסיפור קטן. יש סופרים "חסכוניים", שעל טריק קטן בונים רומן גדול, יש "לארג'ים" שמבזבזים כמה טריקים בנובלה בינונית (בגודלה) אחת.
הנה דוגמה להמחשה. מכר שלי, עולה חדש, הביא איתו רישיון נהיגה שהונפק ברוסיה. הרישיון נותן לו זכות לקנות כאן מכונית ללא מכס. חוקר מכס בדק את המסמך ומיד זיהה שהוא מזויף. איך? חתימת ראש אגף התחבורה באה על (!) חותמת הגומי העגולה. החוקר ידע שברוסיה עושים תמיד הפוך: שמים חותמת על חתימה לאות אשרורה. ברור שאיזה פקיד במשרד התחבורה הרוסי גנב רישיונות ריקים, הטביע עליהם חותמת גומי ומכר לכל המעוניין, אשר בדיעבד רשם בו את השם שלו וזייף את חתימת המורשה. הנה לכם עבודת חוקר קלאסית, הנה טריק שעליו אפשר לבנות סיפור בלשי נחמד. המכר שלי גם אכל דג מסריח, גם קיבל מלקות וגם גורש מהעיר. בעצם, לא, השלטונות היו סלחנים כלפיו: הוא רק נאלץ לשלם קנס, למד נהיגה בארץ וקנה מכונית במחיר מלא כמו כל ישראלי.
טריק שהמצאתי ובניתי עליו אחד הסיפורים שלי: החשוד טוען שהניח בקבוק היין (ששימש כלי רצח) על שולחן. הבלש הבחין שתחתית הבקבוק מלוכלכת, ולו היו מניחים את הבקבוק על המפה הלבנה של השולחן, הוא היה משאיר עליה כתם שחור. כיוון שלא היה כתם כזה, הבלש הגיע למסקנה שהחשוד משקר, דהיינו – הוא הרוצח.
לא מזמן דיווחה התקשורת על המקרה האמיתי: לפני שני עשורים נגנב אוסף יקר של שעונים מהמוזיאון בירושלים. המשטרה לא מצאה גנב והעבירה את התיק ל"מישור המודיעיני". לפני חמש שנים התקשרה למוזיאון אישה מארצות הברית ואמרה שיש ברשותה אותו האוסף הגנוב, והיא מוכנה להחזירו תמורת תשלום. המשטרה הגיעה לאישה, מצאה בביתה את האוסף והחרימה אותו. במקביל התברר שבעלה המנוח, נוכל ידוע, גנב לפני עשרים שנה את השעונים מהמוזיאון. האם הסיפור הוא בלשי? לא. מן הסתם הוא שייך יותר לז'אנר הסאטירי המוקדש לשלומיאליות של החוקרים. התברר, שהחוקרים בזמנו חשדו באותו הבעל, אפילו עיכבו אותו במהלך החקירה בתיק. אך האיש הציג אליבי: דרכון המאשר שבאותם הימים הוא בכלל שהה בחו"ל. עכשיו התברר שחותמת מעבר הגבול בדרכונו הייתה מזויפת.
כדי להפוך את הסיפור לבלשי, עלינו הסופרים "ליפות" מעט את החוקרים, לשקר כאילו הם כן הבחינו בזיוף או מצאו דרך אחרת לגלות את האמת, ובכוחות עצמם הגיעו לגנב ולאוסף, למרות ערמומיותו של הפושע. טלפון מאלמנה תמימה (שלא לומר – טיפשה) שעזר למצוא את האבידה – זה לא סיפור בלשי.
ואידך – זיל גמור.
את הסוד המקצועי של הז'אנר למדו היטב כותבי הרומנים הבלשיים ויוצרי סדרות. לכן הם מצליחים להחזיק במתח את הקוראים והצופים, וזוכים לרייטינג נאה. טריקים כאלה אתם תמיד תמצאו ביצירותיהם של אבות הז'אנר: אֵדְגַר אַלַן פּוֹ, אַרְתוּר קוֹנַן דוֹיל, אַגַתַה קְרִיסְטִי, ז'וֹרְז' סִימֵנוֹן הצרפתי ורבים אחרים. יש נגלה אותם תמיד בסרטים בלשיים קלסיים, בסדרות כגון : "קולומבו", "נ.סי.אי.אס", "מונק", "המפענחת"…
עם זאת, יש לא מעט מחברים אשר לא השכילו להבין את סוד הז'אנר. הם כותבים רומנים ארוכים, מוציאים לאור ספרים עבי כרס ומציידים אותם בהגדרה: "בלשי" (Mystery – באנגלית, או – detective novel). בספרים כאלה אמנם יש מעקבים, רציחות, גניבות, חטיפות אנשים, מרדפים, נהרות של דם, סחיטות באיומים ושאר האביזרים הקלאסיים של סרטי וספרי מתח, אך כל זה לא עושה את הסיפור לבלשי אמיתי – גם אם בסוף תופסים או מחסלים את הפושעים. כל האביזרים האלה יכולים לשמש תוספת נאה לסיפור בלשי, כלי עזר, אך ללא המרכיב העיקרי הם לא שווים כלום.
סיפור בלשי זה לא מותחן (למרות שמתח לא זר לו), זה לא רומן הרפתקאות (גם הרפתקאות לא מזיקות). אלה ז'אנרים בפני עצמם, אבל הסיפור הבלשי – זה חידה, תעלומה, שאותה פותר בלש, חוקר, אזרח מהשורה שהפך לבלש בעל כורחו – וזהו.
לא אחת הסופרים מנסים למכור את הסיפור תחת כותרת "בלשי", בטענה שהגיבור הראשי בו – חוקר משטרתי. אבל אם החוקר שלך קיבל דיווח על רצח\גניבה\חטיפה, הגיע למקום, הבחין בפושעים ועצר\הרג\נטרל אותם – זה עדיין לא סיפור בלשי, לא מסתורי. ייתכן מאוד שזה מה שקורה במציאות – אבל אמנות לא משקפת את המציאות. עלינו להכין סיפור בלשי מרתק. אם אני רוצה ללמוד על החיים כפי שהם – אני אציץ מחלון דירתי בתל אביב התוססת.
עוד הארה: אני לא מזלזל במרכיבים אחרים של הכתיבה: בשפה משובחת וקולחת, בתיאורים צבעוניים, בדמויות מרשימות, במחשבות כובד ועומק, בידע רב בתחום זה או אחר… כל הכישרונות האלה עשויים לשפר את היצירה. הם כמו קישוטים חיצוניים בבניין: לא מזיקים. אבל אם אין עמוד השדרה – כל המבנה קורס.
למה בכלל אני מתייחס לסוגיה? כי בזמן האחרון צצו הרבה מושכים בעט, אשר הבחינו בביקוש אצל הקוראים בסיפורים בלשיים, ומנצלים זאת בלי להבין בטכניקה. פעם אחר פעם נחשף הקורא לסחורה פגומה, יוצא מאוכזב ומגיע למסקנה שהז'אנר בעצמו הוא דבר משעמם. או אז הוא מפסיק לקנות ולקרוא ספרים המוגדרים כ'בלשיים' – וזה החטא אי-אפשר למרק.
בשנות ה-90 בבריה"מ, מיד אחרי ביטול הצנזורה, עשרות סופרים ראו בכתיבת סיפורים בלשיים דרך קלה להתעשר. הם כתבו והוציאו לאור מאות ספרים. הם כן הרוויחו נאה – אך בדרך יצרו אצל הקוראים הרוסים אכזבה מהז'אנר, כי בפועל אלה לא היו ספרים בלשיים. כיום, בפתח כל חנות ספרים "רוסית" בישראל (ויש המון כאלה) אתה תראה ערימות גדולות של הספרים הללו, הנמכרים בשקל אחד (1). זאת, כי הם "בלשיים" – אך רק בדמיונם של מחבריהם. המוכר יעמיד פנים שלא שם לב אם מישהו ייקח איזה ספר וילך בלי לשלם.
עוד סוגיה. אני לא נמנה עם אלה שאוהבים להיכנס לאנשים בין הסדינים, אך יש לציין שבזמן האחרון שולטת דווקא גישה הפוכה בז'אנר. חובבי הסדרות הבלשיות מבינים למה הכוונה. לא מזמן סיפרתי למפיק טלוויזיוני ידוע שיש לי רעיון לסדרה בלשית עם גיבור ראשי: בלש פרטי שבהצלחה רבה פותר פשעים, שלגביהם המשטרה מרימה את ידיה. מה דעתו? מיד שאל: "מי הבלש? נרקומן? חולה איידס? רודף שמלות? הוא עיוור? יש לו בעיות מנטליות? מה מיוחד בו? אולי זאת בלשית, שנקרעת בין כמה גברים ויש לה בת עבריינית?"
עניתי לו: "הגיבור שלי אישיות בלתי-שגרתית, הוא יום וליל מתייסר מכך שבצעירותו בטעות הרג את האחים שלו, אביו יושב בכלא, אמו שממנה הגיבור שלי הופרד לפני שלושים שנה כשהיה בן חמש, הייתה מרגלת סינית, והוא מגלה שכרגע הוא בעצם שוכב איתה". המפיק הגיב בעניין: "יש על מה לדבר". מכיוון שאין לי גיבור כזה, מאז לא הזדמן לי לדבר עם המפיק.
אני גם חובב סדרות בלשיות, אך לא אוהב את כל הפריקים שבימים שלנו הפכו לדמות ההכרחית בסדרות אלה. יש לי תחושה שיוצרי הסדרות לא בדיוק יודעים לכבוש את הקהל בחקירה – נגמרו להם רעיונות לעלילות בלשיות, אז הם נעזרים בטריקים המפוקפקים כאלה, מתעמקים בחשיפת דברים מכוערים על הבלשים, מייחסים להם שריטות ונטיות נוראיות.
כאשר אני צופה בסדרה בלשית, אני תמיד מחכה בקוצר רוח עד שיסתיים הסיפור האישי של הבלש, והוא ייגש לפענוח המקרה.
בכלל, אני חושב שכותבי תסריטים שבהם מתוארים בלשים עם בעיות אישיות למיניהן, עושים זאת מכיוון שהם לא יודעים מהי מהותו של סיפור בלשי. מסדרה לסדרה נודדים אותם הטריקים ופשעים – וההבדל הוא רק בדמותו של הגיבור הראשי. או שהוא נרקומן, או שהוא זולל אוכל, או שהוא שתיין, לא יציב, מתוסכל, מדוכא…
אין בדבריי ניסיון לקטלג את סוגות הספרות לטובים וטובים פחות. כל הז'אנרים כבודם במקומם מונח (כמאמר ווֹלְטֵר: "כל הז'אנרים טובים, למעט המשעממים"). כל אחד בוחר ז'אנר מתאים בשבילו. הרי אתה לא יכול לבוא למועדון דייגים חובבנים ולהציע לחבריו לצאת לציד מרתק של ארנבות או חזירי בר! הם אוהבים לדוג, אוהבים לשבת בחוף אגם או על שפת נהר שקט עם חכה ביד וכובע על הראש. אתם, הציידים, גיבורים, יש לכם חיים זוהרים, אנחנו אנשים צנועים ופשוטים, יש לנו עדיפויות משלנו. אני בא למסעדת דגים ומבקש דניס בגריל. המלצר מביא לי סטייק עסיסי "מדיום" עם הרבה דם בתוכו, ומנסה לשכנע אותי לאכול אותו בטענה שהכין את המנה שף מפורסם, זוכה תחרויות בינלאומיות. אני לא רוצה סטייק בקר! איפה הדג שלי? אין לכם דגים? או-קיי,אלך למסעדה הסמוכה.
ראו עוד:
שיחה של אלי אשד עם יורי מור בכנס "ספרות הבלשים והמסתורין" של "יקום תרבות"
ראו עוד
כנס ספרות הבלשים והמיסתורין הישראלי הראשון -התיעוד
הסיבה הסבירה לסירוב להחזיר – החוק חל רק על מוצרים שמחירם מעל 50 ש"ח…
תודה על התגובה. ידוע לי על התנאי – ולכן במיוחד ציינתי במאמרי את מחיר הספר – 80 ש"ח. מפמנ את תשומת לבך לכך שהמאמר הוא לא על החוק.