דרור ניר קסטל, לשונאי, עורך וכותב, יוצא לגיוס המונים לפרויקט חדש – הנובלה "לחיות יותר או פחות". בנובלה מנסה ניר-קסטל לדמיין את חיי היום-יום בעת תחיית המתים המתוארת במסורת היהודית וגם הנוצרית והמוסלמית, תחייה המתגשמת בספרו. אבל מה אחר כך?
זהו סיפור על משולש אהבה בלתי אפשרי בצלו של קץ העולם המוכר. לילך ובן הם זוג האוהבים הספקן האחרון, אהבתם עזה ותמה כאהבת ילדים והם שקועים בה ואינם מאזינים לאלפי החוזים והנביאים החוזים את תחיית המתים ואת הגאולה. המתים שבים מקבריהם כנחילי ארבה, כל אחד בכלי רכבו המיוחד לפי תקופת מותו, וגם מתן שב, בניגוד לרצונו, על אופניו ונקלע למערכת יחסים עם לילך הרגישה והנבונה ועם בן החולם. כמה זמן יוכלו להמשיך ביחסים אלו לפני שיבינו שאחד מהם מיותר?
להלן ראיון שערכתי עם דרור, על הפרויקט המרתק הזה שלו.
אלי: הספר עוסק בזומבים. האם אתה חובב של סרטי וסיפורי זומבים, או שאין קשר לז'אנר הזה?
דרור: "הספר אינו עוסק בזומבים. הוא עוסק בתחיית המתים באחרית הימים האוטופית, על פי פרשנות יהודית מסוימת. המתים הם אנשים בדיוק כמונו וחוזרים למשפחותיהם בדיוק כפי שהייו בחייהם. אין לי משיכה מיוחדת לסרטי וספרי זומבים או סלידה מהם. אפשר לסכם את דעתי עליהם כך: אין לי בעיה עם זומבים, אבל שיהיו זומבים בבית שלהם".
אלי: מה התזה או הרעיון המרכזי שאתה מנסה לבטא ביצירה?
דרור: "אני פוחד לחשוף יותר מדי את הרעיון המרכזי, וגם נראה לי לא נכון לתמצת במשפט אחד יצירה בעלת כמה רבדים שהקורא צריך לפענח בעצמו. אני כן יכול לומר שהנובלה עוסקת בכמה סוגיות מרכזיות, מה קורה לנו לאחר שחלומותינו מתגשמים? האם ליחיד יש יכולת להשפיע על העולם סביבו? ואיך נבחנות האמונות שלנו בעולם השונה מכל מה שסברנו לגביו? אם לסכם, אולי מדובר קצת במניפסט ליברלי, במובנו הישן".
אלי: האם קיבלת בכתיבה השראה מיוצרים אחרים ישראלים או זרים?
דרור: "בנובלה הזו, חוץ מכמה הוגים במחשבת ישראל, רוב ההשפעה היא של סופרים זרים, כמו תומס הארדי, הסיפורים האפלים יותר של פוקנר, וגם מעט מ'הגמד' של פאר לאגרקוויסט. אבל רוב ההשפעה היא, איך אומרים, החיים עצמם. אני מתנצל שאין מספיק השפעה של ספרות עברית, אבל אני מושפע בעיקר מרשימות 'ספרים שאתה חייב לקרוא לפני שתמות'. ואם חייבים, אז חייבים. אני לא רוצה לעצבן אף אחד".
אלי: די נדיר להוציא נובלה לאור. למה דווקא בחרת בז'אנר זה?
דרור: "חוץ מעניין הזמן, רוב הספרים האהובים עליי נחשבים נובלות, ביניהן 'בלב המאפליה', ו'הגמד' שהזכרתי, וכן 'אמוק' של צוויג. ייתכן שיש שיאמרו שספרי קצר מנובלה, אבל מי סופר? מבחינת חלוקת הזמן, סיפורים קצרים נגמרים לי מהר מדי ורומנים דורשים זמן רב, שאין להרבה אנשים היום. אני מקווה שאצליח להתאים בדיוק לחלוקת הזמן של האדם בן זמננו".
אלי: אתה עוסק בהומור ובקומדיה, באתרך "ילדי הקומדיה" ובהפקת סטנדאפ. כמו כן ערכת אנתולוגיית סיפורים הומוריסטיים. איך אתה רואה את תפקיד ההומור בספר?
דרור: "אומר מראש, הספר אינו מצחיק ואינו מתיימר להצחיק. כן חשוב לי לשלב הומור בספר לצד רגשות אחרים. אני סובל מאוד מיוצרים ומיצירות שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. אני גם סבור שבז'אנר הפנטזיה או הסוריאליזם יש הרבה מהמשותף עם הומור, שבירת הציפייה, המצבים שאינם המצבים שנחשוב עליהם מיד בהיגיון קר ותבניתי".
אלי: מה המשמעות של ז'אנר הפנטזיה עבורך?
דרור: "אני רואה בו כלי להעברת רגשות ורעיונות, שאני חושב שקשה לי להעביר באמצעות תיאור ריאליסטי. דווקא לפנטזיה קשה כמו של טולקין התחברתי פחות. אני אוהב יותר את הדברים הקרובים לעולם שלנו ולדמויות אנושיות, רק בלי חוקי הטבע שלנו".
אלי: במקצועך אתה עורך לשון. איך זה השפיע על היצירה שלך?
דרור: "זה בעיקר עורר בי שוב את המוטיבציה לכתוב (התחלתי לכתוב שירים בכיתה ב'). בעריכה אנחנו מנסים לרוב להכניס לתבנית, לחוקיות מסוימות. בכתיבה אנחנו מנסים לעשות להפך. לכן דיאלוג בין כותב לעורך הוא מפרה מאוד, משום שכל אחד מושך לכיוון אחר, ובסופו של דבר התוצאה משופרת, כי הטקסט לא כאוטי מדי ולא תבניתי מדי. בהזדמנות זו אני רוצה להודות גם לעורכת הספרותית שלי הגר ינאי, שעזרה לי להכניס סדר במחשבות הכאוטיות שלי ולראות דברים שלא ראיתי, ובעיקר סייעה לי לשחרר מקומות שהיו עצורים רגשית".
אלי: למי מיועדת היצירה?
דרור: "אמרו לי שהיצירה חתרנית ולא מסחרית. אני מקווה שהם קצת טועים. אבל אם אני חושב על קהל היעד, אני מדמיין את עצמי הנער כשהתחלתי לחפש משהו שהוא גם קצת הגות, גם קצת דמיון. אולי אני טועה, אבל אני מרגיש שזה הפך נדיר יותר, והיום החיפוש הוא בעיקר אחר ריגושים. אז אני מניח שיש לזה קהל, המחפש את מה שאני חיפשתי, ובכל הגילים. ובכלל, תמיד כדאי לכתוב את הספר שאתה רוצה לקרוא, ולרוב אתה מגלה שאתה לא לבד".
כולכם מוזמנים לתרום כספים לפרויקט המיוחד של דרור בקישור למטה:
