עמוס מוקדי על העלאת המחזה "הסערה" מאת וויליאם שקספיר, שאותו תרגם כארבע מאות שנה לאחר שנכתב לראשונה
מאת עמוס מוקדי
"הסערה" בהוצאת "כתב" (2013)
תלמידי שנה ג' בסטודיו למשחק "ניסן נתיב" בירושלים עומדים להעלות את
"הסערה" מאת וויליאם שייקספיר על במת "צוותא" בת"א, בימים א' וב', ב-19
וב-20 ביולי בשעה 20.30.
בהצגה שהתקיימה אחרי הבכורה בכפר בלום, במוזיאון תל אביב (ב-3.11.06) נכח
פרופ' גד קינר, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שכתב ברשימתו (על
ההפקה כולה) את המילים הבאות על התרגום:
"עמוס מוקדי הריק את יצירת המופת מאנגלית והוציא מתחת ידיו פנינה מלוטשת,
תרגום למופת, הממזג בחובו נאמנות דקדקנית וחקרנית לפיוט, למצלול, למשקל,
למקצב ולרב-רובדיותו של הטקסט המקורי, בד בבד עם מודעות תיאטרונית,
רהיטות ונגישות מיידית לאוזנו של הצופה הישראלי, והדהודים מובלעים
וסובטיליים להוויה הפוליטית, החברתית והתרבותית בה אנו חיים."
הטקסט העברי יצא לאור בהוצאת "כתב" בשנת 2013, כשלצדו מאמרי
רקע. אך תובנה מרכזית אחת חסרה בספר והיא רואה כאן אור לראשונה.
המחזה הוא האחרון שכתב שייקספיר לבדו, ולכן נחשב על דעת רבים כצוואתו
הרוחנית. באותם ימים סערה אנגליה במאבק בין הפוריטנים למלוכנים, מאבק
שבסופו נערף ראשו של המלך צ'רלס הראשון בפקודת הפרלמנט. אילו ניסה שייקספיר
להביע את דעתו בגלוי, היה גורלו, מן הסתם, לא טוב מזה של המלך שהוצא להורג. אבל
שייקספיר בוחר לספר לנו אגדה…
על אי בודד, בין איטליה (הנוצרית) לצפון אפריקה (המוסלמית), חי דוכס
מילאנו, פרוספרו שמו, שהוגלה לשם על ידי אחיו, אנטוניו. יום אחד, כשאויביו של
פרוספרו יוצאים למסע בים, מחולל הדוכס סערה, האונייה טובעת – או נראית
כטובעת – וכל נוסעיה שוקעים – או נראים כשוקעים – במצולות. אבל כולם
ניצולים ומתחלקים לקבוצות שונות המסתובבות באי, כשבני כל קבוצה משוכנעים
שהאחרים טבעו. פרוספרו מתעלל בהם, אך לבסוף סולח להם, לאחר שבתו ובנו של
מלך נפולי (המלך היה שותף להגלייתו) יתאהבו ויתחתנו והכל יבוא על מקומו
בשלום.
האומנם? לא ולא. לקראת סוף המחזה, כשדוכסותו מושבת לו, מגלה לנו פרוספרו
ש"כל הרהור שלישי" שלו בחייו כדוכס יהיה קברו.
מדוע?
העלילה מורכבת, אבל בשלב מוקדם למדי אנו לומדים על קיומו של פושע על האי.
אנטוניו נמצא בין נוסעי האונייה הטרופה – או כך, לפחות, מציין הכתוב
במחזה… אבל מסתבר שהקהל לא יכול לזהות את המסית לרצח המלך כאחיו של
הדוכס, כי שמו מתגלה לנו רק לקראת סוף המחזה, כשהרצח נכשל!
עמוס מוקדי
באינטרפרטציה השלטת, פמליית המלך היא נושא משעמם למדי. כולם פשעו נגד
הדוכס הגולה, שמתחילת המחזה שולט בהם ללא מצרים ויכול לעשות בהם כרצונו.
אז איפה המתח? הרי ברור שמגיע להם עונש… אבל העניין לא פשוט: אם
פרוספרו יעניש את אחיו המכהן כדוכס נפולי, יהיה עליו להעניש גם את שותפו,
מלך נפולי – ואז מה יהיה על בתו בת ה-15 ועל אושרה? פרוספרו חייב לסלוח
לאויביו, בדרך אצילית שתתגלה בהשתלשלות העניינים, אבל עד אותו רגע אנו
עדים לכך שאחד מחצרוני המלך, שאיננו יודעים את שמו, מסית ללא הרף את אחיו
של המלך לרוצחו נפש, ושייקספיר דואג לכך שלא נדע מיהו! מהרגע שהפמליה
עולה על האי, מבלי שאנו מבינים למה ואיך, אנו חשים בפוליטיקה הרצחנית
בפעולה, כשהסגנון הפוליטי ששלט באנגליה באותם ימים מחלחל אל האי הקסום.
מבחינת המחזה, חזרתו של פרוספרו לדוכסותו היא חזרה אל "פוליטיקת הקברים"
האנגלית; כוונתו של שייקספיר, שהוסתרה, פועלת מתחת לפני השטח בכל עוצמתה.
תוכניות מודפסות כנהוג בימינו לא היו אז ואיש בקהל לא יכול היה לנחש מיהו
החצרון המסית, אבל שייקספיר מצליח להעביר אלינו בעוצמה ובדיוק נמרץ את מה
שהתכוון לומר לנו בצוואתו. הוא לא רק הטיף לסליחה בדרך שירית נעלה; הוא גם
הביע את הבנתו הכואבת שסליחה לא תשנה את אופי המשטר הרצחני בן זמנו.
"הסערה" בהוצאת "כתב" (2013)
ראו גם:
לא כל כך הצלחתי לתפוס את הטיעון