מאת עמוס מוקדי
עמוס, הרועה מיהודה, בבירת ישראל, שומרון
אלי אשד מכיר את ספרי על חייו של עמוס הנביא (הטרילוגיה “חיי נביא”, בהוצאת “כרמל”, 1995) וגם כתב עליו בהרחבה (ראו בסוף הרשימה). הוא ביקש ממני להמליץ על קטעים מתוך הספר, שבהם מתעמת עמוס חזיתית עם ירבעם השני, מלך ישראל. לצערי, קטעים כאלה אינם בנמצא בין דפי הספר; היחסים של עמוס – נביא הכתב הראשון בנביאי ישראל – עם ירבעם הינם מורכבים; למעשה, למרות שהשניים נפגשים, עמוס מעולם לא מתעמת עם ירבעם.
הרקע לכתיבת “חיי נביא”
בסוף שנות השבעים חזרתי ארצה אחרי שנים ארוכות באנגליה וגיליתי, שבהיעדרי, גנבו לי את היהדות. אמנם אין להשוות את הימים ההם להשתוללות המשיחית הטורפנית של ימינו, אבל כבר אז ראיתי בבהירות לאן אנחנו נגררים. (ניתוח התהליך, בעיצומו, מופיע בספרי העיוני, “האתגר, פרדיגמה יהודית חדשה”, “מועדים”, 1997).
בלונדון הקמתי תיאטרון, שבו העליתי, בתמיכת המועצה הבריטית לאמנות קרוב ל-40 מחזות – רובם מקוריים ואחרים שזכו לפרמיירה הראשונה באנגליה – רובם ככולם עוסקים בחיי היום-יום – באנגליה, באירלנד, בצרפת, בארה”ב ובישראל. במילים אחרות, התרגלתי להביע את דעותיי הפוליטיות והחברתיות באמצעים אמנותיים. בארץ, באולפני הרצליה, הסרט “צלילה חוזרת” בהפקתי זכה בפרס הסרט הטוב ל-1981. אבל צה”ל ביקר אותו על היותו אנטי-צבאי ואיים להחרים את הקרנתו. כפשרה, דרש צהל לחתוך מפס הקול פסקאות אחדות כגון, “אם הרמטכ”ל מחליט שיהיו כך וכך הרוגים משלנו במבצע, המבצע עדיין שווה”. יכולתי להתעמת עם צה”ל ולזכות להקרין את הסרט בשלמותו, אבל בהיותי איש שלום, הסכמתי לחיתוכים. מאידך, בפסטיבל ברלין, הותקף הסרט על כך שלא הזכיר במילה אחת את הפלשתינאים. הבעיה שם הייתה, כמובן, שהשייטת עסקה בקרבות ימיים עם המצרים; לפלשתינאים אין חיל ים. בקיצור, מסר השלום של הסרט חטף מכל הצדדים.
מכיוון שכך, בשאיפתי להציל את היהדות מידיהם של לווינגרים למיניהם, החלטתי להרחיק עד למקורה העתיק ביותר של היהדות, אבל הקפדתי שמקורותיי יהיו אותנטיים ולא בגדר סיפורים, שקיבלו לבוש כמו-היסטורי בתנ”ך. למשל, לאפוס האדיר של יציאת מצריים אין כל אישוש היסטורי. בתקופה, שלפי חישובי התנ”ך התרחש העניין (תחילת המאה ה-13 לפנה”ס), לא היה כתב עברי בנמצא. העדות הארכאולוגית הראשונה לקיום הכתב היא בלוח גזר, משנת 1000 בערך, כלומר, מימי המלך דוד. ולפיכך, אם אמנם תועד מעמד הר סיני, היה התיעוד חייב להיכתב בהירוגליפים מצריים או בכתב היתדות האכדי!…
בימי דוד המלך החל הכתב להיות חלק מהחיים – והדבר בא גם לידי ביטוי גם בתנ”ך – אם כי בתחילה שימש הכתב רק לענייני החצר, כדוגמת ה”ספר” ששלח דוד לשדה הקרב, שידאגו למותו של אוריה החיתי, הכול כדי להציל את כבוד בית המלוכה. לפי עדות פנימית, גם עיקרם של ספר יהושע וספר שופטים הועלה על הכתב באותם ימים “כדי לעשות סדר בהיסטוריה השבטית” (ור’ גם את ספרו המבריק של שטפן היים באותו עניין, “הדו”ח של דוד המלך”), אבל נדרשו עוד למעלה ממאה שנה עד שגם דברי הנביאים, שהתנגדו לשלטון, הועלו במלואם על הכתב.
ומתובנה ראשונית זאת, דרכִּי אל עמוס הנביא הייתה קצרה. עמוס – לפי הכיתוב המופיע בתחילת ספרֵי “הנביאים האחרונים” – היה הראשון לנביאי הכתב. ברגע שקלטתי את משמעות הדבר, חלחל הנושא בעצמותיי והעסיק אותי במשך 13 שנים תמימות, שבמרוצתן כתבתי את הטרילוגיה “חיי נביא” (“כרמל”, 1995). הנושא מרתק כמובן. ראשון “נביאי הכתב”? מה קדם לאותם תמהונים? וכשנכתבו דבריהם, מי כתב אותם, מי קרא בהם, מי שימר אותם, מי העתיק, מי הפיץ? כי גם אם הכתב היה כבר “נפוץ”, כתיבה מסודרת נעשתה על קלף, עניין יקר לכל הדעות, ועמוס הנביא לא היה עשיר (בוקר ובולס שקמים, לדבריו). מבחר אדיר של תעודות מאותם ימים – אם גם לא בהיקף של דברי הנביאים – נמצא במצודת ערד, כתובות על שברי חרסים, שמהם נמצאו בכל בית בשפע. הכותב-המכותב היה איש מלך, ובכל זאת העדיפו גם הוא וגם המכותבים של בית המלוכה בירושלים את החרס על הקלף היקר.
במשך שלוש-עשרה שנות חקירה וכתיבה, שמטרתן להגיע לתיאור התרחשויות חווייתיות ושל עמוס והקרובים אליו, מתגלה לך עולם ומלואו. החקירה המדעית היא רק חלק מהתהליך. בין התובנות הרבות שזכיתי להן אזכיר אחת, הקשורה בשמו של הנביא.
בשמותיהם של נכבדים נכללה, לרוב, צורה זאת או אחרת של שמותיו של אלוהים – אל-, -אל, -יהו, -יה, -יהו, וגם הושע (ה’ יושיע) ומיכה (מי כאלוהים). אצל עמוס, שהיה נוקד, כלומר, רועה בתקוע, נעדר יסוד זה. והנה אותו נער רועים חסר חינוך פורמלי עולה לשומרון, בירת ישראל המעטירה, העשירה וחזקה מירושלים, ומתחיל לתקוף את עשירי הארץ באמצעים מילוליים שלא היו דוגמתם בתולדותיה העשירות של הנבואה, זו שקדמה לנבואת הכתב. בין הדברים הקשים ביותר שניבא על הממלכה מופיעות המילים: “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ניטשה על אדמתה, אין מקימהּ”. כלומר, ישראל תאבד לנצח! הספרות היהודית המאוחרת-יותר קובעת, שכל נביא זעם חייב גם לומר דברי נחמה, וזכורים דברי הנחמה של עמוס: “ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת … והטיפו ההרים עסיס וגו'”. אבל רובם של החוקרים קובע, שזאת הוספה מאוחרת, בעיקר מבחינת תוכנה – שהרי עמוס ניבא על שומרון, יריבתו המרה של בית דוד, ואיזו מין נחמה היא לשומרון, שאלוהים יקים את סוכת דוד (מה עוד, שירושלים, עירו של דוד, נחרבה קרוב ל-150 שנה אחרי שומרון)? ומכאן – לעניין השם, עמוס. מי שלא יודע (ואני לא ידעתי) – מאז ימי עמוס הנביא, במשך אלפי שנה, לא ניתן שם זה ביהדות! עמוס בן גוריון היא “עמוס החמישי ביישוב” – כלומר, בישראל, ובן דודי, עמוס מוקדי מיבנאל, היה השלישי. וכל כך למה? כי עמוס היה “קיצוני” מדי כשאמר, בין השאר, ש”הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל”, כלומר, אינכם שונים בעיניי מהכושים, אלא בכך ש”רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם!” במילים אחרות, אין לכם כל זכויות יתר, רק חובות יתר! וכדי לא להיכוות ב”דברי הכפירה” האלה, באקרוסטיכונים עבריים רבים, שנכתבו אחרי תקופת המקרא, האות נו”ן חסרה, שהרי היא מזכירה את… “נפלה” (…לא תוסיף קום בתולת ישראל).
היהדות אינה שוכחת בנקל חטאים מסוג הטענה, שאיננו טובים מאחרים. זה שעמוס בכלל נכלל בספרי הנביאים האחרונים, מוכיח רק מה איתן היה מעמדו של ראשון נביאי הכתב, גם אם היה “קיצוני” בגישתו האוניברסלית, והקדים לומר דברים טרם זמנם (דרישתו לביטול העבדות, למשל).
עמוס הוא שם מקובל למדי בימינו. הוא גם לא הוחרם, במפורש, כמו השמות התנ”כיים נמרוד או ענת. בימי העלייה השנייה – אותה עלייה שחידשה את שמו – היה הרועה מתקוע דמות מופת של איש אדמה הנלחם ללא חת על הצדק. אני מטיל ספק אם בהתנחלויות לא חזר החרם העתיק כלפיו לשחק… באמצעות החשיפה החדשה של נביא הכתב הראשון ב”יקום התרבות של אלי אשד”, נראה לי, שעם ישראל כולו ייצא נשכר!
תחת חסותו של ירבעם ניבאו שלושה נביאים גדולים – יונה בן אמתי מגת החפר, עמוס, הרועה מתקוע, שֶעל גבול מדבר יהודה, והושע בן בארי, שבשל העובדה שֶשֵם אביו נזכר בראש הספר ובשל סגנונו העשיר, אנו מניחים שקיבל חינוך מעולה ושמוצאו מהעיר הגדולה, שומרון. ב”חיי נביא” מתוארים היחסים בין עמוס – שהיה ראשון נביאי הכתב – לבין ירבעם, אבל אנחנו לומדים גם להכיר את שני הנביאים האחרים, שפעילותם קשורה לנבואתו של עמוס. בכל מקרה, לצורך הבנתו של קטע בודד, יש להכיר את הקונטקסט שבו מתחוללת העלילה, ולבקשתו של אלי אספק כאן את הרקע לנבואתו של עמוס בשומרון.
ירבעם בן יואש או ירבעם השני היה המלך הגדול ביותר שמלך על ישראל. אביו, יואש, כבר התחיל להשתחרר מלחצה של ארם וירבעם השלים את המלאכה כש”השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה.” (מל”ב, יד, 25.) לבוא חמת נמצאת צפונית לדמשק; ממלכת ירבעם התפשטה אפוא מעבר לגבולות ממלכתו של דוד! ובכל זאת, לפועלו של המלך הגדול הזה מקדיש התנ”ך רק פסוקים בודדים, שבראשם ה”ציון” – “ויעש את הרע בעיני יהוה, לא סר מכל חטאות ירבעם בן-נבט אשר החטיא את ישראל” (שם, יד, 24.) הדרך שבה העריכו וערכו יהודי בבל את תולדות מלכי ישראל ראוייה למחקר ענף. לענייננו רק אציין, שהשם ירבעם לבדו יכול היה להרתיח לב כל יהודי טוב, ו”הציון הרע” אינו מפתיע. יואש, אביו של ירבעם, הביס את יהודה בקרב קשה בבית שמש, וכאשר העניק לבנו את השם המאתגר, ידע היטב איך יגיבו על כך ביהודה השכנה. והבן, כאמור, מילא את כל ציפיותיו של האב. אין ספק שפריחת נבואת הכתב בשנות מלכותו הארוכות של ירבעם (ארבעים ואחת שנה) לא הייתה מקרית. המלכים – תמיד – דאגו למה שייכתב עליהם, וכאן מדובר בנביא מיהודה שמתנבא תחת חסותו של מלך ישראל!
אבל מה שקרה בפועל חרג כנראה מתכניותיו של ירבעם. אחרי שיונה, הנביא הרשמִי של החצר, נעלם פתאום (אולי הפליג לתרשיש ולא שב?), הופיע רועה מיהודה המובסת והתחיל לשפוך אש וגופרית על עשירי ממלכת ישראל ושועיה. למרות שהתעמתות עם המלך הייתה מסורת בישראל עוד מימי אליהו, כאן לא מדובר בפסוק בודד (“הרצחת וגם ירשת?”), אלא בתורה סדורה ובמכות חוזרות ונשנות מכל זווית אפשרית. ובכל זאת נראה שירבעם לא מיהר להיפטר מהאורח, והחשד מתגנב שהוא אפילו התגאה בו – מה שמסביר אולי את העובדה, שזמן קצר אחרי שעמוס הוגלה ונשלח בחזרה ליהודה, החל נביא חדש, מקומי, לשוב ולתקוף את עשירי ישראל. ואכן, מתיאוריהם של עמוס והושע עולה, שמלכותו של ירבעם הצטיינה בעושר אדיר ושהטקסים והקרבנות במקדשים היוו את שיאם של כל התענוגות שכסף יכול להעניק – לעשירי העם, כמובן.
עמוס היה, בראש ובראשונה, נביא צדק. במקום הראשון הוא לחם בעבדות, ולאחריה בהטיית הדין ובגזילת אדמותיהם של העניים “בעבור נעליים”. אחרי אלה באים החטאים המוסריים (“איש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קודשי”) ובסוף, הוקיע את ההתפארות בגזילת רכושו של לווה עני – במקדשים! להבדיל מכל נביאי הכתב הגדולים, עמוס, שהיה הראשון שבהם, לא תקף כלל את עבודת האלילים, אלא רק את העוולות המתרחשים בחסות הכוהנים הנאמנים ליהוה – מה שמחזק את אמונתי, שירבעם, כמלך, היה אוהב יהוה, וזאת למרות “הציון הרע” שקיבל מהגולים היהודים בבבל כעבור מאתיים שנה.
חטאו העיקרי של ירבעם בן יואש היה, שלא סר מחטאות ירבעם בן נבט , במילים אחרות, שהמשיך לחזק את ישראל על חשבון יהודה. בספרי מתואר עמוס כפליט, שעוד ביהודה התחיל להציק לשלטון, המתקבל בחום בחצרו של ירבעם. בעייתו העיקרית של המלך הייתה, שלמרות תוכחתו של עמוס, השרים שלו ועשירי הממלכה לא ידעו שובע, והמשיכו לנצל את עניי הארץ ולגזול את שארית רכושם. ספר עמוס מלא תיאורי גזל מחד והוללות פרועה של עשירי ישראל מאידך. הנביא מכיר היטב את המתרחש בארמונות השן, מה שמראה שלפחות זמן מה היה אורח רצוי בהם. אבל מגיע הרגע שבו נרקמת קנוניה נגדו והוא מואשם בהסתה לרצח ירבעם. אחרי שבאחת ההתקפות המוחצות שלו הוא אומר, “מקדשי ישראל יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב” – כלומר, השושלת של ירבעם תיפול ואיתה ממלכת ישראל – אמציה, כהן בית אל, אחד האנשים המשפיעים ביותר במדינה, שולח את הדו”ח הבא לירבעם: “קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל, לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו. כי כה אמר עמוס: בחרב ימות ירבעם וישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו!” (עמוס ז, 9). מהמשך הכתוב עולה, שאמציה קיבל אישור לגרש את עמוס, אבל לא להמיתו – למרות שקשר נגד המלך דינו מיתה. לירבעם לא הייתה ברירה כנראה והוא נכנע, לפחות חלקית, ללחץ שריו וכוהניו.
אחרי הגלייתו של עמוס, משתחררת החגורה והטקסים במקדשים הופכים פרועים עוד יותר. הושע ממשיך את דרכו של עמוס, תוקף מרה את טקסי הפריון במקדשים ומנבא את חורבנה הקרוב של ממלכת ישראל. הרס שומרון חל מיד אויב חיצוני, אבל מקורו בריקבון הפנימי של ישראל, שהפכה בימיו של ירבעם לאימפריה זוטא.
למציאות זאת יש מקבילות רבות לימינו. בחרנו מספר קטעים, שהראשון בהם תמים למדי ובו מספר עמוס “סיפור לילה טוב” להושע בן ה-5. בסיפורו לא מופיעות כמובן נבואות זעם; אבל יש בו תהייה, אופיינית לעמוס (שהיה בעבר עובד אדמה ובולס שקמים): אלוהים – הוא מסביר לילד הסקרן – אולי בכלל אהב את קין, עובד האדמה!…
עמוס מוקדי
תל אביב, מרץ, 2015
ראו גם:
נביא הצדק: אלי אשד על עמוס הנביא ועמוס מוקדי
הירהור :אני תמה אם בכלל היה ירבעם הראשון ירבעם בן נבט.
הארכיאולוגים כיום מטילים ספק לגבי סיפור המרד שכביכול פרץ והביא לחלוקת ממלכת שלמה לשתי ממלכות נפרדות .לדעתם על סמך הממצאים בשטח ממלכת ישראל וממלכת יהודה תמיד היו נפרדות.
אולי כל סיפור מלכותו של ירבעם “הראשון ” מהמאה התשיעית לפה”ס הוא שיקוף מעוות של סופר יהודאי של סיפור מלכותו האמיתי של ירבעם בן יואש מהמאה השמינית לפה”ס שכלל לא היה ירבעם “השני “.
לעומת זאת יש עדויות ברורות לקיומו של ירבעם בן יואש בדמות חותם מפורסם שנמצא מתקופתו המאה השמינית לפני הספירה.ובו מוזכר שם המלך “ירבעם ” לצד דמות אריה. “.
עם בודקים את הסיפורים על ימי ירבעם בן נבט הם נראים כשיקוף מוזר של הסיפורים של ימי ירבעם בן יואש.
בימי ירבעם בן יואש קרתה התקרית של גירוש נביא יהודאי ממקדש. בישראל של עמוס ,וכך היה בימי בן נבט כאשר נביא יהודאי סולק ממקדש בישראל ויש גם דוגמאות אחרות .
לדעתי יש רושם ברור שהסיפורים על ימי ירבעם בן יואש הם הקדומים יותר והסיפורים על ימי ירבעם בן נבט נוצרו על פיהם כמעין תגובה ספרותית..
ההשערה שלי היא זאת :ירבעם בן יואש היה גדול מלכי ממלכת ישראל וזכרו נשמר במשך שנים רבות עד למאה החמישית או רביעית לפני הספירה כאשר הוא נערץ בידי השומרונים שראו את עצמם כממשיכי ממלכת ישראל.היה להם מחזור סיפורים ענק שרובו אבד על מעשי ירבעם בן יואש שתיאר בין השאר את כיבושיו הגדולים בסוריה.
הזיכרון הזה היה לצנינים בעיני אנשי המקדש המתחרה לזה של השומרונים ,זה של ירושלים .
ואז ישב מישהו בירושלים וכתב סיפורים על דמות בשם “ירבעם בן נבט ” שהיה דמות בדיונית לגמרי ומטרתה הייתה להשחיר את פני כל מי שנקרא “ירבעם”. .במקביל חלק מהסיפורים על ירבעם בן יואש וכיבושיו הועברו לדמות אחרת בשם דוד בן ישי בגירסת המקדש בירושלים ,בעוד שרוב מה שהיה על ירבעם בן יואש והיה הרבה מזה נמחק וצונזר.
התוצאה ירבעם בן יואש האמיתי הנערץ נשכח וירבעם בן נבט הבדיוני הפך לאחד מגדולי הרשעים בהיסטוריה התנ”כית.
בזמנו נתתי הרצאה בחברה לחקר המקרא בבית בן גוריון בתל אביב על המאה השמינית לפני הספירה זמנו של עמוס .תקופה שהייתה חשובה מאין כמוה.
אז צצו נביאי הכתב הראשונים עמוס והושע.
ואז צצו גם המשוררים הראשונים בכתב ביוון או יותר נכון באסיה הקטנה הומרוס והסיודוס.
ככל הנראה במאה ההיא הכתב התפשט מספיק כדי שיווצרו יצירות המופת הראשונות שהשתמרו באופן רציף עד עצם היום הזה.
לפני כן עד כמה שידוע לא נוצרו יצירות מופתיות מספיק כדי שהן ישתמרו לאורך הדורות .את כל מה שנוצר קודם לכן כולל למשל “עלילות גלגמש” הבבלית היה צורך לגלות בחפירות ארכיאולוגיות במאות האחרונות..