מאת ורד זינגר

דיון בסדרת “רקסי − שמחה כדרך חיים”: “רקסי וגן המחשבות” ו”רקסי יוצא לטיול”, מאת שרון בלוך, איורים: מוריאם סעיד (הוצאת “צבעוניים”, עריכה: נורית צבעוני, 2015)



מה משותף לחבילת ניירות טואלט ולמקרר? אנו זקוקים להם בבית כדי לתפקד כהלכה. אלה אינם מוצרים מתחום הרוח, אף שגם לספרים ולמוזיקה אנו זקוקים − אך באופן אחר. הגוף, כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו, קודם לנפש. סדרת “רקסי” מאת שרון בלוך, כמוה כמגבת, כשולחן, כצלחת − זה הדבר הראשון שעלה בדעתי כשסיימתי לקרוא את שני הספרים שיצאו עד כה (בעתיד מתוכננים לראות אור עוד שלושה ספרים, הממתינים כרגע לאיור ולמימון המונים). אנחנו זקוקים להם כמו למצעים נקיים, כמו למזלג. במובן זה ממש ספרי הסדרה הם מוצר חובה בכל בית שיש בו ילדים.

המחברת שרון בלוך (ילידת 1966) מגדירה את עצמה כרווקה+2. בתה הבכורה אורין, נערה שובת לב בת 13 וחצי, היא בתה הביולוגית. הילד השני, רם, בן 5, חי באוסטרליה עם סבתו ועם ילדיה. אל שרון, אורין ורם נחשפה מדינה שלמה לפני כשנתיים וחצי בתכנית “עובדה”. הכתב רוני קובן תיעד חצי שנה מחייה עד פרידתה קורעת הלב מרם, הפעוט שאותו גידלה במשך שנה כמשפחת אומנה ונלקח ממנה על סף אישור האימוץ הרשמי. סבתו, שקיבלה מקלט באוסטרליה, איתרה אותו ודרשה לקבל אותו לחזקתה. גילוי נאות: את שרון ואת בתה ראיינתי עם השדרן מוטי  גרנר ברדיו “אורנים” − קישור למשדר מופיע בסוף הרשימה.

בלוך, גננת לשעבר ומאמנת אישית לילדים ולנוער בהווה, הייתה עשויה לצלול עמוק במחוזות קשים של כאב ולא לצאת משם בקלות. במקום זאת בחרה לראות את הטוב שבמציאות ולהביט בה בעיניים מפוכחות. היא עזבה את עבודתה כגננת, הפכה למאמנת אישית עסוקה והתחילה לכתוב את סדרת “רקסי”, סדרת הניו-אייג’ היחידה לילדים שהופיעה למיטב ידיעתי בעברית. בדרך עלילתית, דרך הגיבור “רקסי” (וחבל שלא נמצא לו שם עברי. אם מטוב הוא מגיע ואל הטוב מועדות פניו של הכלבלב − מה היה רע, למשל, בשם כגון “טוֹבּי”?) מקבלים הילדים שיטות, דרכים וכלים ליצירת גישה חיובית יותר ושמחה לחיים. זה איננו דבר של מה בכך, הרי אם כולנו היינו מקבלים את הכלים לניהול התודעה שלנו בגיל הרך, לא היו מלחמות בעולם. כפי שאומרת ביירון קייטי, מלכת הניו-אייג’ העולמית, “הבעיה היחידה היא המחשבה שלך. כל השאר − ללא רבב”.

שרון בלוך
שרון בלוך

סדרת “רקסי” איננה יצירת מופת פואטית. אין בה פנינים ספרותיות או לשוניות. מדובר בעלילת שלד בסיסית שביכולתה להכיל ללא קושי את המוצר הנחוץ וההכרחי, כאמור, כמגבת נקייה, ששמו “ניהול תודעה”: שליטה במחשבות האוטומטיות, הודייה על ה”יש”, הפנמה שהכול פועל לטובתנו הגבוהה ביותר, והידיעה שהסיבה לאומללות היא אחת ויחידה: המחשבות שלנו, ואותן רק אנו יכולים לשנות − אנו בלבד, ולא אף אחד אחר. הלשון פשוטה וברורה אך מגוונת כשצריך, והאיורים גדולים וצבעוניים, מפורטים ו”עושים את העבודה”. הבחירה בכלב כמעביר שיעור לחיים איננה מקורית − לפני רקסי נבח פינוּקי, ולפני פינוּקי כשכש בזננבו סנופי − ולכן ייתכן שבשל כך הבחירה אף איננה מקרית. אחרי ככלות הכול, מאז ומעולם כלבים וילדים הלכו נהדר יחד, והם מתאימים אלה לאלה כמו אפונה ופירה.

בספר הראשון בסדרה, “רקסי וגן המחשבות”,  מוצג תחילה רקסי כ”כלב דלמטי חמוד וידידותי”, ש”אימא שלו אומרת שהוא כלבלב של אהבה” (התיאור הזה יחזור כלשונו גם בספר השני, אבל יש לכך יתרונות − קיבוע הדמות בתודעת הילד). רקסי הוא תלמיד כיתה ב’ שאוהב ללמוד. בחידון מדעים שעורכת המורה, עמדו לו התשובות ממש בקצה הלשון, אבל בכל פעם, “ממש שנייה אחת לפני שהספיק לענות, שופי הינשוף ענה לפניו”. זה הדבר הראשון שמכתים את יומו ומקבל נפח של מחשבה שלילית ומכבידה. בשיעור ספורט עקף אותו בתחרות ריצה גוני הברדלס. רקסי חוזר הביתה עייף ועצבני. כשחבריו קוראים לו לשחק בחוץ, הוא משיב את פניהם ריקם. המחשבות הרעות ממלאות את תודעתו, כפי שקורה לנו תכופות כשאנחנו מתווכחים עם המציאות:


או אז מתרחש הפלא, שאיננו עניין של מה בכך כלל וכלל! רקסי מתחיל לבכות מרה ואמו ניגשת אליו, מחבקת אותו חזק ואיננה מסיחה את דעתו: “בתוך החיבוק החם של אימא הרגיש רקסי שהוא אהוב ובטוח ולא הצליח לעצור את הדמעות. הוא נתן להן לזלוג החוצה ולקחת איתן את ההרגשה הרעה”:


חברים וחברות, אמהות ואבות: מדובר בפלא, לא פחות ולא יותר. ילד בוכה ונותנים לו לפרוק! כך, בזרועות אמו, שאיננה מסיחה את דעתו, איננה מציעה לו במבה, שוקולד, סיפור, שיר, סרט או משחק. היא פשוט מאפשרת לו לבכות. ד”ר ארתור ג’אנוב, הפסיכיאטר שחיבר את רב המכר “הצעקה הראשונית”, טוען כי הרוצח מספר 1 בעולם כיום אינו הסרטן וגם לא מחלת הלב − אלא הדחקת הכאב ובלימת הבכי. זה מתחיל מברית המילה, שבה נתחבת כפית יין לפיו של הקרבן (ואנה מכם, עם כל הכבוד למסורת − וראוי אף שנדע כי ברית המילה המסורתית והמקורית לא כללה פריעה, אלא חתך סמלי − בעיניו של הרך הנולד זוהי התעללות אכזרית שאין שני לה) וממשיך ברגעים שבהם התינוק בוכה ולא מרעב − או אז נתחב לפיו מוצץ, ואחר כך במבה ובנפילה בגינה: “יו! מה יש בשמים? תראה, א-ווי-רון”.

לכן, כשרקסי בוכה בזרועות אמו המאפשרת לו את הדבר הקטן הזה, בקלות ובפשטות − זהו הישג בלתי מבוטל.

מה שמתרחש אחר כך מרגש לא פחות. אמו של רקסי מסבירה לו שהרגשתו נתונה בידיו: “המחשבות שלך הן כמו צמחים שגדלים בתוכך. יש מחשבות צבעוניות ויפות כמו פרחים, יש מחשבות דוקרות וכואבות כמו קוצים, והבחירה בידיך. אם תחשוב מחשבות טובות, תרגיש שמחה. אם תחשוב מחשבות רעות, תרגיש כעס, עצב ואכזבה”.

בעיניי יש לזה ערך שלא יסולא בפז. זה לא חייב להיות ביאליק, או לפחות מיריק שניר. יש פה מוצר צריכה הכרחי, והוא − העברת המסר הקריטי שהבחירה איך להרגיש היא אך ורק בידינו. וכך, כשרקסי שוכב במיטה, הוא מדבר עם המחשבות שלו ומנסה לראות את המציאות דרך פילטר שונה: “נכון ששופי הינשוף ענה לפניי על כל השאלות בחידון, אבל הוא תלמיד חרוץ ומגיע לו. וחוץ מזה אני יכול להיות מאוד מרוצה מעצמי כי ידעתי את כל התשובות”.

רקסי כבר מרגיש יותר טוב וממשיך, מונע בכוח האנרציה: “נכון שגוני הברדלס ניצח בתחרות הריצה, אבל מה הפלא? הוא הרי ברדלס, החיה המהירה ביותר מכל החיות. וחוץ מזה אני עשיתי את הכי טוב שאני יכול, וזה הכי חשוב”.

לבסוף מגיע מונולוג מכמיר לב בנוסח לואיז היי, הכוהנת הגדולה של הריפוי העצמי. וזה עובד, חברים, זה עובד ומרגש וצלול כמו יהלום, בכל גיל ובכל מצב: “אני רקסי, כלבלב של אהבה עם כתם בצורת לב על הגב. אני החבר הכי טוב של כל הילדים והילדות. אני חכם ומהיר, עליז וידידותי. אני רקסי ואני טוב בדיוק כמו שאני”.

מובן שבסופו של התהליך רקסי נמלא אנרגיה, קופץ מן המיטה, קליל כנוצה, והולך לשחק עם חבריו. בסוף הספר (וכך גם בסוף הספר השני בסדרה) מופיע תדריך להורים מאת המחברת. הנה קטע מתוכו: “חשיבה שלילית היא דפוס אוטומטי שאפשר וצריך לשנותו. לשם כך עלינו להתאמן, וכדאי לעשות זאת בגיל צעיר. אנחנו ההורים צריכים להנחות את ילדינו לעצור בכל פעם מחדש ולבחור בעצמו את מחשבותיו. עלינו לשמוע מה עובר עליו ולעזור לו להבחין בין מה שהוא חושב ובין מה שהוא מרגיש”.

נכונים הדברים וחשובים ביותר, וביכולתם אף להעמיד סדרה בת עשרים ספרים לפחות. לפיכך יסולח לבלוך בהחלט על העלילה נטולת שאר הרוח של הספר השני בסדרה, “רקסי יוצא לטיול”. בספר זה אנו מתוודעים למשפחתו של רקסי (משפחה גרעינית ומושלמת להכעיס: אמא+אבא+ילד+ילדה) היוצאת לטיול דיג פסטורלי הכולל קמפינג בחיק הטבע השקט, הנקי והקלאסי − לא בשוויץ או באיטליה כי אם בישראל. במהלך הדיג נפצע רקסי מקרס החכה (ומה על סבלו של הדג?). כתוצאה מהפציעה הוא לא יכול לעשות את הדברים שתכנן. ושוב התהליך המבורך: פריקה בזרועותיה הסבלניות של אימא שאיננה מסיחה את דעתו מכאבו בעבור חופן במבה, ואז − ההסבר שהמציאות נתונה בידיו וכי רק הוא, רקסי, יכול לשנות את המציאות בעזרת שינוי המחשבות ובמילים אחרות: בעזרת קבלת המציאות כפי שהיא וההימנעות מוויכוח עקר ומצלק עמה. אמו מסייעת לו לראות את הצד הבהיר של המציאות, דבר ההופך את שארית הזמן לעתיר אנרגיה ושמחה.

כאמור, ניהול תודעה הוא דבר כה חשוב להפנמה בגיל הרך, עד כי הדרישות מן העלילה אינן מורכבות במיוחד. ובכל זאת אציע לשרון − מיד לאחר שאברך אותה בברכת יישר כוח על היזמה החשובה ובעלת הערך הבלתי יסולא בפז ועל הלשון הפשוטה והבהירה − לבחור בספריה הבאים סיטואציות מורכבות יותר אך שכיחות לא פחות כגון גירושין או מחלה במשפחה, ותפאורה אמינה יותר כגון שכונות ישראליות ממוצעות. בשאר − הפריקה המבורכת בחיק האם, הסבריה בדבר הנזק שבוויכוח עם המציאות והבשורה כי מחשבותינו הן-הן היוצרות את המציאות שלנו − בכל זה, בבקשה, אל נא תגעי, תודה.

ראו עוד:

קישור לקניית הספר

דף הפייסבוק של שרון בלוך, אימון ילדים ונוער לשמחה כדרך חיים

הכתבה המשודרת על שרון ורם בתכנית “עובדה”

ורד זינגר ומוטי גרנר מראיינים את שרון בלוך ובתה אורין ב”רדיו אורנים”

תגובה אחת

  1. קראתי בענין ואני חייבת לציין שהאמירה שלך שכל בית זקוק לספרים כאלה קוממה אותי מאוד! ספרים דידקטיים כמו הספרים שציינת אינם הכרחים בכל בית. כל בית זקוק לתמיכה, אהבה, וקבלה ללא תנאי. אך זה לא יעשה באמצעות ספרים דידקטיים. ילדים זקוקים לספרי קריאה איכותיים, שיש בהם דברים רבים ולא מסרים דידקטיים. ואגב, האם רק אמא יכולה לנחם את רקסי? האם אין אפשרות שאבא יהיה המנחם, או אח בוגר וכו? תפיסות שגויות וקבעון מגדרי מעצבן. בסדנאות שלי לא אזכיר את הספרים האלו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − שתים עשרה =