בשעריה של עזה: דיון על "אביגיל", רומן בלשי היסטורי מאת אמנון ז'קונט

מאת אלי אשד

"…לאחר כמה שעות ניצבה בשעריה של עזה… העיר הייתה מוקפת בחומה הגבוהה ביותר שראתה מימיה ומעבר לה התנשאו גגותיהם של בתים גבוהים עוד יותר. שערי העץ הגדולים היו מצופים נחושת ואביגיל נזכרה בסיפורו של אלדד, כיצד נעקרו בידיו של שמשון מן המשקוף ונישאו על כתפיו מזרחה. כבר אז חשדה שהיה זה עוד אחד מהכזבים שהפיץ כדי להאדיר את שמו של השופט. עתה הייתה בטוחה בכך… היא עמדה בלבה של כיכר שוק הומה מאדם. לראשונה קלטה את השפע שהעיר הכילה. יצורים מוזרים לטשו אליה עיניים מתות מעל הדוכנים, והיא הניחה שאלה דגים, חיות הים שעל אודותיהן שמעה. לצידם ראתה פירות זרים, ירקות שלא הכירה, תבלינים בשקי בד פתוחים, כיכרות לחם בעלות צורות שונות, עוגות סולת וקרישים מתוקים. הבתים התנשאו מעל לראשה והיא תהתה איך נראים החיים בגובה שכזה. הרחובות היו רחבים ומרוצפים, ובצמתים ניצבו מזרקות ופסלים שנחצבו בשיש לבן. הכל היה גדול ורב יותר ממה שראתה אי פעם ובאוויר עמדה תחושה של עושר וביטחון."

("אביגיל, עמ' 219).

"יש לי תשוקה עצומה לרצועת עזה, אולי בגלל שמשון ודלילה"

( לוי אשכול,1967)

בעת כתיבת שורות אלו הוכרזה עוד "הפסקת אש" במבצע צבאי שהפך לכאורה למלחמה נגד עזה − המחוז והעיר − מקום משכנה של תנועת חמאס האסלאמיסטית הקיצונית, השולטת שם שליטה כמעט מוחלטת.

עזה "רבתי" נראית מצד אחד כמקום פרימיטיבי ביותר הנשלט בידי פנטים רצחניים ומטורפים, אך עם זאת החמאס מתגלה כארגון מתוחכם ויעיל יותר מכל מה שהעלינו על דעתנו, השוקד על תעשיית רקטות מפותחת, על בניית מנהרות, ועל יצירת עיר תת קרקעית שלמה מתחת לעזה.

ואולי בעצם אין כל מפתיע בכך. שהרי עזה הייתה עיר גדולה, מפותחת, חזקה ומרכזית מאוד בארץ ישראל, מאות שנים לפני ירושלים, כששימשה כמרכז השלטון המצרי בארץ ישראל. בזמן שירושלים הייתה כפר נידח, הייתה עזה עיר גדולה ומפורסמת.

אנו יודעים שכאשר שלטו המצרים בארץ ישראל, החל בשנת 1500 לפנה"ס ואילך, הייתה עזה בירת האימפריה שלהם בארץ ישראל. כלומר, היא הייתה העיר החשובה ביותר בארץ כנען.

עוד בשנת 1070 לפנה"ס התפרשה עזה על חלקים גדולים בארץ ישראל, תחת שלטון הפלישתים. עזה הפלישתית והקדומה מוכרת בעיקר מספר שופטים − מסיפורי שמשון, הגיבור הכל יכול שמובס לבסוף על ידי אישה עזתית, דלילה, ומוצא להורג במקדש הגדול בעזה.

סיפור זה שימש כבסיס ליצירות שונות − לאופרה "שמשון ודלילה" מאת סן סנס, לרומנים מאת פליקס סלטן וזאב ז'בוטינסקי (ספרו של האחרון נחשב ליצירת מופת) ולסרט הקולנוע המפואר של ססיל דה-מיל. ואפשר בהחלט להזכיר גם את סדרת הטלוויזיה הקומית של אפרים סידון − "חצי המנשה", שעוסקת גם היא בימי שמשון ובעזה של אז.

והנה, לאחרונה שימש הסיפור הזה כנקודת המוצא לאמנון ז'קונט בספרו "אביגיל".

בלשית מימי קדם

אמנון ז'קונט ידוע בזכות המותחנים וספרי הריגול שפירסם בעבר. בין השאר עסק בתקופת התנ"ך בספרו "חידת מותי", המתאר חיפוש בזמננו אחר אבן החושן של הכהן הגדול, שנעלמה בסוף ימי בית ראשון.

עלילת ספרו "אביגיל " ספרו העשירי במספר  מתרחשת יותר משש מאות שנה לפני הקמת בית ראשון. הפעם אין מדובר ברומן בלשי המתרחש בזמננו, אלא ברומן היסטורי אמיתי וחסר פשרות על תקופת התנ"ך.

ב"אביגיל" נכנס ז'קונט לז'אנר הידוע מאוד בעולם אך בישראל מעט מאוד − ז'אנר הבלש ההיסטורי, שבו מתרחשת תעלומה בתקופה היסטורית קדומה ובן התקופה צריך לפענח אותה, על פי כל הכללים של סיפור הבלש המודרני.

ז'קונט בהחלט איננו הסופר היהודי הראשון ששולח את ידו בז'אנר  הזה.

ראוי לציין שהז'אנר הזה הומצא בידי סופר יהודי, במאות הראשונות לפני  הספירה יתכן שמדובר בחבקוק בן יהושע משבט הלוי, מכיוון שבתרגום השבעים של הסיפור הבלשי על דניאל ושושנה מצויין במפורש שהסיפור לקוח מנבואתו של מישהו בשם זה.

בסיפור ההוא חוקר דניאל במאה השישית לפנה"ס תעלומה − האם אישה בשם שושנה בגדה בבעלה ולכן יש לסוקלה למוות,או שמאשימיה, שני זקנים מכובדים מאוד בקהילה, משקרים?

דניאל פותר את התעלומה באמצעות תכסיס מתוחכם ולאו דווקא באמצעות מידע שקיבל מכוחות עליונים.

אלפי שנים (וספרים) לאחר מכן, בראשית המאה ה-20, יצר הסופר יודל רוזנברג סדרת סיפורים שבהם המהר"ל מפראג חוקר תעלומות שונות בעזרת עוזרו המסתורי − הגולם.

אבל בספרות הישראלית המודרנית, סיפור בלשי המתרחש בתקופה היסטורית −  ועל אחת כמה וכמה תנ"כית − אינו חיזיון נפוץ, אבל קיים בהחלט, אפילו בתחום הקומיקס −  שי צ'רקה יצר סדרה שלמה על בלש בשם יהוצפן, החוקר תעלומות שונות בתקופות התנ"ך השונות.

אבל נראה שספרו של ז'קונט הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך עד כה. גם תקופת השופטים עוררה מחדש את דמיונם של סופרים עכשוויים כמו מאיר עוזיאל, שחיבר לאחרונה את "איש הישר בעיניו יעשה" ( הוצאת טוטם ,2014) שמתרחש כנראה כמה שנים בודדות לאחר ימי שמשון.

מצובא ועד עזה

ז'קונט חוזר לימי שמשון. השנה היא 1070 לפנה"ס, זמן שבו עזה היא מרכז התרבות − עיר עשירה  ומפותחת, קוסמופוליטית וסובלנית כמו תל אביב של היום.

מרכז העלילה − בעיר היהודאית הפרימיטיבית צובא. הגיבורה, אביגיל, היא אשתו של אלדד, מספר סיפורים השואף להגיע למשרה הבכירה של נביא העיר.  בינתיים הוא עובד על תקן של יחצ"ן לאנשי ציבור בעיר ויוצר סיפורים על השופט האמיץ שמשון − הסיפורים האלה הם הבסיס לסיפורים התנכיים, אבל כולם בדיות. שמשון רחוק מלהיות גיבור − הוא בסך בכל בחור יפה תואר, מומחה ביחצון עצמי.

נוסף על כך הוא משתף פעולה עם הפלישתים, לזעמם של הכוהנים הפנאטיים של האל אדוני, המקבילים בסיפור לכוהני הדת המוסלמיים הקיצוניים של החמאס בעזה כיום.
והנה ספויילר: מישהו רצח את בנה האהוב של אביגיל משום ששמע מידע שלא היה צריך לשמוע, על כוונה לרצוח את נביא העיר.

אביגיל נחושה בדעתה למצוא מי האיש ומגלה שהרוצחים הגיעו מהדרגים הבכירים ביותר, וכי שיתפו פעולה עם אבי הילד. היא  מגיעה עד לשמשון עצמו.

אולם מה שמעניין בספר איננו התעלומה הבלשית דווקא, אלא מי האחראי לרצח הנתעב. בספר בלשי טוב באמת עיקר העניין איננו התעלומה, אלא החברה שיוצרת את האנשים ואת התעלומה.

וכך גם כאן. לפנינו תיאור של החברה היהודאית, חברה פנאטית שבה כולם מאמינים לכל סיפור בדוי של אלדד, לעומת החברה העזתית הפלישתית והקוסמופוליטית. בסיפור אנו פוגשים באיש מבני עם השרדן (הסרדינאים הקדומים שהתיישבו בארץ, לדעתם של כמה חוקרים, בעיר "חרושת גויים") המנהל רומן אהבים עם אביגיל. היא מוצאת אותו עדיף על הגברים היהודאים הקנאיים שאינם יודעים כיצד לענג אישה.

זוהי ארץ קוסמופוליטית ומתוחכמת, שבה התושבים הפרימיטיביים והאלימים ביותר הם העברים. מדי פעם גם נפשו של מנהיגם שמשון קצה בהם, והוא מחפש חיים מתוחכמים יותר אצל פילגשו דלילה בעזה.

אביגל היא דמות יוצאת מהכלל  − היא הילרית, אישה מודרנית, אינטיליגנטית וערמומית ששאר הדמויות מחווירות לעומתה. כל הדמויות הן אנשים מודרניים החושבים בצורה מודרנית. האם אכן באמת חשבו כך בימי שמשון? אולי כן, אנשים הרי לא משתנים.

למי שמחפש סיפור בלשי טוב צפוייה אכזבה מרה. התעלומה לא באמת מעניינת והפתרון שלה לא באמת משכנע. לא ברור עד הסוף למה הרוצח בספר, אדם בעל עמדה גבוהה ביותר, צריך לחשוש מחקירותיה של אביגיל. הרי יכול היה להורות לרצוח גם אותה.

ובכל זאת נותן הספר תמונה בהירה של החברה בימי השופטים − 1050 שנה לפני הספירה. הקונפליקט וחוסר ההבנה בין התרבויות השונות − שכולן מאכלסות את אותה פיסת האדמה העברית הפלישתית השרדנית − מוצגים בצורה חיה למדי.

אמנם "אביגיל" אפילו אינו מתקרב לרמת ספרו של זאב ז'בוטינסקי, "שמשון", שהוא, כאמור, יצירת מופת, אבל עדיין מדובר בספר ראוי, רומן היסטורי שאפשר בהחלט להעביר איתו כמה שעות טיסה לאחר ששמענו את החדשות על עזה העכשווית, ולחלום עמו על עזה הקוסמופוליטית והסובלנית שהייתה קיימת בעבר הרחוק מאוד, לפני שלושת אלפים ושמונים  שנה.

ראו גם :

פרק ראשון של "אביגיל "

סרט פרסומי על "אביגיל"

"אביגיל " בפייסבוק

לפעמים נקמה זה המרפא היחיד :ראיון עם אמנון ז'קונט על "אביגיל "

וראו עוד 

שמשון בעזה : פרק הסיום לספר של זאב ז'בוטינסקי

מתאבד בעזה "על האופרה "שמשון ודלילה "

אלי אשד " "תעמולת בית דוד " על הספר "חידת מותי" של אמנון ז'קונט