חגית בת אליעזר

חגית בת אליעזר

בְּלַאי 

זוּגִיּוּתָם הַשּׁוֹרְשִׁית הַמְּלַבְלֶבֶת 

// 

לֹא הִצִּילָה אוֹתָם 

מֵרְפִיסוּת הַבָּשָׂר 

עֲלִיבוּת הָעוֹר 

חוּלְשַׁת הַשְּׂעַר 

// 

אַף בִּשְׁנָתָם מוּלִי עַל מוֹשַׁב הָרַכֶּבֶת 

הוּא לֹא שׁוֹמֵט אֶת יַדָהּ כְּעָנָף גּוֹאֵל 

// 

אֲחוּזֵי חֶרְדַּת כְּרִיתַת הָעֵץ 

/// 

(מתוך ספר השירים “התנסויות” – הוצאת כרמל, 2012, התפרסם השבוע בעיתון מעריב במדור הספרותי בעריכת יחזקאל נפשי) 

/// 

על הכתיבה 

7 מליארד אנשים נמצאים איתי על הכדור וכן אלפי מונים מזה יצורים חיים ועוד רבים שאינם אך יקרים ללבי והעדרם נוכח. אני חשה בחברה, כמו במצעד המוני צפוף, וטוב לי כך – תחושת בדידות אין לי. 

ומה מעיק עלי? 

השליטה המוחלטת, ההגמוניה – של הזמן. 

לא רק הסופיות אלא מהלך החיים. הזמן משנה נסיבות, אנשים, גם את הטוב – לא נותן לשמור עליו– גוזל את יכולות הגוף, השכל, מבגר את הילדים, משחית את המבוגרים. הזמן לא סולח על טעויות, לא נותן הזדמנות שניה. 

ההכרח לבחור בין כמה חלופות כמעט בכל צעד ללא מידע מספק על האפשרויות ואז לשאת בתוצאות הבחירה מקבע את הצער העמוק על הדרך שנפסלה – זאת “הדרך שלא נבחרה” המפורסמת של רוברט פרוסט זאת המועקה המשותפת של כל הבריות גם של אלה שלא מודעות לה. 

הרבה נכתב בנושא, אז אכתוב גם אני, מתוך ההתנסויות האישיות ובשפת המראות וההקשרים הפרטית שלי. וכל הכתיבה הזאת – הודות לשכל היצירתי של האדם ולשפה האנושית הנדיבה והגמישה. 

היצירה קוראת תיגר על חד כיווניות הזמן – היא מאפשרת לכתוב ביוגרפיה חלופית המשרגת את עובדות החיים עם משאלות לבינו ועוצמות הדמיון. 

ועכשיו השאלה: לפרסם או לפרסם? כן, ולא לפחד, על אף שהיצירה חושפת לא רק את האמן עצמו אלא גם את האנשים בסביבתו הקרובה. שמעתי על אשה שגנזה ספר שירים מוכן לדפוס כי בעלה התנגד לפרסומו. לבי נחמץ בצער עמוק: נגזר עלינו לחיות במגבלות חברתיות, אך אין להשלים עם אינוס היצירה. 

למה דווקא שירה? היא ישירה, נגישה לא מצריכה חומרים, לא גוזרת אילוצים, נראית לי ההפך מיצירה קולנועית בה התסריטאי תלוי בכל כך הרבה גורמים שעומדים בינו לצעקתו האחת לעולם. 

באיזו מידה חושבים על הקורא בזמן הכתיבה? 

השיר נכתב במצב תודעה עילאי – בהשפעת המוזה, ההשראה, התעלות הנפש ובו השיר מורגש כיפה ונכון. החלון הזה נסגר והכותב נוחת על קרקע האישיות ורואה את השיר כקוראו הראשון. ואז בא שלב העריכה העצמית שיכולה להיות כבדה ופולשנית עד כדי פסילת הכתוב. 

ואימת הסירוס: האם יבוא עוד שיר? 

אל דאגה, סביר שיבוא – כך הרגיע אותי המשורר יעקב בסר והוסיף: במקום שהיו מים יהיו מים, שזה כשלעצמו מעודד במציאות המדברית שלנו. ועד השיר הבא – לקרוא את שירים הרבים והנדרים שנכתבו ע”י דורות של משוררים כמחווה להם וכהנאה לעצמינו ולחיות – באומץ בתוך הגוף המתבלה – כציווי-בקשה במשפט- מלה המסכם של “כולם היו בניי” הגאוני של ארתור מילר אשר שם בפיה של קייט קלר, אימו של הגיבור: חיה!. 

עטיפת "התנסויות"

חגית בת-אליעזר, נולדה בקייב, אוקראינה. עלתה ארצה ב-1973. למדה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים.  כותבת שירים מגיל 18 , למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. כיום מתגוררת בחיפה, נשואה ואם ל-5 ילדים. (מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה בעריכת יוסף גלרון) 

/// 

עידו אנג’ל

עידו אנג’ל (מתוך אתר כלכליסט)

איש מבוגר / עידו אנג’ל 

/ 

איש מבוגר עם ריח של הכרתי 

התחכך בי ברחוב 

ביקש סליחה 

חייך 

הלך ממני 

איש מבוגר עם ריח של אנית משא בים, אולי 

וצדעיו הלבינו 

וזיפים היו לו 

ומרחוק שמעתיו נאנח 

איש מבוגר היה יכול לקחתני אל ספינתו 

היינו מניחים רגלינו על המעקה 

מוחקים בנעלינו עננים 

איש מבוגר 

היה גשום (אם כך רציתי שיהיה) 

וקולות מחוספסים עלו ממנו 

כשנגענו גוף בגוף 

רשרוש התחככויות אין-ספור שהחביא במעילו 

לומר לי – 

יש שתיקות שנועדו לא לנו 

יש אניות משא 

יש ימים ועננים 

יש אנחות שנועדו להיאנח הרחק 

/// 

(מתוך: שירים נוראיים / עידו אנג’ל – איור: אמיר גניסלב) 

// 

את שירו הראשון כתב על אהובתו. השיר היה יפה ממנה. הוא עזב אותה ושקע בכתיבה. שורר את חדרו, דירתו, הרחוב בו התגורר, על בנייניו ונופיו ואנשיו. העיר כולה. הארץ. הוא יצא אל העולם והפך אותו לשיר. כל עלה, כל אבן כל אנחה, הפכו מילים. 

בן מאה ואחת היה כששכב במיטה בבית החולים בקפלאוויק שבאיסלנד. את החדר כבר כתב, גם את איסלנד כולה. פתאום חש צביטה בליבו. עיניו כבדו. רגע לפני שנעצמו, הבחין בדבר מה שלא ראה קודם לכן: על שמיכתו, מוסתרת תחת אחד הקפלים שכבר שורר, הייתה נקודה. 

עטיפת "שירים נוראיים גם שירים לא נוראיים וגם לא שירים"
עידו אנג’ל (נולד ב-8 באוקטובר 1974) הוא סופר, במאי ויזם ישראלי. אנג’ל נולד ברמת גן ולמד בתיכון ע”ש תלמה ילין, במגמת תיאטרון. שירת בתיאטרון צה”ל. למד קולנוע במדרשה לאמנות, שם לימד נרטולוגיה מאוחר יותר במשך 7 שנים. עבד 5 שנים כעורך בחברת החדשות של ערוץ 2. כתב וביים לטלוויזיה בארץ ובעולם. פרסם שני רומנים, נובלה, ספר נוער וסיפורים קצרים בכתבי עת שונים. בשנת 2010 הקים את “מיזנטרופ”, חלל עבודה לכותבים, עצמאיים וסטודנטים בתל אביב. אנג’ל גרוש ואב לשתי בנות. (מתוך ויקיפדיה)

/// 

ליאת סימון

ליאת סימון

*** / ליאת סימון 

חֲדַר הָאֲרוֹנוֹת 

נִשְׁאַר מְבֻלְגָּן 

פָּרוּץ 

מִסְמָכִים תְּלוּשִׁים 

נַעֲלַיִם מֻנָּחוֹת בַּפִּנָּה 

// 

מִי יִנְעַל אוֹתָן עַכְשָׁו? 

לְאַף אֶחָד אֵין רַגְלַיִם קְטַנּוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ . 

// 

הַמַּחְשָׁבָה עַל נִשּׁוּלֵךְ מִבֵּיתֵךְ – 

מִישֶׁהוּ יֶאֱרֹז 

אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֵלֶּה 

וְאֶת הַחֻלְצוֹת הַוְּרֻדּוֹת 

וְאֶת כָּל הַחֲפָצִים שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתָךְ 

וְיִתֵּן אוֹתָם, יִמְסֹֹר 

(לֹא בָּרוּר לְמִי, מָתַי וְלָמָּה) – 

מַכְאִיבָה כִּמְעַט כְּמוֹ 

הַהֲבָנָה שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ . 

/// 

ליאת סימון היא ילידת תל אביב, 1976. במקצועה היא אשת תוכן ובעברה עסקה בסטיילינג, בכתיבה עיתונאית, בעריכה ובניהול דיגיטל – תמיד בתחומי התרבות .התחילה לכתוב בנעוריה, אז גם התאהבה בשירה. למדה ספרות אנגלית, פילוסופיה וקולנוע. סרטיה הוקרנו בסינמטקים ובפסטיבלים ברחבי הארץ. שיריה פורסמו בכתבי העת “גג” ו”צריף” ובאכסניות מקוונות כמו “פועמה” ו”ליריקה”. 

ישראל בר כוכב

ישראל בר כוכב

מסך / ישראל בר כוכב 

מֵאֲחוֹרֵי מָסַךְ הַיּוֹמְיוֹם 

נְכוֹנִים אַמְבּוּלַנְסִים בְּפַאֲתֵי הָעִיר 

מַתְאִימִים אֶת עַצְמָם לְמִדַּת הַחוֹלִים, 

אֲבָל יֶשְׁנָם אֲחֵרִים שֶׁכְּבָר מוּבָלִים עַל עֲגָלוֹת 

חֲזָרָה אֶל יַלְדוּתָם 

וְיֵשׁ לְהַסִּיעָם כְּמוֹ פָּעוֹטוֹת. 

// 

בְּכָל אַמְבּוּלַנְס נִשָּׂא אָדָם מְמֻלָּא חֲלוֹמוֹת וּנְשִׁיקוֹת אֲבוּדוֹת, 

הוּא יֶחֱצֶה את מִסְדְּרוֹן הַמְּנוֹרוֹת הַלְּבָנוֹת, 

יַחֲלֹף דֶּרֶךְ כַּנְפֵי דְּלָתוֹת חַשְׁמַלִּיּוֹת 

וְאִם יִתְבָּרֵךְ — יָשׁוּב מִבַּעַד לַכְּנָפַיִם. 

// 

לֹא הַכֹּל תָּלוּי בֶּאֱמֶת בָּרָצוֹן, 

לִפְעָמִים הוּא תָּלוּי עַל בְּלִי־מָה 

בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, 

עַל סְדִינִים מְפַכָּה שְׁאֵרִית הָאוֹר 

עַל קַרְקַע הַנֶּפֶשׁ הַנּוֹטָה לִכְבּוֹת 

קְדוֹשִׁים לְבָנִים מִמַּחְסוֹר 

פּוֹרְחִים עַל הַסַּף, בְּמַחְלָקָה פְּנִימִית ד’ בְּתֵל הַשּׁוֹמֵר, בַּחֲדַר הַחוֹלִים, 

פְּנִימִית מִזֹּאת לֹא תּוּכַל לִמְצֹא, 

מַה שֶּׁקּוֹרֶה בַּחוּץ מְאַבֵּד אֶת תָּקְפּוֹ, 

תָּלוּי בְּדִין הָרוֹפֵא 

וְיֶתֶר שְׁלִיחֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, 

// 

תָּמִיד תּוּכַל לָנוּעַ אָחוֹרָה, 

לְהַבִּיעַ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁקָּרָה 

וְלַחְשֹׁב עַל אִלּוּ, אִלּוּ 

זֹאת שְׁאֵלַת הַחַיִּים: אִלּוּ? 

מתוך מחברת השמש, קשב לשירה 2014) 

/// 

השירה 

הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַקִּינָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַנְּפִילָה
הִשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַקָּלוֹן
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת פַּחַד הַמָּוֶת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַהִסּוּס
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמְּבוּכָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַסְּתִירָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַהֵעָדְרוּת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַשָּׁוְא
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הֶעְדֵּר הַתֹּם
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הָרַעַד
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַגִּמְגּוּם
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַשְּׁתִיקָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אַתְּ הַזְעָפַת הַפָּנִים
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמְּרִידָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הֶעְדֵּר הַגְּבוּלוֹת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַכִּשָּׁלוֹן הַכַּלְכָּלִי
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַפָאטָה מוֹרְגָּנָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת שִׁוְיוֹן הַנֶּפֶשׁ
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמַּחֲלָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַיֵּאוּשׁ
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הָאֵבֶל
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַהִתְחַמְּקוּת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁבֶר
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת כְּסִיסַת הַלֵּב
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּשִׁים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הֶעְדֵּר הַזֶּהוּת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַחֲגִיגָה
טַנְטָלוֹס הוּא הַמְּשׁוֹרֵר הָרִאשׁוֹן. 

(מתוך “פסוקי ירח”, הקבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, דצמבר 1999) 

/// 

עטיפה "מחברת השמש"

ישראל בר כוכב (ברקובסקי), יליד הארץ, גדל והתחנך בגבעתיים. מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים  בפסיכולוגיה.  מפרסם שירה בכתבי-עת ובמוספים ספרותיים של העתונות היומית וכן ביקורות ספרותיות. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא מוזמן בקביעות לכינוסים ספרותיים בארץ ומחוצה לה. הוא מלמד פסיכולוגיה וכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללת סמינר הקיבוצים. זכה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית ב-1980 ובפרס היצירה מטעם ראש הממשלה לשנת תשנ”ו. (מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה) 

*** 

יונתן ברקאי

יונתן ברקאי

גיחות/יונתן ברקאי 

בְּגִיחוֹת קַדַּחְתָּנִיּוֹת מֵעֵבֶר לַיָּם, 

בְּהִתְיַצְּבוּת נִרְגֶּשֶׁת בְּמִשְׂרְדֵי הַנְּסִיעוֹת 

כִּבְמִקְדְּשֵׁי תְּפִלָּה אוֹ בְּבָתֵּי תַּעֲנוּגוֹת, 

בְּפִצּוּחַ בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל מַסֵּכוֹת אָדָם 

מִתּוֹךְ תִּקְוָה לְתַגְמוּל בְּרִגְעֵי חִבָּה, 

לִזְכּוֹת בַּעֲוִית חִיּוּךְ 

מִתּוֹךְ פָּנִים חֲתוּמוֹת – 

אֲנִי מְבַקֵּשׁ דַּרְכֵי מִפְלָט מִן הָאִי הַבּוֹדֵד 

בּוֹ אֲנִי כּוֹתֵב וּמוֹחֵק, 

וְשָׁב וְכ ֹ ותֵב 

אֶת הַפֶּתֶק שֶׁלּאֹ נִכְנָס 

לבַקְַּבוּקּ. 

/// 

Transference /יונתן ברקאי 

הַאֵינְךָ חָדֵל, יְדִידִי אוֹרְפֵיאוּס, 

לִרְדֹּף אוֹתִי בְּמַסְעוֹתֶיךָ? 

/// 

(מתוך באווירה הפסטורלית של בית העלמין, אבן חושן 2014) 

עטיפת באווירה הפסטורלית של בית העלמין"

יונתן ברקאי, ניצול שואה, שחקן, מורה ומשורר נולד ב-1937 בלידה, עיירה בליטא (סמוכה לוילנה). נולד כיונס ברקוביץ’ ומאז התגלגל בשמות וזהויות שונים. ב-1941 עם פלישת הגרמנים נרצח אביו. ב-1942 בהיותו בן חמש ניצל ע”י אמו מהשחיטה הגדולה בגטו. הם שרדו את המלחמה בעזרת תעודות אריות שסופקו להם ע”י הכומר חסיד אומות העולם – ד”ר ויטולד שימצ’קביץ’. ב-1951 בהיותו בן 14 עלה עם אמו לארץ והתגורר איתה ועם אביו החורג בקרית אתא. סיים תואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה. שיחק בתיאטרון “האוהל” ובתיאטרון חיפה והשתתף בתסכיתים בקול ישראל. ברקאי נסע לניו-יורק ללמוד משחק ובימוי אצל אוטה האגן והרברט ברגוף. בשובו ארצה החל בקריירה הפדגוגית שלו. לימד היסטוריה, אזרחות ותיאטרון בבתי ספר תיכוניים בקרית חיים ובקרית ביאליק. החל לכתוב שירה ב-1990 והשתתף בסדנאות שירה של אגי משעול וישראל בר-כוכב. בתיאטרון ובשירה מצא מפלט מסיוטי העבר. שיריו ותרגומיו מפולנית פורסמו באתרים Nrg Ynet ושחרזדה.(מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + ten =