עטיפת הספר “אפשר לקרוא לזה אושר”

מאז ספר שיריה הראשון (שירי מעבר, 1999), משרטטת חני שטרנברג פואטיקה מובחנת ובשלה שאיננה מנסה לעטוף את עצמה בכליל תפארת המליצה, ואף על פי כן היא עמוקה, ערנית, עדכנית, תרבותית, ומצליחה לצייר חיים שאינם מותחים גבולות ומציבים חומות בין האני והאנושי ובין הספרותי והיצירתי.

הספרות העברית של היום איננה סלחנית כלפי מי שאינו נמצא במרכז וטורח לתחזק את תדמיתו וזהותו כיוצר, וזאת אולי הסיבה לכך שעל אף ששטרנברג היא משוררת מוערכת  בקרב מי שהתוודעו לכתיבתה, ועל אף שספריה יצאו בהוצאות מוכרות ומכובדות (“ספרית פועלים” ו”גוונים”), דומה שלא תפסה עדיין את המקום המגיע לה בעולם הספרות.

כגילוי נאות עליי לציין שערכתי את ספר שיריה החדש עריכה סופית וכן את ספר סיפוריה “קפקא ואני” ואני אף שותפה של חני לכתב העת ולהוצאת הספרים “מקף”, אלא שאני עצמי התפלאתי על כך שלא נחשפתי לכתיבתה לפני שפגשתי אותה.

לא מן הנמנע, שהדבר נובע בין היתר, מפאת ריחוקה הגיאוגרפי ובשל חוסר מעורבותה המספקת בחיים הספרותיים באופן סדיר, מה עוד ששיריה הראשונים ראו אור מיד כספר ולא התפרסמו טיפין טיפין בכתבי עת כפי שקורה בדרך כלל.

כעת, משילדיה בגרו, והיא חשה פנוייה יותר לעיסוקיה הספרותיים הכוללים גם כתיבת פרוזה וכתיבה מסאית, כתב העת וההוצאה שאנו שותפים לו, מנסה לתקן במידת מה מצב זה: שני הספרים הראשונים שיצאו בהוצאת מקף הם שלה. ספר הסיפורים הקצרים – “קפקא ואני”, וספר השירה החדש “אפשר לקרוא לזה אושר”.

“אפשר לקרוא לזה אושר”, ספר שיריה השלישי והחמישי בסך הכול עד היום, תופס כמאה שישים עמודים, והוא מורכב למעשה משני חלקים: “מהו בית”, ו”אפשר לקרוא לזה אושר”.

“מהו בית”, מתכתב עם “שירי מעבר”, ובדומה לו  מתעמק בחיי הבית ובחיי הרוח, אולם בניגוד לשני ספרי שיריה הקודמים, הפעם המחברת חשה עצמה משוחררת מן הצורך לנמק או לשכנע לגבי “משוררותה” והספר נפתח במעין הצהרה :

*

רֹב הַזְּמַן אֲנִי בַּבַּיִּת

אֲבָל מְדֻבָּר רַק בְּמַרְאִית עַיִן

כִּי בֵּיתִי הוּא הַכְּתִיבָה

שֶׁפְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת

מוֹתִירָה אוֹתִי

חַסְרַת בַּיִת

(עמ’ 3)

יותר מאשר הצורך לזהות את עצמה כמשוררת תוהה עתה שטרנברג על מקומה בין המשוררים בני תקופתה, וגם בין משוררים ומשוררות שהיו לפניה:

*

מְשׁוֹרְרוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ

הָלְכוּ לְאִבּוּד.

הַאִם מֻכְרָחִים

לָלֶכֶת לְאִבּוּד

כְּדֵי לְשׁוֹרֵר?

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת:

גַּם בַּשִׁירָה

כְּמוֹ בַּחַיִּים

אֲנִי יְתוֹמָה

חַסְרַת אֵם

 

נושא נוסף העובר כחוט השני לאורך הספר הוא הפיוס עם הוריה, ובעיקר עם אמה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר הבא:

שְׂפַת אֵם

הָיְתָה לִי אִמָּא

לְלֹא שְׂפַת אֵם,

כִּי שְׂפַת אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי

הָיְתָה הוּנְגָּרִית,

אֲבָל בָּאָרֶץ צָחֲקוּ,

אָמְרוּ אִיגֶן מִיגֶן

חַפְטֶפְלִיגֶן,

וְגַם אֲנִי צָחַקְתִּי.

אוֹתִי לִמְּדָה

רַק שִׁיר קָטָן אֶחָד

גוֹלוֹמְבּוֹם קִינְטְשֶׁם גֶ’נְגְ’בִירָגוֹם

שֶׁפֵּירוּשוֹ

שׁוֹשָׁנָתִי, יוֹנָתִי,

וְעוֹד מַשֶּׁהוּ

לָאַחֲרוֹנָה חָשַׁבְתִּי

אוּלַי לִלְמֹד הוּנְגָּרִית

כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת גַּם לִי

סוֹף סוֹף

אִמָּא

(עמ’ 6)

כעין המשך לשיר זה נסעה המשוררת לאחרונה לארץ מוצאה של אמה למעין מסע שורשים.
על השלב שבו ילדיה עוזבים את הבית היא כותבת (עמ’ 74) :

*

 

כְּשֶׁהַיְּלָדִים עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת

הַבַּיִת נֶעֱזַב

קוֹרֵס לְתוֹךְ עַצְמוֹ

כְּשֶׁהַיְּלָדִים עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת

גַּם הַבַּיִת עוֹזֵב אֶת הַבַּיִת

עָף פִּתְאוֹם בָּאֲוִיר

מִתְנַדְנֵד

מְבַקֵּשׁ

מָקוֹם חָדָשׁ

לִנְחֹת בּוֹ.

(עמ’ 74)
אך יש שהיא חשה גם  מימד של שחרור וחוזק בתהליך הזה , כפי שהם באים לידי ביטוי בשיר אלבטרוסית (עמ’ 30) :

כְּנָפַיִם עֲנָקִיּוֹת נִפְרָשׂוֹת.

זוֹ לֹא הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה שֶׁל יַלְדוּתִי.

זוֹ אַלְבָּטְרוֹסִית

עִם מַקּוֹר חָזָק

שֶׁסִּיְּמָה לְגַדֵּל גּוֹזָלִים.

עַכְשָׁו הִיא עוֹמֶדֶת לִגְמֹעַ מֶרְחַקִּים,

לְהוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת הַזְּמַן

הַמְּחוֹרָר, הָאָבוּד,

לָשִׁיר לְעֵת עֶרֶב

עִם דַּיָּגִים.

ומי הם אותם דייגים? דומה כי אלה גדולי הספרות האירופאית. כך למשל היא כותבת בשיר מחווה לקפקא, שאף התפרסם עוד לפני צאתו בספר בגיליון הראשון של “מקף”.

 

שיר עידוד ליוסף ק

אַתָּה,

הָעוֹמֵד מְהַסֵּס

מוּל הַשַּׁעַר הַנָּעוּל,

אַל תִּפְחַד.

זֶה לֹא מַנְעוּל אַמִּתִּי.

זֶה מַנְעוּל שֶׁנִּבְרָא מִפְּחָדֶיךָ.

אַתָּה,

הָעוֹמֵד מְהַסֵּס

מוּל הַשַּׁעַר הַנָּעוּל,

הַחְזֵק מַעֲמַד.

הַשּׁוֹמֵר הַמַּפְחִיד עוֹזֵב עוֹד מְעַט,

שָׁב אֶל בֵּיתוֹ בְּתֹם הַמִּשְׁמֶרֶת.

גַּם הוּא מוּדְאָג לִפְעָמִים,

כָּמוֹךָ.

אַתָּה,

הָעוֹמֵד מְהַסֵּס

מוּל הַשַּׁעַר הַנָּעוּל,

זְכֹר:

בְּכִיסְךָ הַמַּפְתֵּחַ

שֶׁבָּרְאָה אַהֲבָתְךָ,

וּמֵאֲחוֹרֵי הַשַּׁעַר

מִשְׂתָּרֵעַ גַּן,

שֶׁבְּשָׁמַיו

מְחַכּוֹת לְשׁוּבְךָ

צִפּוֹרֶיךָ.

אַתָּה,

הָעוֹמֵד מְהַסֵּס

מוּל הַשַּׁעַר הַנָעוּל,

קוּם צְעַד,

כִּי רַק אַתָּה מַכִּיר

אֶת הַלַּחַשׁ

שֶׁיַּפִּיל אֶת הַחוֹמָה.

לעתים בוחרת המשוררת להתחזות לדמויות מן המיתולוגיה כמו אפיגניה ופנדורה (עמ’ 51 – 59) או דמויות מהאגדות כמו כיפה אדומה, והיא עושה חשבון נפש עם החלטותיה ובחירותיה:

כִּפָּה אֲדֻמָּה

לֹא הֵבַנְתְּ כְּלוּם,

כִּפָּה אֲדֻמָּה.

הָיִיתְּ טִפְּשָׁה.

תְּמִימָה.

לֹא יָדַעְת לְחַיֵּךְ,

כְּשֶׁבִּפְנִים הָיִיתְּ עֲצוּבָה.

נִשְׁאַרְת יַלְדָּה.

כְּשֶׁקָּטַפְת פְּרָחִים חָשַׁבְתְּ

אֵיזֶה פְּרָחִים יָפִים,

כְּשֶׁרָאִית עֵצִים מִלְמַלְתְּ

כָּל הַכָּבוֹד לָהֶם

עַל אֵיךְ שֶׁהֵם

מַחֲזִיקִים מַעֲמָד.

וְכָל הַזְּמַן הַזֶּה שַׁרְתְּ.

לֹא רָאִיתְּ

אֶת מַאֲבָקֵי הַשֹּׁרָשִׁים

בִּסְלָעִים, בִּנְחָשִׁים.

לֹא הֵבַנְתְּ

עַל כַּמָּה הַרְבֵּה מִכְשׁוֹלִים

צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עֵץ אֶחָד

כְּדֵי לַגַּעַת בַּשָׁמַיִם.

לֹא הֶאֱמַנְתְּ שֶׁזְּאֵבִים

מְסֻגָּלִים בֶּאֱמֶת לִטְרוֹף,

וְשֶׁיֵּשׁ גַּם זְאֵבוֹת בַּיַּעַר,

עַד שֶׁנִּטְרַפְתְּ.

(עמ’ 77)

בחלק השני של הספר מתפתח הדיאלוג של המשוררת עם הטבע, ורוב השירים חסרי שם, כך שנוצר  דיאלוג מעניין למי שיבחר לקרוא בהם במקביל לספר הסיפורים:

*

כְּשֶׁהַבְּדִידוּת

הוֹפֶכֶת קוֹנְכִיָּה

הַעֶצֶב

סוֹף סוֹף מַגִּיחַ

כְּמוֹ קַרְנַּיִם

שֶׁל חִלָּזוֹן

שֶׁמְּסַמֵּן דֶּרֶךְ

בְּאֶמְצָעוּת הָרֹק

(עמ’ 121)

הפיוס  עם הטבע מאפשר למשוררת לפרוש במידה מסויימת  ממירוץ החיים כמו בשיר הבא (עמ’ 141) :

 

מה לימדה אותי מונטנגרו

לִמְּדָה אוֹתִי כַּמָה טוֹב

לְהַרְפּוֹת מֵהַשִּׁירָה,

לַחְזֹר לַטֶּבַע, לִבְנֵי אָדָם

שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ אֵיךְ לִחְיוֹת בּוֹ.

לִמְּדָה אוֹתִי שֶׁיֵּשׁ רָאשֵׁי הָרִים

מְכֻסֵּי עֲנָנִים

שֶׁנִּתָּן לְהָבִין בְּקַלּוּת

אֵיךְ בְּנֵי אָדָם דִּמְיְנוּ

שֶׁנִּתְּנָה עֲלֵיהֶם תּוֹרָה

כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל זֶה,

אָמַר לִי מִישֶׁהוּ בְּמַהֲלַךְ הַטִּיּוּל,

יוֹתֵר הֶגְיוֹנִי לְהַאֲמִין בְּעֵץ אוֹ בְּנָּהָר

מֵאֲשֶׁר בֶּאֱלֹהִים מֻפְשָׁט

בִּלְתִּי נִרְאֶה וּבִלְתִּי נִשְׁמַע,

וַאֲנִי הִסְכַּמְתִּי מִיָד

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אִבַּדְנוּ בַּדֶרֶךְ

מֵאָז הָיִינוּ קְרוֹבִים

קִרְבַת נֶפֶשׁ

לְעָנָן

לְגֶשֶׁם

לְמַעְיָן

אֲבָל הָיָה גַּם הָיָה

הָעֶרֶב הַהוּא בְּיַלְדוּתִי

שֶׁבּוֹ טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם זָהֲרוּ

כְּחוּטֵי זָהָב

לְאוֹר הַפָּנָס

וַאֲנִי עָמַדְתִּי שָׁם

מֵאֲחוֹרֵי זְגוּגִית הַחַלּוֹן

שֶׁהִתְכַּסְּתָה בְּאֵדֵי נְשִׁימָתִי

כְּדֵי לִרְאוֹת

אולם זכרונות העבר לא תמיד מקלים עליה כמו בשיר בעקבות הזמן האבוד (עמ’ 133)

הַאִם זִכְרוֹנוֹת  מְחַיִּים יוֹתֵר אוֹ מְמִיתִים?

הַאִם הֵם בּוֹרוֹת עֲמֻקִּים, בּוֹלְעָנִיִּים,

אוֹ שֶׁמָא נִּתָּן לְגַלּוֹת בָּהֶם מִמֶּרְחַק הַזְּמַן, כְּמוֹ אֲבֵדָה,

אֶת הַחַיִּים שֶׁמֻּקְדָּם מִדַּי הוּצְרוּ, הֻגְבְּלוּ, נֶחְסְמוּ, הוּמְתוּ?

הַאִם זֹאת אַהֲבָה מְאֻחֶרֶת שֶׁנִּבְרְאָה עִם הַשָּׁנִים

הַמְּשִׁיבָה אוֹתִי הַבֹּקֶר הַזֶּה אֶל רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶׁל הֶעָבָר?

הַבַּיִת אֵינוֹ אֶלָּא אֹהֶל נוֹדֵד,  רֶחֶם מִבֶּטוֹן הַמִּתְנַדְנֶדֶת עַל גַּלֵּי הַיָּם

מעין סיכום של מסע זה נמצא בתפארת הסיום, שגם נתנה את שמה לספר :

אֶפְשָׁר לִקְרֹא לְזֶה אשֶּׁר

כָּךְ, בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת,

בְּעוֹדִי קוֹרֵאת בִּשְׁפִּינוֹזָה

הִגִּיעָה  הַסִּירָה

שֶׁבָּהּ חָתַרְתִּי כָּל הַשָּׁנִים

אֶל הַחוֹף.

צַעַד אַחֲרֵי צַעַד

אֲנִי קָמָה וְנוֹטֶלֶת

אֶת הַחֶבֶל

וְקוֹשֶׁרֶת לַעַמּוּד

כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בַּעֲלֵי הַסִּירוֹת

בַּנָּהָר שֶׁל מוֹנְטֶנֶגְרוֹ,

אֶלָּא שֶׁהַפַּעַם

אֵינֶנִּי לְבַדִּי.

הַפַּעַם הוֹלֵךְ לְצִדִּי

מִמֶּרְחַק הַשָּׁנִים

יָד בְּיָד,

שְׁפִּינוֹזָה,

וּמְסַיֵּעַ לִי

וְלוּ לִרְגָעִים

לְהֵחָלֵץ מֵהַמָּבוֹךְ

וְלַחְזֹר לָעוֹלָם

שֶׁבּוֹ הָאָדָם

הוּא חֵלֶק מֵהַטֶּבַע

כְּלוֹמַר מֵאֱלֹהִים.

אֶפְשָׁר, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

לִקְרֹא לְזֶה אֹשֶּׁר,

אֲנִי אוֹמֶרֶת זֹאת

בִּזְהִירוּת

עמ’ 156 – 157

לשאלתי למה בחרה דווקא בשם הזה לספרה ענתה לי, שכאשר כתבה את השורות ” אֶפְשָׁר, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,/ לִקְרֹא לְזֶה אֹשֶּׁר” נזכרה במילים המסיימות את המסה של קאמי על סיזיפוס שבהן אמר, שלמרות הקשיים שאיתם סיזיפוס מתמודד, עלינו לראות אותו מאושר.

זוהי אמירה אופטימית שאינה מתעלמת מהקשיים לא האישיים ולא החברתיים והפוליטיים שגם אליהם מתייחסת המשוררת בספר, אלא  אמירה מוסרית המחייבת את החיים למרות הכול ועל אף הכול.

שטרנברג היא יוצרת פורה מאוד ויש לקוות שתביא לנו עוד ועוד מן המקום שממנו נוצרו שירים אלה, כמו גם מקטעי הפרוזה שלה וסיפוריה היפים, ושתמשיך לעשות את חייה לאמנות ואת האמנות לחייה.

 

קיראו גם:

 

חני שטרנברג בויקיפדיה 

 חני שטרנברג בלקסיקון העברית החדשה

 

עוד רשימות של חני שטרנברג  ביקום תרבות

 

חני שטרנברג באתר של נילי דגן

/משורר-באור-ראשי/737-חני-שטרנברג

“קפקא ואני” בפייסבוק

 השאלון של חני שטרנברג קורא בספרים

הבלוגים :

יוצאת לאור

 

הבלוג של חני שטרנברג ב”בננות”

חני שטרנברג בפייסבוק 

פרטים:

חני שטרנברג, משוררת סופרת, עורכת ומו”ל של כתב העת והוצאת הספרים “מקף”

ספריה: שירי מעבר (שירה, ספרית פועלים, 1999) עונות (פרוזה, ספרית פועלים, 2000)

עכשיו הזמן לומר אמת (שירה, גוונים, 2009) קפקא ואני (פרוזה, מקף , 2014) אפשר לקרוא לזה אושר

(שירה, מקף, 2014)

הפוסט הקודםביקור חוזר/דיתי רונן – מחזור שירים לרגל יום השואה והגבורה.
הפוסט הבאכְּלִיל הַחֹרֶש (פואמה חיפאית) / יוסי גמזו
על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
חני שטרנברג
נולדה בחיפה להורים יוצאי פולין וטרנסילבניה. בוגרת האקדמיה למוסיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים. מורה לערבית ספרותית, כותבת שירה ופרוזה, ואמנית רב-תחומית. ב-1999 ראה אור ספר שיריה הראשון. בשנת 2005 החלה לכתוב שירה וסיפורים על חפצים אותם הציגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד. בשנת 2012 יזמה את כתב העת הספרותי "מקף", אותו ערכה והוציאה לאור יחד עם יואב איתמר בין השנים 2012–2015. במסגרת כתב העת ראו אור שישה גליונות שבהם פרסמה שירים, תרגומים, מסות, וראיונות. לצד כתב העת פעלה "הוצאת מקף" בה ראה אור ספרה "קפקא ואני".

16 תגובות

  1. מזל שיש כאן גילוי נאות, כך מר איתמר יכול להמשיך לקדם את החברים שלו.

    אחלה אתר חברתי עשיתם פה.

  2. מסית כבר אמרנו ?
    חבר זה במקרה אתה שעומד מאחורי כל הסיכסוכים המטורפים של כתב העת “עמדה” ?
    אתה זה שהולך מאחד לשני ומלכלך מאחורי הגב ואחר כך עומד וצוחק כשהם רבים ומנתקים יחסים ?
    אלה הרי משוגעים למריבות ,הדם עולה להם לראש כשהם שומעים שמשמיצים אותם ואתה יודע את זה.

    אז זה אתה?

  3. מר “נהרי “.
    אולי תסביר לי אחת ולתמיד : מה האובססיה הזאת שלך לסכסך?
    אז נכון שהאנשים שב”עמדה” וב”עכשיו ” אוהבים סיכסוכים , מטורפים על סכסוכים . אוהבים לנתק יחסים עם כל מי וכל מה שרק אפשר בתירוץ הכי קלוש .
    אבל למה אתה אוהב כל כך לספק להם את הגפרורים משל אתה סוחר הסמים שמספק להם את הסם שהם זקוקים לו.
    מה אתה מרוויח מזה יאגו ?

  4. מר אשד,

    אני לא חושב שאני מספק איזה גפרורים למישהו.

    אבל תאמר לי אתה כיצד נראה לך סביר שבקורת ספרות הופכת להיות כלי בידי עורכים, יחצ”נים וחברים של

    כאן יואב איתמר כתב רשימה על ספר שהוא עצמו ערך. מה השלב הבא? שיכתוב רשימה על ספר שהוא עצמו כתב?

    תקרא לזה סכסוכים, אני רואה בזה דיון על מה שנהיה מעולם השירה.

  5. למה אתה מתעסק רק בסכסנות יאגו היקר ?למה זה איכפת לך ? בביצת השירה כולם מכירים את כולם .
    למה אתה לא עוסק בביקורת שירה ? השירה לא טובה בעיניך ? תעיר על זה .לא צריך לעניין אותך אם זאת חברה של העורך. כולם חברים של העורך. חוץ מאלה שהם אויביו.
    פעם עוררת כאן סכסוך יאגו ,גם פעם שנייה ועשית את זה באובססיביות ראויה לציון .עם שמות שונים
    בבירור זאת אובססיה אצלך יאגו .אתה כבר עשית זה בעבר ותמשיך לעשות את זה בעתיד בגלל התירוץ הקלוש ביותר. האנרגיה השלילית שאתה מעורר מעצימה אותך?

  6. נראה לי שהתבלבלת מר אשד.

    שכחת שגם בביצת שירה קטנה, יש אפשרות לסטנדרטים ראויים.

    הרי אתה ושכמותך, הייתם צולבים כל פוליטיקאי שהוא חבר של פוליטיקאי אחר או בעל הון, אבל באומנות החשובה כל כך, לא אכפת לכם. ולמה? כי אתם חלק מהבעיה.

    עוררתי סכסוך? נכון יותר לומר שעוררתי שאלה. השאלה לגבי אומנות ואיכות, או פוליטיקת התרבות.

    אתה, שמנסה להעליב אותי דרך כינויים שיקספיריים, לא מצליח מי יודע מה להעליב, ובעיקר חושף את מה שהאתר הזה הפך להיות: פסאודו-אינטלקט, פסאדה. מועדון חברים שמספרים לעצמם שהם אינטליגנטים.

    אבל למועדון החברים אין כניסה למי שאין לו כרטיס חבר, לא למזרחים, לא לערבים, לא לאחרים.

    למועדון אין כניסה למי שלא מגיב זה לזה באתרים האלה ועושה זה לזה לייק בפייסבוק.

    מועדון, ולא תרבות. מועדון ולא אומנות.

    אחר כך תבקשו תרומות, אחר כך תתבעו תקציבים. על מה? על מועדון החברים שאתה עצמם מודה בקיומו.

    במקום לענות לי כפי שענית, היית יכול לבחור לענות בצורה עניינית. אבל בחרת להפוך את זה לסכסוך אישי. אתה, אבל בעיקר מר יואב איתמר. כנראה כי זה מה שאתם יודעים – חנופה מצד אחד, קטטות מהצד השני.

  7. לירון נהרי שמימיו עכורים,

    א. איזה הון גדול, אתה חושב שעושים האנשים שכותבים פה? כמדומני איש לא מקבל שכר, ועל כן יש להם זכות לכתוב באתר את מה שטוב להם, כל עוד זה תרבותי, ולראייה אפשר לראות איך יובל גלעד מפרסם גם הוא על כתבי העת שהוןא משתתף בהם, וממחזר כתבות שכתב לכתבי עת אחרים, אבל לו משום מה, מותר, וממנו אין בקשה לסטנדרטים.

    ב.כשצריך לעשות מדור שמתעדכן כל שבוע, מאיפה תביא חומרים אם לא מהחברים שלך? באפס תקציב הוא צריך ללכת לאנשים שהוא לא סובל רק בשביל שירון נהרי האפס לא יפתח עליו פה?

    ג.אתה עדיין לא ענית לשאלה למה אתה חושב שהאתר הזה מועדון חברים סגור – שלחת טקסט ונענית בשלילה? מה האינטרס שלך מר נהרי, זאת השאלה האמיתית פה.

    ד.שאלת כבר שלושים פעם למה הביקורות לא ביקורתיות ונענית שאלה לא ביקורות אלא רשימות – אם אדם רוצה ויכול ויש לו תובנות על עצמו למה שלא יכתוב על עצמו?

    ה.יואב איתמר כבר אמר לך שלא יענה לך, למה אתה ממשיך להטריל?

  8. יאגו ,אתה מוזמן לאמר משהו לגבי שירים .יש לך מה לאמר על שירים ?

  9. לתוהה: לא כותב כאן כדי שיענה לי יואב איתמר, חיי שלמים גם בלי זה.

    אני כותב כאן כי היומרות לאתר תרבות ישראלי, לא עומדות מול מציאות שבה האתר הזה משרת קבוצת חברים. ממש כמו הרשימה הזו.

    מה האינטרסים שלי? מה זה משנה. אם היו עונים לי בצורה ראויה במקום כל התשובות האישיות ומתחת לחגורה, כולל יואב איתמר שהתייחס גם אל מקקום עבודתי משום מה, כל הדיון הזה היה נראה חרת ודעתי על האתר הזה היתה אחרת.

    ואם יואב איתמר כל כך זקוק לחומרים שהוא מוצא אותם רק אצל חבריו, הבעיה אצלו. פעם אחרונה שבדקתי יוצאים בישראל כמה מאות ספרי שירה בשנה. בטוח כמה מהם טובים.

    לגבי השירים – חסרי מוזיקה, חסרי חידוש וחסרי אמירה. עוד כמה שירים על כמה מיוחד לכתוב שירים, כמה קשה כשההורים עלו מאיפשהו ואמירה פסאודו אינטלקטואלית על שפינוזה, כדי להראות שהיא קראה אותו. האמת, אם קראה, למה היא לא מתייחסת לזה בשיר?

    בקיצור, רמת השירים לא מצדיקה רשימה. החברות האישית כנראה כן.

  10. וכשאני כותב שהיא לא מתייחסת לכך שקראה בשיר, אני מתכוון שהיא לא מתייחסת לתכנים של שפינוזה, לתרוה שלו. למה לא מתייחסת? כהנראה כי כתבה שקראה את שפינוזה רק כדי להגיד לנו שקראה אותו.

    לא מרשים במיוחד.

  11. ועוד דבר. יואב איתמר מציין איזה הרהור על למה היא לא התקבלה כמשוררת. אם לו מותר לבקר את סצינת השירה, כאן ובעוד מקומות. תאמינו לי שגם לי מותר,. וגם, מותר לי לבקר אותו.

    יאגו!

  12. חבר יאגו ,מספיק שתתייחס לשירים עצמם.
    אתה אומר “”גבי השירים – חסרי מוזיקה, חסרי חידוש וחסרי אמירה. עוד כמה שירים על כמה מיוחד לכתוב שירים, ”
    מה בעיניך זה חידוש ? מה זה בעיניך אמירה ?
    רק להפריח סיסמאות כמו “חסרי חידוש ואמירה ” לא מספיק.
    פרט ונמק.

  13. אגב כתיבת שירים על כתיבת שירים זה ז’אנר שלם שנקרא “ארס פואטיקה” וקיים מימי קדם. ויש בז’אנר זה עניין רב מאחר שהמשורר הוא סוג של בורא עולמות ובזה תמיד יש עניין.

  14. יאגו, ואיזה חידוש ואמירה יש בשיריו של יובל גלעד שאתה עפר לרגליו?

  15. שמע, יאגו, תוהה, מי שלא תהיה, באמת נקלט שאתה מנסה לסכסך, כפי שעורך האתר, שמשקיע מזמנו ומרצו כבר שנים למען התרבות העברית, אמר. לא תמצא כאן כל עזרא (הטעות במכוון) למצוקותיך.

Comments are closed.