בר צוזמן
ערב פואטי צרוף מס’ 1.
בצוזאמן בר, ת”א, 22.12.2013
מאת חגית בת אליעזר
תמונות באדיבות צביה פרידמן
איך אני יודעת שהיה טוב? כעבור שבוע כמהה לערב הפואטי הצרוף ההוא, רוצה לחזור לבר האפלולי : לשירים ששמעתי, לאנשים שראיתי, לאלה שאיתם חוויתי.
ענת חנה לזרע. צילם גדי דגון
המשוררת ענת חנה לזרע, שפרסמה לאחרונה ספר שירים ‘בעד הפרצה שבאויר‘ בהוצאת ‘ספרי עתון77’ שזכה לאהדת הביקורת, היא לא רק כותבת שירים אלא גם קוראת שירי משוררים ומפרסמת כאן, במדור שירה של ‘יקום תרבות’ רשימות ביקורת רגישות ומעמיקות על ספרי השירים. כמו כן ענת מלקטת ורושמת אנתולוגיות מתוך ספרי המשוררים האהובים עליה ומפרסמת אותן בבמות אינטרנטיות דוגמת ‘קורא בספרים’ – הבלוג של ירין כץ ו-‘חיה רעה‘ – מדור השירה של ‘מגפון’ – עיתון ישראלי עצמאי ובכך היא נותנת עוד במה למשוררים ומקדמת אותם.
עתה ענת פותחת בסדרת אירועים ב’צוזאמן‘ – בר מוסיקלי- בהם היא מזמינה את משוררי האנתולוגיות לקרוא את שיריהם בפני קהל. בתוכנית של הערב הראשון היו משתתפי 2 אנתולוגיות ‘שיח אל על אהבה‘ – עם שירי 7 משוררים: שולמית אפפל, גל קוסטוריצה, גיורא פישר,שחר-מריו מרדכי, ריקי דסקל, ענת לויט, יובל גלעד ו- ‘בת שחוק’ – עם 5 משוררים, אשר מתוכם נכחו רק שתים: אילה בן לולו וחגית גרוסמן. המשוררים שי אריה מזרחי, חן ישראל קלימן וענת קוריאל נעדרו – כל אחד מסיבה אחרת.
הערב היה לא רק פואטי אלא גם חברתי. בחסות החשיכה והריחוק מהבמה בזכות המבנה המוארך של הבר התנהלו שיחות מלוחששות בין הנוכחים שבאו לא רק לשמוע שירים אלא גם להתרועע כדברי אחד המכרים שלי. ראיתי בעיני רוחי תלמידי תיכון מסתודדים בשולחנות האחרונים – רחוקים מהלוח ומעיני המורה. חבל שקרעי השיחות הגיעו לאוזני המשוררים הקוראים והפריעו להם. את מבנה האכסניה לא נשנה אך כדי להגביר את הקשב אפשר להפר את החשכה – לקיים את האירועים באור מלא. הדבר יאיר למשוררים הקוראים שהתקשו לראות בתאורה החלקית וגם ירתק את תשומת לב הנוכחים למתרחש על הבמה והשירים יראו אור!
עכשיו על ההנחיה של ענת – ביקורת בונה ויש לשם-מה לבנות: יהיו עוד אירועים בסדרה – ערב פואטי צרוף מס’ 2 מתוכנן ל- 22.2.
ענת פרסמה את האנתולוגיות, יזמה את הערב הזה, ארגנה את המקום, הביאה את המשוררים והקהל – עשייה רבה ומבורכת, אבל במהלך האירוע בתור המנחה הייתה לה נוכחות רבה מדי – זמן במה ארוך שלא לצורך. מבחינה מספרית: ענת קראה 7+5 = 12 שירי משוררים ועוד קטעי קישור, כשכל משורר קרא לא יותר מ- 4 שיריו. שתי אנתולוגיות – זה יותר מדי לערב אחד ואני שמחה לציין שהאירוע הבא ייבנה סביב אנתולוגיה אחת ובה 6 משוררים בלבד.
הקריאה של ענת נעימה, ברורה, מדויקת, אבל לא משתנה משיר לשיר, ממשורר למשורר. אני יכולה להבין תחושת אי נחת מסוימת של משורר בשומעו קריאת שירו שלא בצורה שהתכוון, ובוודאי הדבר נכון עבור משורר שהוא אמן קריאת שיריו – פרפורמר בזכות עצמו. אחרי ששמעתי את נועם פרתום קוראת את שיריה כשהיא במיטבה אני לא ממליצה למישהו אחר להיתפס בקריאה בקול של שיריה שנדונה להיות לא יותר מעלובה. שתי האנתולוגיות שענת ליקטה ורשמה פורסמו בבמות רשת חשובות ונקראו. באירוע שמארח את המשוררים עצמם, מוטב שענת תקרא מהאנתולוגיה את שיריהם של המשוררים שאינם בין הנוכחים.
באירועי שירה על המנחה להצניע את נוכחותו אך להיות ער למתרחש ונכון להחזיר בדחיפה קלה את העגלה עמוסת אגו משוררים למסלולה.
יש שירים שיפים לקריאה בחדרי-חדרים: בחדר מיטות או על ספת פסיכולוג וגם במינון נמוך – כמעט הומיאופטי, כי שיר הוא חומר מרוכז.
בערב שירה פומבי, משמיעה – קולטים חלק ובאופן אישי: את מה שמוצא את הנתיב אל הלב. אביא כאן את השירים שהרשימו אותי ביופי והחידוש שבהם. למעוניינים – קיימת הקלטת שמע של כל הערב וניתן לפנות לבעלי ‘צוזאמן’ או לענת חנה לזרע על מנת לקבלה. את הערב ליווה המוסיקאי אלברט סופר בנגינת גיטרה ובשירה.
הראשונה – שולמית אפפל. היא קוראת מתוך ספר שיריה ‘פחות מאמת אין טעם לכתוב‘, הוצאת ספרא, 2012. שולמית עושה רושם אדיר גם בתוכן שיריה וגם באופן קריאתה. במיוחד מרשימים סופי השירים. הם ממש punch.
תשפטו בעצמיכם:
קוראים לי Apfel
קוֹרְאִים לִי Apfel כְּמוֹ לְרֹאשׁ הַתְּנוּעָה הַנֵּאוֹ-נָאצִית בְּסַקְסוֹנְיָה
נָזְפוּ בִּי פַּעַם בְּפֻמְבֵּי שֶׁלֹּא עִבְרַתִּי אֶת הַשֵּׁם
אָבִי הָיָה פּוֹלָנִי אִמִּי נוֹלְדָה בְּרוֹמַנְיָה סָבָתִי בְּרוּסְיָה
עַכְשָׁו אוּקְרָאִינָה
נוֹלַדְתִּי בְּקַפְרִיסִין בַּעְלִי הָיָה סְפָרַדִּי
שְׁנֵי הַסַּבִּים שֶׁלִּי הָיוּ קוֹמוּנִיסְטִים בִּצְעִירוּתָם
אֲהוּבִי הָיָה מֵעִמָּנוּאֵל
אִם הוּא הָיָה נִשְׁאָר שָׁם
בְּנוֹתָיו לֹא הָיוּ מִתְקַבְּלוֹת לְ”בֵית יַעֲקֹב”
יְהוּדִיָה לֹא צְרִיכָה לַחְשֹׁב עַל סֶקְס כְּדֵי לְקַבֵּל כְּאֵב רֹאשׁ
סלט
הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַכִּיר בַּסִּימָנִים.
הַשַּׁעֲוָנִית. הֶחָלוּק שֶׁלָּהּ
הַמַּבָּט הָרָדוּף שֶׁל אָבִיו
הַטַּעַם הַקָּפוּא שֶׁל הָרָהִיטִים
הָאֹרֶז בַּמִּלְחִיָּה
בְּעִקָּר הָאֹכֶל
בָּצָל שֶׁהִפְרִישׁ מִיצִים בַּסָּלָט
מְלָפְפוֹן שֶׁהִתְחַמְצֵן מֵחָצִיל
עַגְבָנִיָּה שֶׁקָּרְסָה
הָיִיתִי צְרִיכָה לָצֵאת מִשָּׁם מִיָּד
וְלֹא לְהִשָּׁאֵר לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ יְלָדִים
מה שנפלא
מַה שֶּׁנִּפְלָא בַּכְּתִיבָה
שֶׁהַחַיִּים הֵם הַגָּדֵר מִמּוּל
וְהַחַלּוֹן בַּחֶדֶר
וְגַּם הָעֵץ
וְאַתְּ מַחְלִיטָה עַל הַמֶּרְחָק
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַעָבָר
הוּא הָיָה מְחֻרְבָּן
אֲבָל הֶאֱמַנְתִּי בַּעֲתִיד
גל קוסטוריצה הוציאה בעבר 2 ספרי פרוזה ולאחרונה – ספר שירים “מהגרת“, אך גם בו קטע שירה בפרוזה:
1 בינואר, רטרוספקטיבה
יש שני לבקנים שדומים זה לזה. אני מכירה אחד, מנגן בתופים מקצבים של ג’ז לטיני. שמענו אותו במרתף בחיפה כשחגגנו את השנה החדשה 2009 או 2010.
למרגלות הגנים הבהאיים התעטפתי בשכמיית כבשים אפרפרה, מתנה ממוסקבה. השקתי לחיינו קברנה זול במחיר מופקע, מנותקת מזמן, מאופנה, שיכורה בשרשור האורות הצבעוניים המשתלשלים רפויים מעץ לעץ.
התעוררנו מוקדם אל הים. נקי מקצף עד קו רקיע הוא היה טפט הבוקר מהקומה השתים-עשרה. אהבת אותו, צילמת אותי – פרונט-קיק, סייד-קיק – אגרופי קמוצים למצלמת הנייד, רצה בדרך הים בגוזיית נערות, מבריאה ברוח 1 בינואר.
יש שני לבקנים שדומים זה לזה, אמרתי לך במרתף כששמענו את הלהקה מנגנת ג’ז לטיני. המתופף היה הלב, הזמר – לעתים על המרכז להבין שהוא שוליים. שתינו תה ויסוצקי עם רום מקומי ובייגלה אוסם, ובמונית יחידה שחלפה שם הגענו בחצות לקומה השתים-עשרה.
לחיפה לא חזרנו מאז. סידרנו אלבום, תמונות – שכמיית כבשים, סייד-קיק וגוזייה – אורך-רוחב – ושערך, כהה מהריצה בדרך הים, מתנופף ארוך מתמיד ברוח 1 בינואר 2009. או 2010.
ב-6 בינואר, ביום הולדתה, גל חגגה גם את השקת ספרה “מהגרת” במופע מרהיב שכלל קטעי מוסיקה, מחול וברכות לבביות של מיטב המשוררים: טל ניצן, חיים נגיד, רן יגיל, ענת חנה לזרע, צדוק עלון, אילה בן לולו ועוד.
נראה לי שהמהגרת מתמקמת : בעיר, באהבה ובשירה
ואז שחר-מריו מרדכי בשני שירים עוצמתיים מתוך ‘מי בעניין שלנו‘, עם עובד, 2013.
ובמיוחד:
אנשים. כְּשֶׁהֵם לְיָדִי אֲנִי אָצוּר כְּמוֹ שֶׁמֶן בְּזַיִת. הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר. מִפְּנֵיהֶם דָּרוּשׁ לִי מָקוֹם לִקְרֹא לוֹ בַּיִת. רָצוּי עִם אָח. שֶׁיִּבְעַר. וְיִבְעַר. וּנְחוּצָה גַּם דֶּרֶךְ פְּתוּחָה וּרְחָבָה. וְאַהֲבָה – לְשֵׁם מָה הִיא נְחוּצָה לִי, וּלְשֵׁם מָה נְחוּצִים לִי אֲנָשִׁים אוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד, מֵאַיִן הֵם צָצִים לִי בְּיַחַד, אוֹ אֲפִלּוּ לְבַד? אֲנִי אוֹמֵר: לֹא לְהִתְפַּתּוֹת לְחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם. תָּמִיד לִהְיוֹת דָּרוּךְ. תָּמִיד זָהִיר לְיָדָם. לֹא יַזִּיק – בַּמִּנּוּן הַנָּכוֹן – לִהְיוֹת גַּם חָרֵד. צְעָדִים פּוֹסְעִים אֶל הָרַגְלַיִם בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת לַיָּדַיִם בִּלְעָדַי. וּמַצְפְּנִים שְׁתוּלִים בַּפְּעָלִים: נִפְגַּשְׁנוּ. מִתְוַדְּעִים. נִפָּרֵד.
מֵהַתְחָלָה. אֵינִי אָצוּר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר. הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ תָּכְנִית בְּרִיחָה בְּאָסִיר. אֵין לִי בַּיִת עִם אָח שֶׁיִּבְעַר וְהַדֶּרֶךְ לֹא פְּתוּחָה. לְהַחְסִיר נוֹכְחוּת זֶה לִהְיוֹת יוֹתֵר. מִפְּנֵיהֶם נְשׂוּאוֹת הָעֵינַיִם לָאֲדָמָה, הַמַּבָּט חוֹתֵר לַצְּדָדִים. לַהֲקוֹת עֲנָנִים מִשְׁתּוֹקְקוֹת מַטָּה. לְטַשְׁטֵשׁ סִימָנֵי דֶּרֶךְ הַבַּיְתָה. לְכַסּוֹת בְּעָלִים. לִהְיוֹת נְתִיבֵי מַיִם בֵּין הָרִים תְּלוּלִים. מָה צָרִיךְ הָהָר קִרְבַת הָרִים, לְשֵׁם מָה זָקוּק הַפְיוֹרְד לִפְיוֹרְדִים אֲחֵרִים, הַבְּרוֹשׁ – לְעוֹד בְּרוֹשִׁים? וּמָה אֲנָשִׁים.
לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. עָלַי לָקוּם, לָלֶכֶת, לַעֲזֹב. לְהָדִיחַ כֵּלִים נְגוּעִים בִּידֵי זָרִים בַּבַּיִת. לְטַאטֵא עִקְּבוֹת פּוֹלְשִׁים, לְנַעֵר רֵיחָם מִכָּרִים וּכְסָתוֹת. לְסַלֵּק לֹא קְרוּאִים. לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. הָרַמְזוֹרִים מוּבָנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. פִּקּוּדֵי מַעֲלִיּוֹת נַעֲנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. מַכְשִׁירֵי חַשְׁמַל בֵּיתִיִּים מִתְכַּוְּנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. אֲנָשִׁים לֹא לִי וְאֵינִי לָהֶם.
וְכָל הַשִּׁגָּיוֹן שֶׁל מַהַלְכֵיהֶם רַע מִנְּעוּרָיו. וְרַב לִי מֵהֶם. מָה לָהֶם לְעַרְסֵל אוֹתִי, לְהִתְכַּרְבֵּל בִּי, לִדְרֹשׁ עָלַי חָסוּת, לְהַזְמִין אֶצְלִי מַחֲסֶה? כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה מַתְחִילָה בַּסָּלוֹן, בְּקִרְבָתָם אֲנִי זָקוּק תָּמִיד
לְדֶלֶת אוֹ חַלּוֹן. וְלִהְיוֹת מְלֻטָּף בִּידֵי עֵצִים וְהָאָרֶץ וּצְבָא הַשָּׁמַיִם. הִנֵּה פּוֹסְעִים צְעָדַי בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת אֶל יָדַי בִּלְעָדַי. וְעַכְשָׁו לָרוּץ. לֶאֱטֹם אָזְנַיִם לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מִתְלַחְשְׁשִׁים מְשַׁגְּרִים צַוָּארָם כְּלַהַק בְּרוֹשִׁים. גּוֹזְלִים לִי אִוְשָׁה מֵאֵשׁ, קוֹלוֹת תַּנִּים מִלַּיְלָה. הַפֶּה מֵנִיעַ אֶת שְׂפָתַי חֲרִישִׁית, וְרוֹעֵשׁ כְּמִנְיָן. עֲנָנִים מַמְטִירִים דַּעְתָּם מִלְמַעְלָה וְעַל גַּג הַבִּנְיָן… אוּלַי אֲטַפֵּס אֲבָל אֲנִי לֹא אֶשָּׁבֵר. לֹא אֶשָּׁבֵר? יֵשׁ לְהָגִיף הַחַלּוֹן. לִנְעֹל הַדֶּלֶת. כִּי הַבַּיִת חוֹרֵק, וּמַעֲרֶכֶת הַחִמּוּם כּוֹשֶׁלֶת. לְמַעַן מִי אֲנִי מִתְגַּלֵּחַ? לְמַעַן מִי מוֹסִיף לַנָּזִיד קְצָת מֶלַח? אֲנִי אוֹמֵר: לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. זוֹ אַשְׁלָיָה: גַּם אִם דִּמְעָה לֹא זוֹלֶגֶת לַנָּזִיד אוֹ דָּם לֹא נִקְרָשׁ עַל הַלֶּחִי אֲנִי הוֹלֵךְ מֵעֶצֶב אֶל בֶּכִי. מֵסִיר אֶת רֹאשִׁי מֵעַל כְּתֵפַי. מוֹסֵר אֶת זְרוֹעוֹתַי לָרוּחַ. מוֹתִיר אֶת רַגְלַי עַל הַשְּׁבִיל
וְהוֹלֵךְ
קריאתו האמנותית של שחר מחדדת את עוקצו של האבסורד שבהשמעת שיר אכזבה והימנעות מאנשים בפני קהל. השיר כל כך טעון משמעות, יופי ועולו של הגוף המתפרק שבעקבות חשיפתי הראשונה אליו כאן, בקולו של המשורר יבואו קריאותי החוזרות הדמומות והמתפעלות.
יובל גלעד– ידידי הטוב- תופס את מקומו ליד המיקרופון. אני מכירה את קריאתו- שמעתי אותו להנאתי בהשקת “מקף 4“. השירים שלו מרחיקים לארצות אחרות ויש בהם יחס של חמלה עדינה לזולת. שיריו, קריאתו וקולו – משיאי האירוע הזה.
שֶׁלֶג נוֹפֵל עַל גֶּרְמַנְיָה
יוֹרֵד אִטִּי וְיָפֶה
מְנַסֶּה לְהַלְבִּין רֹעַ
כְּפִי שֶׁיֹּפִי תָּמִיד עוֹשֶׂה
בִּכְפָר קָטָן וְצִיּוּרִי
מָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּאן
בְּלַיְלָה קַר כְּפַעֲמוֹן
עַל סַפְסָל יָחִיד
מוּל הָרֵי אַלְפִּים
כַּמָּה יֹפִי פִּזֵּר כָּאן הַבּוֹרֵא
אֲבָל הַיֹּפִי מַסְרִיחַ
כְּמוֹ גֶּלְלֵי פָּרוֹת
רוֹעוֹת כָּאן כָּל הַיּוֹם
בְּמֶרְחֲבֵי בָּוַרְיָה
כִּי הוּא מְקַשֵּׁט
כְּנֵסִיּוֹת אִינְקְוִיזִיצְיָה
אֲפִלּוּ בָּאךְ הָאֱלֹהִי
רָקַד לִצְלִילֵי כְּנֵסִיָּה
כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס יָפֶה
הָרֹעַ אֵינֶנּוּ עֲנָק
הוּא חַי חֲרִישִׁי וְזָעִיר
בְּשִׁגְרָה שֶׁל פָּרוֹת
בְּחַיֵּי מִשְׁפָּחָה נִנּוֹחָה
עַד שֶׁפּוֹרֵץ פִּתְאֹם
כִּפְרָחִים בַּשָּׂדֶה הַנּוֹרָא
שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים
*
לאורך כל אירופה
עצים מחשיכים אגמים
בצלליהם הזוממים
ברווזים מתכרבלים בעצמם
כילדים שהוריהם רבים
אירופה היא יופי חולה
יערות על יערות חסרי רוך
מיליוני עצים רזים מזכירים
מה שאסור לחשוב עליו
אם לא רוצים לטבוע בצער
בשעת נסיעה ברכבת
יערות חולפים קרים
רק מגבירים זרות באירופה
בחודש מאי היפה
ברווזים מבועתים שטים
באגמים יפים שקטים
לא מבינים צערם
ביערות שספגו רוע אנושי
לחשכת ענפיהם
*
במינכן
במלון זול
בו בוגדים בבני זוג
או מתאבדים
מצאת מוצרט
ברדיו-שעון
מחרחר
יופי נגד בדידות
כפי שהיה תמיד
כל חייך
לא רק אני התמוגגתי מהופעתו של יובל: כשהוא חזר למקום ישיבתו בקהל צצה משום מקום מחורונת לא מוכרת שכמסתבר הייתה כל הזמן בינינו בלתי מורגשת עם מחברת ענק בידיה בה היא תיעדה את מהלך האירוע בכתב יד אחיד ויפה כשל תלמידת תיכון חרוצה. לכבוד שיריו של יובל היא יצאה מאלמוניותה, פנתה בדברים אל יובל ואז קנתה את ספר שיריו השני “בית הקברות לשירים“.
אילה בן לולו הייתה לפני השקת ספר שיריה “ילדות מקוצרת“, הוצאת פרדס,2013, שהתקיימה ב-4.1.2014 בסלונה בר בתל אביב. היא קראה מתוך הספר בהתרגשות יפה של ראשוניות:
הִיא כּוֹתֶבֶת
הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירָה כְּמוֹ
צַלָּף שֶׁמְּכַוֵּן לַמַּטָּרָה.
זִכְרִי: הֵם לא שָׁוִים כְּלוּם
כְּשֶׁהֵם מֵתִים. אַתְּ צְרִיכָה אוֹתָם חַיִּים.
כְּדֵי שֶׁתִּכְתְּבִי אוֹתָם.
פְּגִיעוֹת יְשִׁירוֹת,
אֵיבָרִים כְּרוּתִים, זוֹהֲרִים
עַל הַדָּף
וְ הַדָּם, הוֹ הַדָּם
הַמָּתוֹק, הַדָּבִיק,
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לַמִּלִּים לְהִפָּרֵד
גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר
גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר חַיָּה בְּתוֹךְ עָנָן שָׁחֹר,
הוּא מַקִּיף אוֹתָהּ מִכָּל עֲבָרֶיהָ
לִפְעָמִים הִיא מַצְלִיחָה לְהוֹצִיא קָצֶה שֶׁל אֶצְבַּע,
וְאָז זֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ חוֹלֵף בַּחוּץ הֶבְזֵק שֶׁל אוֹר,
אוֹ שֶׁפַּרְפַּר לָבָן מִתְעוֹפֵף קָרוֹב מְאוֹד לְעֵינֶיהָ.
בַּהַתְחָלָה גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר לֹא הֵבִינָה.
הִיא חָשְׁבָה שֶׁמַּשֶּׁהוּ הִתְקַלְקֵל בַּחַשְׁמַל
אוֹ שֶׁאוּלַי הִשְׁתַּנָּה מֶזֶג הָאֲוִיר.
אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁעוֹת
הִיא הִתְרַגְּלָה לַחֹשֶׁךְ
הִיא אֲפִלּוּ לֹא מְאַמֶּצֶת אֶת הָעֵינַיִם.
גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר מַצְלִיחָה
לְנַהֵל חַיִּים נוֹרְמָלִים.
הִיא עוֹשֶׂה קְנִיּוֹת בַּסּוּפֶּר
נוֹסַעַת לַיָּם בְּשַׁבָּת.
בַּחֹרֶף הֶעָנָן עוֹטֵף אֶת גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר
כְּמוֹ פּוּךְ אֲוָזִים.
אֲבָל אֵיךְ מִתְחַבְּקִים עִם מִישֶׁהוּ אַחֵר?
אֲנָשִׁים עוֹבְרִים לְיַד גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר
וְהֶעָנָן הַשָּׁחֹר נוֹגֵעַ בָּהֶם.
הֵם לֹא מַרְגִּישִׁים שֶׁהָיָה שָׁם מִישֶׁהוּ,
מַשַּׁב רוּחַ חוֹלֵף עַל גּוּפָם.
גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר נִסְּתָה כַּמָּה פְּעָמִים לִבְרֹחַ,
לָרוּץ מַהֵר וּלְהַשְׁאִיר אֶת הֶעָנָן מֵאָחוֹר.
הִיא רָצָה,
פָּנֶיהָ וְגוּפָה נָגְעוּ בָּעוֹלָם,
וְהֶעָנָן הַשָּׁחֹר הִתְקַפֵּל לְאָחוֹר
כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שֶׁל מַלְאָךְ.
ישהו צריך להיות האחרון והפעם זאת חגית גרוסמן. ההמתנה ארוכה ומתישה, אך הופעתה הייחודית של חגית נחרטה בזיכרון. תחילה היא השמיעה את השיר לנרקומנית – בעל פה כששפת גופה אומרת ייסורים. השיר מעובד לצורת קליפ וניתן לצפות בו ב- YOUTUBE :
http://www.youtube.com/watch?v=n2u6Mx5aENM
אותי הרשים שיר אהבה פרחחי בגוף ראשון בו היא פונה לאהוב-לבה ומתארת את עצמה בתור “אחותך הרעה אמך החורגת בתך הסוררת”. – שורה שממשיכה להדהד בראשי.
אסיים בנימה אישית : אני יוצאת מגדרי מרוב תודה לערב הזה ולענת חנה לזרע – מלאכית השירה שיזמה והנחתה אותו כי על אחד הנוכחים – אותו ראיתי לא לראשונה – הסתכלתי אחרת: בצורה אישית-קשובה וזה
עורר מתרדמתה איזו פקעת של צמח רב שנתי, הפיח בה רוח אביב והיא מצמיחה לי גבעולי מחשבות שבשיאם נפתחים פרחי שירים.
חגית בת-אליעזר, 11.1.2014
מענין,מענין ,מענין .
נשמע מרתק. יש אנשים שחייהם שירה וזה יפה. תודה חגית על הדיווח
השירים יפים, מרגשים, נוגעים בדברים חשובים, לא בזוטות… ניכר שחגית ממייחסת אליהם בתשומת לב ובאהבה.
תודה גם לענת על היוזמה, הבחירה וההפקה של הערב. וכמובן, תודה למשוררים הנפלאים. את הערב השני לא אפספס!
חגית היקרה, סקירתך מעמיקה ורצינית. נראה שאת משקיעה בה הרבה. אכן בערבים ספרותיימסוימים, אם לכתוב כדוד אבידן בהלחם מילים, תמיד יש מקום לשיפורימשמעותיים. יפה סקרת את המשוררים ושיריהם. אפשר לומר שאת המשוררת בשטח האמיתית. תענוג. רן יגיל
רשימה יפה ורגישה חגית היטבת לכתוב ולבחור ובהצלחה לענת היקרה במפעלה הפואטי הצרוף. עוררת בי חשק רב לנכוח בארועיה
לחגית תמיד הברכות מגיעות
עם התיק על גבה ורכבות משלה
מגיע לקצות ארצות השירה
יפה כתבה ויפה הביאה
ואני מסכים עם רן שאפשר להכתירה כמשוררת השטח האמיתית
אני מקווה שענת תאמץ כמה מההערות החשובות של חגית
אני גם לא בעד חושך
הייתי מוסיף עוד הערה
מוטב שהשירים יוקרנו על מסך
הבנתי שהמוזיקה הייתה רק כליווי
תמיד טוב לשלב שירים מולחנים
אבל ברור שזה כבר עניין של טעם
בכל מקרה
כן ירבו אירועי השירה בארצנו!
מרקע של חברות פסיבית עם חנה לזרע, הגעתי מנתניה.
כל כך לא הייתי בעניין של להגיע מרחוק יחסית להרגליי, יחסית למקום לא ידוע,
לכלום בו לא מוכר, לרבות אנשים כלשהם.
הגעתי בנטו אל המילים, הייתי סקפטי אם אגיע אליהן, או אם משו מהן תיגענה.
והיו בינהם שנגעו
זוכר כי מאוד נהניתי. באתי סקפטי בתחושת למה אני עושה זאת?
יגעתי
מצאתי
והאמנתי
חגית, חשתי כאילו הייתי באירוע על הטוב ועל הפחות טוב שהיה בו. אשמח למצוא ולקרוא את רשימותייך על שירה בבמות נוספות. הייתי פעמים במקום הזה המכונה צוזאמן בערבי שירה. המקום רחוק מלהיות במה ראויה לשירה.