‎מעין\ מערבון\ החדש והרע Maayan Magazine‎

יובל גלעד

כמעין הזורם

מאת יובל גלעד

על ‘מעין’ 9, חורף 2013-2014, כתב עת לשירה, ספרות ורעיונות.

עורכים: רועי צ’יקי ארד ויהושוע סיימון

כתב העת של המשורר, העורך והעיתונאי רועי צ’יקי ארד זכה לחשיפה גדולה יותר מאשר מרבית כתבי העת הפועלים כיום, אבל גם גורלו, כשאר כתבי העת, הינו לפעול כמעט בהעדר עניין ציבורי, תוך הפצה רק בחנויות פרטיות (מתוך בחירה? כך כותב העורך) וכמעט בהעדר התייחסות ביקורתית תקשורתית. וחבל.

רבות נכתב פה ושם על תפיסת העולם של צ’יקי, של שירה כפעולה, כאגרוף מחאה נגד דיר חזירים קפיטליסטי שקרוי מדינת ישראל, כמו גם הזדהות עם מצבם של ערביי ישראל ופלשתינאים. אבל בעיקרו של דבר זוהי תפיסת שירה כפופ, משהו קליל ואקטיביסטי. יש לגישה זו יתרונות וחסרונות: היתרונות – זוהי שירה נגישה יותר מאשר שירה “אליטיסטית”, החיסרון – הרבה פעמים השירים גולשים לעיתונאות או שטיקים, גימיקים ודאחקות. ובכל זאת, הגיליונות מנסים ומצליחים חלקית לשקף את רוח התקופה, המטומטמת למדי, לדעתי, בעוד צ’יקי וסיימון ממשיכים לאהוב את התקופה בתוקף אהבתם הבסיסית, התמוהה משהו,  למין האנושי.

הגיליון החדש והמעניין חלקית מופץ תמיד עם גיליון חדש של כתב העת “מערבון”, שלצד כתב העת הותיק “סינמטק” הינם היחידים העוסקים באמנות החשובה ביותר בימינו, אמנות הקולנוע. בעוד “סינמטק” הינו כתב עת טוב בחליפה, “מערבון” הוא הילד הרע, וראוי להתייחסות נרחבת נפרדת. הפעם מצורפת גם נובלה על עולם הקולנוע לגיליונות “מעיין” ו”מערבון” – “הדוקומטריסט” של ליבסקר.

אבל ענייני כאן הינו ב”מעיין”. בסך הכול עמדתו הפואטית אינטלקטואלית של צ’יקי לגיטימית ואף מעניינת, הבעיה היא תמיד, בגיליון זה כמו בגיליונות קודמים, היא שאין לו את הכוחות הספרותיים שכותבים שירה ברמה שהוא כותב (שירה משובחת, בחלקים ניכרים ממנה), ואף אינם מבינים את ה”פרוייקט” של צ’יקי. הם פשוט כותבים על חייהם, מבלי לקרוא שירה, כמעט בלי כל זיקה לספרות, בשורות שבורות, אותנטיות לעיתים, בנאליות וטיפשיות לעיתים קרובות מדי. כתב העת הפך את החיסרון הנ”ל לאידיאולוגיה, אבל אין צורך להכביר מילים על כל אידיאולוגיה באשר היא.

בפתיח לחוברת העורכים תוקפים את אווירת הפצע והמרמור שקיימת בקרב המחאה החברתית בישראל, ובמקומה מציעים את אווירת השמחה והיצירה ששררה במחאת האוהלים. אולי שרתה שם שמחה זמנית, אבל היתה זאת שמחה של מי שאין להם סיכוי לרכוש דירה, ובמקרים רבים גם לא לשכור אחת כזאת.

כאמור, בגיליון לא מעט שירים שאינם מחזיקים את התואר שיר, אבל לצידם גם הרבה דברים יפים. מאחר והדברים שאינם מחזיקים הינם ברובם של משוררים מתחילים ולא מוכרים, אינני רואה צורך להכאיב. אתייחס בעיקר לדברים המעניינים. גילוי נאות: שיר שלי לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי ז”ל מופיע בגיליון.

בתחילת הגיליון שיר מחאה מעניין הינו משל שני גרשי יליד 1976, פרסומאי:

העפר לא מכיר מקומות קדושים/ העצמות לא מכירות את החזון/ הדם לא מכיר את צבעי הדגלים/ האזעקה לא מכירה את ההמנון/ הגדר לא מבחינה בין שכנים למסתננים… אהבת המולדת לא מכירה את סוחרי הביטחון// אבל שר הביטחון מכיר את סוחר הנשק/ וסוחר הנשק מכיר את שר הביטחון

שיר על גבול השפה העיתונאית, אבל לטעמי הוא עובר יפה, ומוחה נגד אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, גם למדינות אפלות ביותר, הלוא היא ישראל, כמובן.

תהל פרוש הינה משוררת ואקטיביסטית שמפרסמת בגיליון שני שירים מעניינים בפרוזה. הראשון, שיר אירוני בשם “הו, בנק שלי”, הינו שיר מחאה ישיר ומצחיק הנפתח במילים הו בנק שלי זיין אותי  אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא… עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני

השיר מצחיק וחכם, אבל גולש לעיתים לשפה עיתונאית בנאלית, כמו גם השיר השני שהינו בו זמנית גם מעניין ביותר, “מה שעשיתי בווינה”, מעין מונולוג זרם תודעה של ישראלית מבקרת באוסטריה, ספוג באירוניה כלפי הפוליטיקלי קורקט של אירופה:

תערוכה בגן ברובע השני וידאו מוזיקה של האמן השוודי על סיום האהבה  תערוכת פשיסטים בגן שפותחים במיוחד לנו… אני חושבת שכולם פה מדוכאים  שהווינאים מדוכאים מאז 1918  שמאז שהמציאו את הזאכר טורט לא קרה פה דבר… שיחות על הפליטים הזרים שמבוצרים בכנסייה… דיטר ואני שוכבים אני חולמת שעומר הומו … קוקשלה, אגון שילה, קלימט… רכבת, הבדידות ברכבת

עדיין יש צורך בפרוזה או שירה שיבחנו לעומק את הכמיהה הישראלית אשכנזית לאירופה הקלאסית המופלאה שאחרי השואה, כאילו לא היתה שואה, והעולם הוא חגיגה גלובלית נהדרת ואירופה התרבותית נפלאה.

הגיליונות של “מעיין” שלובים בפרסומות, ביניהם אחת מצחיקה של קאובוי לבירה מכבי. הדבר מזכיר נשכחות מלפני כמה עשורים, כשכתבי עת עדיין היו נפוצים בכמויות מרשימות ובאמת היו להם פרסומות בתשלום.

יהושוע סימון הוא אינטלקטואל עכשווי, ספוג במיטב הביקורת העולמית על הגלובליזציה והקפיטליזם, ובמסתו הוא פורש בצורה מעניינת את “עידן הקרח הפוליטי” של ימינו, בו העולם כולו, והציבור הפלשתיני בפרט, נאנקים תחת חובות של כספים שהילווה להם ולכל העולם הבנק העולמי, אמריקה ואירופה. המסה עדכנית ומנתחת יפה את תקופתנו, אבל קופצת נושא לנושא באופן שמקשה על חוט הטיעון, תוך מעבר מהסכם אוסלו לסנודן ואסנג’ חזרה ליאיר לפיד ולאביב הערבי. אבל מומלץ.

לריסה מילר .צילום מוטי מילרוד.

שירי ביכורים מעניינים משל לריסה מילר, ילידת בלרוס 1988:

הייתי רוצה לדבר/ על העניין הזה של / עבודה ובית./ שניהם/ בדרך כלל/ הולכים יחד – / כמו זנות וסמים

שיר קטן וחכם על הקשר בין קפיטליזם לשכר דירה, וההשחתה שהקיום העירוני גובה. יפה גם השיר השני שלה בחוברת:

מג’אבל סיח’ / אפשר לראות שקיעות טובות/ ויפות… כשיש גשם / כבישי הכפר נוצצים כמו/ תולעים חלקלקות./ היום/ גרים שם/ רוסים ורוסיות/ צעירים וצעירות/ זקנים וזקנות’ בעיקר…. ויקיפדיה מחקו את / מה שהוספתי/ לערך “הר יונה”/ את את השם/ “ג’אבל סייח'”/ הם קיבלו

בתמצות עז פורשת המשוררת את כל העוול ההיסטורי של ישראל כלפי הפלשתינים, מחיקת השמות והכפרים, בעיסה של מהגרים פליטים יהודים שהינה הציונות, שקיבלה את העלייה הרוסית.

מאיה האן מביאה מעין זרם תודעה נואש ב”משביר לצרכן”:

32323232 פרוייקט משביר. אני גלוחת ראש וגלוחת כוס. מסתובבת לי בין המוכרות השונות… גועה במשביר כמו פרה ברפת, מתפרפרת עם עצמי ועם גלינה, שלוקחת את הפוך ואת המחטב אל מחלקת יולדות… קורעת את שקיות המשביר ושוברת את כל הסרוויס החדש. תיאוריית המפץ עוברת לי בראש ואני נרדמת על הרסיסים, מדממת.

יפה. כל מי שהיה במשביר מכיר את היצור העתיק הזה, שריד סבנטיז בעידן צרכנות מהירה, ענק לא מעודכן, מעורר אמפתיה בעליבותו.

יש בגיליון כאמור גם לא מעט שירת עיתון שהעורכים ודאי יאמרו שזוהי כוונתה, אבל לטעמי חבל שהם לא בוררים מספיק בין קטעים חזקים כמו אלה שהובאו לפסאודו שירים הומוריסטיים. חבל גם על ההדפסה על דפים ורודים ונייר עיתון, למרו השמרנות שבאמירה כזאת. “מעיין” לא רוצה להיות כתב עת אלא עיתון, אבל הוא כתב עת, ומוטב להשלים עם כך.

פואמה מרתקת שהיא אולי מרכז הגיליון הינה “גינת החרא פינת הקשת הפורייה-בדרכים” של המשוררת הסופר- מיוחצנת אבל גם מבריקה נעם פרתום. השיר הוא פורטרט מסחרר של איזור נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בשפה הדיבורית רווית סלנג אמריקניזמים והגבהות ליריות פה ושם המאפיינת את שירת המשוררת, ובאהבה לדחויים ולגינה העלובה, תוך זיקה מקומית מרשימה המזכירה במשהו, להבדיל וכו’, את זו של אבות ישורון:

אנחנו עוזבים את גינת החרא – חניון / בטון מפויח שמישהו כתב על הגדר שלו גרפיטי שחור ענק/ באותיות קידוש לבנה לקויה: גינת החרא – חניון שהיה לנו חצר אחורית/ מזה כמעט שנה… אנחנו מצחצחים את הגרון בנברשות 300 וולט… מחליקים את הראסטות … ומתחילים את הנדידה הגדולה בתנועת השכלה אלימה ומהלה מושחזת של סוס ייאור צולל – הייי יההה! – אל עבר הבורגנות והחופש, אל עבר העצמאות החותרת מעלה והכלא-תחת, אל עבר הקצת נאחעס ליידשע מאמאז שלנו… הנה אנחנו מביטים על שמי אפוקליפסה סחופים משכינה ומלאים כוכבי פלורסנט… בוקר טוב! לגינת החרא גודביי! גינה שהיתה לנו בית מזה כמעט שנה/ בין פלאפל תדמור האגדי לבנק מזרחי טפחות בשכונת אוף/ שפירא הסימפטית והקור כלבלביבית, שמדברים בה אריתראית דוסאנית/ אתיופית קווקזית בוכרית קונגולזית בהגייה דרום תל אביביב… התחנה המרכזית, ז’ה טאם, איי לאב יו בלה מייה, איי קתדרלת פאר כישלונית שכמוך … מגדת העתידות וואנבי/ שקוראת בקלפי טארוט ובמשקעי קפה על שולחן נטוש של המקדונלדס שחרב..

באמת נפלא. מורכבות של משלבי לשון, דיוק ואהבה למקום, אירוניה עצמית על המעבר מהעוני לבורגנות. אפשר היה לערוך את הפואמה, יש מה לערוך, כמו שהיה לא מעט לערוך בספר ביכוריה של המשוררת, אבל החופש הזה יפה.

תהילה חכימי בשיר יפה, “כספרית” שמו, בשפה יבשושית על חיי הכספרית והכסף בעידן הקפיטליסטי המדכא:

זגוגית מחוסמת עם חריצים לנשימה. / עוברים ושבים/ עוברים, /ושבים/ אפשר לזהות בעיניים/ אם בזכות או בחובה… מקומט ומסריח’ הכסף/ מסריח/ מאבק/ מסיגריות… בוקר: 28 בחודש/ יש קבועים/ תור שקט משתרך עד למחוץ הסניף/ ותיקים/ באו למשוך ביטוח לאומי… בבנק למדתי: להקליד מספרים בני תשע ספרות במהירות האור, / להפקיד שיקים בזריזות של מכונת ספירת מזומנים/ ועל האצבעות הקמלות של הזקנים/ איך שהן אוחזות בתעודת הזהות היבשה/ כמו  גבעולים כמושים בקיץ…

תיאור יפה ואמין ורגיש של המערכת הקפיטליסטית ושל פועלת בו, “אפשר לזהות בעיניים אם בזכות או בחובה” הוא תיאור נהדר. ביום הקטע שצוטט מופיע דימוי, ומעיד כמה זקוקים משוררי “מעיין” לקצת פחות שפה יבשה וקצת יותר אמצעים ספרותיים, “עתיקים” ככל שיהיו.

שני שירים של אוהד פישוף, הסולן האגדי של “נושאי המגבעת”, לא הותירו עליי שום רושם, הדברים לא עוברים בלי המוסיקה.

אבל פנינה אמיתי היא התרגום של “מבט מהבמה” של לו ריד, משורר הרוק הגדול מכולם פרט לדילן, האמן האהוב עליי ביותר עלי אדמות, ז”ל, קטע פרוזה שירית מוקדם שלו של צעיר זועם נגד המאובנות של עולם הספרות לתת לרוברט לואל איזשהו פרס זה רעיון מחריד תוך הנגדת הספרות ה”מתה” למוסיקת הרוק הנפלאה, אליבא דהקטע הנ”ל.

קטע אחרון אליו אתייחס הוא של צ’יקי עצמו, שיר מחאה יפה – “טקסטיל ישראלי – הבוקר שבו סגרו את כיתן דימונה (חלק מפואמה ז’ורנליסטית)”. צ’יקי מודע לכך שבשיר זה, יותר מבאחרים, השפה והשיר גובלים בכתבה עיתונאית, אבל בכל זאת, בהדרגה, הדברים מצליחים לרגש:

כשהבין שמפטרים את כולם התבצר במפעל/ וישן עם עוד ארבעה עובדים./ האחרונים שנשארו והסכימו להילחם… הוא אומר לי/ העובדים רוצים/ מאה תשעים אחוז פיצויים, / כמו בכיתן נצרת… עבור העובדים זה כבר עיקרון,/ עניין של כבוד עצמי… גאווה שהתעוררה מאוחר מדי, אחרי שנים של רמיסה, אחרי שנים של קיצוץ.. אחרי שנים של הרכנת ראש

שיר זה מגלם את יתרונותיו וחסרונותיו של כתב העת “מעיין” – כאשר היתרונות הינם חיבור מיידי למציאות שבלעדיה ספרות היא בעייתית אתית, מחאה חברתית אותנטית ומקומית, ומצד שני – לא מעט שירים שהם פשוט עיתון, לא ספרות. אבל גם כבר פולמוס עם הגישה הצ’יקיאית, אין ספק שיש בגיליון קטעים יפים מאוד, שחלקים מהם הובאו כאן.

וראו גם :

מעין בפייסבוק

מעין בויקיפדיה

כמעין השופע או כמעין הרעיל :ניתוח של יהודה ויזן את “מעין”

אלגוריה שההקשר הישראלי מתבקש ממנה. רועי צ'יקי ארד (צילום: הלן ברובה)

רועי ארד .צילום הלן ברובה.

3 תגובות

  1. אלוהים, איזה תגובה מטומטמת! בגלל תגובות כאלה אין חשק לכתוב לרשת. חלק מהספרים המצויינים על ידי הגברת דיגבי ראויים להתייחסות, אבל אני מתכוון להתייחס כאן בשבועות הקרובים לכתבי עת, שהם נשמת אפה של ספרות: מעיין, עמדה, מטען, עכשיו ואולי מאזניים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה − שלוש עשרה =