כששאלתי, הם אמרו לי לא לחשוב. התלבטתי אם להאמין להם, אבל הם שבו והסבירו לי שבמקום הזה, מקובל לברוח מהמציאות, כמו הילדים הקטנים שבורחים אחד מהשני, מטפסים על עצים ומכריזים שאסור לגעת בהם. אני חושבת שהגעתי לכאן בטעות, אבל הם אמרו לי שבמקום הזה אין טעויות. הם אמרו שהכול מכוון ושאין אלוהים אבל יש גורל והוא ממשי, כמו כף היד שלי, כמו מרק העדשים החם שמוגש בחדר האוכל, כל יום בשעה שש בערב. כשאני מדברת ‘עליהם’, אני לא מדברת על אנשים. אני מדברת על המוסד. הם, זה המוסד, זה החוקים, זה העולם שבו מצאתי את עצמי כשהגעתי לכאן. כשאני מדברת אליהם, אני שוכחת שזה מוסד ומתייחסת אליהם כאילו היו אנשים. הם מתבלבלים ומתאהבים בי כל יום מחדש, כי אני שונה והם לא כל כך בטוחים איך להתייחס אליי.

“מיכאל,” אמרתי את השם שלו בשקט, בעודי שוכבת על הדשא, נותנת לסיבים המחוספסים לדגדג את הצוואר שלי.

“כן?” הקול שלו הגיח מרחוק, שלוו. דמיינתי אותו, שוכב כמוני על הדשא, מבטו מופנה לשמיים. מיכאל יכול היה לראות את העננים, או את הכחול, או את השמש.

“כלום.”

“נו, מה?” הוא שאל. הוא הניח את היד שלו על הקרסול שלי, מתחת למכנס הארוך שלבשתי. פחדתי שהוא ירגיש את השערות, אבל הוא לא נבהל. ידו הרגישה חמה, כאילו הייתה שם עידנים.

“סתם,” חייכתי, “רציתי לבדוק שאתה עדיין כאן.”

“אני פה,” הוא אישר.

“אתה נשאר?”, ידעתי את התשובה.

“כן. אין לי לאן ללכת. אבא שלי בעבודה, ואימא שלי כבר מזמן שכחה איפה הבית.” יכולתי לשמוע את הקול שלו מתקרב, ופתאום הוא היה ממש לידי, על יד האוזן השמאלית שלי, ומהפה שלו בקע הריח של מרק העדשים של האישה הגדולה.

“אתה לא יודע איפה אימא שלך?” שאלתי. גם אני לא ידעתי איפה אימא שלי, ופתאום נמלאתי דחף עז לנשק אותו.

“אני יודע בדיוק איפה היא.” הוא מלמל, ממורמר.

“אה,” אמרתי, מאוכזבת.

“היא ליד פחי האשפה מאחורי תיכון עירוני ד’. היא יְשֵנה שם מאז שאבא שלי העיף אותה מהבית, מאז שהיא התחילה לשתות.” הוא נשם עמוקות, ואני תהיתי מה אני אמורה להגיד. לא רציתי לדבר על האימא השיכורה של מיכאל. “בעצם,” הוא המשיך, “היא תמיד הייתה שיכורה. אני בכלל חושב שהיא הייתה שיכורה כבר כשנולדתי. בגלל זה יצאתי כל כך מפגר.”

“אתה לא מפגר,” פלטתי מהר מדי, ומיד התחרטתי. ידעתי שעכשיו הוא חושב שאני סתם ילדה קטנה ומאוהבת.

“אין לך מושג כמה אני מפגר,” הוא אמר, ולא ידעתי מה להגיד, אז שתקנו.

מחוץ לחלון שלי, נטועים שני ברושים. הם מחוספסים ויש להם ריח שונה, ריח של אדמה לחה. מעליית הגג, אפשר לגעת בקצות הצמרות שלהם, ללטף את הירוק העמוק הזה. אחד מהם יותר גבוה מהשני, ולכן אני חושבת עליו כעל הבעל, השני הוא האישה. גם אני אישה, אבל לא הייתם יודעים אם לא הייתי אומרת לכם. השיער שלי קצר כמו של בן. כולם אומרים שהוא בלונדיני כמו השמש ושאני צריכה לתת לשיער שלי לגדול ולגדול, אבל אני מפחדת שהוא יסתיר לי. יש לי ידיים גדולות ואני יודעת להרביץ איתן, גם אם אני לא יודעת למי אני מחטיפה מכות. אני יודעת לצחוק ולהיות גסה כמו בן, אבל אני לא יודעת לחשוב כמו בן. לבנים יותר קל לא לחשוב מלבנות. בנים לא חושבים פעמיים. הם עושים בדיוק מה שהחושים שלהם אומרים להם לעשות. פעם, רציתי להיות בן כדי שיהיה לי יותר קל לא לחשוב, כמו שהם אמרו לי. שאלתי את האישה הגדולה, זאת שמגישה את מרק העדשים, איך היא מכבה את הראש שלה כל ערב, והיא אמרה לי שזה קל כשמתרגלים. אבל קשה להתרגל.

 “תסדרי את השיער שלך,” אבא שלי צעק מהחדר שלו.

“איך אתה יודע שהוא מבולגן?” שאלתי. אותה שיחה בכל יום. אותו הדבר.

“כי עדיין לא סידרת אותו,” הוא אמר. הוא לא ישן כל הלילה. זה קורה לו לפעמים, ואני יכולה לזהות כמה הוא ישן רק לפי הקול שלו, באיזו עצבנות הוא מתריס את המילים, יורה אותם אל תוך האוזניים שלי.

“איך אתה יודע?” שאלתי שוב, משתדלת שלא לשבור את שגרת דו השיח היומית, בעודי מעבירה יד אחת על הראש שלי, מחליקה את הרעמה. אני אצטרך להסתפר שוב.

“אני יוצא,” הוא קרא, וטרק את הדלת. הוא יודע שאני שומעת כל רעש. אני שומעת כשהוא קם בלילה כדי לשתות עוד בקבוק בירה, להוריד את המים בשירותים. שנים שלא חיבקתי אותו, אבל הוא בטח שמן. הוא בטח ענק. אני יודעת לפי הנחירות שלו.

אבא שלי סיפר לי שכשהייתי קטנה, לפני שאימא שלי עזבה, לפני שהם ידעו, הם תלו מראה בחדר שלי והעמידו אותי מולה כל פעם שהם הלבישו אותי. הוא אומר שאימא שלי רצתה שיהיה לי חוש אופנה מגיל מאוד צעיר. ממש. כל בוקר אני מלבישה את עצמי. יש לי שלוש חולצות זהות ושלושה זוגות מכנסיים זהים. אבא שלי רוצה לקנות בשבילי בגדים קצת יותר מגוונים, כדי שאני אראה קצת יותר רגילה, אבל אני לא רגילה ואני שונאת להעמיד פנים.

 

“את יודעת איך נראים צבעים?” מיכאל הפתיע אותי.

נעצרתי, והמקל שלי הפסיק לשוטט על פני האספלט. השתיקה שהשתררה הייתה מעיקה. ידעתי כי זוהי הולכת להיות תשובה מורכבת. “לא,” אמרתי, “כלומר, לא ממש.”

“את יודעת שדשא זה ירוק?” הוא שאל. כף היד שלו התגנבה אל תוך כף היד שלי, זאת שלא אחזה במקל, והמשכנו ללכת.

“כן,” עניתי, “אבל אני לא בטוחה מה זה אומר. אני יודעת שעצים הם ירוקים, ושעלים הם ירוקים. ירוק זה צבע שמריח כמו אדמה.”

“אז צבעים הם ריחות?” הוא נשמע מסוקרן, ילד צעיר שהגיע למוזיאון המדע בפעם הראשונה. אני הייתי המיצג הראשי.

“בערך.”

“איך מריח סגול?” הוא חקר. כילד שגילה גן שעשועים חדש.

“חם,” אמרתי, “תה קינמון.”

“וצהוב?”

“כמו הריח של השדה ליד הבית האחורי,” אמרתי.

” את יודעת שיש שם רק קוצים ונחשים, נכון? שנים שלא גדל שם משהו”, סתר.

“כן,” עניתי, “אבא שלי סיפר לי.”

“וכחול?” הוא שאל.

היססתי לפני שעניתי, “כחול הוא צבע בלי ריח, טהור, זה שמיים.”

“אז מה עם הים?”

“ים?” ניסיתי לדמיין את הגלים עליהם מדברת האישה הגדולה כשהיא מספרת על הנכדים שלה. “אף פעם לא הייתי בים.”

“את חושבת שתהיי עיוורת לכל החיים?” הוא שאל, נכה רגשות, בן.

נעצרנו שוב ופתאום הרגשתי את השמש נעלמת מהעורף שלי, כאילו שקעה בבת אחת. אני חושבת שעבר זמן רב לפני שהצלחתי להנהן, להניע את הראש מעלה מטה.

“באסה,” הוא אמר.

“וואלה,” השבתי.

 מותר לי לבכות. האישה הגדולה כבר אמרה לי פעמיים. פעם אחת, ביום ההולדת השביעי שלי, כשישבתי לבד על הדשא מחוץ לחדר האוכל וחיכיתי לאבא שאמר בטלפון שיגיע. פעם שנייה, ביום בו חיכיתי בתור למרק, ואבא שלי נגע בזרוע שלי ואמר את שמי, בטבעיות, כאילו מדובר בעניין של מה בכך. מותר לי, אבל אני לא יכולה. הרופא קורא לי ‘בלונדה בלי עיניים’ בגלל שכזאת אני. אין לי מציאות אלטרנטיבית, אליה אני יכולה לברוח. אני יושבת מחוץ לחדר האוכל, או בתוך חדר האוכל, או בחדר שלי, ואני מדמיינת את הברושים שנעים מחוץ לחלון כמו ריסים ארוכים ברוח. הרופא אמר לאבא שלי שאני מקרה חסר סיכוי, כמו נבחרת הכדורגל ההולנדית. לא ידעתי למה הוא מתכוון כי אני לא יודעת מה זה כדורגל ומעולם לא הייתי בהולנד, אבל הוא התכוון לומר שאני אף פעם לא אוכל לראות. אבא שלי היה איתי בפעם הזאת. הוא הנחית את כף ידו על הכתף שלי ואמר שאני לא מפספסת כלום, ושבמילא אין לי מה להפסיד כי העולם מכוער כמו רגל של פיל. אני לעולם לא אראה רגל של פיל.

מיכאל ואני הכרנו בקיץ, לפני כיתה ג’, כשאבא שלי לקח אותי לבריכה הציבורית בפעם הראשונה. ישבתי על שפת הבריכה, עם הקרסוליים בתוך המים, וחשבתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה שאני יוצאת מהמוסד. בזמנו, אף אחד לא קרא לזה מוסד, גם אני לא, אבל ידעתי שאני לא גרה בבית רגיל כי הייתי נוהגת להקשיב לרדיו, ולפעמים גם לטלוויזיה, וגיליתי שהעולם שבחוץ אינו דומה לעולם שלי. לא דיברתי עם אף אחד מהילדים האחרים, וגם לא ידעתי איך לשחות, אז רק ישבתי שם במשך יום שלם. פחדתי שיצחקו עליי. רק שעה לפני שהבריכה נסגרה, אחרי שכל העור על הגב שלי היה שרוף וכואב, מיכאל התגנב אלי מאחור ודחף אותי אל תוך המים. מרוב הפתעה, התבלבלתי ובלעתי מים. אבא שלי היה צריך להציל אותי. מיכאל לא ידע שאני עיוורת. הוא גם לא ידע שאינני יודעת לשחות. אהבתי את זה שהוא לא חשב פעמיים.

 עכשיו אני יודעת שהם אמרו לי לא לחשוב כי שאלתי את השאלות הלא נכונות. שאלתי אותם למה אין לי עיניים. גם שאלתי אותם אם הם יכולים לראות. אני חושבת שיש להם עיניים, למרות שהם ניסו לשקר ואמרו לי שאין להם. הם אמרו לי שבמקום הזה, עיוורון הינו בגדר חובה. אבל אני לא מטומטמת ואני אישה. אני חושבת כל יום על זה שהם שקרנים ושזה שיש לי שיער בלונדי, לא יציל אותי. אני בחיים לא אוכל לעזוב את המקום הזה, את המוסד. אני אסירה.

 “אני רואה את כוכב הצפון,” מיכאל הכריז.

“יופי לך.”, שכבנו על הדשא עוד פעם, באותו מקום, ליד חדר האוכל.

“אנשים סתם מתלהבים מכוכבים, את יודעת,” הוא אמר, ואני חשבתי שאף פעם לא שמעתי מישהו מתלהב מאיזשהו כוכב לפני שפגשתי את מיכאל, “הם סתם ניצוצות. רובם כבר התפוצצו במרחב או משהו. סתם הבזקים שקרו לפני המון זמן.”

“זה קצת כמו בטהובן ופיקאסו וליאונרדו דה ווינצ’י.” אמרתי.

“מה?” הוא מלמל, הקול שלו מרוחק.

“הם סתם אנשים. אנשים שחיו לפני המון זמן. אבל כולם מתלהבים מהם הרבה יותר משהם מתלהבים מהגאונים שעדיין בחיים.”

“וואלה.” הוא נשמע משועמם.

“אתה בכלל יודע מיהם האנשים האלה?”

“לא ממש. ואת?” הוא דיבר אל תוך האוזן שלי. צמרמורת לחשה במורד גבי. לאט.

“גם. אבל לי יש תירוץ. אני בלונדה בלי עיניים.” צחקנו.

“גם לי.”

“וואלה?” הפסקתי לצחוק.

“נו,” הוא אמר, “אימא שלי הייתה שיכורה. אני מפגר.”

 כששאלתי, הם אמרו לי לא לחשוב על זה שאני מקרה חסר סיכוי. הם אמרו לי לא לחשוב על זה שהעולם נעול בפני ואין לי דרך לחפש את המפתח. אני משתמשת במקל כשאני הולכת מחדר האוכל לבית שאני גרה בו. זה לא מסובך, בעיקר, כי נולדתי ככה ואני לא מכירה שום דרך אחרת. הם נתנו לי כלב נחייה והביאו מורה מבחוץ שתלמד אותי ברייל, אבל לא רציתי ללמוד כתב ברייל או להחזיק ברצועה של כלב. אמרו לי שהוא לברדור ושהוא בלונדי כמוני. שנאתי את הכלב הזה והם נפטרו ממנו תוך כמה שבועות. כשהייתי קטנה, אבא שלי אמר שאנשים נוטים לעשות מה שאני מבקשת מהר מדי בגלל שהם מפחדים. אני מפחדת לחשוב.

 

 “אני לא חושב שאת עיוורת.” אבא שלו היה בעבודה, והבית של מיכאל עמד כולו לרשותנו.

“למה לא?” התגלגלתי לעברו במיטה של אבא שלו.

“כי אז לא נוכל להתנשק.” הוא נגע בתנוך הימני שלי עם הזרת שלו.

“למה לא?” אמרתי שוב. החזה שלו נגע בחזה שלי.

“אני לא יודע איך לנשק בחורה עיוורת.” הוא אמר בשקט. תהיתי אם הוא מדבר ברצינות. חשבתי שזה דבר מטומטם לומר, בהתחשב בנסיבות.

“אתה יודע איך לנשק בחורה לא עיוורת?”

“ברור,” הוא ענה, “הייתה לי כבר חברה.”

“אני חברה שלך?” שאלתי בשקט.

“רוצה להיות?”

“כן.” פתאום פחדתי שאבא שלו יכנס.

“אז את רוצה להתנשק?”

 העיניים שלי היו עצומות באותו רגע ויכולתי להרגיש את האצבעות שלו מלטפות את העפעפיים שלי. הן רעדו. יכולתי להרגיש את הנשימה שלו מרקדת על ערפי, וחשבתי עליהם, על המוסד, שהיה מביט בי מלמעלה ברגעים מעין אלה. מיכאל השעין עצמו כנגדי וחשבתי שאנחנו שני ברושים פיסחים, הבהוב קטן של אנושיות בענפים המחוספסים. כששאלתי, הם אמרו לי להתרגל, ואני התרגלתי.

סיפור זה הוא מתוך הספר “רגש ושכל- אנתולוגיה של ספרות צעירה חדשה” של “הוצאת כתב”. ספר זה מאגד בתוכו את עשרים הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנבחרו בתחרות השנתית של “הוצאת כתב” . באנתולוגיה נבחנו, מזוויות שונות, מערכות יחסים משפחתיות טעונות, אהבות אבודות, נכויות נפשיות ופיזיות, התפרצויות סוערות וניסיונו של המוח לסדר הכול.

השקת הספר תתקיים בתאריך ה- 10.4 יום ראשון, בשעה 19:30, בסניף הספרייה של “צומת ספרים” בדיזינגוף סנטר, בהשתתפות יורם קניוק וכותבי הסיפורים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + ארבע עשרה =