אז מה קרה למוקיהנה מהוואי וללילבס ילדת הקרקס?

לילבס ילדת הקרקס - אסטריד לינדגרן , חנה ריבקין בריק - אתר נוריתה

מאת אלי אשד

הבמאית דבורית שרגל ביצעה פרויקט בלתי-ייאמן: במשך שלוש שנים היא איתרה כנגד כל הסיכויים את הילדים גיבורי סדרת ספריהן של אנה ריבקין-בריק, אסטריד לינדגרן, לאה גולדברג, ואחרות, שתיארו את הרפתקאותיהם של ילדים מצולמים במגוון מקומות, בשלוש יבשות. שרגל איתרה ופגשה אותם, ראיינה אותם, ויצרה סביבם טרילוגיה של סרטים.

הסרט הנוכחי הוא השלישי, וכנראה המסיים, אם כי לא כל הילדים גיבורי הספרים בסדרה נחשפו. עדיין נשארו בני הדודים משוודיה, ארצה של אנה ריבקין-בריק (שאותם תיאורטית דווקא היה אמור להיות קל לאתר), ומתי הילד מפינלנד (כנ"ל). נוסף על אלו עדיין לא נחשפו הילדות מתאילנד, מקשמיר, ומאתיופיה. אולי אלו ייחשפו בסרט רביעי וחמישי.

בכל אופן, די במה שנעשה כדי להעריך את הפרויקט של שרגל.

כבר עכשיו אפשר לקבוע שגיבורת הסרט השני, סיאה מאפריקה (בעצם טנזניה) התגלתה כדמות המעניינת והמרשימה ביותר מכל הילדים. מדובר ברופאה בארץ עולם שלישי, שנלחמת באיידס, ולא בכדי נוצר סרט שלם סביב דמותה (הבמאית אף הביאה אותה לארץ).

הבולטת ביותר אחריה מבין הילדים שהתבגרו היא נוריקו סאן, היום ראש חברה מסחרית ביפן, שכיכבה בסרט הראשון.

שאר ילדי העולם לשעבר התגלו כאנשים רגילים ושגרתיים בבגרותם, לא מה שהיינו מצפים ורוצים מגיבורי הספרים האקזוטיים שיהיו בעתיד.

לי הם מזכירים את "מלכי ומלכות הכיתה", אלו שריגשו כל כך את ילדי הכיתה סביבם, שבבגרותם הפכו לסוכני ביטוח ולרואי חשבון אפורים, במקום למשני עולם.

Image result for ‫מה קרה לדניאל ווקס‬‎

ראו בהקשר זה את סרטו של אברהם הפנר, "לאן נעלם דניאל וואקס", סרט שנזכרתי בו אגב צפייה בסרטה השלישי של דבורית שרגל. הסרט מתאר את עלילותיו של אדם המחפש את "מלך הכיתה", שריגש פעם את כולם, ומוצא אותו לבסוף כטיפוס משעמם ואפור בעיירה הנידחת באר שבע.

ribkin mokihana

בסרט הנוכחי מאתרת דבורית את מוקיהנה מהווואי, גיבורת הספר שכתבה אוגניה סודרברג, צילמה אנה ריבקין-בריק, ויצא לאור ב-1961. כשקראתי את הספר כילד הייתי בטוח שהיא תיהפך בבגרותה לכוהנת פגאנית באי הוואי, אך בסופו של דבר התגלתה בסרט כאישה רגילה לגמרי.

והוואי? מהמסע של הבמאית באי האקזוטי לשעבר, שהיום ידוע בעיקר כזירת צילומי סדרת המשטרה "הואי חמש אפס" (המוזיקה של הסדרה מושמעת במהלך הסרט כדי להזכיר לנו איפה אנו נמצאים), מצטייר אזור משעמם וחדגוני ויזואלית. מתברר שהיא לא שונה בדבר מכל מדינה אמריקאית אחרת. אי אפשר לומר שהפגישה עם הילדה שהתבגרה מהוואי העשירה בתובנות חדשות את הבמאית, או את הצופים.

לילבס ילדת הקרקס

הדברים שונים לגבי לילבס, ילדת הקרקס, ששמה, מתברר, לא היה במציאות לילבס, ולא הייתה בדיוק ילדת קרקס. נתיב אליה נפתח על ידי חוקר קרקסים, שעניינו בקרקס נוצר בילדותו על ידי הספר – הנה אדם שחייו השתנו בעקבות הספר ובידי הגיבורה שלו, בדומה לבמאית דבורית שרגל.

לילבס מתגלתה כיום כדמות מרשימה ומושכת, אם כי לא אקזוטית כמו אלו שצויינו קודם. הסרט אכן שווה צפייה הודות לה. נוסף על כך, דרך הקשר עמה נחשף ה"סבטקסט" העיקרי של הסרט, ושל הטרילוגיה.

מדוע תצא במאית שאין לה ילדים, מבחירה, לחפש אחרי הילדים שהיו? ככל הנראה בדיוק משום שאין לה ילדים משלה, כמו אנשים רבים אחרים באירופה ובעולם. האם היא מחפשת דרכם את הילדים שיכלו להיות?

גילוי נאות: גם לכותב שורות אלו אין ילדים מבחירה, כך שכל דעותיו באשר לשיקוליה של הבמאית בסרט נכונות אולי פי כמה וכמה לגביו.

Image result for ‫אנה ריבקין בריק‬‎

מהסרט מתברר, כי לפי המחקר שדבורית שרגל ביצעה בחייה של אנה ריבקין-בריק, לא היו לה ילדים מבחירה. האם זאת הסיבה שיצאה לשלוש יבשות כדי לצלם אלפי צילומים של ילדים שונים?

בעבר רוב האנשים היו הורים לילדים. כיום זה משתנה. רוב סופרי הילדים הידועים היו הורים, אבל לא כולם, גם לא מבין הסופרים הידועים ביותר.

ללואיס קרול, לדוגמה, מחבר סיפורי אליס בארץ הפלאות ובארץ המראה, לא היו ילדים. הוא היה כומר. וכך גם ג'יימס ברי, מחבר פיטר פן. הילדים שיצרו היו שיקופים של הילד שהיו הם עצמם. אפשר שמכיוון שלא היו הורים, לא באמת "התבגרו" – וכך גם הבמאית.

אני טוען שכל האנשים שנתקלה בהם במהלך הסרטים, היו הורים לילדים, ולפיכך לא יכלה ליצור איתם קשר אמיתי. בניגוד אליה – הם "התבגרו".

לא כך לילבס, שאינה אם לילדים מבחירה, ולפיכך לדעתי רק עמה יכלה הבמאית ליצור לבסוף קשר אמיתי. קשר עם אישה שלא באמת התבגרה והפכה ל"אדם רגיל", ונשארה פחות או יותר, רוחנית לפחות, כפי שהייתה בספר מלפני 65 שנים.

וכך הסרט הזה, אם אכן יהיה המשלים של הסדרה, נותן סיום אמיתי ומתאים למסע החיפושים. הבמאית – יחד עם הצופים – גילתה משהו חדש לא רק על הדמויות, אלא גם על עצמה.

אבל אני מודה שאני עדיין סקרן: מה קרה לילדה מאתיופיה, ולזאת מקשמיר, ולהיא מתאילנד?

ברם, סרט יש לעשות עליהם רק אם יתברר שיש להם סיפור מעניין, או מרגש, או מזעזע, מעבר לזה שפעם צילמו אותם לספר. אם יתברר, לדוגמה, שהתאומים משוודיה עוסקים כיום בסגנון חיים אלטרנטיבי, או שהילד מפינלנד הוא כיום יוצר בזכות עצמו, או שהילדה מתאילנד היא בבגרותה סרסורית זונות כמו נשים רבות אחרות בתאילנד – במקרים האלה אפשר לקבוע שיש סיפור לסרט.

אם יתברר שהילדה מקשמיר היא, לדוגמה, טרוריסטית בחזית האיסלאמית לשחרור קשמיר – יש בסיס לסרט. אם יתברר שהילדה מאתיופיה היא כיום מהגרת עבודה בישראל – יש בסיס לסרט.

אולם אם יתברר שהנ"ל הן סתם עקרות בית בשכונה נידחת אי שם בשוודיה, בפינלנד, בתאילנד, או  בקשמיר, או באתיופיה – אין כאן בסיס לסרט. גם אם דבורית שרגל תאתר אותן, אני ממליץ במקרה זה לא לעשות עליהן סרט. עם כל הכבוד לגיבורי ילדותנו, אנו רוצים שהם ימשיכו לרגש ולרתק אותנו גם בבגרותם. אחרת עדיף שישארו בין דפי הספר.


ראו גם:

האתר של דבורית שרגל

דבורית שרגל בפייסבוק

אלה קארי − האלמנה מלפלנד, דירק − הבורגני מהולנד, נוריקו סאן − אשת העסקים מיפן, והמעניינת מכולם − דבורית שרגל, ההרפתקנית מישראל

"אפריקה" של דבורית שרגל

עם גנט, הילדה מאתיופיה

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, ספרות ילדים, קולנוע עם התגים , , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על אז מה קרה למוקיהנה מהוואי וללילבס ילדת הקרקס?

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    הסרט נשמע מענין, והעבודה של שרגל באמת מרשימה מאוד. אבל, אני חושב שאם הוואי נראית בסרט כ״אזור משעמם וחדגוני״ יש בו פספוס. אמנם לא הייתי, לצערי, אבל לפי מה שאני קורא ורואה הוואי מענינת מאוד. כמובן, גם מדינות (states) אחרות בארהב מענינות ויש בהן נופים מרשימים. אם למשל אוהבים הרים יש את הרי הרוקי או הקולורדו (ובדנוור אפשר גם לבלות בצורה אחרת כיום, כידוע לחובבי הקנאביס). וגם בהוואי יש נופים מרשימים. נכון שאם אדם אוהב ערים גדולות כנראה אין לו מה לעשות בהוואי ועדיף שישאר בניו-יורק, או בערים גדולות אחרות שיש בארה״ב. ועם זאת, האמנם הוואי ״לא שונה בדבר״ ממדינות ארה״ב אחרות? אני הבנתי שהיא בהחלט שונה מאוד. ושוב, גם המדינות האחרות שונות אלו מאלו, למשל לואיזיאנה שונה מאוד ממסצ׳וסטס.

  2. מאת אלי אשד:‏

    במיקריות מדהימה לסרט על לילבס ילדת הקירקס ,יש גם תערוכה על לילבס ילדת הקירקס.
    והנה הפרטים:
    ילדת הקרקס – רינת פודיסוק רייזנר
    פתיחה: 14/09/17 בשעה 20:00 | נעילה: 21/10/17
    אוצרת: חנה קומן
    בצדיק — גלריה לאמנות האפשר
    שמעון הצדיק 16 , יפו
    zadik.org.il ,(077)495-6981
    והנה פרטי התערוכה :

    בתערוכת ציורים וירטואוזית, מנסחת רינת פודיסוק-רייזנר את גרסתה לסיפורה של לילבס ילדת הקרקס.
    על סמך צילומיה של חנה ריבקין בריק, המתעדים את חיי היומיום של ילדה בקרקס, טוותה אסטריד לינדגרן סיפור אישי מאד על ילדה שבית הגידול שלה הוא זירת הרפתקאות בה משתתפות חיות טרף, פילים, סוסים, אנשים מעופפים, מוקיונים, מבוגרים וילדים. הפער בין הצילומים לבין הטקסט, בו לילבס משמיעה את קולה ומתארת לקוראיה בפרוטרוט את חוויותיה, רצונותיה, עלבונותיה ושאיפותיה, מאפשר אמפתיה והזדהות עם דמות רחוקה בזמן ובמקום. לתוך הפער הזה יוצקת פודיסוק-רייזנר את תכניה. לילבס היא השראה, מטפורה וביוגרפיה אלטרנטיבית: היא ילדה גיבורה שחיה בחבורה סגורה הנעה ממקום למקום ורואה עולם. בעוד הילדים לועגים ליכולותיה ולשאיפותיה להיות הרוכבת המפורסמת ביותר בעולם, המבוגרים מעניקים לה תקוה, חבל קסמים ואימון. הדימוי המסיים את הסיפור, בו נראית לילבס הזערורית עומדת על גבו של סוס, ידיה פשוטות למעלה, למרגלותיה אביה המאמן והבטחה: "אני אהיה הרוכבת המפורסמת של הקרקס", עומד במרכז התערוכה.
    על בד גדול במרכז הפריים: יחידה, אצילית, מורמת מעל ובלתי ניתנת להשגה, משרטטת פודיסוק-רייזנר את הפורטרט של דיאנה הרוכבת האגדית, מודל החיקוי של לילבס, בפשטות, חדות ורהיטות. הניגוד בין הסגנון המסוגף לבין מעמדה הרם של דיאנה בחייה של לילבס, הופך את הדימוי לנשגב ושובה לב. אותו דימוי, המופיע גם בעבודות קטנות על דפי חשבון עם שוליים רחבים לניסיונות ולבדיקת גבולות, על נייר קופי ובצבעי עפרון, הוא וריאציה סגנונית והמשך לדיאלוג של פודיסוק-רייזנר עם הילדות.
    את החופש, ההעזה, המשחק, ההגזמה והפנטזיה המאפיינים את חיי הקרקס, מעתיקה פודיסוק-רייזנר אל בדי ענק בצבעי שמן זוהרים. דימוייה של ריבקין-בריק המצולמים בשחור לבן הופכים במטה קסם לדימויים משולחי רסן, בועטים ונוצצים. פודיסוק-רייזנר מתרחקת מהמקור אל הגוזמה והאבסורד, מדגישה את הפרת הסדר, העדר הגרביטציה, חוסר הדיוק, טשטוש הדמויות והעדר הפרספקטיבה ממש כפי שהקרקס סוחף את קהלו מן המציאות ובה בעת מציג אותה כהווייתה דרך משחקי הכוחות, האילוף, המתח, הפחד, הצחוק והשחרור.

    Circus Girl – Rinat Podissuk-Reisner
    Opening: 14/09/17 at 20:00 | Closing: 21/10/17
    Curator: Hana Coman

    In an exhibition of virtuoso paintings, Rinat Podissuk-Reisner formulates her version to the story of Lilabes the Circus Girl.
    Based on Anna Riwkin Brick's photographs documenting the quotidian life of a girl in the circus, Astrid Lindgren weaved a very individual story about a girl growing in an adventure arena populated by wild animals, elephants, horses, flying people, clowns, adults and children. The gap between the photographs and the text where Lilabes sounds her voice describing in detail to her readers her experiences, desires, insults and ambitions, enables empathy and identification with a person remote in time and place. Into this gap, Podissuk-Reisner pours her substance. Lilabes is an inspiration, metaphor and alternative biography: she is a heroic girl living in a closed bunch moving from place to place seeing the world. While the children mock her abilities and ambitions to become the world's most famous rider, adults give her hope, a magic rope and training. The image concluding the story features a tiny Lilabes standing on horseback, her hands spread up, her father at her side and the promise: "I will be the circus' famous rider", is at the center of the exhibition. On a large canvas in the center of the frame: single, noble, elevated, unreachable, Podissuk-Reisner draws the portrait of Diana, the legendary rider, Lilabes' model with minimalism, sharpness and eloquence. The contrast between the ascetic style and Diana's supreme status in Lilabes' life, makes the image sublime and captivating. That same image also appears in small works on graph paper with wide margins to experiment and assess the boundaries, on carbon paper and pencil colors is a stylistic variation and extension of Podissuk-Reisner's dialogue with childhood.
    The freedom, daring, acting, exaggeration and fantasy characterizing circus life are transferred by Podissuk-Reisner onto gigantic canvases in radiant oil colors. Riwkin-Brick's black and white images magically metamorphose into unconstrained, kicking brilliant images. Podissuk-Reisner distances herself from the original images towards exaggeration and absurdity, accentuating the disorderly, lack of gravitation or precision, image smogginess and lack of perspective just as the circus carries its public away from reality and at the same time portrays it authentically through the power games, taming, tension, fear, laughter and relaxation.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*