שנות הארבעים העליזות: צפייה עכשווית בסרט "הבית ברחוב שלוש"

מאת אלי אשד

השבוע צפיתי בסרט "הבית ברחוב שלוש" מאת הבמאי משה מזרחי באירוע לכבודו שנערך בסינמטק. הסרט נחשב לאחד החשובים והבולטים בשנות השבעים, והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1973. מזרחי הוא הבמאי הישראלי היחיד שזכה עד כה באוסקר אם כי עבור סרט צרפתי – "כל החיים לפניו".

אבל בישראל "הבית ברחוב שלוש "מפורסם עוד יותר ממנו.

אם (גילה אלמגור) ובנה (עופר שלחין)

תקציר העלילה: הימים ימי שלהי המנדט הבריטי בארץ ישראל. סמי בן הארבע-עשרה וקלרה אמו מגיעים ממצרים לשכונת שבזי בתל אביב. שם עובדת קלרה בניקוי דירות, וסמי חולם לשפר את מצבה של המשפחה. כאן נקרע סמי בין אהבתה החונקת של אמו לבין שאיפתו להישאר עצמאי… בה בעת הוא חווה את הקשר המיני הראשון עם סוניה (מיכל בת אדם) – גרושה, קיבוצניקית לשעבר בת עשרים וחמש, ונוטל חלק בפעילות המחתרתית נגד שלטונות המנדט הבריטי ובשביתה נגד מעסיק קמצן.

בראש ובראשונה אנו חווים את התקופה דרך שירים של זמרים כמו שושנה דמארי, שנשמעים לאורך הסרט. לדעתי זהו אחד הסרטים הראשונים, לפחות בעברית, שהשתמשו באמצעי זה כדי להבליט את התקופה. בכך הוא שימש מן הסתם מקור השראה ל"אסקימו לימון" של אותם המפיקים.

קלרה נענית לבסוף לחיזוריו של חיים (שייקה אופיר) ומתחתנת עמו, והסרט עוקב אחרי חוויות המשפחה בזמן מלחמת העצמאות והפצצת העיר תל אביב על ידי המצרים, שבמהלכן נהרג אחד מאחיו של סמי. בסיום הסרט סמי מתגייס לצבא ויוצא להילחם.

"הבית ברחוב שלוש" הוא מעין סרט היסטורי תקופתי שנעשה לפני ארבעים  שנה ב-1973 ומתאר את שהתרחש  שלושים שנה קודם לכן בערך, וככל הנראה הוא מבוסס גם על חוויות אוטוביוגרפיות של הבמאי.

כלומר, מאז שנעשה חלפו כבר יותר שנים מאז התקופה שאותה הוא מתאר ובין יצירת הסרט. יש לכך חשיבות, שכן לדעתי התרבות שהשתנתה מקשה על הקהל להבין את  סרטו בצורה שאליו התכוונו יוצריו ב"זמן אמיתי" של היצירה. כך, לפחות, באשר לי.

משה מזרחי קיבל בסוף הסרט אות הוקרה על יצירתו המזרחית, האות "לבי במזרח", ודיבר על כך שמאז ומתמיד התעניין בהסרטת ה"האחרים" לפי המקובל בשיח הביקורתי כיום. האם יש מישהו שיעז היום לומר משהו אחר?

הסופרת  אליס ביאלסקי שצפתה עמי בסרט, קולנוענית במקצועה, סיפרה שהסרט נלמד באקדמיה בתקופה שבה למדה ונחשב אז מאוד. אינני בטוח שהיום היו מקבלים אותו בשמחה באקדמיה אם היה נעשה היום.

מדוע?

התבוננתי בשמות המפיקים – מנחם גולן ויורם גלובוס – האחראים לפי מבקרים שונים  כמו רון כחלילי להצגה הפוגענית של המזרחי בסרטיהם וכביכול ייצגו את הממסד בהצגת עליונות האשכנזי.

לאמיתו של דבר בסרט זה, שגולן וגלובוס הם מפיקיו, המזרחי כלל אינו מוצג באופן נחות. אם כבר מוצג מישהו כיוצא דופן שמזלזלים בו, הרי זה חיים זינגר, המחזר האשכנזי בגילומו של שייקה אופיר. נכון, ההצגה של בני העדות השונות המשמיעים אימרות שפר בלדינו ובספניולית הייתה מעט מטרידה, אבל גם מעניינת בסופו של דבר הכוונה הייתה להראות שכולם יתאחדו.

חיים זינגר האשכנזי מוצג כמי שמנסה ללמוד את תרבותם ואת שפתם (אין שום ניסיון כזה מהצד השני), ומוכן למחול עבור כך על כבודו. הוא מודע היטב ליחס הלעגני והמזלזל אליו שאותו מפגינים בני העדות המזרחיות – ובכלל זה קלרה ובנה סמי.

חיים (שייקה אופיר) וקלרה (גילה אלמגור)

באחד הקטעים החזקים בסרט מתיישב חיים האשכנזי עם בני משפחתה של קלרה בדייט הראשון שלהם, וחווה מהם באומץ יחס מזלזל עד משפיל. לאחר מכן הוא עדיין מוכן להמשיך את הקשר עם האם ובנה – שבז לו גם הוא, גם לאחר שהוא מקבל ממנו מתנה יקרה (צפו כאן בקטע המפגש).

קלרה מוצגת בסרט כמי שמזלזלת בחיים כיוון שהוא מתייחס אליה בצורה ג'נטלמנית. לדבר זה איננה רגילה כלל וכלל מבני עדתה – למשל ניסים איש האצ"ל, שאותו מגלם יוסף שילוח, אשר לאורך כל הסרט מתייחס אליה ואל בני משפחתה באופן מעליב.

ניסים מוצג כסוג של עבריין המזלזל בכל מי שסביבו, והגילוי שהוא איש האצ"ל שנלכד ונתלה בידי הבריטים הוא בגדר הפתעה מוחלטת לצופים.

ניסים איש האצ"ל (יוסף שילוח) נלכד בידי המשטרה הבריטית

האם אכן ניסה משה מזרחי להציג בסרט הזה את "האחר" המבוזה כשיצר אותו בשנות השבעים? בהחלט כן. ן"האחר" שאותו תיאר היה האשכנזי.

גילה אלמגור שהואשמה בידי רן כחלילי כמי שהציגה את האישה המזרחית באופן מעוות לאורך הקריירה שלה (ובראש ובראשונה בסרטיהם של גולן את גלובוס), כזונה עלובה בסרטים שונים שבהם השתתפה, מוצגת כאן  כאישה חזקה מאוד ללא כל ספק, המגנה בחירוף נפש על ילדיה ומקורביה.

דהיינו, אי אפשר לקבוע שאצל גולן וגלובוס הייתה גישה גזענית מראש כלפי מזרחיים, בניגוד לטענותיו של כחלילי. כנ"ל אצל גילה אלמגור – הרי הכול היה תלוי בחומר שהוצע להם להסריט.

נראה לי שאם הסרט היה נוצר היום, ובוודאי כדי שימצא חן בעיני מבקרים כמו רון כחלילי, היה צורך להציג את בני העדות השונות כעוינים ופוגעניים זה לזה, ותומכים לעומת זאת בערבים.

אבל היה משהו אחר שהטריד אותי בסרט והוא מראה אף יותר על שינוי הנורמות בזמננו.

נער קטין ואישה בוגרת (מיכל בת אדם) ביחד.

אחד הקטעים שהטרידו אותי ביותר בסרט היה קטע ארוך שבו אחד מגיבורי הסרט, נער כבן  ארבע-עשרה, מקיים יחסי מין בפעם הראשונה עם אישה מבוגרת (ואשכנזייה) בת עשרים וחמש (מיכל בת אדם). מבחינת העלילה, ברור שאין בכך טעם לפגם, הנער הוא זה שמסיים לבסוף את הקשר, אבל שניהם רואים בו חוויה חיובית.

לא מן הנמנע ש"הבית ברחוב שלוש" שימש כמקור השראה לסרט אחר, ידוע יותר, של אותם מפיקים – "אסקימו לימון" (1978), שתיאר את העשור הבא, שנות החמישים, וגם הוא התבסס על חוויותיו האוטוביוגרפיות של הבמאי בועז דודזון. בין השאר תיאר גם הסרט הזה קיום יחסי מין בין נער קטין לבין אישה בוגרת – וכך עשה דוידזון גם בסרטו "אלכס חולה אהבה" משנת 1986, שאולי מבוסס גם הוא על אירוע בחייו של הבמאי.

"אסקימו לימון" האירוטי והמשכיו האירוטיים עוד יותר נחשבים היום לסרטים משוקצים למדי. אבל "הבית ברחוב שלוש" נחשב לסרט מכובד ומוערך.

הלו, אף אחד לא שם לב שמשהו כאן לא בסדר?

בעולם של 2016, אם היה מתקיים קשר מיני כזה בין קטין כבן ארבע-עשרה לבין אישה בת עשרים וחמש, והיו מדווחים על כך למשטרה, הייתה נזרקת מיכל בת אדם היפה לכמה שנים טובות בכלא באשמת התעללות בקטין, ללא קשר אם הדבר היה נעשה מרצונו החופשי כפי שזה מתואר בסרט. התקשורת והפייסבוק היו מציגים אותה כמנוולת וכעבריינית שמתעללת בילדים – ומחריבה בכך את חייה לתמיד.

הנער כמובן היה נאלץ לעבור טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, כולל "תרופות "פסיכיאטריות , כדי לוודא שנפשו הרכה לא נהרסה בשל הקשר.

בעולם שבו נוצר הסרט בשנות השבעים איש לא ראה בקיום יחסי מין בין אישה מבוגרת ובין קטין משהו רע. אגב, גם בשנות הארבעים היה מקובל באירופה שקטינים יעברו את התנסויותיהם המיניות הראשונות עם אישה בוגרת.

למרבה הצער, כך היה גם המצב ההפוך כמובן. קיום יחסי מין בין גבר מבוגר וקטינה היה נפוץ מאוד בעבר הקרוב – עוד יותר ממה שרוצים להודות היום. מובן שהיום ייחשב כל מקרה כזה לאונס אכזרי.

חוששני אפוא שהסרט לא יכול היה להיעשות היום כך בלי שייפסל או יעבור צנזורה חמורה. משה מזרחי בוודאי לא היה מקבל פרס אם היה עושה אותו כך היום. לעומת זאת, יש להניח שבניגוד לשנות הארבעים והשבעים, איש לא היה רואה היום בעיה אם גיבור הסרט היה עובר חוויות הומוסקסואליות או שאחותו או אמו היו עוברות חוויות לסביות.

ולמרות זאת, מדובר בסרט טוב, אם כי לא בכל חלקיו. ובכל זאת, סרט זה מלמד אותנו לא רק על  העולם התל אביבי של שנות הארבעים שאותם הוא מתאר ועל שנות השבעים שבהם נעשה, אלא גם משהו על שנות האלפיים ועל הנורמות המיניות והחברתיות החדשות שלהם. וגם זה חשוב.

ראו ביקורת אחרת על הסרט מנקודת המבט המזרחית של זוהר אלמקייס:

הבית ברחוב שלוש – הלחם והסכין

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, קולנוע, תקשורת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*