זלמן שניאור מקריא  לח.נ.ביאליק את הפואמה “ימי הביניים המתקרבים”.

השנה: 1912. בנשף לכבודו של המבקר ראובן בריינין, מקריא לראשונה זלמן שניאור לחיים נחמן ביאליק את הפואמה “ימי הביניים מתקרבים!”

מאת אלי אשד

הפואמה המפורסמת של זלמן שניאור, “ימי הביניים מתקרבים!”, היא חזון אפוקליפטי על התעוררות כוחות האופל באירופה, והיא מלאה וגדושה בתמונות זוועה המתארות את הרס התרבות האירופית. תמונות אלה נועדו ככל הנראה לשמש כאזהרה לעם היהודי באירופה, ובו בזמן משמשות כקריאת קרב, כדרישה לקום ולהתעורר ולהפוך ללוחמים − כדי להגן על עצמם מפני הגורל האיום הצפוי להם.

בפואמה מדמיין המשורר מעצמה מודרנית הקמה להילחם באירופה וביהודים. הוא מדמה אותה לענק מפלצתי, מזוין מכף רגל ועד ראש, המזכיר יותר מכל את גוליית הפלישתי שנלחם בדוד. אותה מפלצת מהעבר הרחוק חוזרת במשנה עוצמה כאשר לרשותה הפעם האמצעים הרצחניים של העידן המודרני הטכנולוגי, ומאיימת להביא חורבן מוחלט על העם היהודי.

לימים הגיע שניאור למסקנה שבפואמה זאת הוא ניבא את עליית הפאשיזם, את שתי מלחמות העולם ואת השואה.

“ימי הביניים מתקרבים!” פורסמה במקור בחודש ספטמבר 1913 בכתב העת “השילוח”, ירחון לספרות, למדע ולענייני החיים (כרך כ”ט, בעריכת ד”ר יוסף קלוזנר). בכתב זה פרסם שניאור את שיריו באופן קבוע, ושם זכה להיחשב לראשונה למשורר בולט בידי קלוזנר.

קלוזנר הפך להיות הבולט במעריציו של שניאור. הוא פרסם עליו ספר מאמרים ולימים המליץ עליו לוועדת פרס נובל לספרות בשטוקהולם. אך שניאור לא קיבל את הפרס − זה ניתן לש”י עגנון, ואולי גם משום כך נשכח מאז.

שניאור הוא יוצר החביב עליי בזכות ספרו ההיסטורי “הגאון והרב”, שעוסק במאבק בין הגאון מווילנה לבין הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד (מאמר עליו פורסם ב”יקום תרבות”, להלן: “מי הצודק והצדיק?)

כמו כן חביב עליי מחזור הפואמות שלו, “לוחות גנוזים”, העוסק בתרבות החילונית הלא מונותיאיסטית הקדומה של עם ישראל (על כך קראו ב”יקום תרבות” את המאמר “הגניזה של זלמן שניאור“).

ונוסף על כך קיימות הפואמות העתידניות שלו − ובראשן “ימי הביניים מתקרבים!”, שהתפרסמה ב”השילוח” כרך כ”ט תרע”ג ב-1913 ועשור מאוחר יותר בספר חזיונות: שירים ופואמות תרע”ב–תרפ”א (ברלין: הספר, תרפ”ד) בגירסה שונה.

היא שימשה מאז כשם הקובץ החדש ביותר של שירי שניאור עד כה: ימי הביניים מתקרבים! − מבחר שירים (“קשב לשירה”, 2011, בעריכת חנן חבר).

שניאור − לא נבואה אלא חשבון אריתמטי פשוט

תוצאת תמונה עבור זלמן שניאור

כאשר נשאל שניאור איך ועל סמך מה כתב את הפואמה שהתגלה מאז כנבואה, הסביר שלא הייתה כאן שום נבואה אלא מחשבה עמוקה. הוא כתב אותה ב-1912 כששהה בגרמניה, מרכז התרבות, שם למד רפואה בברלין (לימודים שאותם לא השלים מעולם). בזמן זה התנהל משפט עלילת הדם של מנדל בייליס ברוסיה הצארית, והוא חש, לדבריו, ב”ריח גופרית” וב”ריח אבק השריפה הנישא באוויר”. כשראה שהדבר אינו יוצר כל עניין או תשומת לב במרכז התרבות הגרמני, חש לפתע פחד, ועלה במוחו הרעיון כי ימי ביניים חדשים אכן עומדים בפתח. לדבריו, לא הייתה זאת נבואה אלא חשבון אריתמטי פשוט. לימים, ב-1955, הסביר שאת חוסר התגובה העולמית למשפט בייליס הבין כסוג של קונספירציה: אם אנגליה וצרפת אינן מגיבות ואינו מתייחסות למשפט עלילת הדם נגד בייליס, ואם אינן נוקפות אצבע, ואינן מכות באגרוף על השולחן, “דעי! שהם יראים מרוסיה הצארית. ולמה הם יראים ממנה? מכיוון שהם זקוקים לה למלחמה שכעת מכינים בסתר”.

זה  פורסם 43 שנים בעתיד לאחר כתיבת הפואמה, בעקבות הפלת מטוס אל על ב-27 ביולי 1955. הייתה זאת תאונה איומה שבה קיפחו את חייהם חמישים ושמונה בני אדם בבולגריה. במאמר שפרסם שניאור, בשם “רצח בשמי בולגריה” (“הבוקר”, אוגוסט 1955), שבו סער משתיקת העולם ממה שחש שהייתה מזימה רוסית נגד ישראל, שאותה השווה למשפט בייליס, ארבעים ושלוש שנים קודם לכן.

אך האם אכן זה מה שחש וחשב שניאור בזמן אמיתי? לא בהכרח. ייתכן שהוא כותב על סמך דברים שנודעו לו רק בדיעבד, ועליהם לא חשב בזמן אמיתי. לדעתי, משפט בייליס לא היה הגורם האמיתי לכתיבת הפואמה, לדעתי כתב שניאור את הפואמה המטלטלת הזאת על סמך חיזיון לילי שגרם לו להתעורר בזיעה קרה על גופו.

רישום של זלמן שניאור

את הפואמה הציג לראשונה שניאור בן העשרים ושש בהקראה בנשף שנערך בברלין בשלהי 1912 לכבודו של ראובן בריינין. בנשף זה נכחו בין השאר ח.נ.ביאליק, י.ח.רבניצקי ויעקב כהן. אולי שניאור קיווה שהקראת הפואמה במעמד זה תעורר את דעת הקהל למחשבה על הדרוש להתמודד עם ההתפתחויות הפוליטיות המאיימות באירופה כפי שחזה אותן.

התגובות שקיבל במקום היו שליליות ביותר. לא כולם התלהבו מהפואמה הזאת בגרסתה המקורית, ובראש ובראשונה לא המשורר ח.נ.ביאליק ששניאור ראה בו את מורו ופטרונו הספרותי. ייתכן שאילו ביאליק עצמו היה מקריא פואמה כזאת היה הדבר מתקבל בהערכה ובהבנה, אבל שניאור הצעיר לא נראה כאיש שראוי להשמיע פואמה נבואית מסוג זה במעמד מכובד כל כך.

בין המתנגדים לפואמה − ביאליק. לימים, הודה בטעותו

לימים סיפר שניאור: “חכמים שאיני רוצה לקרוא כאן בשמם, צחקו לי, הניעו ראש, לגלגו לי ועשו חוכא ואטלולא מכל חרוז… אפילו מורי ורבי ביאליק גינה אותי, ‘כתבת את שירך בשביל קוראים בעלי ביתיים’. ואני שתקתי או שמלמלתי ‘ימים מקרוב יגידו׳” (דוד פרישמן ואחרים , 1959, עמ’ 241). יעקב כהן, עמיתו של שניאור שנחשב לאחד מיורשיו של ביאליק, החמיץ פנים: “יעקב כהן דיבר אלי בלחש כשהוא מגלגל בעיניו מתוך בחילה לאי הכישרון הספרותי שגילה בתוך שירי. ‘זה היה נורא’, גמגם, ‘לא! דברים כאלה אין כותבים ואין קוראים בנשפים…” (“מצבה לביאליק” ביאליק ובני דורו 1958, עמ’ 215). ביאליק כתב לשניאור על הפואמה: “שירך ‘ימי הביניים המתקרבים’ אמנם לא ישר בעיני. כתבת אותו ‘ביד כהה’ בלא רוח הקודש והוא נועד לקהל מסוג ידוע”.

הפואמה שלו נפלה על אוזניים ערלות. “חזיונות אפוקליפטיים אין כותבים ואין קוראים באווירת נשף” − זה היה המסר שקיבל שניאור. ברם, לימים, בשנת 1921, כאשר נפגשו שניאור וביאליק בגרמניה, הודה ביאליק שטעה בהתייחסותו לפואמה, שכן לדעתו היא התממשה במציאות והוכחה כנבואת אמת ושניאור אכן חזה את דברים מראש.

שניאור כתב מעין פואמת המשך בשם “וימי הביניים חזרו”, בקובץ ממחזור אוקראינה מ-1921. הוא תיאר שם את רדיפות היהודים באוקראינה בעצת המהפכה הקומוניסטית, ואת מה שהתרחש באוקראינה והיה לדעתו הגשמה של המתואר ב”ימי הביניים המתקרבים”.

הוא סיפר שהייתה לו תחושה דומה בשנים 1922-1923, כאשר שוב שהה בגרמניה, כי “דבר מה טמא מתרחש בארץ אשכנז”. כוונתו הייתה כמובן לעליית הנאציזם בשנים אלו.

כשאני קורא את הפואמה בשנת 2016,  מאה וארבע שנים לאחר שכתב אותה המשורר לראשונה, היא נראית כמבוססת על חזיון-חלום שהיה למשורר ב-1912 ואותו לא ידע להסביר. על פי החיזיון כתב מן הסתם את הפואמה, שזכתה לפרשנויות ולגרסאות שונות לאורך השנים. בגרסאות אלו הוסיף דברים והשמיט אחרים, לא רק משיקולים ספרותיים שונים של שיפור השיר מבחינה אמנותית, אלא מן הסתם גם בהתאם לאירועים ההיסטוריים שאותם חווה לאורך השנים − מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה, שבמהלכה היה שניאור פליט בצרפת הכבושה בידי הנאצים, ורק לאחר מסע חתחתים בספינה הגיע אל הביטחון בארה”ב, אחרי שאיבד את כל רכושו באירופה.

הגרסה שאני מביא כאן היא הגרסה המקורית והארוכה יותר של הפואמה, כפי שפורסמה בכתב העת המפורסם “השילוח” (בספטמבר 1913 כרך כ”ט חוברת ג’, עמ’ 193-200), בשמונה קטעים שונים דומים מבחינת היקפם. כולם שבים ומדגישים נושא מרכזי אחד − ההתראה מפני האסון הגדול והמתקרב – השתלטות של מעצמה טכנולוגית אכזרית על יבשת אירופה שתביא לחורבן חסר תקדים. בפואמה קורא שניאור ליהודים לקחת את גורלם בידם ולהיות גיבורים, כדי להתמודד עם האסון המאיים עליהם ועל העולם כולו.

בעקבות הביקורת על הפואמה של המשורר הנערץ עליו, חיים נחמן ביאליק, שינה אותה שניאור וקיצר אותה באופן משמעותי בגרסה שיצאה בספר “חזיונות” בשנת 1924. זוהי גם הגרסה המוכרת מאז, שהופיעה גם במהדורות “כל כתבי” של זלמן שניאור בהוצאת “דביר” שיצאו לאור בשנים 1951 ו-1958, ולאחרונה במהדורה חדשה של שירי שניאור הנושאת את שמה של הפואמה “ימי הביניים מתקרבים! – מבחר שירים”. מהדורה זאת יצאה לאור בהוצאת “קשב לשירה” ב-2011.

גרסת “השילוח” הארוכה יותר (הכוללת קטע שלם, “קטע ב'”, שאינו קיים בגרסה המאוחרת יותר) אינה בהכרח הגרסה הטובה ביותר של הפואמה. שניאור בוודאי לא חשב כך, אבל אני מעדיף לפרסם אותה כפי שהייתה, קרוב ככל האפשר לאותו חזיון מקורי וראשוני שאותו לדעתי חזה המשורר “בזמן אמיתי”, ולא בהתאם לתיקונים שהכניס לאורך השנים, כאשר נראה היה למשורר ולציבור קוראיו שהנבואה שלו התגשמה וכי כעת הוא מבין בדיוק למה היא מתייחסת.

ובכן, הנה לפניכם, לראשונה מזה מאה ושלוש שנים, הגרסה המקורית והמלאה של “ימי הביניים מתקרבים!” שהיממה מן הסתם את קהל קוראיה המקורי של הפואמה העתידנית באירופה השקטה והשלווה של שנת 1913.

בתוספת לגרסה המקורית של הפואמה לפניכם גם הגרסה האנגלית (שמכילה רק חלק מהפואמה בגרסה המקוצרת שלה) בתרגומה של רות פיגר מינז מ-1966, שאותה פרסמה בקובץ שירה עברית קלאסית  בתרגומה, “שירה עברית חדשה אנתולוגיה דו לשונית”, ובאנגלית :

Modern Hebrew Poetry: A Bilingual Anthology. הספר יצא בהוצאת האוניברסיטה של קליפורניה ב-1966.

ראו עוד על זלמן שניאור:

ימי הביניים מתקרבים -הגרסה הסופית 

אלי אשד על הגניזה של זלמן שניאור

זלמן שניאור לא פחד מסקס והתבוללות: דליה קרפל על זלמן שניאור

צעירה לנצח: ארז שוויצר על “ימי הביניים מתקרבים!”

מיהו הצדיק והצודק? אלי אשד על “הגאון והרב” של זלמן שניאור

7 תגובות

  1. זלמן שניאור על בולגריה

    במאמרו “הרצח בשמי בולגריה ” שאותו כתב המשורר המפורסם זלמן שניאור לאחר הפלת מטוס “אל על ” בשמי בולגריה ב-1955 ( ואותו אפשר למצוא בספר “דוד פרישמן ואחרים”הוצאת דביר 1959)כתב דברים מעניינים בהקשר זה על הבולגרים .”
    הוא עוסק שם בנקודת השפל של כל הזמנים ביחסי ישראל ובולגריה בהפלת מטוס “אל על ” בידי הבולגרים בשמי בולגריה שכתוצאה ממנה נהרגו 58 איש.
    לדעת שניאור להפלה היו אחראיים הרוסים בלבד ולא הבולגרים.לדעתו לא ייתכן שהיה כאן פשע של “מדינה שלמה ,קטנה ,אומללה אבל מסוכנת מאוד .למדינה דרוסה ורעועה זאת אין בימינו תותחי ראדאר להתקיף ,ואין לה מפקדים מ/שלה שייטלו על מצפונם ואל אחריותם המדינאית החלטת רצח זדונית בהיקף כזה וברגע אחד כדי להפוך מטוס מלא נוסעים עליזים לקציצה אחת של דם ועצמות.
    הוא כותב “מי שאינו מכיר את הבולגרים ואת יחסם ליהודים ,בני ארצם ומחוץ לארצם ,יוכל לחרף ולגדף אותם בכינויים מעליבים,.קראתי בכמה וכמה עתונים שנכתבו לאחר האסון עם מטוס “אל –על “. אין אדם נתפס על צערו ואפילו עיתונאים אינם נתפסים על ביטויהם ברגע ראשון של מכאוב ורוגז “פרעושים אדומים ,רועי חזירים ,שכורים ” וכו’. .
    לאמיתו של דבר, קבע שניאור ,התייחס תמיד העם הבולגרי כמו שהוא ,בכבוד ובאחווה יחסית אל היהודים היושבים בקרבו.
    שניאור המשיך וסיפר ” בימי בחרותי ולאחר מכן נפגשתי עם הרבה סטודנטים יהודים מבולגריה .בברלין נפגשתי איתם לפני מלחמת העולם הראשונה ואחר כך בפאריס ,ועכשיו עם מהגרים לא מעטים ממדינה זו ולא שמעתי מפיהם אלא דברי שבח ויקר לעם הבולגרי ,על טוב ליבם על יחסם האנושי ,על האנטישמיות ש”לא הייתה בנמצא בעם הזה והרכבה ,כמעט באונס על ידי הנאצים ואחר כך על ידי הכובשים מבית מדרשו המדיני של דזאעגשוילי ( סטאלין א.א*).
    לא! העם הזה לא נתן את ה צו להפיל מטוס אזרחי ,לא העם ולא קציניו ..ואם “רועי חזירים ושכורים “נתנו את הצו לא מתוך בולגריה באו אלא מארץ אחרת ..( ברית המועצות “.
    שניאור ראה בהפלת המטוס מזימה רוסית ברורה ומכאן פנה לדבר במאמרו על הפואמה שלו “ימי הביניים מתקרבים ” שבה חזה את מלחמות העולם הראשונה והשנייה ב-1913

  2. המשורר יוסי גמזו פירסם פואמה אקטואלית בהשראת הפואמה של שניאור ב”עיתון בן עזר ” האינטרנטי ” : :
    יוסי גמזו
    יְמֵי-הַבֵּינַיִם כְּבָר כָּאן

    “יְמֵי-הַבֵּינַיִם מִתְקָרְבִים… הֲשָמַע לְבַבְכֶם בַּלַּיְלָה
    הֵד-מַתְמִיד וְרָחוֹק וָרָע – צִפָּרְנַיִם מְגָרְדוֹת בַּמַּחֲשָךְ? –
    זֶה דְרָקוֹן יְמֵי-הַבֵּינַיִם מְגָרֵד לְנַשֵּל קְלִפָּתוֹ – – – ”
    (זלמן שניאור: “ימי-הביניים מתקרבים”)

    כַּמָּה תָמִים נִרְאֶה הַיּוֹם שִירוֹ שֶל שְנֵיאוּר שֶהִקְדִּים
    אֶת הַשּוֹאָה שֶשּוּם שִירָה לֹא תְכִילֶנָּה
    וְעַד כַּמָּה הוּא אַקְטוּאָלִי גַם הַיּוֹם כְּשֶשּוּב שוֹקְדִים
    הָאַנְטִישֵמִים שֶשָּׂרְדוּ מֵאָז עַד הֵנָּה
    עַל חִלּוּלֵי בָּתֵּי-קְבָרוֹת יְהוּדִיִּים, עַל פִּגּוּעִים
    בְּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בַּתְּפוּצוֹת וּבָתֵּי-סֵפֶר
    וְעַל בִּיבֵי מַשְׂטֵמָתָם שֶל הַגְּרוּעִים שֶבַּגּוֹיִּים
    מוּל עוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי שֶקָּם מֵאֵפֶר
    וְעַל אַפָּם וַחֲמָתָם, כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּנִים
    כָּאן מְדִינָה הֵקִים לְעֹז וּלְתִפְאֶרֶת
    כְּשֶהַקִּנְאָה וְהַשִֹּנְאָה גוֹבְרוֹת בָּהֶם אֵינְסְפוֹר מוֹנִים
    וּבֵין רִשְעָם וְשִׂגְשׂוּגָהּ תְּהוֹם נִפְעֶרֶת.

    הֵם מוּכָנִים הָיוּ בְּרֹב חַסְדָּם, בְּעוֹד תִּמְרוֹת עֲשַן
    הַמִּשְׂרָפוֹת תִּמְּרוּ לַשַּחַק הָאֵירוֹפִּי
    לַחְמֹל עָלֵינוּ כְּשֶאוֹתוֹ חֲזוֹן-שִיבַת-צִיּוֹן יָשָן
    פִּתְאֹם מֻמַּש בִּמְקוֹם לִהְיוֹת חֲלוֹם אוּטוֹפִּי
    אוּלָם כְּכָל שֶהַחֲלוֹם הַזֶּה הָפַךְ לִהְיוֹת עֻבְדָּה
    וְהִתְעַקֵּש לֹא לְבַקֵּש רְשוּת לִצְמֹחַ
    כִּי כָּךְ אוֹ כָּךְ הוּכַח שֶאִם רָצִינוּ אֵין זוֹ אַגָּדָה
    צֹרְפוּ סוֹפְסוֹף קִנְאָה, שִׂנְאָה וְצָרוּת-מוֹחַ
    גַּם בַּנַּצְרוּת גַּם בָּאִיסְלָאם וְהַצֵּרוּף הַזֶּה הֻסְלַם
    בָּאַנְטִישֵמִיּוּת שֶל פּוֹסְט שוֹאָה – שֶמָּה הִיא
    אִם לֹא הֵדָם וּבְנֵי-הֵדָם שֶל אֹפֶל עֲלִילוֹת-הַדָּם
    וּזְדוֹן שוּבָם שֶל מַחְשַכֵּי יְמֵי-בֵּינַיִם.

    אַךְ לֹא רַק בֵּין אוֹתָם עוֹכְרֵי עַמֵּנוּ לֹא חָלְפוּ עֲדַיִן
    יְמֵי-בֵּינַיִם אֵלֶּה אֶלָּא, לְבָשְתֵּנוּ, גַם בֵּינוֹת
    מִעוּט חָשוּךְ שֶל חֲרֵדִים שְטוּפֵי-מוֹחוֹת וְצָרֵי-עַיִן
    הַלְּהוּטִים אֶת הַטּוֹבִים שֶבְּמִגְזָר זֶה לְגַנּוֹת
    וְשֶבְּחַג פּוּרִים הָאַחֲרוֹן, בְּמַשְׂטֵמָה פָנָאטִית
    תָּלוּ בֻּבּוֹת בִּדְמוּת חַיָּלֵי צַהַ”ל בְּנֵי אוֹׂתָהּ עֵדָה
    שֶדַּוְקָא הֵם, הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם, הִנָּם דֻּגְמָה סִימְפָּאטִית
    הַמְּעוֹרֶרֶת כָּאן כָּבוֹד וְהִזְדַּהוּת וְאַהֲדָה.

    וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ צָץ רַב יְמֵי-בֵּינַיְמִי וְצָרוּחַ
    שֶפֶּתַע גָח כְּשוֹר נַגָּח בְּאַשְמוֹת-הֶבֶל שִקְרִיּוֹת
    בּהַמְחִישוֹ כֵּיצַד יִגְאָל הוֹפֵךְ כָּאן לְיִגְעָל גַּס-רוּחַ
    שֶלֹּא מַחְמִיץ צַ’אנְס לְהַשְמִיץ צִבּוּר בָּנוֹת חֲרֵדִיּוֹת
    הַמִּתְגַּיְּסוֹת אִם לַשֵּרוּת הַלְּאֻמִּי וְאִם לְצַהַ”ל
    דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַכָּרָתָן אֶת צִוּוּיֵי הַהֲלָכָה
    הַמְּחַיְּבִים לֹא רַק כָּל אִיש, גַּם כָּל אִשָּה, בְּצַו מִמַּעַל
    לִתְרֹם חֶלְקָהּ לִמְדִינָתָהּ בְּלֵב שָלֵם וּבְשִׂמְחָה
    כִּי בְּלִי סְמִיכָה לְרַבָּנוּת אוֹתָן בָּנוֹת זוֹכְרוֹת עֲדַיִן
    אֶת שֶאוֹמֵר סֵדֶר נָשִים שֶבַּתַּלְמוּד וּבַגְּמָרָא
    שָם, בַּמַּסֶּכֶת בָּהּ כָּתוּב בְּרוּרוֹת (“סוֹטָה”, פסוקים ח’, ז’)
    הֵן בְּלָשוֹן חַד-מַשְמָעִית וְהֵן בְּהַדְגָּשָה בְּרוּרָה
    כִּי בְּמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה חוֹבַת גִּיּוּס לַכֹּל יֶשְנָהּ
    וּבָהּ “הַכֹּל יוֹצְאִין” לְשֵם הַצְלָחָתָהּ
    כְּפִי שֶאוֹמֵר סֵדֶר “נָשִים” שֶבַּתַּלְמוּד וּבַמִּשְנָה,
    “חָתָן מִתּוֹךְ חֶדְרוֹ, כַּלָּה מִחֻפָּתָהּ.”

    כָּךְ שֶאוֹתָם הַמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת דּוֹבְרָיו שֶל אֵל עֶלְיוֹן
    בְּשֵם בּוּרוּת יְמֵי-בֵּינַיְמִית חֲשוּכָה
    לֹא רַק עוֹשִׂים פְּלַסְתֵּר גָּמוּר כָּאן אֶת מִצְוַת הַהִגָּיוֹן
    כִּי אִם סוֹף-סוֹף גַּם אֶת מִצְוַת הַהֲלָכָה.

  3. תודה על ההעלאה

    סיפור מעניין ונבואי ביותר – המונח ‘ימי הביניים’ הוזכר מספר פעמים ע”י עדים שונים במלחמה ההיא. אלה היו בהחלט זמנים כאלה, כי גם הנאצים כיוונו לתקופה ההיא כהשראה מיסטית.

    שניאור לא היה היחידי – דויד פוגל כתב שירים נבואיים דומים, בשנות העשרים. כשהחלה המלחמה והרדיפה (הוא היה בצרפת ולא הצליח להימלט), כתב שחזה את כל זה…

    היו מן הסתם עוד מלבדם שחזו (חיים וייצמן ב-35′ חש שהעתיד מסוכן; ז’בוטינסקי לעומתו לא הרגיש בדבר), אבל מעטים… תמיד יש בודדים. אולי זו הרגישות הפיוטית שלהם, שמקנה יכולת כזו.

    אגב גם ז’ול וורן בסוף המאה ה-19 בספרו האחרון, הביע חשש מהמיליטריזם הגרמני (אבל מסיבות מוצקות יותר).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − 5 =