סיפור קצר ליום השבת / "צניחה" של ענת קוריאל

לרקוד את הרוח השוכנת בנימים, את הגעגוע./ לרוץ עם האותיות בינות סדקי- קירות (אורנה ריבלין)

מחלתו של אבא תעתעה בי. היו פעמים בהן חשבתי שהנה הוא עומד להבריא כי אדם גוסס לא יכול לעבוד בגינה, לעלות על סולם…. גופו המשיך להיראות חסון, ורק הליכתו לעיתים התנדנדה. תמיד ידעתי שהוא אדם חזק, הרי צנח ממטוסים, השתתף במלחמות, איבד בן. קיוויתי שיכניע את מחלתו והאמנתי שיש לו כוחות לשרוד גם את הטיפולים הקשים.

בתוך ימי החולי, נמשכה שגרה שהחביאה היטב קריסה איטית. תשומת הלב הייתה נתונה לבדיקות הרפואיות הרבות, במקום למחלה עצמה.

בכל יום שני, אבי התייצב במחלקה האונקולוגית ובכל יום חמישי, כשיסורי הטיפול שככו מעט, הוריי היו באים לבקר אותי בכפר סבא. המנהג הזה נשמר כמעט עד הסוף.

אבא היה נוהג מרמת גן אלי, ואימי, כל הדרך, היתה בודקת את התנועה בנתיבים, ומביטה בו לוודא שחושיו מחודדים, ושהזריזות לא ניטלה ממנו.

בבואם אלי, אמא היתה עוזרת לי להכין ארוחת צהריים, בוחשת את התבשילים ומתקנת תיבול: איתמר, בני הבכור, כבר בדרכו חזרה מחטיבת הביניים, וכשהוא ייכנס נשב ארבעתנו לשולחן. כל אחד במקומו הקבוע. אבא, סמוך אלי, ליד החלון,

אוכל ומביט במראות הנגלים בחוץ. איתמר מוזג לו יין תוסס אפרסקי, זה היין שכולנו אוהבים לשתות כשאנחנו יחד.

מאוחר יותר, כשיואב, בני הקטן, חוזר מהגן, אבי לוקח אותו למכולת השכונתית לקנות ארטיק, ובחזרתם היו עוצרים בגן המשחקים. יואב יושב על ספסל ללקק את הארטיק המטפטף עד תומו. לאחר מכן, מנגב את ידיו במפית שאבי מושיט לעברו.

המגלשה משמיעה קולות, והנדנדה החורקת כמו קוצבת את הזמן. עיניו של אבא מביטות באהבה בנכד הקטן, הצוהל בין השעשועים, ומבקש עוד מן הטעם הזה השמור רק לו ולסבו. בשמורה הזו המחלה פאסיבית ולא מוזכרת והילדים התרגלו לא לשאול אודותיה.

שעה כזו של משחק הרחיקה את הקינה החבויה ולא היה צורך להגדיר את המצב ואת הנסיבות.

יואב היה חוזר מהטיולים הללו מלא מרץ ושמחה ותמיד היה מבקש מסבו שגם בשבוע הבא ישוב לבלות איתו.

ועוד מנהג חזר על עצמו: בסוף כל ביקור, אבא התעקש להוריד את הזבל. כשהפצרתי בו להניח לזה, היה מגניב את הפח, בלי שאשים לב. שולף מתוכו את השקית, שוטף את המיכל בזרם מים חזק, ומשיב הכל למקומו. הוא אהב להסיר מעליי את המטלה הזו אולי מפני שחשב שהפח גדול למידות גופי, או משום שכך הרגיש נחוץ.

ביקורם האחרון אצלי היה אחר. לאבא החליפו חומר כימי, הוא נחלש מאוד, ופניו נפלו והחווירו. הוא קם משולחן האוכל לאחר חמש דקות, בהן השתנק והתאמץ לבלוע את המעט שטעם.

הוא אמר שלא יהיה מסוגל לקחת את יואב לסיבוב הרגיל. אמא ואני ניסינו לעודד אותו והזכרנו לו שתמיד הימים הראשונים לאחר טיפול קשים במיוחד ולאחר מכן "אתה תתרגל ותתאושש". הוא כעס עלינו ואמר בקול מרוגז וצרוד: “די כבר להגיד לי מה לעשות".

מאותו רגע הוא ישב על הכורסה כעוס ומדוכא. לאחר מכן, עצם את עיניו. רק כשהילדים פנו אליו, פקח אותן לרגע וחילץ משפתיו חיוך. פתאום, באחת, הוא קם מהכורסה ואמר: “זהו, עליזה, הולכים הביתה". היא אספה את חפציהם: תיק יד, תרופות, משקפי הקריאה של אבא שהיו מקופלים על שולחן הסלון. שני מעיליהם

רשרשו, אבי רכס היטב את הרוכסן, אימי הידקה על ראשו את כובע הצמר וקצת נרעדה.

בדלת אמרתי להוריי: “ניפגש כרגיל ביום חמישי הבא”, אבי השיב מיד ש"פעם בשבוע זה כבר יותר מידי". חיכיתי איתם ליד המעלית, שניהם היו שקועים בתוך לבושם החורפי, רק נקודות עור מבצבצות החוצה, כפות ידיים, אף, זגוגית משקפיים.

המעלית לקחה את הוריי. נכנסתי הביתה תועה ואבלה. הם לא תובעים עזרה, ואני לא מציעה. האוזן שלי לא מסוגלת להקשיב לסבל של מי שהביא אותי לעולם. הבטתי סביבי ולפתע פח הזבל האדום והגדול לכד את כל תשומת ליבי. שמתי לב שהפח הוזז קצת לכיוון היציאה, אך לא רוקן. אני גוררת אותו למעלית. אף על פי שהפח אינו מלא לגמרי, הוא כבד כאילו יד נעלמת מנסה למשוך אותו ממני ואני צריכה להתגבר עליה. אני מנסה לשלוף את שקית הניילון מהמיכל, אך היא נקרעת בידיי. אין ברירה אלא להרים את הפח כולו אל על, והנה אני מאבדת שיווי משקל והכל צונח ומשפריץ סביבי ועל רגליי. החבטה עדיין מהדהדת, אני אוספת את הזוהמה: קופסאות מעדנים מטפטפות, ריח אוכל דחוס ומחניק, מרקמים שעברו טרנספורמציה. דמעות מערפלות אותי, על כל הריח הזה שלא ייצא לי מהאף עכשיו.

אני בוכה.

*

יומיים לאחר מכן, אבא עבר לישון בקומה התחתונה בביתם, על הספה שבחדר הטלויזיה. הוא התקשה לעלות במדרגות המובילות לחדר השינה. אמא עברה לישון בסלון הסמוך, כדי שתוכל לשמוע אותו קורא לה.

הוא ישן בישיבה כי אינו מצליח לשאת את הצריבה שפושטת ברגליו כשהן מאוזנות. היא מניחה את ראשה על ערימה של שלוש כריות, ורק אוזן אחת חופשייה, זו ששומעת פחות טוב.

בשלוש בלילה הוא התעורר ללכת לשירותים. קם בזהירות ממיטתו: תחילה תפס בשולחן, אחר כך בידית הדלת ולבסוף במעקה המוביל לשירותים. רגליו לא סחבו אותו והאחיזה לא הועילה. בחבטה רמה הוא נפל על הרצפה ולא הצליח להקים את עצמו אפילו לכדי ישיבה. חצי גופו הימני נחבל, מרגלו נקרעה פיסת עור לפצע מדמם. הוא קרא לעזרה שוב ושוב, הגביר את קולו ככל יכולתו, אך לשווא. בשלוש וחצי אמי התעוררה מחלום וקמה להכין לעצמה תה. בדרך למטבח ראתה משהו מוטל ומקופל. כשהבינה מה לפניה, רצה אליו נרעשת, כולה סחרחורת ופחד מפני הבאות. הוא סיפר לה מה אירע לו ושהוא לא מצליח לעמוד על רגליו. היא כרכה את זרועו על גבה וניסתה למושכו אך שניהם נפלו על הרצפה.

הוא הפציר בה לא להזמין אמבולנס, כי עוד מעט יאזור כוחות. בשלוש וארבעים אמא יצאה לכביש של השכונה למצוא עזרה, אך איש לא עבר בחוץ. היא החלה לחזור בשביל המוביל לבית, חששה להתנתק ממה שקורה בפנים. אולי תיכנס לאחד השכנים. בתים פרטיים הם כמו מבצרים חתומים, כל הזזת שער מזעזעת את הפרטיות. לא רוצה להחריד את השכנים הישנים במיטותיהם, אם לא תיכנס לייאוש תסתדר בסוף. קר כל כך ובשכונה הזו תמיד החורף מורגש יותר, נדמה שהבתים מתכופפים מפני הקור.

 אריה, חזרתי. אין אף אחד בחוץ, רק קור וחושך. אני אצלצל לילדים.

 מה פתאום, אני לא מוכן.

בליבה הסכימה איתו, זוהי לא שעה לטלפן בה. לבן הבכור אין אוטו, השני גר רחוק, לרביעית יש ילדים קטנים, היא תבהיל את כל הבית.

-רוצה לנסות לקום?

-לא, לא עכשיו.

היא מביאה את השמיכה, ומתחילה לעטוף אותו, לרפד את זרועותיו, שהקור יגע בו פחות. הפצעים ברגליים לא עוברים, כמו חותמות על העור. כל הבית מלא משחות, תחבושות ותרופות וכלום לא עוזר. מה אפשר לעשות נגדם? אילו גופה היה מכוסה

בהם ולא גופו, היה לה יותר קל.

-אריה, על מה אתה חושב?

 אם היה לי אקדח, הייתי יורה בעצמי.

 למה אתה אומר לי את זה? עם איזה אדם התחתנתי

 למה את לוקחת ללב? אין פה אקדח. אין.

אתמול, כשרופא המשפחה המסור, ד"ר דקל, בא לבקר אותו, אבא מצא הזדמנות

לדבר איתו ביחידות. הוא ביקש ממנו שיעזור לו למות, שיתן לו זריקת מוות. ד"ר דקל ניסה לעודדו להמשיך במאבק, אך ניכר היה שהוא מבין לליבו של אבי. “אתה יודע שאני לא יכול לעזור לך בלי להיחשב לפושע", אמר בשקט כמו התבייש בתשובתו שמשמעותה אחת: עליך להמשיך להתייסר. לאחר שד"ר דקל הלך, באו מחשבות נחרצות על הסוף: אני זכאי לדעת שאי שם, כאשר יכלו כל הקיצין, רופא הכפר יעזור לי. הרופא מכיר את כל בני המשפחה וכבר מזמן הפך להיות חלק ממנה. יש לו כל הכלים לנחם ולהשקיט את הסבל והפחד, כעס. הפכתי לסמרטוט של כולם, מביטים בי ברחמים ובגועל, וכל רופא עמוס טרדות מרשה לעצמו לומר את דעתו. האחות מחליפה לי ואני עוצם עיניים כדי לא לראות את מבטיה. מבחינתה אני אדם-חפץ, שהכל כבר נגזל ממנו: הבריאות, הכבוד, החירות למות. מה שווים חיי ככה? אני הרי גוסס, הרהר.

 אריה, אני יוצאת החוצה, אולי אחד השכנים התעורר ויבוא לעזור

 בסדר

כשיצאה משש את פלג גופו, לאמוד את המכות שחטף. איזו נפילה זו היתה, הגוף לא נענה לפקודות וזהו. הוא פשוט התרסק בחבטה וזעזוע. בעשרות שנותיו בחיל הצנחנים, תמיד ידע לנחות כמו שצריך כשצנח: בגלגול: כפות ידיים, שוק, ירך, הידיים שומרות על הראש, ולבסוף נח על האדמה כמו תינוק באוויר הפתוח. מאות חיילים למדו ממנו איך לצנוח בלי תקלות. פעם קיבל קבוצה של עשרה חיילים,

בכאלה לא יוצלחים לא נתקל קודם. על כל דבר נאלץ לחזור עשרים פעם. המצנח לוקח אותך פעם קדימה, פעם אחורה, הסביר להם והם הביטו בו בעיניים אדישות, לא הבינו למה צריך לדבר על ההתנהגות באוויר. הוא כעס ודמו רתח. איזה צנחנים אתם, היה אומר להם, אלוהים יודע איך אשלח אתכם מהמטוס. את דוד , הוא זוכר טוב מכולם: היתה הצנחה של ציוד בפלמחים. בסוף ההצנחה החיילים יידרשו לרוץ מהר ולפרוק בזריזות את הציודים. כשהסתיים הסבב הראשון, דוד רץ במהירות לשטח, הוא לא שמע שיש עוד סבב שילוח. אבא צעק לו וצעק עליו: מה אתה חושב שאתה עושה, אך דוד לא שמע כלום בגלל הרעש. אבא נעשה אדום ועיניו הבהירות בלטו. הוא התקרב לדוד והטיח בו עלבונות. כל החיילים נבהלו והרכינו ראשיהם. הצעקות פרצו והעצבים התפוצצו, דוד נאלם דום.

"כשנגיע לבסיס, אני אעלה אותך לבירור. אתה לא תעשה פה מה שאתה רוצה”.

הם הגיעו לבסיס אחרי הצהריים ודוד התייצב מול אבא, ניסה לרככו בדרכי רגש. סיפר על קורות משפחתו, שהתגוררה שנים באוהל, בתנאי מצוקה ורעב. “המפקד קוריאל", אמר לו, “אתה לא יודע איזו דרך הייתי צריך לעבור כדי להגיע לצנחנים, למחלקה הזו, ואני רוצה ללמוד, ללמוד ולהתקדם".

אבא התרכך לשמע הדברים, עינו האחת נצצה מדמע ודוד חשב בליבו שיש במפקדו מאבק בין עצמה ורגישות. הוא רוצה שהכל יהיה מושלם, והרצון הזה יוצר אצלו התנגשות חזקה. הוא לוקח ללב, הוא זועם, הוא חומל, בשעה שהקצינים האחרים יודעים להתייחס לחיי הצבא כאל משחק.

הזכרונות בראשו החלו להתפוגג, וזכרון החיילים דהה. השנים ההן נשאבו. רק דוד לא סר עדיין מעיני רוחו. הוא נותר ברור, אך כבר לא בבגדי החייל, הוא

התבגר, ושיערו קיבל גוון אפור. מה פתאום הופעת עכשיו? סגרנו את הכל כבר אז, חשב אבא. רעש הליקופטר שהגיח משום מקום החל לטרטר, להביו הסתובבו במרץ ודוד מתחיל לצעוק כדי להתגבר על הרעש: “אתה רצית שהכל יהיה מושלם על פי דרכך". מה, מה אתה אומר? זה כבר לא חשוב, דוד. לך מפה עכשיו. אני רוצה לנוח. אשתי עוד מעט תבוא. למה היא מתעכבת כל כך הרבה: איחורה מעכיר הכל.

*

בחמש בבוקר, איש עדיין לא עבר והחשכה כבדה ויציבה. קטנוע מרעיש טס בשכונה, ורוכבו אפילו לא ראה את כף היד הזקורה, המבקשת שיבלום ויסייע לגוף שצנח. היא לא תתעייף עד שתשבש מסלולו של עובר אורח ותסחוף אותו אחריה.

עם הדקות הנוקפות, האכזבה נצברת אך העיניים ממשיכות לחפש. נדמה שמישהו מתקדם לעברה, היא מאמצת את ראייתה ומתחילה להבחין בגבר שמטייל עם שני כלביו. צועדת לקראתו והוא מתגלה כאדם חסון, כבן חמישים, אומרת לו סלח לי על ההפרעה, ומספרת מה אירע להם.

-"אבוא איתך אבל מה אעשה עם הכלבים? תרשי לי להכניס אותם”?

היא מביטה בהם בחשש הולך ומתגבר, מזהה אותם כגזע מסוכן. כן, היא שמעה סיפורים על תוקפנותם. הלסת הבולטת נראית חזקה כל כך. מה יהיה אם יריחו את הפצעים הפתוחים, ויתנפלו?

-"אני לא יכולה להכניס אותם הביתה”, אמרה בעצב, “מצטערת"

 "אני מבין אבל אני לא יכול להשאיר אותם ברחוב ללא השגחה”.

הוא המשיך ללכת, הסיכוי לגאולה מתרחק בנקישות רפות, תזוזת הרצועות מקרקשת בשקט המת. ועכשיו, שוב חזרה לנקודת המוצא.

הנה הוא שוב, מסתובב אליה, כנראה מצא פיתרון, הפעם לא ישאיר אותה לבד

ברחוב. הפער ביניהם מצטמצם במהירות.

-"יש לי רעיון”, אמר. “אולי אקשור את הרצועות לגדר שלכם?”

-"כן, בוא ניכנס".

הרצועות נקשרו. אבא, נתמך בשני עוזריו, הצליח להתרומם מן הרצפה, מגשש אחר דרכו, עד שהוחזר לשכב. בלילות הבאים אמא סדרה כריות ליד הספה של אבא, ונשארה לישון לצידו.

*

בבית החולים בעיניים עצומות הוא אמר משפטים קצרים: “אין לי כוח" “אני כל כך עייף". "אני שומרת עליך", אמרה לו אמא והוא השיב: “אני יודע". כובע הצמר שלו נפל על רצפת בית החולים, ואמא כבסה אותו, תלתה בשמש והשיבה לראשו: הוא הנהן והיא הבינה שעכשיו יותר נוח לו. הוא לא רצה שאנשי הצוות יתקרבו אליו, כל נגיעה הכאיבה לו. בבוקר באתי לבקר אצלו בפנימית ט' וראיתי שהפרופסור לאונקולוגיה שטיפל בו בשנים האחרונות, בדיוק יצא מחדרו של אבא. הוא תפס אותי ואמר: “בואי נדבר בחוץ". בשיחה הבהיר לי הפרופסור: “אבא חלש מאוד, ואין מה לעשות איתו עכשיו. לאחר שיתחזק, תתקשרו למזכירה שלי ונחשוב אילו טיפולים לתת לו. בינתיים תחפשו לו מקום סיעודי סימפטי, אנחנו עוד נדבר".

אולם, בערב רופא צעיר מהמחלקה לקח את אימי הצידה ואמר לה דברים שונים בתכלית: “מצבו חמור מאוד, הסרטן התפשט, הוא מועמד להוספיס ואני לא בטוח

אפילו שנספיק להעבירו לשם". הסתירה הזו חתכה בבשר, והרגשתי אזעקה פנימית הולכת ומתגברת.

בבוקר למחרת צלצלה אלי העובדת הסוציאלית ואמרה: "אני אתן לך רשימה של מקומות סיעודיים, תמצאי לו מקום לחודשים הקרובים”.

-"רגע רגע אמרתם שהוא מופנה להוספיס", אמרתי מבולבלת לנוכח המסרים השונים.

-”תמצאי לו מקום" אמרה בנחישות והקריאה לי בזריזות רשימה של מספרי טלפון וכתובות.

התחלתי להקיש בטלפון את המספרים באצבעות רועדות. ברוב המקומות לא היה מקום, הייתה רק רשימת המתנה. בכמה מקומות הוסבר לי שלא מתקבלים חולים במצבו, והיו מי שלקחו את מספר הנייד שלי ולא שבו. כל סירוב והתחמקות צרבו אותי בלי רחם. הרגשתי שדמו של אבי מתנקז דרך דמעותיי ולחיי היו חמות ואדומות. אבא, אין לך מקום עוד. אנשים משלחים אותך מעליהם אך לא מהעינויים שעוד נותרו לך.

בערב צלצלה אלי אחת האחיות ואמרה: “מחכה לכם מכתב שחרור, בואו לקחת את אבא". לקחת לאן? הרי אין מקום ואני מחכה לתשובות.

-”אני מחזיקה מכתב שחרור ביד", חזרה האחות על דבריה.

הנחתי את הטלפון מופתעת ומסוחררת מהוראותיה החדשות . דרוכה לקראת הבאות ושטופה ממפח נפש. מה עושים לחשתי לתוך הכרית ותחבתי את פני לתוכה. לבסוף, גיא, אישי נסע למחלקה, להשלים את מה שאני לא יודעת לעשות: לדרוש הסברים, לפקח, לסמן גבולות ברורים. הרופא הקשיב לגיא והתנצל שוב ושוב והסביר שהאחות שצלצלה אלי עשתה טעות. היא לא קראה את כותרת המכתב: זהו

לא מכתב שחרור אלא הפניה להוספיס שבבית החולים.

*

באתי לאבא, דיברתי אליו, לראשונה הוא לא הגיב, אפילו לא בתנודת ראש קלה או במלמול חרישי. ישבתי למרגלותיו והחזקתי במעקה מיטתו. כותרות התנסחו בראשי כגלדים המתפוררים בין האצבעות: אבא מוציא אותי מן המערה. אבא הורג יתושים בחדרי. אבא כשאני חיילת. המערה היתה בסך הכל שולחן קטן שבו אימי גיהצה את הבגדים. יום אחד אמא הרגיזה אותי אולי רק משום ששהתה איתי יום שלם ומאסתי בה. הייתי תחת השולחן שעות ארוכות, סירבתי לכל תשומת לב אימהית, דחיתי בשאט נפש את כל ההצעות לאכול ארוחת ערב, ואז הוא חזר: את חיכוך נעליו הצבאיות על הרצפה זיהיתי מיד וסערתי. הוא התכופף תחת השולחן, הושיט זרוע מכוסה שרוול ירוק צבאי, אמר שתי מילים חמות ויצאתי אליו מיד, כאילו הובטח לי כל העולם.

אני בת שבע, שמונה, והיתושים לא נותנים לי לישון. הם שורקים בתוך אוזניי מזי רעב ושנתי מקרטעת. הוא בא לעשות סדר, מדליק את האור, מזהה את הסוררים וזורק עליהם כרית נוקשה שהביא עימו. מרסק אותם בהדף בלתי פוסק ואני מהופנטת מן המחזה: נהנית לראות את הרגליים הארוכות משתטחות, את הכנפיים נעקרות, וטיפת הדם תישאר למזכרת.

כעשור לאחר מכן, אני כבר חיילת. מתכננת הימלטות מקורס בגלילות. ממציאה לש"ג סיפור ויוצאת מן המתחם הסגור. מחוץ לגדר הגבוהה מחכה לטרמפ, אף מכונית לא עוברת, מתחילה לצעוד במלוא המרץ, למרות שאני לא מרגישה טוב והחום מתחיל לטפס. לא איכפת לי, החופש מלטף את פניי, שערי הארוך נחלץ מהגומייה השחורה, כפתורי החולצה נפתחים, וטפיחות הרוח על הגופיה הלבנה

מבלבלות את חומו של הגוף. אישה עוצרת לי, אני עולה למכוניתה, נושמת את ריח הבישום שעולה מן הריפודים. הנהגת חביבה אלי, מספרת לי כל הדרך סיפורים, גם הבת שלה חיילת ולכן היא נוהגת לעצור לחיילים ולעזור ככל יכולתה. היא לוקחת אותי עד הבית, אני מודה לה מאוד, נרגשת מן הנדיבות.

בבית, אבא מתייצב מולי, "מה את עושה פה", שואל בחשש כעוס. הסברתי לו שאני לא רוצה להיות בקורס הזה יותר, שנשבר לי, שזה לא השירות שאני רוצה לשרת. הוא זלזל בכל מה שאמרתי, הוקיע את חולשותיי וצעק במלוא גרון: “את עריקה, את חושבת שמותר לך לעשות הכל". חיפשתי קשב, הזדהות וקיבלתי זעם. הוא חטף את מפתחות האוטו משולחן המטבח והקרקושים הבהירו לי שהוא עומד להחזיר אותי באמצע הלילה לבסיס. בנסיעה הוא אמר לי משפט אחד: "אם את רוצה להיות בשוליים, אני לא אכיר בך".

הוא הכניס אותי לתוך הבסיס. מפקד הקורס שכבר נודע לו על בריחתי, ראה אותי טורקת בכעס את דלת המכונית, ומיהר לחלון, ביקש מאבא לדבר וקיבל את התשובה: “אין על מה לדבר, זאת הבת שלי, תלמדו להסתדר איתה", ונסע.

ארבעה ימים שכבתי בבסיס קודחת מחום, למרות שקיבלתי גימלים לא רציתי לחזור הביתה. הבנות שחלקו איתי את החדר דאגו לי, בכל הזדמנות. הביאו לי תרמוס עם תה ואירחו לי חברה בהפסקות. כשקמתי ממיטת חוליי הבסיס נראה לי כמקום פחות שנוא מהבית.

* * *

בעשר בלילה אמא הייתה כה עייפה עד שחדר בית החולים החל לרצד בעיניה כתמים כתמים והאור למרות עמעומו הכאיב והשחיז את יגונה. היא נסעה הביתה לישון כמה שעות והתכוונה לחזור לבית החולים עם שחר. בבית, החשכה והבדידות

ייסרו אותה והיא חיפשה מזור בארגון הבית.

תחילה פירקה את הכריות ששכבה עליהן לידו ואמרה: “אריה, תסלח לי, אני מפרקת את הכריות כי לא טוב לי לישון ככה, אם תחזור, אשים אותן שוב".

לאחר מכן הלכה לחדר הכביסה, הכניסה לתוך שקית ניילון את נעלי העבודה שלו ואמרה: "אריה, אני מסתירה את הנעליים שלך, כי כבר לא תחזור לעבוד בגינה".

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

20 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "צניחה" של ענת קוריאל

  1. מאת לאה:‏

    נלחמתי בדמעות להמשיך ולקרוא , הסיפור מרגש חודר לנימים , התיאורים כה אמתיים וחיים שכשקראתי ממש ראיתי את התמונות רצות לנגד עיני , הסיפור קולח ומסקרן ומרגע שהתחלתי לא יכולתי לעוזבו .
    אהבתי מאוד למרות העצב .

  2. מאת שאול בן שאול:‏

    סיפור כתוב יפה, משקף חיים – על רגעים קשים של סוף בלתי נמנע, כשהכל משובץ ביהלומים – זכרונות ילדות מתוקים, בהם השמיים הם הגבול, וזכרונות מאוחרים המשולבים במציאות כפי שהיא.

  3. מאת חני:‏

    ענת רגישה,
    כשאני קוראת את סיפורך, איני יכולה שלא להבחין מבעד למעטפת "היהלומית" בשזירת רגעי עצב וקושי בלתי נמנעים.

  4. מאת אורנה ריבלין:‏

    ענת יקירה , תודה רבה על כתיבה כה אמיצה ועדינה . מלאכת מחשבת של כאבך הפרטי אותו טווית למסמך – ספרותי – אוטוביוגרפי אשר ההזדהות עימו תוך כדי הקריאה ,הופכת את כולנו באופן טבעי ל"ריקמה אנושית" . היי ברוכה על אומץ ליבך לכתוב ולשתף .

  5. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה לכם קוראים יקרים, אני רוצה לציין שהמוטו לסיפור זה, נלקח מתוך שירה של אורנה רבלין: " הרוח השוכנת בנימים"
    מתוך הספר: "ריקוד הקולות".

  6. מאת זאב פלדינגר:‏

    וואו. איזה סיפור מרגש. קראתי בנשימה עצורה. אני זוכר, ענת, את הסטטוסים שהעלת מדי פעם בפייסבוק על מצבו הבריאותי של אביך, וגם כשהוא נפטר.
    כשסופר/ת מוכשר/ת כותב/ת מהלב, יוצא שילוב מעולה, והתוצאה היא סיפור אמיתי ברמה גבוהה.
    לדעתי הרבה אנשים שחוו הזדקנות הורים, או מלחמה במחלה שאולי אי אפשר לנצח, יוכלו להזדהות עם הסיפור ולמצוא בו את עצמם, אך לא רק הם. הדרך שבה הסיפור כתוב, הדרך שבה את יודעת להסביר לעיתים את הרגשות בלי לומר אותם בפרוש, כמו למשל המקרה עם שקית האשפה, או הזכרונות מהעבר, עוזרים להבנה גם של אנשים שרחוקים מהנושא.

    • מאת גיל-לי קוריאל:‏

      ענת יקרה
      כתבת מלים כל כך נוגות ומדוייקות, הצלחת להעביר את מורכבות היחסים של אב ובת, בצל המוות, בצורה כל כך כנה, מלאה ברגש ובאהבה.
      ריגשת אותי.

  7. מאת עדו:‏

    איך הצבא נכנס אפילו לכאן.

  8. מאת ציפי הראל:‏

    ענת יקרה,
    בתחילת הסיפור הכנת אותנו לקריסה איטית, וזה מה שהרגשתי לאורך הקריאה.
    הסיפור כתוב לאט, לא ממהר, מתעכב על רגעים, עובר לזכרונות ושוב חוזר להתמודדות עם המחלה.
    מצמרר מאוד לעבור את התהליך הזה תוך כדי קריאה.
    אהבתי את השם שבחרת לסיפור, על כל משמעויותיו, כשבעיני, אחד הקטעים החזקים שבו הוא דווקא 'הצניחה' שאת חווית עם האשפה.
    אני מחזקת את דברי זאב בדבר ההזדהות. לא יכולתי שלא להיזכר בחודשיים האחרונים של אבי, עוררת עצב ועוררת גם געגועים יפים. תודה על סיפור נפלא.

  9. מאת אורנה ריבלין:‏

    ענת ,חברה יקרה -
    תודה לך ,על יוזמתך להכיל את "הרוח השוכנת בנימים ", מוטו לסיפורך ועל ששיתפת אותי בתהליך הכתיבה .
    כפי שכתבתי קודם:כולנו ריקמה אנושית אחת . תראי את התגובות הנהדרות . מחזקת ידייך, אורנה .

  10. מאת עודד א.:‏

    הרגת אותי, ענת.
    עברתי את התהליך הזה עם חבר נפלא לאורך כל הדרך.
    אני משער שגם הוא הכיר את אביך, ואולי גם יותר טוב ממני, כי היה ותיק ממני בגדוד.
    קראתי ולבי נקרע. על אביך, על אמך ועלייך.

  11. מאת ענת קוריאל:‏

    קצת על תהליך הכתיבה: כתבתי את הסיפור כאילו אני מצלמת סרט דוקו ולמעשה "הסתובבתי עם המצלמה" ולא שיניתי שום פרט, היה לי חשוב להביא את המציאות כפי שהיא. אולי כדי לזכור אותה, אולי כדי להבין יותר טוב את השתלשלות האירועים. וגם להציג שלב בחיים, שמעדיפים לא לדבר עליו אך הוא משותף לאנשים רבים

  12. מאת חיה:‏

    ענת, אני לא יודעת מה אוכל להוסיף על כל אלה שכתבו. רגשותייך העצומים כתובים כאן.
    כעובדת בטיפול בקשישים וכאחת שעברה קורס בבית אבות, ראיתי שם עולמות שלמים. קשה לראות מהצד איך האדם החזק שהיה, הופך למשהו לא מוכר.
    ובכ"ז, עולמןת שלמים, מעשים שעשו, זכר שהשאירו ודברים שאהבו, כולל טיפוח ובישום.
    השקיעה שלהם שמותירה אותנו מלאי געגועים לכל האון שהיו.
    הלוואי והיה לנו את מטה הקסמים שמשאיר אותנו צעירים ובריאים לנצח.

  13. מאת שמחה טנה:‏

    ענת יקרה,
    זה בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי את הסיפור, שאני צופה בסרט מרגש וכואב.
    היטבת כל כך לתאר ולגעת בכל הנקודות הרגישות, שאפשר היה לראות ממש כל סצנה וכל פרט שהבמאי דאג לשלב לתוכה.
    מצפה לסיפור הבא.

  14. מאת חנה טואג:‏

    סיפור מרגש, ענת, ויפה שזרת בו עבר והווה והכול עובר לנגד עיניו של הקורא בפלסטיות יפה. אהבתי אף את המוטו הנפלא משירה של אורנה ריבלין
    תודה ל"יקום תרבות" על האכסניה

  15. מאת רות יהל:‏

    סיפור מוצלח נמדד ביכולתו לגעת בנימי הנשמה העמוקים ביותר, וזאת הצלחת לעשות בסיפורך, ענת יקירה. שאפו.

  16. מאת אילן ברקוביץ':‏

    חבל שמדור הסיפורים הקצרים שעורך ניסים כץ היקר לא פותח את עצמו ליוצרים נוספים פרט לענת קוריאל, שמעניינת ככל שתהיה כתיבתה אני משוכנע כי היא לא היחידה בארץ הזאת שכותבת סיפורים קצרים. אשר לסיפור עצמו, האוטוביוגרפי, הוא כתוב היטב אם כי מעט עריכה בכל זאת לא תזיק לו, וגם כדאי לחשוב שוב על שם הסיפור וכן גם על המוטו. יש יצירות שיריות מדויקות יותר שניתן היה להשתמש בהן בהקשר הזה, וגם הגישה הסנטימנטלית היא לא היחידה שבה אפשר לנקוט בה כשניגשים לטפל בנושא כאוב שכזה. בכל מקרה, יישר כוח למחברת.

  17. סיפור קצר – ארוך. אהבתי את הפתיחה המדויקת, שמוותרת מראש על "לשון ספרותית" ומעצימה את סיפור הפרידה והקינה. אני מסכים עם אילן ברקוביץ לגבי עריכת הסיפור ואולי גם קיצורו, כדי להפכו ליצירת אמנות מושלמת יותר, שהרי זה סיפור קצר. לא מסכים לגבי בחירה בשיר במקום הסיפור.

  18. מאת ענת קוריאל:‏

    אריק שלום ותודה רבה על הקריאה. לא מסכימה לגבי קיצור הסיפור.
    לסיפור הקצר פנים רבות, הוא יכול להיות באורך של חצי עמוד וגם באורך של שלושים עמודים. (ויותר)
    הסיפור הזה הוא תיעודי וקיצוצו יוציא את הטעם ויחבל באופיו.
    זו בכל אופן הרגשתי.

  19. מאת ערן:‏

    סיפור שנקרא ללא נשימה – כמו שילוב של ספורי אבי ואמי, כל תחושה חזרה. עמוק וכואב ומגדיר את חוסר העונים של הסוף.
    ענת כל סיפור שלך יש לו חיים משלו – מקסים (אם אפשר לומר על סיפור כל כך עמוק ומרגש)

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*