אור, אמיר, שלל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013, 328 עמודים
שָׁב גַּם הַכָּרוֹז וְהוֹבִיל אִתּוֹ הַמְּשׁוֹרֵר הִנְעִים
יְקָר לַמּוּזָה מֵרַבִּים, חִנַּנְתּוֹ גַם טוֹבָה גַם רָעָה;
אוֹר עֵינָיו לָקְחָה מִמֶּנּוּ, וַתִּתֵּן לוֹ זִימְרָה מַנְעִימָה.
הֶעֱמִיד לוֹ פַּאנְטוֹנוֹאוֹס הַכִּסֵּא הַמְסֻמָּר בְּכֶסֶף
בְּאֶמְצַע הַמְּסֻבִּים וְנִשְׁעַן אֶל עַמּוּד אַדִּירִים בַּהֵיכָל.
תָּלָה הַכָּרוֹז לְרֹאשׁוֹ עַל יָתֵד תְּקוּעָה כִּנּוֹרוֹ,
כִּנּוֹר רַם-שִׁירָה, וְהֶעֱבִיר עָלָיו אֶת כַּפּוֹ לְתָפְשׂוֹ…
וְאַחֲרֵי אָכְלָם וּשְׁתוֹתָם, וְתַאֲוַת רַעֲבוֹנָם נִמְלְאָה,
עוֹרְרָה הַמּוּזָה הַמְּשׁוֹרֵר לְהַרְנִין אֲנָשִׁים גִּבּוֹרים.
בָּחַר שִׁירָה שֶׁעָלְתָה תְהִלָּתָהּ עַד גָּבְהֵי-שָּׁמַיִם,
סִפּוּר הַמְּדָנִים וְרִיב אֲכִילֶס בֶּן פַּלֶס וְאוֹדִיסֶס…
(הומרוס / אודיסיאה בתרגום טשרניחובסקי)
לליאת קפלן ולאמיר אור אני חייב את התבססותי בתור משורר. אני מודה שמעולם לא נחשפתי באופן מסודר לשירתו של אמיר, אבל ל”אני המאמין” ולקורפוס השירים – לפחות זה של התרבות המערבית − נחשפתי, ותרגלתי, ותרגמתי, והתכתבתי; במתא”ן, בהליקון, בפסטיבל המשוררים ובהזדמנויות נוספות. אינני חושב שיוצר שפעל בשני העשורים האחרונים לא הושפע מיצירתו של אמיר אור במישרין או בעקיפין, משום שהציב מגדלור (ויש שיאמרו כל-בו) של שירה, שעסק בנושאים מגוונים כל כך ושימש כבית לא רק לשירה, אלא למאמרים, לסדנאות כתיבה, לפסטיבלים, לתרגומים, לאירועי שירה, להרצאות ולראיונות. ישנם רבים שחושבים שבמפעל זה רבה השלילה על החיוב, שדרכו של אמיר אור הייתה דורסנית מדי או משטיחה מדי, ושיצירתו איננה מצדיקה את ההדים שנוצרו לה בארץ ובעולם. במאמר זה אני מבקש להמשיך במסורת של ניתוח היצירה מתוך עצמה, ולכן לא אגרר ביובל העכור הזה ולא אקים כאן גלעד למה שמבקרים בעיני עצמם קוראים לו “ביקורת” ,אלא אנסה להתייחס לשירה מתוך עצמה ולהתמקד בקווי האהבה והמוות המלווים אותה מראשיתה.
***
הדבר הראשון שחשבתי עליו בהקשר של “אני מביט מעיני הקופים” (1987) הוא עד כמה השירים שהובאו מספר זה ממצבים אותו כספר אירוטי אולי אפילו יותר מזה. התשוקה המינית הגברית המתבטאת בשירים אלה היא ייחודית − ניכרת כאן חייתיות שאולי השפיעה על “טקסי הערב” של ליאור שטרנברג במישרין או בעקיפין. התשוקה נובעת גם ממעשים שלא בהכרח קשורים למין, אלא להתבוננות או למחאה. הנה למשל שיר מייצג:
(שלל, עמ’ 13).
הסיום אף הוא מזכיר סוג של התרוקנות אחרי יחסי מין:
(עמ’ 22).
הספר “פנים” (1991) מתחיל גם הוא בסוג של ארוס:
(נס / עמ’ 25).
ישנם גם שירים שרפי וייכרט כינה אותם בחכמה באחרית הדבר שלו “שירים לגבר השחור”, על משקל “שירים לעלמה השחורה” של שייקספיר:
(עמ’ 32).
אולם לאט לאט מתחזק בספר זה גם יסוד המוות, תחילה בדרך מכושפת ומשחקית:
(“אין ציוני דרך”, עמ’ 28).
אלמנטים אלה מגיעים לשיא אקסטטי בשיר “פירוטכניקה” המתכתב עם סיפור שלושת הפרפרים הסופי:
(עמ’ 36 – 37).
ההתבוננות הדואלית במוחשי באה לידי ביטוי בעמוד הבא, בתיאורה של תל אביב כזונה צעירה (ראוי לעשות יום אחד אנתולוגיה כזו על דימוייה של תל אביב כנערה צעירה ופתיינית).
יתר השירים המובאים בספר זה כמו מתכתבים עם הרעיון שהבאתי בשבוע שעבר באשר למשורר המיסטי, ונראה כאילו הם מתכתבים עם מסתו של וולטר בנימין, “על הלשון בכלל ועל לשונו של האדם”, גם בעיסוק במיתוס הבריאה (“נחש”, עמ’ 41), גם בעיסוק בקריאה בדברים בשם (“אמרה שמך”), וגם ברעיון של העברית כשפת ההתגלות (“התגלות”, עמ’ 44).
המבחר מספר זה נחתם בשתי שורות שכמו מסכמות את רעיון הארוס והתנטוס:
(עמ’ 52).
(המשך יבוא)
