'כבסים הם לפעמים בגדים' – פרשנויות לשלושה שירי משוררים / מאת ענת חנה לזרע

צילום: שירה סתיו

יהודה עמיחי, מתוך 'שירים 1948 – 1962', הוצאת שוקן, 1977 :

כְּבָסִים


בַּמָּקוֹם שֶׁכְּבָסִים תְּלוּיִים לְיִבּוּשׁ

אֲנָשִׁים אֵינָם מֵתִים,

אֵינָם בַּמִּלְחָמוֹת.

יִשָּׁאֲרוּ לְפָחוֹת

יוֹמַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה.

לֹא יִתְחַלְּפוּ

וְלֹא יִתְנוֹפְפוּ.

אֵינָם כָּעֵשֶׂב הַיָּבֵשׁ.

המשורר יהודה עמיחי. אתר סימניה

כבסים התלויים לייבוש הם אות לחיים, רמז לתנועה, עקבות לקיום בני אנוש, לתפקוד אדם ואף למעלה מזה – מעין בַּטּוּחָה לקילוח חיים מחזורי. כמו יוצאים מן הבית ובפיהם הבשורה: המקום על יושביו, חי, מתנהג וקיים. כדגלים מתנופפים בהצהרה: בזה המקום נכבשה פסגת השגרה. הכבסים התלויים לייבוש במרחב הפתוח, החיצוני לבית, נסמכים על משאבי הטבע – שמש ורוח, והם כמראה מקום לתפיסה הדיכוטומית המנגידה בין טבע לתרבות.

המשורר כשוטח משנתו הסדורה: במקום בו כבסים תלויים ליבוש, בהיר כי זורחת – פורחת השמש, נהיר כי נושבת – נושמת הרוח, במקום בו תלויים כבסים לייבוש, האנשים – חיים, הָעִתּוֹת – בריאוֹת ושלמות. גם אם העשב חרב, קמוט, נוטה למות.

בלשון המקרא משמש הפועל 'כבס' גם כמשל לניקיון פנימי ועמוק של הנפש, להסרת כל כתם ורבב, כל חטא ועוון, אשר דבקו בה. לא בִּכְדִי כך מאיר השיר עיני רוחי: במקום בו כבסים תלויים ליבוש, אין מלחמה, אין זוהמת שנאה, אין צחנת מוות והרג, אין ביאוש חדלון. המקום בו כבסים תלויים ליבוש משרה בטחון, משקף טהרה מוסרית וניקיון כפיים, מדיף ניחוח בושם וקולון התחדשות.

במקום בו כבסים תלויים ליבוש, אנשים לא יתחלפו, לא ישתנו, לא יתנופפו כקליפות ריקות מגוף – מרוח. לא יתייבשו, לא יקמלו, לא יחלפו כלא היו, לא ימותו. במקום בו כבסים תלויים ליבוש, אנשים אינם כעשב היבש שמתחלף ומתנופף, שמצטמק, נזנח ומת.

האמנם?

האם מנסה המשורר לעודד נפשו? שמא מלין בנימה סרקסטית על טבע אדם? אגב השיר מתייחס באפן אוניברסאלי לדברים ואינו מְשַׁיְּכָם רק למקום מסוים (ישראל). האין כואבת משמעות הדברים גם כשהיא חומקת מן הישירוּת ואצה אל ההיפוך? האין ארעי אדם כעשב יבש? כמותו כלה, אוזל, חדל, חולף מן העולם? האין בין הכבסים התלויים ליבוש, מדים, ירוקים כעשב החי – הטרי – הרענן? במקום בו כבסים תלויים ליבוש, האין מתים אנשים? האין אנשים במלחמות? האין מלחמות, לצער כולנו, חלק מטבע אדם? חלק מ'תרבות'?

הכמיהה לשלום היא לִבַּת שיר פילוסופי אקזיסטנציאליסטי זה. בשירים נוספים של המשורר, הדומים רעיונית, נארגת בשתי וערב הכמיהה לשלום עם הכמיהה לאהבה. את שירו 'שיר ליל שבת' פותח המשורר כך: "התבואי אלי הלילה? / כבסים כבר יבשו בחצר. / מלחמה, שאף פעם לא די לה, / היא עכשו במקום אחר…" התייבשות הכבסים (ב'שיר ליל שבת') מסמלת הגלדת פצעי מלחמה ומאפשרת פינוי מקום בקרב המשורר – בחייו – בלבו, להשכין בם אהבה.

האם המקום בו תלויים כבסים לייבוש, הוא המקום בו העשב יבש? אם עשב יבש הוא סימול לקיום אנושי קפוח ועבש, אי אפשי שלא לשאול ולהתכתב: האם המקום בו אין מלחמות, דומה ל/ שונה מ"הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים"? שבו "לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם / פְּרָחִים בָּאָבִיב"? שירו של המשורר 'המקום שבו אנו צודקים' עומס: "הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / הוּא רָמוּס וְקָשֶה / כְּמוֹ חָצֵר". באפן מתמיה, נתפסת בו העמידה על השגת צדק לשלילית וְלִמְרֵעָה, ודווקא הספקנות (והאהבה) – בהמשך השיר – היא שמנשימה את העולם כאדמה הנחרשת לשגשוג, לצמיחה, להנבה.

חבלים הם לפעמים כאבים.

- – -    - – -    - – -


דניאל עוז, מתוך ספרו 'חיי החול', הוצאת כתר, 2010

כְּבִיסָה


כָּרַעְתִּי מוּל הַכְּבָסִים וְלֹא יָדַעְתִּי לְהַפְרִיד

יִן טִנֵּף אֶת יַאנְג וְכָל מִכְנָסַי יָצְאוּ אֶת הַנִּקּוּי כִּשְׁמָלוֹת

וְחָתוּל צָחוֹר מִצְּחוֹר לַק פַּרְוָתוֹ. פִּתְאוֹם לְשׁוֹנוֹ

חָרְגָה אֶל בַּד מוֹשָׁבוֹ הֵחֵלָּה לְהַלְבִּין אֶת הָעוֹלָם

הֵבֵאתִי לִפְנֵי הֶחָתוּל שִׂמְלוֹתַי

שְׂמָלוֹת וִיקְטוֹרְיָאנִיּוֹת שְׁחֹרוֹת וּמְחוֹכִים וַחֲגוֹרוֹת

צְנִיעוּת שְׁחֹרִים הִנַּחְתִּים לִפְנֵי הַחַיָּה

וּלְשׁוֹנָהּ לַקָּה אֶת הַמַּלְבּוּשׁ שֶׁלִּי הָלוֹק וּמְחַק

נִתְקַפְתִּי חִיל וְלֹא פָּעַלְתִּי וּלְעֵינַי זָרַק בְּלַאי בְּשָׁדָיו

חִשּׁוּקֵי הַקְּרִינוֹלִינָה נִצְטַמְּקוּ הַמַּלְמָלָה פָּרוֹמָה

כָּל בְּגָדַי הָיוּ כְּלֹא הָיוּ

המשורר דניאל עוז. צילום: נטע שלזינגר

פעולה ביתית, שוטפת, שגורה, נטולת יומרה, משמשת את המשורר לסימול בסיס סבוך ומורכב של קיומו האישי – אנושי. תמת השיר מתבהרת ללא התמהמהות כנבירה. כחיטוט. בערימת הכבסים? יותר בתלולית הזהויות המינית – מגדרית. המשורר תר אחר איזון פנימי, מנקה העדר בהירות, מצטלל. דרך כסות גשמית, חומרית, חיצונית לאדם, יושגו אִיּוּךְ הפנימי, ערטול הנפשי – הרגשי.

בפילוסופיה הסינית העתיקה – טאואיזם, יין ויאנג הם שני כוחות דינאמיים המקיימים ביניהם דיאלוג דינאמי ואינטראקציה ערה. אמנם מנוגדים האחד לשני, אך בה בעת משלימים זה את זה ושואפים להתקיים תוך דואליות ובאחדות. מצויים בכל דבר ביקום, בטבע, באדם: אנימה (נקבי) ואנימוס (זכרי) – ארכיטיפים בתפיסת יונג, אשה וגבר, ירח ושמש, הצד המוצל והצד המואר של הירח, לילה ויום, חושך ואור, כהה ובהיר, קר וחם, חומר ואנרגיה, ועוד.
המשורר מתקשה להבדיל בין הכבסים. אם טרם הניקוי, ייתכן כי אינו בקיא דיו להבחין בין סוגי אריגים ומקלעות, יתכן כי מכביד עליו זיהוי מושכם של אלה הנוטים לדהות. אם לאחריו, בשל הטשטוש והחריגה מן האחד, מן החדות, מן ההגדרה. שמא פרלימינרי, שורשי, הסיבוך אלף מונים? מיהי הדורשת דפיניציה? המלתחה או הווייתו האנושית – אישית?  במהלך הכיבוס, טינף יין – היסוד הנשי את יאנג – היסוד הגברי. בשעה שבקש המשורר לנקות בגדיו (מכנסיים), קרה ההפך: היסוד הנשי לכלך, הכתים, אף זיהם, טימא, את היסוד הגברי. למעשה הכניעוֹ: כל מכנסי המשורר היו לשמלות. האיזון הופר, שובשו הייצוב, הסדר, הנוהל. עם זאת, תתכן הכרת המשורר בדינאמיות המתחוללת בו כחיפוש טבעי ו/ או כתהליך התהוות (אני נמנעת במכוון מאזכור נקודתי של תהליך החִבְרוּת/ הסוציאליזציה, בשל היעדר סוכני חִבְרוּת).

'כניסה' רבת חשיבות מבצע חתול צחור ובהיר ומְעַבָּה העלילה. מצטיין בתחומו – ליקוק פרוותו וטיפוח ניקיונו, מופיע ככל הנראה להתחכך בָּרֹךְ (לסמן בריחו – תביעת בעלוּת). החתול מסמל את יסוד היאנג: בהיר = זכר. פעולת ליקוק  הפרווה מקבילה לפעולת כיבוס הבגדים ומחקה אותה. מעניינת הסתירה בין מומחיות החתול לבוסריות המשורר ("וְלֹא יָדַעְתִּי לְהַפְרִיד"). מעניינת משמעות הליקוק, האם היא לשם העלמת ריח או הטמעתו? מכנסי המשורר הם כסותו הטבעית, המוּלדת (כסממן של זן, זהות, מין, מגדר). גילוי ה'כח' הכמוס בליקוק החתול – הַלְבָּנָה – בורא בו הרצון להלבנת השמלות, המחוכים וחגורות הצניעות השחורים, אלה מסמלים את יסוד היין: כהה = נקבה. אגב, המרכיב המיני – ארוטי משובץ תוך שכומן רמיזה לאיפוק: חגורות צניעות מונעות פעילות מינית. עם זאת, אין הן עוטות גופו, הן מונחות לפני החיה ('חתול צחור מצחור' הפך ל'חיה') ובכוחן לרמז על היותן חלק ממשחקי שליטה. כאמור, גם שליטה עצמית.
ההלבנה היא ההשבה והרסטורציה לבהיר, ליאנג, לזכרי. אך לא רק שלא מוּשב האיזון והשמלות השחורות אינן חוזרות אל המקור, אלא שהבגדים אף נמחים, נעלמים כלא היו. חישוקי שמלת הקרינולינה המתכתיים הולכים ומצטמקים, כולאים כסורגים את התנועה. גם בהלת המשורר מייצרת פסיביות, סטאטיות, אי התנגדות.

האם זוהי כניעה? התפייסות? אולי הסכמה? השיבוש שנתרחש בעת הכביסה 'חוזר' כשיבוש המתרחש בעת הליקוק. איזה שיבוש גדול או קשה יותר? השתלטות היין על היאנג או היעלם שני היסודות? מחד, נשרד המשורר כעירום ועריה מזהות וכמי שפניו יכולות להיוועד אך אל אתחולה. בה בעת, נותר ללא השמלות, כלומר חף מקונפליקט.

כריעת המשורר בתחילת השיר היא כריעתו ללדת עצמו.

- – -    - – -    - – -


אלמוג בהר, מתוך ספרו 'צמאון בארות', הוצאת עם עובד, 2008

בַּגְדַאד, שיר לימות שלום


בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ בַּגְדַאד עוֹלָה לִישֹן עַל הַגַּגּוֹת,

מִתְפָּרֶקֶת מִתַּכְשִיטִים כְּבֵדִים, וּנְסוֹגָה מִצְּנִיעוּת הַחֲדָרִים

אֶל צִנַּת הָאֲוִיר. אֶת הַהַמְתָּנָה הָאֲרֻכָּה לַשֵּנָה מְקִלָּה

הַתִּקְוָה לָרוּחַ, וְאִיש אֶחָד חוֹלֵם לִהְיוֹת כְּאַחַד הַכְּבָסִים

הָרוֹקְדִים עַל הַחֶבֶל, לְכוּדִים רַק בְּאֶטֶב עָשוּי עֵץ, וּמְלֵאִים

אַלְפֵי מַשָּבִים. רַחַש נְשִימוֹת כְּבֵדוֹת מִשְתַּלֵּב בִּלְחִישוֹת קְטוּעוֹת,

וּבִצְלִיל מַגַּע הָעוֹר הַנֶּחְשָף בְּתוֹךְ שְמִיכַת הָאֲפֵלָה. עִם הַדִּמְדּוּמִים

הַשָּמַיִם הוֹפְכִים לְנְשָמָה כְּבֵדָה, שֶבִּטְנָהּ הֶהָרָה נוֹגַעַת בְּגַגּוֹת

הַבָּתִּים הַנְמוּכִים, וּמַחֲלִיפָה בְּעִיטוֹת חַיּוֹת בִּתְנוּמוֹת מְתוּקוֹת.

רְחוֹבוֹת נָחָש מַפְרִידִים בֵּין בִּנְיָנִים הָעֲשוּיִים קִירוֹת עָבִים, קְפִיצוֹת

מַפְרִידוֹת בֵּין הַגַּגּוֹת הַשְּטוּחִים, וְהַחֲלוֹמוֹת בֵּין הָאוֹהֲבִים.

כְּבָסִים עַל חֲבָלִים דּוֹמִים לִפְעָמִים לִבְנֵי-אָדָם מְאֹהָבִים,

רֶגַע נוֹגְעִים, לִכְאוֹרָה בְּהֶסַּח דַּעַת, דֶּרֶךְ הַבָּד, וְאַחַר נִפְרָמִים,

נִפְרָדִים, כְּאִלּוּ בְּהֶסַּח דַּעַת, דֶּרֶךְ הָאֲוִיר, שוֹמְרִים עַל צְנִיעוּת

יְהוּדִית-מֻסְלְמִית: מַסְתִּירִים אֶת הַבָּשָר, אַךְ רוֹמְזִים לוֹ תָּמִיד.

המשורר אלמוג בהר. צילום: נועה ברזנר

כבסים הם לפעמים מחוז כיסופים. כבסים הם לפעמים משאלת לב משתוקק, מתגעגע, נכסף.   לב מְחַזֵּר.   לב אוהב, מלבלב. משאת הנפש היא שיפזז הגוף. משאת הגוף היא שֶׁתִּגָּדֵשׁ הנפש בשטף משבי רוח. מה קודם למה? מה מתיר/ מקל את מה? דילוג הגוף וכרכורו כשהוא אחוז בקצהו ברפרוף, הוא המאפשר מילואו באלפי משבים? או מילוא הגוף בשטף משבים, הוא המאפשר שיתנועע, שיחולל, שיצהל, שיתאהב?

התמונה המתוארת ומתהווה ע"י המשורר במלאכת מחשבת, ציורית, ויזואלית, גופנית גם כשמדברת רוחנית, מתמודדת בדרכה עם התפיסה הדואליסטית ועיקרה: גוף – נפש. השניוּת, הניגוד, ההשלמה.

כסיבה ליחסים בין שני היסודות הללו, חומר – רוח, כמו גם כנגזרת שלהם, בורא המשורר דרך טבע את הניגודים: דחיסות –  דלילות, מלאוּת – רִיק, כבדות – קלות, לכידה – שחרור, מגע – ניתוק, ואלה האחרונים לא רק מתארים מקום ומצב גוף – רוח, אלא גם מייצרים, מראים, משמיעים: אוירה, הלך רוח, הווי, צביון.

בקיץ הבגדאדי גם הלילות לוהטים. העיר מטפסת אל יצועה שעל צמרות בתיהָ, מסירה מעליה, מעל צווארה, מפרקי ידיהָ, מאצבעותיה, מתנוכי אזניהָ, משקל עדייה ומבקשת לענוד את קלוּת התנועה השקופה. מרפה מן הענווה, מן  ההסתגרות, נהדקת אל חיק הגג, אל הַהֵרָאוּת, אל ההתערוּת. בה בעת יכולה להתפרש הפעולה גם הפוך. כלומר, כערטול מן ההתהדרות וכהתבדלות לשם ההצטנעות וההתכנסות פנימה. בעודה נייחת, כשהיא מתקשה להירדם, נמלא זמנה של בגדאד בתקווה לתנודת רוח. מדוע? כי הכרחית הערנות, חיונית הקרירות, נצרכת ההתרעדוּת. האנשת העיר כמו נקטעת לטובת ההתמקדות באחד מתושביה או אורחיה (ייתכן המשורר). המשורר מבצע מעבר מפרסוניפיקציה – הֶגְשֵׁם לפרסונה – המבקש להגשים, חלום וחיים.

מיהו זה הנכסף להיות כאחד הכבסים? איש אחד שאין גופו חופשי לקפץ, איש אחד החש כלוא כלכוד בשלשלאות ברזל, איש אחד המרוקן רוחנית – נפשית – רגשית, בגדאד המתנשפת בכבדות משוללת משבים וגם מחוסרת אויר נשימה, לוחשת, ודאי נושאת תפילותיה בעוד מתחוללת קִרבה אל שָׁמֶיהָ וחשיפה/ גילוי בפניהם.

אגב, אויר נשימה לפי דעת חז"ל הנו החלק של הנשמה בנפש האדם. לא פלא שהופכים השמים מנשימה כבדה לנשמה כבדה, אך פלא (רעיוני ופואטי) שהנשמה הרה, שבטנה נוגעת בגגות הבתים, שבעיטות עֻבָּרֶיהָ הופכים לתנומות מתוקות.

את מי/ מה כורעת ללדת?

משבים מפיחים חיים בין הבדים, מרצדים בין הבגדים, שורקים אהבה בין הכבסים הקשורים בחבלים לבסיסם, מרותקים בעבותות לחלומם, הנגדשים בנשימת שמיים ומתוודעים לנפלאות המגע, גוף בגוף, נֵצֶר בנצר, נכמרים בחֹם המִילוּל, מגששים אחר רוך בשרוול. נצמדים בהצטנעות – ניתרים. משיקים בביישנות – נפלגים.

המשורר מתאר את הפיזי, הגופני, הרומנטי, הארוטי, באמצעות הרוח. לילות הקיץ הם גם לילות חיזור, הם לילות התאהבות-אהבה, לילות כלולות, אולי אף לילות התעברות. כבסים על חבלים דומים לפעמים לבני אדם בלבושם, נדמה לי שבבגדאד לבושם רחב ואינו צמוד לגוף (מאוורר ככבסים). דומים לבני אדם מאוהבים, המפתים-מתפתים ברמיזת הבשר המבצבץ בעד הכיסוי, הנוגעים קלות, בהיסח הדעת. בעיני מבטא התיאור אף התעלסות באהבים (זוגיות), דרך הבד ובהתאם לדבר ההלכה היהודית ואולי לדבר האסלאם על קיום יחסי אישות, תוך שמירת צניעות, הסתר וענווה.

חבלי כביסה הם לפעמים שורשים חשופים/ נחשפים בצמרות בתים.

***

ענת חנה לזרע,  ילידת 1964.
'בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר' הוא ספר שיריה הראשון שראה אור ב 2013 בהוצאת ספרי עתון 77. שיריה פורסמו בבמות מקוונות בהן 'יקום תרבות', 'תרבות וספרות פלוס' – הארץY-net, , 'ליריקה' ובכתבי עת בהם 'גג', 'שבו', 'עתון 77', 'מקף'.

כותבת רשימות, מלקטת ורושמת אנתולוגיות פואטיות, סוקרת אירועים ספרותיים,

עורכת מדור 'אירועים ספרותיים' ב'יקום תרבות', יזמה, עורכת ומנחה סדרת ערבים פרטית – עצמאית בשם 'ערב פואטי צרוף'.

ענת חנה לזרע - צילמה: אלינוי ארבר

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על 'כבסים הם לפעמים בגדים' – פרשנויות לשלושה שירי משוררים / מאת ענת חנה לזרע

  1. מאת מיכאל:‏

    בדיוק קראתי את שירהּ הארס-פואטי של חוה פנחס כהן, ״לתלות מילים״. מומלץ מאוד, בהקשר לדיון הזה וגם כשלעצמו…

    (השיר השלישי בלינק)
    http://www.nillydagan.com/%D7%A1%D7%95%D7%A4-%D7%A9-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-19-1-11-2012/388-%D7%97%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1-%D7%9B%D7%94%D7%9F

  2. מאת ארלט:‏

    תודה לענת על שהעלית לתודעה 3 שירים יפים ומעניינים ועל הפרשנות המחכימה שמאירה ומבליטה את מורכבותם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*