"אמרי לי מה שמך ואומר לך מי את" / על פורים, נשים וסוגיית הזהות המשתנה

חג הפורים, והאפשרויות לטרנספורמציה ולהתחפשות זמנית, מתקשר לסוגית הזהות הנשית המשתנה, לעיתים לעד, בעקבות שינוי שם המשפחה; אחת הדילמות עימן מתמודדות נשים לאחר נישואיהן היא– האם לוותר על שם נעוריהן ולקבל על עצמן שם חדש שיהפוך לחלק מתג הזיהוי שלהן, וייצר ניתוק אסוציאטיבי וסימבולי מהמערך התרבותי וההיסטורי של בית הוריהן; למקף את שם משפחתן החדש עם זה הישן, באופן המייצר זהות קוטבית, או להיפרד לחלוטין משם המשפחה הקודם ולבחור לעצמן שם משלהן, כתהליך כינון זהות עצמי, כפי שהציעה למשל הפילוסופית והסופרת לבל (Lebell).

דיון במשמעויות, האישיות והחברתיות, הכרוכות בבחירתן של נשים בשם משפחה לאחר נישואיהן ניתן למצוא בספר החדש והמרתק של מיכל רום ואורלי בנימין " Feminism, Family and Identity in Israel: Women' Marital Names", שראה אור בינתיים רק באנגלית (Palgrave-Macmillan, 2011).

רום ובנימין מעלות מחקר ודיון בתהליך לקיחתן של נשים שם ייחודי לעצמן ((Self naming, מתוך התייחסות לתהליך כחלק מהשינויים החברתיים, התרבותיים והחקיקתיים שחלו וחלים בשדה זה. תהליך לקיחת השם לעצמי מוצג בספר כתהליך המייצר מפגש בין המקום הפרטי של אישה המבקשת לקחת חזקה על כינון זהותה העצמית לאחר נישואיה, לבין המקום בו היא נפגשת עם נורמות חברתיות בקהילה בה היא חיה ומתמודדת עם אחריותה כלפי ילדיה.

ההתייחסות לסיפורי הבחירה שעשו נשים שונות בשם משפחה לאחר הנישואין מאפשרת לדון ביחסי כוח בין השיח הפמיניסטי, היוצא מתוך בקשה לחזק את כוחה של האישה במערך החברתי, לבין שיח העוסק בפמיליזם ויוצא מתוך הנחה שבבסיסה של האנושית שוכנת המשפחה הגרעינית. התמונה שעולה מהנתונים היא של זהות אמביוולנטית, שלא ניתן לחמוק ממנה בכל אחד משלוש הפרקטיקות  העומדות בפני נשים:

הפרקטיקה הראשונה, אותה ניתן לראות כ"ברירת מחדל", היא ויתור על 'לקיחת שם לעצמי', ואימוץ, בהתאם למסורת המקובלות, את שם משפחתו של הבעל. בחירה זאת מאפשרת לנשים לצמצם למינימום את האמביוולנטיות של שייכותן לחברה הישראלית, במחיר לא כבד יחסית של הסתגלות לשם בן הזוג.

הפרקטיקה השנייה מייצרת אמביוולנטיות גדולה יותר. היא כרוכה בבחירה למקף את שם בן הזוג ואת שם הנעורים, ולאפשר לבן הזוג להעביר את שם המשפחה לילדים. פרקטיקה זאת מייצרת נתק משם המשפחה המשותף. מהמחקר עולה כי נשים הממקפות או כמשמרות את שם נעוריהן, בוחרות לעיתים לאחר שנים של קשיים, לחזור לפרקטיקה הישנה שתובעת מחירים פחות כואבים בשגרת היומיום.

הפרקטיקה השלישית כרוכה בויתור על שמו של בן הזוג ובבחירה לשאת את שם הנעורים. פרקטיקה זאת דורשת מהנשים לסוג של ויתור על תחושת שייכות משפחתית, ועל שם משפחה משותף להן ולילדיהן, משום שבמקרים רבים הילדים זוכים בשם משפחתו של האב.

מסקנתן של מיכל רום ואורלי בנימין אולי אינה מפתיעה אך בכל זאת אינה קלה לעיכול; מהספר עולה כי הבקשה לקיים פרקטיקה פמיניסטית עלולה לייצר החלשה של הנשים אל מול מאפייני זהות הנחשבים נורמטיביים בחברה בה הן חיות, ולעיתים קרובות נשים מוצאות את עצמן מוותרות עליה ואחדות אף מגנות אותה.

הספר Feminism, Family and Identity in Israel: Women' Marital Names יצא בהוצאת

Palgrave-Macmillan, 2011 ומבוסס על עבודת דוקטורט של ד"ר מיכל רום בהנחייתה של ד"ר אורלי בנימין  ופרופסור חיים חזן בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן.

לקריאה נוספת

שלומית ליר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן ועוסקת בקידום נשים במדיה חברתית

אודות שלומית ליר

מבקרת תרבות. לאתר של שלומית ליר, אקטיביסטית וחוקרת תרבות: http://www.lir.org.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

2 תגובות על "אמרי לי מה שמך ואומר לך מי את" / על פורים, נשים וסוגיית הזהות המשתנה

  1. פינגבאק: נוכחות נפקדות « האחות הגדולה

  2. מאת צופית אברהם:‏

    אחרי שנישאתי לקחתי את שם משפחתו של בעלי. לא הוספתי את שם נעוריי. אולם לאחר גירושיי חזרתי לשם נעוריי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*