מרטין בובר וגרשום שלום – לימור שריר

  

מרטין בובר וגרשום שלום מרטין בובר: מבט מקרוב

פרק מתוך :מרטין בובר: מבט מקרוב מאת לימור שריר,הוצאת כרמל ,2011

 

הסופרת לימור שריר פירסמה ספר ביוגרפי על חוקר התנ"ך והחסידות והפילוסוף  המפורסם מרטין בובר שעוסק גם בבתו ובנכדתו ,שתיהן חוקרות ידועות בפני עצמן.

בשיחותיה עם לימור שריר מספרת נכדתו של מרטין בובר- הפרופ' יהודית בובר-אגסי סיפור חיים מיוחד שראשיתו בילדותה בבית מרטין ופאולה בובר בהפנהיים שבגרמניה שם גדלה עם אחותה לאחר גירושי הוריה והמשכו בארץ ישראל בעשור שקדם לקום המדינה ובשנים שלאחר מכן.

והנה טעימה מהספר פרק העוסק במערכות היחסים המסובכות שהיו לו עם עמיתים כמו חוקר הקבלה המפורסם גרשום שלום וחוקר הספרות ברוך קורצוויל אנשים שהושפעו מאוד מבובר אך לאורך השנים נוצרה בינם מערכת יחסים של עויינות.

הפרק כמו הספר בנוי כדיאלוג בין הסופרת  לימור שריר ויהודית בובר -אגסי ,נכדתו של מרטין בובר.

 המבוא לספר  

 

מתוך הפרק : מרטין בובר ועמיתיו  עמ' 71-79

 לימור שריר :מה היה יחסו של בובר לדת וכיצד מימש זאת בעצם התנהגותו?

יהודית בובר אגסי: "סבי לא ייחס חשיבות לקיום מצוות שאין בהן ערך מוסרי. הוא שם את הדגש על מצוות שבין אדם לחברו ולא על מצוות שהיו בעיניו טקסים ריקים. בעיניו, מי שרוצה לחיות חיי דיאלוג אמיתיים [אני-אתה], אל לו להשתית את חייו על טקסים קבועים, המסתירים את המושא מאת הפונה. במובן זה היה בסבי משהו מהרוח האנרכיסטית. הוא התנגד לחיים דתיים המושתתים על המסורת ועל ההלכה ולא ראה חשיבות במצוות האוסרות לבשל בשר וחלב או המקדשות את הצום ביום הכיפורים, שלא היו חובה בביתו. לעומת זאת הוא קיבל את עשרת הדברות, מצוות היסוד המוסריות."

 לימור שריר: תימוכין לדברים אלה טמונים בדבריו הבאים של בובר:החכם שבימי הביניים היה אומר: "יה, אנא אמצאך?… ואנה לא אמצאך?…" ופושט יד יהודי בן אירופה המזרחית של זמנו באימתן של שעות קשות שפתיו לוחשות בקול רך וברוח נכונה את כינוי החיבה גוֹטֵנְיוּ (אלוהי) שבפיו, שאינו בתרגום לשון ותמים הוא ואין שיעור לגינוני הגייתו. ואין בזה ובזה אלא הכרה אחת המתחדשת על האדם; ההודייה באחד, החוזרת ונעשית תמיד בכל עת ובכל שעה. ודבר זה, שעתים הוא לובש צורת הבעה נעלה ועתים פשוטה ותמימה, אינו מדרך עמידתו של האדם, שהיא עמידה דיאלוגית.[1]

 בובר טען אפוא כי בני האדם שוב אינם מאמינים בהתגלות הישירה של האל לאדם, אלא ממשיכים לצפות לגילוי האלוהי, ובד בבד מניחים שגילוי זה מתרחש במפגש בין אדם לחברו ולא ביחסים האישיים בין האדם ובין האל.אלוהים בעיני בובר הוא ה"אתה" הגדול, וכך התבטא בסוד ושיח:

 אין אלוהים מרחף על ברייתו כרחף על תוהו ובוהו, הוא חובקה. הוא האני האין סופי העושה כל לז, כל סתם, לאתה שלו. היחיד תואם לאלוהים בזמן שהוא חובק אנושית את החלק של העולם המצוי לו, כשם שהבורא חובק אלוהית את ברייתו כולה ומקיים את צלם אלוהים בזמן שהוא אומר בכל ישותו ליצורים החיים מסביבו "אתה" אומר עד כמה שכוחו מגיע לאמר אישית.[2]

 ועל החרדים כתב:

 לדידכם אלוהים הוא מי שברא פעם אחת ולא עוד; ואילו לנו הוא הוא האלוהים שהעם מכריז עליו, כי הוא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", ואכן מעשה זה – הוא מחדש אותו בנו ועל ידנו, והוא אומר להגיע על ידנו למציאות חדשה… לכם אלוהים הוא מי שהתגלה פעם אחת ולא הוסיף התגלות; ואילו לנו – מדבר הוא מתוך הסנה הבוער של הווה ומתוך האורים והתומים שבחדרי לבנו פנימה – והוא משמיע באוזנינו את הנעלה מדברים בלבד…[3]

 מעניין האופן שבו בובר מתאר את אלוהים בספרו משה; דומה כי הוא מעצימו ומייחס לו פעלתנות רבה ותכונות אנושיות המכוונות את ההיסטוריה:

 מה שחשוב לנו כל כך באלוהי משה הוא החיבור המיוחד לו של תכונות ופעולות. הוא בחינת מוציא ומביא, מנהיג ולוחם; שר העם, מחוקק ובעל שליחות גדולה; הוא עושה בתחום ההיסטוריה בעמים ובין העמים; הוא מתמקד בעם, הוא דורש מן העם שיהיה כולו ל"עמו", לעם "קדוש", וזאת אומרת: לעם שכל חייו מקודשים על ידי צדק ואמת, עם שהוא בשביל אלוהים ובשביל העולם. וכל זה הוא עושה כאל מופיע, הפונה בדיבור ומתגלה. הוא סמוי מן העין ו"נראה" באותה תופעת הטבע או באותו מהות היסטורית שהוא רוצה להיראות בהם מדי פעם: הוא מגלה את דברו לבני אדם שהוא ממלא את ידם, ופועל באופן כזה שהדבר פורץ מתוכם והם נעשים ל"פה" לאלוהים; הוא נותן לרוחו שתאחז באיש בחירתו ונותן לה שתבשיל באיש זה ועל ידו – תחולל את מפעלו של אלוהים.[4] 

 עוד גישה מעניינת המבטאת את יחסו של בובר לאלוהים טמונה בדבריו הבאים של יעקב גולומב:

 

למרות שבובר אימץ לעצמו את הציונות נרתע מחילוניותה הרדיקלית, ולכן חיפש מובן אישי וייחודי של אמונה יהודית שתרחיקו מן הממסד האורתודוכסי ותדגיש את עמדתו הסובייקטיבית-אישית ליהדות. בניסיונו זה מנסה בובר למעשה להיות קירקגור היהודי-ישראלי. ההוגה הדני העניק לו השראה לבטא באופן אישי את אמונתו היהודית כך שמצד אחד לא תעמוד בעימות חריף מדי עם האידיאולוגיה הציונית, ומצד שני לא תיפול רחוק מדי מן היהדות המסורתית. כפי שקירקגור, על פי עדותו בילה את כל חייו בניסיונו "להפוך לנוצרי" אותנטי בובר ניסה להיות יהודי אותנטי…[5]

 לפי הוגו ברגמן[6] קיים ניגוד גדול בין בובר ובין קירקגור ואחרים, אשר תפסו את הזיקה של האדם לאלוהיו כבלעדית ולא שמרו מקום לזיקה שבין אדם לאדם. בובר לא הסכים עם התפיסה שלפיה אין לאדם מקום בעולם אלא בזיקתו לאלוהים. הוא נלחם את מלחמת העולם הזה על ידי מתן לגיטימציה ליחיד, שהוא גשר  אל 'האתה האלוהי'.

 

בובר טען כי הקשר של אדם לאלוהיו ניזון מהפגישה שלו עם יצירי בריאתו, וכי רק באמצעות המפגש הזה, ויחד עם הזולת, יכול האדם להגיע לאלוהיו.

 

יהודית בובר אגסי: "לסבתי הייתה הבנה לריטואל יותר מאשר לסבי. היא כתבה סיפורים על קדושים, על שדים ועל רוחות בטבע. התנ"ך היה בעיני מרטין בובר זיכרון היסטורי, ועם זאת הוא לא טען שכל פרט הכתוב בחומש אכן היה. לדבריו מתן התורה במעמד הר סיני, למשל, היה יכול להיחרת בזיכרון רק בהנחה שבמעמד זה נכח ציבור שהתרשם עמוקות מהמאורע. לדעתו המפגש בין האל לאדם אינו רציונלי ואינו חושי אלא קמאי. הוא סבר כי האלוהי מתגלה ביחסים בין בני האדם, ב'חברותה', במפגש מהותי עם הסביבה, במפגש של 'אני-אתה'. באופן זה הוא הסביר גם את ההתגלות במעמד הר סיני. רבי יהודה הלוי* הניח שההתגלות התרחשה הלכה למעשה בפרהסיה, ואילו בובר סבר כי המונח 'תורה משמים' מבטא דווקא חוויה שבמסגרתה חוו בני ישראל, במפגש קולקטיבי, נוכחות אלוהית ברמה אחרת, שתורגמה לתכנים מסוימים (תורה). לדבריו, התגלות מעין זו אפשרית גם היום, על פי נוסחה זהה. התגלות אינה תלוית זמן ומקום, היא מתרחשת כאשר אנו פורצים את ה'אני-הלז' ועוברים ל'אני-אתה'."

 

לימור שריר: דעותיו של בובר בנוגע לדת נובעות מהנחותיו הפילוסופיות "בובר הבדיל בין דת לדתיות. הדת הייתה בעיניו קפואה, נוקשה, צמודה להלכה ולמצוות – וכזו שאינה מתחדשת; הדתיות מאפשרת התחדשות יצירתית, ביטוי פנימי-רוחני אישי ואנושי של מפגש עם האל."בכתביו טען בובר כי חוקי הדת הנוקשים אחראים להתנוונות הרוח האישית, הרגשית והיצירתית של הדתיות היהודית. וכך כתב: "החוק זכה לעוצמה שלא זכה לה שום חוק בשום אומה בזמן מן הזמנים. לא הייתה שום עשייה אישית, שלידתה ברגש… לא הייתה שום חשיבה עצמאית ויוצרת, רשות הביטוי ניתנה רק לחיטוט בספריו של החוק."[7]

 ואילו על הדתיות כתב:אומר אני "דתיות" ולה אני מתכוון. איני אומר "דת" ואינני מתכוון אליה. דתיות היא רגשו של אדם, המתחדש לעולם… רגש ההתפלאות וההערצה שבאדם לכך, שמעבר לחליפיותו ותלותו קיים משהו מוחלט המתפרץ והולך מתוכה, משא נפשו של האדם לבוא במגע חי עם אותו מוחלט וברצונו להגשימו במעשהו ולהכניס אותו לתוך עולם האדם. דת היא כלל כל המנהגים והתורות שבהם באה דתיותה של תקופה מסוימת בחיי עם לכלל מבע ולכלל צורה, נקבע קבען של הלכות ומצוות ונמסרו לכל הדורות הבאים בחינת חוק ולא יעבור ללא תשומת לב לדתיות המתחדשת והולכת והשואפת לדמות חדשה.

לדת ייקרא דת אמת, כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות, מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ותשנה אותן בתוך תוכן עד כדי כך, שכול דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום, כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך, שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן; דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר שהרז מרטיט אותו, הדת אומרת לכפות עליו מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. דת פירושה קיום הקיים; דתיות פירושה חידוש, התחדשות.[8]

 גרשום שלום נגד מרטין בובר

פרופסור גרשום שלום ,ידיד ויריב של מרטין בובר.

יהודית בובר-אגסי:

"בספר הפילוסופיה של מרטין בובר כתבו עליו פילוסופים שונים איש-איש מנקודת מבטו. בובר עצמו העיד בספר כי גרשם שלום מייחס לו דעה שמעולם לא הייתה לו.[9] צריך לזכור ששלום היה ביקורתי מאוד גם כלפי אחרים, ועם זאת לא סבל ביקורת… פעם הרים עלי את קולו מפני שהתקצף על דעותיו של אישי, יוסף אגסי. הוויכוח ביניהם נסב על היחס למדע: שלום, שדגל בסיינטיזם, טען כי הוא עצמו מאמין במדע ואילו אגסי עוין לו – טענה שלא היה לה כל בסיס.  ראוי להוסיף כי גם בעניין זה היה סבי בעמדה שונה מזו של שלום: הוא לא דיבר נגד המדע ומנגד לא קיבל את הבלעדיות של המדע.

לימור שריר: במאמרו "תפיסת היהדות אצל מרטין בובר", מתח שלום ביקורת על עמדותיו הפוליטיות של בובר, על התנהגותו בפרקי חיים שונים – וזאת נוסף על ביקורתו בנושא מפעלו ההגותי והמחקרי של בובר. שלום הביע הסתייגות רבה מפעולותיו הציוניות של בובר ופירט כשלים שונים שמצא במשנתו הציבורית של בובר. באופן מיוחד יצא נגד השלילה הנחרצת שהביע בובר כלפי רעיון המדינה הלאומית בכלל וכלפי הקמת מדינה יהודית לאומית בפרט. שלום סיים את מאמרו במילים שסיכמו היטב את יחסו המורכב לבובר:

פעולתו [של בובר] מתוחמת וחתומה במתח שבין הקול הקורא מאותם הימים שבהם נפתחה השואה הנוראה של עם ישראל, לבין הקול הדועך לאיטו מאותו 'מפנה הדורות' עליו חלים דברי השבח העצובים שבהם פותח אחד השירים העבריים היפים ביותר במאה הנוכחית 'אשרי הזורעים ולא יקצורו'.[10]

 במאמר "לדמותו של מרטין בובר: שבעים וחמש להולדתו"[11] טען שלום כי אם בנאומיו הראשונים דיבר בובר "בקול איתן וחזק", הרי נאומיו המאוחרים בשאלות השעה, היהדות והציונות "מדברים בקול דממה דקה, ולא בכדי נוסחו עיקרי דבריו בצורת שאלות שאין תשובה בצדן."[12]

ברוך קורצוייל

"למאבק בין בובר ובין שלום הצטרף ברוך קורצווייל*, שהצליח לצאת מגרמניה ממש ברגע האחרון, ב-1939, לא מעט הודות לעזרתו של בובר – ואף היה תלמידו באוניברסיטה העברית בירושלים. כיהודי שומר מצוות טען קורצווייל נגד בובר כי הוא 'אנרכיסט דתי'. לדעתו, פעילותו האנרכית של בובר עיקרה הפיכת החיים הדתיים ל'סובייקט', ובמרכז העמיד בובר לא את האל – אלא את החוויה הפרטית של האדם. תפיסה מעין זו מובילה, לדעתו של קורצווייל, לערפול גבולות ותחומים ולגישה אי רציונלית." 

קורצווייל ציין במאמר במוסף הספרותי של הארץ שאפילו גרשם שלום ראה בבובר אנרכיסט דתי; וציטט מדבריו של שלום אשר טען כי הוא עצמו אנרכיסט – אם כי מסוג אחר. קורצווייל הסביר את ההבדלים בין שלום ובין בובר בדבריו הבאים:

 מה שמאחד את שלום ואת בובר זו אי-התחשבותם ביהדות הקלאסית הרבנית ובזכותה לחייב אחת ולתמיד לשמירת החוק. אלא שכאמור, השאיפה אצל בובר היא דתיות סובייקטיבית בעוד ששלום כאנרכיסט דתי, הסגיר את היהדות להיסטוריה. זה לעומת זה עומדים שני אנרכיסטים – האנרכיסט המפעיל את הדחף האנרכיסטי לגבי היהדות מול האנרכיסט הדתי הטוען שהיהדות היא הרבה יותר מנושא מחקר היסטורי.[13]

 יהודית בובר-אגסי: "לדעת קורצווייל, ההבדל העיקרי בין הדחפים האנרכיים של שני האישים הללו הוא שבובר אינו שואף לפרוץ את גבולות היהדות, וגישתו יונקת מן היסודות הדתיים אשר בתוכה, ואילו המגמות האנרכיסטיות אצל שלום מופנות נגד היהדות על מנת להרסה; ובעוד שהמניע המנחה את דרכו של בובר הוא דתי – הרי אצל שלום 'בראשית היה המניע האנרכיסטי, לא הדתי'; כאן גם טמון ההבדל הבסיסי בין השניים. אצל בובר אפשר לדבר על דתיות אנרכית, ואצל שלום – על אנרכיות שנושאה דתי."[14]

 לימור שריר: אם כך, לשיטתו של קורצווייל שלום הוא אנרכיסט לשם האנרכיה עצמה. קורצווייל סבר כי המוטיבציה לפעילותו של שלום אינה טמונה בעצם השאיפה ליצור היסטוריוסופיה יהודית כדי לשרת תהליכים של חילון או לזרזם; כוונתו הייתה רק להחדיר אנרכיה לשם עצמה, או במילים אחרות – ניהיליזם.

 "לדעתו של קורצווייל, כדי להשיג מטרה זו בחר שלום להציג את היהדות תוך כדי שימוש בציונות כ'נושא למחקר למעבדה ההיסטוריסטית', ואולם כאשר חש בסכנה האורבת מצד ההיסטוריזם – המוביל לבסוף להערכתה המופרזת של המדינה כאוטוריטה – העביר את היהדות 'למעבדה למחקר המיתוסים'.[15]

"לדברי קורצווייל, שלום התייאש ממרדנות נעוריו ומהגישה הציונית והתבצר במגדל של 'מדע טהור'. מנקודת מבטו של קורצווייל שלום היה ניהליסט שעיסוקו באי רציונלי היה דמוני ממש, ובגדר כפירה, שכן לטענתו הוא לא האמין כלל בדברים שבהם עסק. כל עיסוקו של שלום בקבלה ובמיסטיקה, לדבריו, היה משחק ושעשוע בלבד שנועד ליצור פרובוקציה תוך כדי ציות לאופנות חילוניות."[16]

 בדיקת השקפתו של בובר מלמדת כי אכן הודה בהשפעת הממד הדתי על חינוכו, ועם זאת טען כי השקפותיו הנוגעות לדת אינן נובעות מניסיון חיים תאולוגי שכן לדבריו: "אינני יודע דבר בנושא ההיסטוריה של העולם התאולוגי. אינני יודע דבר באנתרופולוגיה תאולוגית במובן זה.[17] 

עוד כתב בובר, כי בשלבים המוקדמים של התפתחותו המחשבתית הושפע מהדת בדומה להוגי דעות אחרים כמו פסקל וקירקגארד, אך דרכו הייתה שונה מדרכם, ובהמשך לא התבססה על הדת – אלא אם כן אפשר להמיר את הטקסיות שבדת לאמנות, את ציוויה באתיקה ואת החשיפה שבה למדע; רק אז אפשר יהיה להגדיר את מחשבתו כמחשבה דתית.[18]

 

ראו על מרטין בובר

מרטין בובר בויקיפדיה

ראו עוד על " מרטין בובר מבט מקרוב"

המבוא של לימור שריר  

רון מרגולין "בובר שלא היכרתם "

ראו עוד על גרשום שלום

גרשום שלום בלש הקבלה

שני גאונים בעולם מחשיך

 

 הערות שוליים לפרק


[1]    בובר מ. [ע9]: "אמונת ישראל" (1928), עמ' 183.

[2]    בובר מ. [ע5], מבוסס על סוד ושיח, עמ' 176.

[3]    בובר מ. [ע9], דרך קודש (1918), עמ' 109–110.

[4]    בובר מ. [ע6], עמ' 8–9.

[5]    גולומב [ע15].

[6]      ברגמן [ע14].

[7]    בובר מ. [ע9/10]: "רנסנס ותנועה" (1903), עמ' 94–95.

[8]    בובר מ. [ע9/10], "דתיות יהודית" (1913); א', עמ' 70–72.

[9]    ראו לעיל עמ' 48.

[10]   שלום [ע25]. "תפיסת היהדות אצל מרטין בובר", עמ' 407; את השיר שציטט כתב אברהם בן יצחק.

[11]   שם. "לדמותו של מרטין בובר: שבעים וחמש להולדתו", עמ' 455–462.

[12]   שם, עמ' 461.

[13]   שוורץ [ע24]: "ברוך קורצווייל כהוגה דעות של היהדות", עמ' 205–211.

[14]   זדוף [ע18].

[15]   שוורץ [ע24], עמ' 205–211.

[16]   זדוף [ע18], עמ' 31.

[17]   Schilpp & Friedman [א13], p. 90.

[18]   Ibid, p. 742.

 

 

 

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה, יהדות, פילוסופיה יהודית עם התגים , , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על מרטין בובר וגרשום שלום – לימור שריר

  1. פינגבאק: האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר | המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*