האמת הבורגנית / על "המפה והטריטוריה" של מישל וולבק לאור ביקורו בישראל

ספרו של מישל וולבק, "המפה והטריטוריה", שיצא החודש, מספר את סיפורו של ז'ד, אמן צעיר, בן לאב בורגני ואמיד, שהופך להיות אחד האמנים המוצלחים והרווחיים ביותר בצרפת, בזכות שתי תערוכות שלו: תערוכה בה הוא מצלם בצורה אומנותית מפות כבישים של מישלן, ושנים לאחר מכן- תערוכה ציורים בשם "המקצועות הפשוטים" בה הוא מציג פורטרטים של אנשים, במקום עבודתם. בעצת הגלריסט שלו הוא פונה לסופר מישל וולבק – בן דמות מוגזמת של הסופר עצמו שמתגורר באירלנד, על מנת שיכתוב עבורו את הקטלוג לתערוכה. בין ז'ד לוולבק נוצר קשר מיוחד של שני אנשים בודדים, ששמחים על ההיכרות, למרות שהתראו רק שלוש פעמים, עד להירצחו של הסופר. וולבק לא נרצח סתם כך, הסופר מתאר כיצד גופתו שלו עצמו נמצאה קרועה ומבותרת לפיסות קטנטנות, כשהדם וחתיכות הבשר יוצרים מרקם כמעט ציורי בחדר הסלון.

ישנם שלושה מוטיבים חוזרים בספר הזה, שאולי ניתן לקשור אותם יחד. ראשית: נדל"ן. לאורך הספר משובצים קטעים שמתארים את יפי הטבע של צרפת הכפרית, רצועות החוף והכפרים והשכונות שמקיפים את פריז. התיאורים החיים של ריבועי הירק של הכפרים, מובאים בצמוד לתיאור תמורות שחלו בשוק הנדל"ן בצרפת. נראה כאילו וולבק מנסה לתלות את האושר ברווחה כלכלית, או לפחות בעסקאות נדל"ן מוצלחות. בין אם זה הסופר עצמו, שקונה את בית ילדותו בכפר במחיר מציאה, אביו של ז'ד הצייר, שקונה בעבר בית מפואר בשכונה שתהפוך בהמשך למעין גטו של מהגרים ופשיעה, אותו אב שקונה עבור הצייר דירה בפריז במחיר טוב, או ז'ד עצמו שעובר לגור בבית סבו וסבתו, וקונה את כל הקרקעות שסביבו, לאחוזה עצומה. גיבוריו של הספר עסוקים בנדל"ן, הגיבור מתפרסם בזכות תערוכה של מפות מצולמות, ואולי הכי חשוב, וולבק משבץ בספר ציטוטים מספרי ההיסטוריה של האמנות שדנים מפרספקטיבה של זמן עתיד על יצירתו של ז'ד שמכונה: "האמן הרווחי ביותר בצרפת".

שנית: הניתוק. גיבורו של הספר נראה כאילו הוא עובר את כל חיו כמעט ללא התרגשות, ובעיקר, ללא מאמץ. הוא מקבל מאביו דירה, פוגש את הבחורה הכי יפה בפריז שמתאהבת דווקא בו, בזכותה מעלה תערוכה שמכה הדים ובהמשך, שוב, כמעט בלי לשים לב, הופך לאמן נערץ, וכמובן, עשיר.

לעומת זאת, אותו ניתוק שמלווה את ז'ד הוא גם זה שמונע ממנו להיאבק על אהבתה של אולגה, חברתו, מונע ממנו להביע באזני אביו את רגשותיו ובכלל, מונע ממנו להביע כל רגש אמיתי לאורך הספר, חוץ ממכות רצח שהוא נותן לפקידת הקבלה של חברה שמתמחה בהמתות חסד, כמעט ללא סיבה.

מהעיסוק בנדל"ן והניתוק הרגשי נובע לדעתי המוטיב השלישי, מעין חוט נסתר שעובר לאורך כל הספר. ראשית, הסבר:

ב1968, עלו על הבמה באודיטוריום של האוניברסיטה של וינה, חבורה של צעירים: אוטו מיוהל, גונטר ברוס, הרמן ניטש ורודולף שוורצקוגלר. הם הקריאו מניפסט קצר, בו הכריזו על דרכם האומנותית שמתכחשת לסיאוב הרגשי של הבורגנות ושל העיסוק בחפצים ועל עצמם כ"אקציוניסטים". האמנים הצעירים מיד החלו בהדגמה חיה של אומנותם: הם התפשטו, אוננו, השתינו, חרבנו, הקיאו וירקו אחד על השני, והתגוללו בתוך ההפרשות שלהם תוך קיום יחסי מין. עוד "אקציות" של הקבוצה היו שיסוף חיות והתפלשות במעיים ואיברים פנימיים, ריקודים בעירום ושילוב של כל הנ"ל. מי שלא די לו בתיאור זה, מוזמן להכנס לאתר  http://www.ubu.com/film/muehl.html ולצפות בכמה מסרטיו של אוטו מיוהל.

יצירתם של האקציוניסטים, יותר משהיא מקוממת, היא בעיקר משעממת. "נו," מתחשק לומר לו, לאקציוניסט, "נו, יינגעלע, יישר כח, הראית לנו מה זה, הא? לקחת צואה ושתן, זרע וקרביים מדממים של פרה, וציירת עם זה ציור, כמה מפתיע, איך שברת לנו את כל הבורגנות, ישר בפרצוף הא?". זה עמוק בערך כמו לצייר ילדה בשמלת מלמלה משחקת בפאלוס ענק. מי שמצמיד הפכים, או שובר לעיני הצופה טאבו אחר טאבו יוצר פרובוקציה נדושה, צפויה ולא מעניינת. ברגע שהפרובוקציה שלו עוברת בלי התרגשות מצד הצופה, הוא מאבד את עיטור הפרובוקאטור, וחוזר להיות סתם טמבל שמשחק בקקי.

כאשר גיבור הספר מביט בתמונות מאתר הרצח של וולבק, על חתיכות הבשר והדם שפוזרו כמעט ביד אמן ברחבי החדר הוא אומר: "… אבל בגופם של אחרים… רק האקציוניסטים הווינאים חצו את הגבול הזה, בשנות השישים, אבל זו הייתה תופעה חולפת ואין להם שום השפעה היום." הרמיזה ברורה, ייתכן ומותו של וולבק הגיע מידי כוחות שמקדשים את הפרובוקציה הזולה, את המרחיקים עד קצה האמנות הרחוק, רק כדי לגלות שהבינוניות והשעמום שוכנים שם. וולבק לאורך כל הספר מביע בוז עדין לכל האידיאליסטים המסורים. חברתו הראשונה של הגיבור עוסקת בזנות, ואף נישאה לאחד מלקוחותיה, ומעולם זנות לא תוארה בצורה נהירה, ברורה והגיונית יותר. הגיבור לא בחל בעבודות צילום מוצרים מאוד לא אומנותיות, ולא נראה שעבודתו האמנותית באה לו בקושי רב יותר, או מתוך חדווה רבה יותר מאותן חלטורות פרקטיות.

השעשוע הוולבקי

בבוקר יום חמישי האחרון, באודיטוריום של המכון הצרפתי בתל-אביב, ישב צנום וציני הסופר מישל וולבק, וענה לשאלות העיתונאים. הכתבים הישראלים, כמו עמיתיהם הצרפתים שנכחו בחדר, לא חדלו לשאול אותו שאלות פוליטיות, על תמיכתו המוצהרת בישראל, יחסו לאסלם, וקריאות לחרם על ישראל. וולבק השתדל לענות ככל יכולתו במינימום הרצינות על השאלות המשעממות, ונראה שלהט התשוקה הפוליטי של השואלים, די שעשע אותו. מחוץ לבניין, שממוקם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל, מקדח ענק טרטר וקדח באדמה, באתר בניה ממנו מטפס לאיטו מגדל ענק שכמו מאיים להחשיך את בתי הסגנון הבינלאומי שבסביבה. וולבק חייך לעצמו וענה לכתב שנחלץ מסחרחרת הפוליטיקה ושאל את וולבק על ההקשר הנדל"ני של הספר, בעיקר מזווית ראיה של צעיר תל-אביבי שמבין, כי ללא אב עשיר ומזל, אין לו סיכוי להגיע לאותה בורגנות זעירה שעד לא מזמן הייתה בזויה כל כך והיום נראית בלתי מושגת. "בפריז המצב לא יותר טוב, כן, אבא של ז'ד עשיר, במובן הזה היה לו מזל".

מחוץ למבנה המכון הצרפתי המנוף מוסיף ובונה, בינות הבתים שנבנו לבורגנות הזעירה התל-אביבית של שנות השלושים, את חלום המאה העשרים ואחד, בדמות מגדל דירות יוקרתי ובלתי מושג.

ספריו של וולבק כונו "פרובוקטיביים" ו "פורנוגרפיים" על ידי מבקרי הספרות הצרפתיים שהדביקו לו את הכינוי "הילד הרע של הספרות הצרפתית". אבל אל לנו לטעות, אטריבוטים אלו אינם שליליים. בעולם שמבזה את הבורגנות ואת היכולת "פשוט לחיות", יש מקום של כבוד לפסאודו-אמנים כאוטו מיוהל, לפרובוקטורים הצואים. אך עולם זה רוחש בוז לסופרי רומנים "בורגנים" שפשוט כותבים, על אנשים ש"פשוט חיים". ז'ד מתאר בתערוכתו את "המקצועות הפשוטים", האם ישנם מקצועות פשוטים? בין הפורטרטים אותם מצייר ז'ד ישנה זונה, מנהל משרד אדריכלים ומוכר טבק וכן תמונה שמתארת את סטיב ג'ובס וביל גייטס משוחחים על עתיד עולם המחשבים. וולבק כותב את הבורגנות, את החיים הפשוטים. מה יותר בורגני מצייר מוכשר שחיו עוברים ללא קשיים, ולו בשל העובדה שאביו אדם עמיד? אוטו מיוהל, וחבריו האוונגרדיים לא מחדשים דבר. בעולמנו, דווקא כנות שובבה כשל וולבק, נטולת אידיאלים ומניפסטים, דווקא כנות של אדם שמברך על חיים פשוטים ויציבים כלכלית (דבר שלא משפיע לרעה על יצירתו של ז'ד, ואולי אפילו מאפשר אותה), מראה לנו מיהו הגיבור האמיתי.

אין זה פלא, שבספרו של וולבק, מתגלה לקראת הסוף שהרצח הנתעב והחולני של הסופר מישל וולבק נעשה לא מתוך להט אומנותי אקציוניסטי ואפילו לא בשל נקמה או להט דתי, וולבק נרצח בברוטאליות פשוט בשל כסף.

"המפה והטריטוריה" מאת מישל וולבק. בהוצאת "בבל", 300 ע'.

(צילום מתוך מסיבת העיתונאים שהתרחשה ביום חמישי במכון הצרפתי בתל אביב מאת איציק רובין)

מישל וולבק יחתום על ספריו בסטימצקי בדיזינגוף סנטר ביום ראשון 3.4 בין השעות 18:00 ל- 19:00.  

הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

4 תגובות על האמת הבורגנית / על "המפה והטריטוריה" של מישל וולבק לאור ביקורו בישראל

  1. מאת פסקל לואיס:‏

    צריך שיחה ארוכה.
    תהיה בנקודת הכינוס מחר?

  2. פינגבאק: הקונצים של ג'ף קונס ואמנות מחאה | אמירה

  3. מאת גיא:‏

    וולבק עצמו מתייחס לאקציוניסטים כשהוא מתאר את הרציחות השטניסטיות ב״חלקיקים האלמנטריים״.
    במהדורה האנגלית הוא אף כותב (לדעתי הושמט במהדורה העברית):
    In fact, Otto Muehl was currently languishing in an Austrian prison for raping a child. He was in his sixties now, and hopefully would die soon, thereby eliminating one source of evil from the world.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*