מרטין בובר והסיפורים החסידיים

לרגל יום פטירתו של מרטין בובר, ב-13 יוני (1965), פרופסור זאב גריס סוקר את המניעים לפעילותו של החוקר המפורסם מרטין בובר בפרסום מחודש של סיפורים עממים חסידיים.

המערכת

רשימה זו היא נוסח עברי מורחב של המבוא שכתבתי למהדורה הגרמנית החדשה של ספרו של מרטין בובר על סיפורי ר' נחמן, מהדורה שעד היום לא הופיעה. ראו:

Z. Gries, "Der jüdische Hintergrund für Bubers Vorgehen bei seiner Gestaltung der chassidischen Erzählungen", in: M. Buber, Die Geschichten des Rabbi Nachman, Heidelberg 1989.

עד גיל ארבע-עשרה גדל מרטין בובר, כידוע, בבית סבו, חוקר המדרשים המפורסם שלמה בובר, בלבוב. במאה התשע-עשרה הייתה לבוב מרכז חשוב של משכילים יהודים, וכך אף היה בשלהי המאה, עת חי בה מרטין בובר. בבית סבו מצא מרטין הצעיר את מיטב ספרות המשכילים בעברית. לפי דבריו לעקיבא ארנסט סימון [1] למד בבית סבו לימודי-יסוד יהודיים ועבריים מפי מורים פרטיים. כל המעיין באסופת מכתביו העבריים של בובר, במאמרים שכתב בעברית מלכתחילה וברשימותיו באיסוף המעשיות החסידיות ויתרשם מסגנונו ומכּתבו הנאה, יסיק את המסקנה כי חינוכו בבית סבו כלל ללא ספק טיפוח הלשון העברית וכתיבתה.

בצעירותו של מרטין בובר נפוצה ספרות ילדים ונוער שכתבו או תרגמו משכילים יהודים במגמה להקנות לבני הנעורים את המורשת התרבותית היהודית. שאיפותיהם הלאומיות של המשכילים היהודים הניעו אותם לחפש ממשיכים בקרב הדור הצעיר [2]. אפשר לשער, שבובר הצעיר מצא בבית סבו את ספרו הפופולארי של רקנדורף Geheimnisse der Juden (מסתרי היהודים), שנדפס בלייפציג בשנת 1857 בחמישה כרכים. המזרחן היהודי הרמן רקנדורף (Reckendorf) היה הראשון שתרגם את הקוראן מערבית לעברית, והודות לחיבתו לחכמת המזרח החל להתעמק גם בסיפורים על תולדות עמו. התעניינות זו התפתחה לפעולה ספרותית רבת-היקף, שפירותיה היו הכרכים הנ"ל. רקנדורף עיצב את הסיפורים שהביא בצורה חיה, על-פי דוגמת החיבור הנפוץ של הסופר הצרפתי סי Les Mystères de Paris (מסתרי פריז). סי (Eugène Sue) תיאר את חיי העם הפשוט בצרפת במגמה לשקף את רוח העם ועוצמתו; רקנדורף ביקש לחקות את מעשי קודמו, במגמה למשוך את קוראיו אל הסיפורים על העם היהודי ולהקנות להם ידע על עוצמת רוחו של העם ורוח גיבוריו.

ספרו של רקנדורף הלהיב את המשכילים היהודים, ואחד החשובים שבהם, אברהם לייב שאלקוביץ – או בן-אביגדור, בכינויו הספרותי – החליט לתת לספר לבוש עברי ולהפיצו בקרב בני הנוער היהודי שהתחנך על ברכי השפה העברית [3]. בן-אביגדור ייסד עם כמה שותפים הוצאת ספרים ששמה "אחיאסף" וביקש מן הסופר המשכיל אברהם שלום פרידברג לעבד את ספרו של רקנדורף עיבוד מורחב. פרידברג הוסיף הרבה על חיבורו של רקנדורף, ובמקומות שמצא לנכון שינה את המקור. אגב, זו תופעת-קבע בכתבי המתרגמים היהודים בימי ההשכלה העברית. רבים מן המתרגמים סברו, שהם יוצרים-מחדש של הספר שתרגמו, ולא רק מתווכים בין המחבר ובין קהל קוראי עברית, ובעצם מלאכתם ראו חלק מתהליך התחדשותה של השפה העברית והחייאתה. ספרו של רקנדורף בעיבודו של פרידברג נודע לדורות רבים של קוראים בשם זכרונות לבית דוד. ספר רב-כרכים זה חוזר ונדפס עד עצם היום הזה, לעתים תוך עיבודים וקיצורים נוספים.

לכרך הראשון, שיצא לאור בווארשה בשנת 1893, הוסיף בן-אביגדור דברי-מבוא אלה:

בספר זה אשר הננו נותנים לכם הפעם קוראים נכבדים יעברו לפניכם דברי ימי עמנו — לא באותיות מתות ומספרים יבשים, לא בדברי מחקר והשערה, כי אם בתמונות חיות וקימות — בסיפורים נעימים ונחמדים למקרא — מי לא יכיר ויודה אשר סיפורי העם כאלה צריכים להיות ערוכים גם בשפת העם בשפת עבר, השפה האחת המביעה את רוח העם העברי במלואה? ומי לא יכיר חסרון ספורים כאלה בספרותנו העברית, ביחוד למען בני הנעורים — אשר יתאימו עם הלך רוחם, אשר יעוררו בלב בני הנעורים את האהבה לעמם ולכל סגולות הרוח אשר לו, אשר יפיחו בקרבם את זיקי הלאומיות — מי לא יכיר כי דרושים לבני הנעורים אשר בקרבנו ספורים כאלה, אשר יקשרום אל עמם אל עברו אל משאת נפשו ועתידותיו הלאומיות? [4]

מרטין בובר היה כבן חמש-עשרה כאשר הופיע הכרך הראשון של זכרונות לבית דוד, וניתן לשער שקרא בו. אף ייתכן, כי נפלו לידיו ספרי המשכיל קלמן שולמן. מכל-מקום, בארכיונו של שלמה בובר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים שמורה איגרתו של שולמן אל שלמה בובר בדבר אחד מחיבוריו ששלח לבובר [5].

שולמן פעל בחזית רחבה של השכלה יהודית וחיבר ספרים על תולדות העולם ועל תולדות חכמי ישראל, וכה התלהב מן הרומאנטיקה שפשטה בספרות העמים ומן הרצון להעלות את סיפורי-העם ואת רוח העם אל במת הספרות עד שתרגם את ספרו של סי לעברית בשם מסתרי פריז [6]. ראוי לציין, כי למן שלהי שנות החמישים של המאה התשע-עשרה ועד סוף המאה הופיעו שש מהדורות של תרגומו! שולמן שקל להסביר בפרוטרוט את מטרתו של התרגום העברי באחת מהקדמותיו לכרכי הספר, אך בסופו של דבר פרסם את הדברים בקובץ שהוציא ושמו חבצלת השרון, שם הסביר, שכל כוונתו החייאת השפה העברית [7]. איננו יודעים אם בובר הצעיר מצא את מסתרי פריז בבית סבו, שהיה תלמיד-חכם ומשכיל. אולי נרתע מן הספר, שנתקבל, כידוע, בדברי-ביקורת מצד משה שטיינשניידר [8], אף שקמו לו גם מגינים כמו יהודה לייב גורדון [9]. גם ייתכן, שמרטין בובר קרא אחד הפירות האחרים שהניבה התלהבותו של שולמן להחייאת השפה – תרגום האגדות וסיפורי המעשיות על חכמי ארץ-ישראל [10] שאסף לודוויג אוגוסט פראנקל [11] ביומן מסעו למזרח.

ראוי להעיר, כי משכיל כמו שלמה בובר ללא ספק החזיק בספרייתו לא רק את ספרו של פראנקל במקורו הגרמני, אלא גם רבים מן הספרים הגרמניים שהופיעו בסמוך לו בגרמניה כחלק ממפעל ה"ליטעראטורפעריין". מגמתו המוצהרת של מפעל זה היתה פופולאריזאציה בלשון הגרמנית של הספרות העברית ושל ההיסטוריה היהודית לשם החייאתן בתודעתם של משכילי ישראל בזמן החדש. בראש פעולה ספרותית זו, שפרחה בשנים 1874-1856, עמד לודוויג פיליפסון. איש מופלא זה גייס אישים רבים שיתרמו הן מפרי עטם הן מהשפעתם הציבורית. פיליפסון עצמו החל בשנת 1843 לפרסם בגרמנית סיפורים היסטוריים יהודיים בקבצים ששמם שרון, ומובן, שמטרתו היתה דידאקטית. אין זה מקרה, שסיפוריו משכו מתרגמים עבריים רבים מקרב המשכילים, ששאפו להחייאתה של תרבות ישראל בעברית [12].

מן הנאמר לעיל עולה, שפעולתם של המשכילים היהודים בגרמניה בהחייאת רוח האומה ותרבותה זכתה להד ולחיקוי בקרב המשכילים העבריים במזרח אירופה. ספריהם של אלה ושל אלה גדשו את ספרייתו של שלמה בובר בלבוב, ועליהם התחנך מרטין בובר הצעיר. למוֹתר לציין, שדברי נועדו לשקף את כוחה של הרומאנטיקה היהודית כחלק מן התהליך הכללי של עליית הרומאנטיקה, ועמה ספרות לאומית ועממית.

לפיכך ניתן להניח, כי בצעירותו ספג מרטין בובר ספרות יהודית משכילית, שאחד ממאפייניה היה החייאת האגדות על גיבורי העם, במגמה להביא את תמצית רוח האומה וחיוניותה לפני הקוראים הצעירים.

אין תימה אפוא, שמרטין בובר יצר קשר אמיץ עם משכילים יהודים בני מזרח אירופה, שנמשכו כמוהו אל התרבות הגרמנית, כשם שאין ספק, שקרא בהתמדה לא רק את ספריהם, אלא גם את כתבי-העת של ההשכלה העברית. קשריו של מרטין בובר עם ברדיצ'בסקי והורודצקי לא נרקמו רק כדי לסייע לבובר להגשים את מפעל חייו – יצירתו מחדש של הסיפור החסידי. מרטין בובר, כמוהו כברדיצ'בסקי והורודצקי, חש חובה לאומית וביקש להשתתף בתהליך החייאתה של הספרות העממית היהודית בכלל, ושל הספרות העממית החסידית בפרט, ולשתף בכך אחרים. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה קשור למשפחת בובר מאז צעירותו, כאשר פנה אל שלמה בובר וביקש ממנו להיות פטרונו ולסייע בידו להתקבל ללימודים בגרמניה ולהשיג מלגות למחייתו [13].

לא במקרה פנה נכדו של שלמה בובר אל ברדיצ'בסקי וביקש ממנו להעיר את הערותיו על הקבצים הראשונים שהדפיס של סיפורים חסידיים [14]. מרטין בובר ידע על התעניינותו של ברדיצ'בסקי במעשייה היהודית בכלל, ובמעשייה החסידית בפרט. מן הסתם ידע, שברדיצ'בסקי פנה בשנת 1903 ללשון היהודית המדוברת, היידיש, וחיבר בה סיפורים ומעשיות בלשון פשוטה וקולחת, מתוך תחושה שיש צורך להפיץ סיפורים ומעשיות בלשון העם וברוח העם [15]. לפיכך אין פלא, שברדיצ'בסקי ובובר שקלו במשותף כיצד לייסד גוף אשר יאסוף את האגדות היהודיות בלשון מקורן וידאג גם לתרגומן [16]. יתירה מזו, ייתכן כי בהשפעתו הישירה של בובר החל ברדיצ'בסקי לפרסם בתנופה רבה קבצים של אגדות ומעשיות יהודיות בעברית ובגרמנית. קבצים אלה הם בחלקם ליקוטים של סיפורים הקרובים לשפת נתינתם הראשונית בכתב, ואילו בחלקם האחר אינם אלא עיבודים – כלומר, יצירות מחדש – מפרי עטו של ברדיצ'בסקי [17], בדומה לדרכו של בובר.

גם הקשרים בין שמואל אבא הורודצקי ובין בובר לא נוצרו רק כדי לסייע לבובר במפעלו האישי ליצור את הסיפור החסידי מחדש. השניים יזמו ותכננו במשותף "ארכיון לתורת החסידות הבעש"טית", ובשנים 1938-1935, עד עלייתו של בובר מגרמניה, שקד הורודצקי על טיפוח הארכיון. מפעל זה היה עיקר פרנסתו של הורודצקי בשנים אלו, ובובר הוא שדאג שהוצאת שוקן תממן זאת [18].

כללו של דבר, ניסיונותיו של בובר ליצור מפעלים משותפים עם ברדיצ'בסקי, הורודצקי, ועגנון, מעידים על האחריות הלאומית שהרגיש, ועל תחושתו, שאינו פועל רק למען קהל-קוראים יהודי-גרמני משכיל ומתבולל ולמען קהל קוראים שאינו יהודי, אלא גם למען הקהל היהודי הרחב, הרוצה לשמר את נכסי הספרות של העם היהודי ולהשתמש בהם, וזקוק לארגון ממוסד כדי לאסוף ולסדר את יצירות הספרות לתועלת הדורות שבימיו ולעתיד לבוא.

ללא ספק ידע בובר על פעילותם היוצרת של ביאליק ורבניצקי, שהוציאו בשנת 1908 את הכרך הראשון של ספר האגדה בקרקוב, וללא ספק גם קרא את המאמר "לכנוסה של האגדה העברית" שפרסם ביאליק בשנה ההיא בעתון השִלֹח [19]. גם אין להניח, שבובר לא ידע על ייסוד המאסף רשומות בידי ביאליק, דרויאנוב [20], ורבניצקי, שיוחד ל"דברי זכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור", וכמה כרכים ממנו נדפסו מאז פרסום הכרך הראשון בשנת 1918 באודיסה.

פעולתו של בובר לא הייתה אפוא אלא חלק מפעילות נמרצת של משכילים יהודים, פעילות שבובר הכיר אותה, ומן-הסתם ראה את עצמו חלק ממנה. עם זאת, ייתכן שבובר לא הכיר את התוספת הענקית לאגדה היהודית שפרסם לוי גינצבורג בספרו The Legends of the Jews. הספר יצא לאור בשנת 1909 באנגלית בשבעה כרכים, שנכתבו במקורם בגרמנית, והנרייטה סאלד תרגמה את חלקם לאנגלית. אבל מותר להניח, שבובר אכן קרא את דבריו של מ' בן-יחזקאל, יוצא לבוב, על מהות החסידות, ובהם שבחים מופלגים לאגדה החסידית [21], דברים שקיבלו חיזוק באוסף סיפורי המעשיות הגדול ספר המעשיות, שפרסם בן-יחזקאל בשנים 1929-1925 בתל-אביב, בעידודו של ביאליק. בובר מן הסתם גם הכיר את כרכי המעשיות היהודיות מדור דור, שהוציאם לאור מ' ליפסון בשנת 1929 בתל-אביב.

ראשית פעולתם של בובר ושל חבריו המשכילים היהודים לא עברה ללא ביקורת. המבקר השנון ש"י איש הורוויץ [22] ייחד חלק גדול ממאמרו "החסידות וההשכלה" [23] נגד המתלהבים ומְאַסְּפִים את אגדות ומעשיות החסידים [24] וכדבריו:

באים עכשיו מעריצי החסידות ומוציאים "פנינים" (כאילו אין למצוא פנינים כאלו בליקוטים בודדים פה ושם גם בסיפורי אלף לילות ובבא יגה) ומראים לנו באצבע עד היכן גדל כח היצירה של החסידים ועד היכן גדלה השפעתם לתחיית העם הישראלי ולהתחדשותו [ההדגשה במקור, ז' ג']. אבל החסידות הלא לנגד עינינו היא, קרוב לזמננו נכתבה ונושאי תורתה הלא אתנו הם. כלום איזה צורך יש לנו לדרוש אותה במ"ט פנים בשעה שאנו כולנו יודעים אותה פשוטה כמשמעה? [ההדגשה במקור, ז' ג'] איזה ערך יש בשבילנו [ההדגשה במקור, ז.ג] לכל הפטפוט הזה ובצורה טלואה ומטולאה [ההדגשה שלי , ז' ג'] כזו שאנו מוצאים בתורות החסידים בשעה שלנו כבר יש אפשרות ללמוד את השפינוציזמוס עצמו מתוך כלי ראשון ולפרנס את הרגשות הפיוטיות שלנו מתוך יפיפיותם של המשוררים הקלאסיים? השאלה הזו אינה מעניינת ואינה מעסיקה את הסופרים החדשים של החסידות, שהרי בשוק יש עכשיו דרישה הגונה לסחורה זו של געמיטסאינדוסטריע [ תעשיית הלך-רוח ]. [25]

כל הקורא את דבריו של איש הורוויץ בעיון ייווכח לדעת כי אנשים כמו בן-יחזקאל ובובר היו הכתובת להתקפתו הקשה, ובמיוחד בובר, שאכן סבר, כי הספרות שאסף ועיבד תשמש מקור להתחדשותו הרוחנית של העם היהודי. בעוד שאיש הורוויץ ראה רק טלאים של ספרות שיצאו מידי בעלי רוח נמוכה, ראה גם בובר טלאים, אלא שראוי היה – לדעתו – לתופרם מחדש, כדי שהרוח הגדולה המפעמת אותם תתגלה במלוא עוצמתה.

על-פי ניסוח דבריו הנ"ל של איש הורוויץ היינו יכולים לטעות ולהניח, לכאורה, כי אדם זה התכחש לספרות עמו ולהחייאת תרבותו, ולטעמו אין להתאמץ ולחפש רוחניות ופיוט בשברי הספרות החסידית, שעה שאפשר למוצאם בשפע בספרות העולם, גם בהגות וגם בשירה. אבל כל העוקב אחר כתיבתו של איש הורוויץ ועבודתו הספרותית יסיק הן על סמך דבקותו בשפה העברית ושכלולה מעשי ידיו, הן על-סמך נושאי כתיבתו, המרתקים גם היום, על יוצרים יהודים גדולים כמו בחיי אבן פקודה ויהודה הלוי [26], שאיש הורוויץ ראה את עצמו, ממש כמו בובר, עבד נאמן של החייאת התרבות והספרות היהודית.

ייתכן, כי בהיותו רציונאליסט סירב איש הורוויץ להסכים עם הגל הרומאנטי הניאו-חסידי ולעודדו, גל רומאנטי שכותביו כונו לימים על-ידי ברוך קורצוויל בשם Besht Sellers. אולי גם אחזה באיש הורוויץ קנאת סופרים, המרבה חכמה רק בפתגמים. בשבתו בגרמניה אמנם סגד לתרבות העולם, אך בניגוד לבובר מעולם לא נטמע בשפה הגרמנית, או בתרבות הגרמנית, וקהל קוראיו ומושא התעניינותו העמוקה ביותר היה ונשאר כל ימיו הקהל העברי והשפה העברית וספרותה. אכן, צדק איש הורוויץ – היה גם היה שוק טוב לספרות המעשיות שאספו והדפיסו בובר ומשכילים יהודים אחרים. ואולם, ציבור הקוראים היהודי לא שעה לעצת איש הורוויץ.

כל הבודק את תולדות הספרות החסידית ייווכח לדעת, ששני סוגיה העיקריים – ספרות הדרשות וספרות המעשיות – צמחו מן הספרות שבעל-פה. הד של הדרשה המועברת בעל-פה אפשר למצוא בספרו האוטוביוגראפי של שלמה מימון, המספר על פירושים קצרים וקולעים ששמע מפי חסיד צעיר, מן-הסתם תלמידו של המגיד ממזריטש [27].

אלא שדומה, כי הפירושים והדרשות לא זכו לחיים כה ארוכים בעל-פה כמו סיפורי המעשיות, שרוּבּוּ וטופחו במרוצת הדורות, עד ימינו אלה. דוגמה יפה היא עדותו של עגנון, המספר כי בהיותו בבית מרטין בובר בגרמניה, גילה לראשונה כי למרבית הסיפורים החסידיים ששמע בעל-פה בביתו בבוטשאטש שבפולין כבר היו גרסאות כתובות, ואף מודפסות:

פעם אחת כששבתי אצל בובר ודיברנו על החסידות סיפרתי לו סיפור אחד. לאחר שסיימתי את סיפורי הוציא בובר מחברת ונסתכל בה ונטל ספר שאינו מכורך והראה לי את הסיפור בדפוס. כך ברוב הסיפורים שסיפרתי לו. מזל היה לי לגבי התורות שאמרתי לפניו שהרבה מהן לא היו ידועות לו כל כך, או ידועות לו בנוסח אחר. בובר רושם היה כל סיפור שמצא באותם ספרים של סיפורי מעשיות וכן כל נוסח ונוסח. דבר מעין זה חדש היה בעיני — עד לאותו יום לא ידעתי שיש קבצים כל כך הרבה לסיפורי מעשיות של חסידים, שאני הכרתי את הסיפורים מתוך שמיעה, רק את התורות ידעתי מתוך הספרים [28]

ראוי לדייק בקריאת דבריו של עגנון, שכן משמעם, שרק את התורות שסיפר לבובר קרא בספרים, ולא למד אותן ממסורות בעל-פה. פליאתו של עגנון היא אפוא על קיום גרסאות כתובות ומודפסות של סיפורי המעשיות, שסבר לתומו שהן חיות אך ורק בתודעת מספריהן ושומעיהן, שכן הכיר אותן רק משמיעה.

הבודק את תולדות הדפסתה של ספרות-הדרוש החסידית ואת גלגולי הפצתה ייווכח לדעת, כי החסידים מעולם לא החשיבו במיוחד את הספרות הכתובה הזאת, וגם לא הקפידו בלימודה ובשימורה [29]. אדרבה, דווקא לסיפורי המעשיות היה מעמד ראשון במעלה בקרב החסידים, בראש ובראשונה בתור ספרות חיה, כלומר, בתור ספרות שבעל-פה. מכאן, שבובר אכן הרגיש נכונה, כי לימוד המעשיות החסידיות יסלול את הדרך להבנת רוחה של התנועה החסידית, וכי הן רושמות את המציאות הנפשית של חסידים, הרבה יותר מאשר באה ללמדנו ספרות הדרוש החסידית, שהייתה והווה לחוקרי החסידות המקור הכמעט בלעדי ללימוד מסריה של החסידות ובשורתה לרבים [30], שעה שרק מעטים מבין קהל החסידים יכלו לקרוא בה וללמדה.

ספרות הדרוש החסידית, לא הייתה במהלך המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה לספרות לימוד חובה בבתי מדרש חסידיים, שכן בתי מדרש מיוחדים לחסידים לא היו ולא נבראו אלא בדמיונם של חוקרים מסוימים, שלא הבינו כי חסידים גרו בעיירות, יחד עם מי שלא היו חסידים, עיירות שבהן היה בית מדרש אחד של העיירה, שהוקם כאגף בתוך בית הכנסת ושימש כמקום לימוד, בראש ובראשונה של גמרא, ללמדני המקום, לבעלי בתים, ולומדים אחרים. תפקיד נוסף היה לבית המדרש לשמש כספריה הציבורית של הקהילה, בתקופה המעצבת של החסידות [31].

זאת ועוד, עד כה לא עמד איש מן החוקרים על העובדה, שהדפסתן הנמרצת של המעשיות החסידיות משנות השישים של המאה התשע-עשרה לא הייתה אלא היענות לדרישות האופנה הספרותית שרווחה בקרב המשכילים היהודים, לפרסם את סיפורי-העם בדפוס כביטוי של רוח העם. עדיין לא נעשה, לצערנו, מחקר מקיף של ההשפעה ההדדית של ספרות הסיפורים המשכילית, ובתוכה סיפורי גיבורי ישראל, על ספרות השבחים החסידית, ולהיפך. מכל מקום אנו למדנו כי במודע, או שלא במודע, אימצו אפוא מקבצי סיפורי החסידים ומדפיסיהם דגם חינוכי משכילי לשם הרחבת הקשר למורשת היהודית והעמקתו [32].

מראי מקום

[1] ראו, ע"א סימון, "מרטין בובר והיהדות הגרמנית", בתוך: יעדים, צמתים, נתיבים – הגותו של מרדכי מ' בובר, תל-אביב 1985, עמ' 9. מר רפאל בובר, בנו של מרטין בובר, סיפר לי בשיחה בעל-פה, כי שמע מאביו, שלמד צרפתית בין שאר הלימודים בבית שלמה בובר, וכי הצליח כל-כך עד שסבו ביקש ממנו לסייע לו בתרגומים מצרפתית. התעניינותו העיקרית של שלמה בובר היתה בספרות המדרשית, ומותר אפוא לשער, כי מרטין הצעיר עזר לסבו לתרגם מכתבים ומאמרים מפרי עטם של גדולי חוקרי התלמוד והמדרש. אגב, כדי לתרגם בצורה נאמנה היה עליו לשלוט גם בלשון העברית הרבנית שממנה ציטטו חוקרים אלה. ראו גם, מ"מ בובר, עוללות, ירושלים תשכ"ה, עמ' יא. על הרקע היהודי של בובר ועל משפחתו ראו גם, מח"א בלוך, "מרטין בובר ואבותיו", הדואר, מד (תשכ"ה-תשכ"ו), גליון לד, עמ' 632-629. אני מודה לי' ברטל על שהפנה את תשומת-לבי למאמר זה. י"מ גוטמן היטיב לתאר את עמידתו של בובר בשני העולמות: העולם המסורתי של מזרח אירופה, שבו התחנך בצעירותו, והעולם של מערב אירופה, שבו השכיל, למד וחי בבגרותו. ראו רשימת-הביקורת של גוטמן על ספרו של בובר Die Frage an den Einzelnen, בתוך: ספר הזכרון לי"א בלוי, בודאפסט 1938, עמ' 79-78.

[2] ראו, U. Ofek, "Children's Literature", Encyclopaedia Judaica, V, Jerusalem 1974³, pp. 431-434. דיון נרחב על כך ראו, א' אופק, ספרות הילדים העברית: ההתחלה, תל-אביב תשל"ט.

[3] ניסיון קודם לתרגם את ספרו של רקנדורף חוברות-חוברות ראו, אברהם בן שמואל הכהן קפלן, מסתרי היהודים, וארשה 1863; הוצאה שנייה: וארשה 1865. חוברותיו של קפלן לא זכו לשום הד, ושתי הדפסותיהן הראשונות הן גם האחרונות. על בן-אביגדור ראו, G. Elkoshi, "Shalkovich Abraham Leib", Encyclopaedia Judaica, XV, Jerusalem 1974³, pp. 1268-1269. עוד ראו בהרחבה על בן-אביגדור לעיל, בפרק האחד עשר בספר. בן-אביגדור היה מחברם של "ספרי אגורה", שבהם התכוון להפיץ בצורה עממית סיפורים יהודיים ריאליסטיים, אשר ימחישו את חיי היהודים. ואכן, כותרותיהם מעידות על כך: מן החיים, ממראות החיים, ובעיקר מחיי החסידים בפולין. דיון נרחב ראו, פ' לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, תל-אביב ¹¹1957, כרך ג, חלק שני, עמ' 18-14. על פעילותו של בן-אביגדור ראו גם: אופק, ספרות הילדים (לעיל, הערה 2), עמ' 226 ואילך, ובמיוחד עד עמ' 238; על עיבוד ספרו של רקנדורף ראו שם, עמ' 170-162.

[4] כל ההדגשות מופיעות במקור. הפסיחות הן שלי.

[5] ראו מכתב מיום 10 באוגוסט 1877 (ארכיון שלמה בובר שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, מס' 1311).

[6] ראו, ש"ל ציטרון, יוצרי הספרות העברית החדשה, תולדותיהם, יצירותיהם, סגנונם וערך פעולתם, וילנה [חש"ד], א, עמ' 166-143, ובמיוחד עמ' 157-153. שולמן נתמך בעבודתו בידי חברת "מרבי השכלה" בישראל, שיזמה ועודדה עבודות-תרגום רבות לעברית. מלאכתה של חברה זו של משכילי רוסיה, שפעלו בשנות השישים והשבעים של המאה התשע-עשרה, תוארה בספרו של מזכיר החברה, ליאון רוזנטל. דיון נרחב על כל העניין ראו, ב"צ דינור, "התרגום בספרות העברית החדשה ובעיותיו", בחינות, 4 (אדר, תשי"ג), עמ' 55-52. בעמ' 53 מדבר דינור באריכות גם על עבודתו הספרותית רבת-התנופה של בן-אביגדור שנדונה לעיל. ראוי לשים לב לתיאור הרגיש שמתאר דינור את יחסם הבעייתי של המשכילים להפצת העברית וספרות עברית ואת השתלטות הלשון והספרות הרוסית על המשכילים היהודים ברוסיה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה-העשרים; שם, עמ' 55-54.

[7] ראו, ק' שולמאן,  חבצלת השרון, וילנה 1861, עמ' 17-6. בתקופה ההיא רבו הוויכוחים על האפשרות להשתמש בעברית ועל הדרך לכך. החריף שבמותחי הביקורת על המתפעלים מהחייאתה של העברית היה המבקר הספרותי אברהם אורי קובנר, שהוציא שני קונטרסים: חקר דבר, וארשה תרכ"ו (1866), ותגובה על הביקורת שנמתחה עליו: צרור פרחים, אודסה תרכ"ח (1868). לעניין המחלוקת על השפה חשוב במיוחד מאמרו "השקפה קטנה", שנדפס לראשונה בכתב-העת המליץ. ראו עתה: כל כתבי אברהם אורי קובנר, תל אביב תשי"ז, עמ' 152-148. דיון נרחב על כל העניין הזה ראו, ע' שוחט, "יחסם של משכילים ברוסיה אל הלשון העברית", ספר אברהם אבן שושן, ערך ב"צ לוריא, ירושלים תשמ"ה, עמ' 430-353; על שולמן ראו שם עמ' 390-385.

[8] שטיינשניידר לא היה מסוגל להשלים עם ווּלגאריזאציה של לשון-הקודש. ראו, אוצר נחמד, ב (1857), עמ' 29.

[9] דיון נרחב בכל העניין הזה ראו, ג' אלקושי, "צרור אגרות של קלמן שולמן אל יהודה לייב גורדון (יל"ג)", מאסף, א (1960), איגרות א-ב, עמ' 538-537; הנ"ל, "יהודה לייב גורדון המבקר", מצודה, ז (1954), עמ' 459-458.

[10] ראו, חבצלת השרון (לעיל, הערה 7), עמ' 99-73.

[11] ראו, L.A. Frankl, Nach Jerusalem, Leipzig 1858. פראנקל, שהיה מזכיר קהילת וינה נסע לירושלים כדי לעזור בייסוד בית-היתומים על-שם לֵמֶל. ספר מסעותיו זכה להד רב, וקרוב לפרסומו בגרמנית תורגם לאנגלית: The Jews of the East, London 1859. שנה לאחר-מכן יצא בווינה תרגומו לעברית ושמו:  ירושלימה.

[12] דיון נרחב על עניין זה ראו, ג' קרסל, סתרי ספר וסופר, תל אביב תשל"ה, "פרק בתרבות ישראל במערב" (לתולדות ה"ליטעראטורפעריין"), עמ' 34-25, ובמיוחד עמ'  31-30.

[13] מכתביו של ברדיצ'בסקי אל שלמה בובר שמורים בארכיון שלמה בובר שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. בתיק 218 שמורה גלויה מ-18 בדצמבר 1890, שבה מבקש ברדיצ'בסקי משלמה בובר לסייע בידו להתקבל בבית-המדרש לרבנים בברסלאו ולשלוח לשם המלצה. במכתב נוסף משלהי השנה ההיא (י"ג בכסלו תרנ"א) הוא מבקש המלצות לקבלתו ולקבלת מלגה ולהפנותן לאדונים ד"ר ברילל, הדירקטור לוי ופרופ' גרץ. ראוי לציין, שברדיצ'בסקי, שבא ממזרח אירופה ללא שום תעודות, היה מעוניין בהמלצת בובר כדי שיוכר כתלמיד-חכם שלמד בישיבה, ועל כן יהיה פטור מהצגת תעודות על השכלתו. במכתב אחר באותו תיק, שנכתב ביום י"ט באייר תרנ"ג (1893), מבקש ברדיצ'בסקי המלצה לקבלתו ללימודים בברלין, ובגלויה ללא תאריך (על-פי חותמת הדואר היא משנת 1894) מספר ברדיצ'בסקי לשלמה בובר, שהתקבל כתלמיד שלא מן המניין בברלין.

[14] ראו, מ"מ בובר, חילופי אגרות, א: 1918-1897, ירושלים תשמ"ב, איגרת 132, עמ' 225-224.

[15] ראו, לחובר (לעיל, הערה 3), עמ' 76.

[16] ראו, חילופי אגרות (לעיל, הערה 14), א, איגרת 148, עמ' 237-236.

[17] ראו, ג' אלקושי, "בן-גריון (ברדיצ'בסקי), מיכה יוסף", אנציקלופדיה עברית, ט, ירושלים תשי"ח, עמ' 66.

[18] חליפת-המכתבים שמורה בארכיון מרטין בובר שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, תיק 305.16.18.19. בתיק כ/82119 שבארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העברים בישראל, המצוי בתל-אביב, מצאתי כתב-יד במכונת-כתיבה של זכרונות הורודצקי עם תיקונים בעט. הסופר מספר, כי בשנת 1935, אחרי קבלת חוקי נירנברג, היו לו קשיי פרנסה, ובהשתדלותו של בובר קיבל עבודה בהוצאת שוקן בהכנת הארכיון לתולדות החסידות ותורתה. הורודצקי מעיד שם, שחלק מעבודתו עשה בספריית שוקן בירושלים. ראו גם: ש"א הורודצקי, זכרונות, תל-אביב 1957, עמ' 139. חיפשתי בספריית שוקן את פרי עבודתו, אך לא מצאתיו, ואילו בתיקים שלא מוינו ותויקו תחת שמו, בארכיון "גנזים" מצאתי טיוטות קטועות לחיבור. אני מודה לעובדים של ארכיוני  מכון שוקן ו"גנזים" על עזרתם.

[19] ראו, ח"נ ביאליק, "לכנוסה של האגדה העברית", השִלֹחַ, יט (1908), עמ' 24-19. ראוי להעיר כאן על עבודת-חלוץ שקדמה לעבודת ביאליק ורבניצקי, זו של י"מ לבנר, שתרם רבות לספרות העברית לילדים ולבני הנעורים בכלל, ולהפצת האגדה בניסוח מחודש בפרט. זאת עשה החל בשנת תרנ"ח, בשתפו פעולה עם בן-אביגדור, שהעמיד את הוצאת הספרים שייסד, "תושיה", לרשות מפעל זה. ספרו של לבנר, כל אגדות ישראל, יצא לאור במהדורות רבות מאוד והפך לספר מקובל כמתנה לבני מצווה. לשונו עברית מקראית, שכן לבנר עיבד את לשון חז"ל, שבה נכתבה ונדפסה האגדה במשך דורי-דורות, ללשון סיפורי המקרא. הנחתו היתה, שכך ייטיב לקרב את האגדה אל לב הקוראים הצעירים, שהתנסו בלשון המקרא, ועלילות גיבוריו התחבבו עליהם. על לבנר ראו, ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ב, בת-ים תשכ"ז, עמ' 171-170.

[20] אלתר דרויאנוב עסק, כידוע, באיסוף הבדיחה והחידוד היהודיים. מהדורה מורחבת בשלושה כרכים ראו, ספר הבדיחה והחידוד, תל אביב 1935.

[21] דברים שכתב בשבח האגדה החסידית, המשקפת את רוח החסידות וקסמה לרבים, ראו, מ' בן-יחזקאל, "למהות החסידות", השִלֹחַ, יז (1906), עמ' 230-219, ובמיוחד עמ' 230-226.

[22] ראו עליו: S. Nash, In Search of Hebraism – Sahi Hurwitz and His Polemics in the Hebrew Press, Leiden 1980. בצדק עמד נאש על הקירבה בין בובר ובין איש הורוויץ בהחייאת התרבות העברית. ראו שם על-פי השם Buber במפתח.

[23] ראו, ש"י איש הורוויץ, "החסידות וההשכלה", העתיד, ב (תרפ"ג²), עמ' 84-29, ובמיוחד עמ' 49 ואילך. ש' דובנוב,  בן דודו של איש הורוויץ, הושפע עמוקות מגישתו וכתב אף הוא דברים ברוח ביקורתית; ראו, "מבוא לתולדות החסידות", העתיד, ג (תרפ"ג²), עמ'   102-73.

[24] דבריו של איש הורוויץ על האגדה ועל מאספי האגדה החסידית נדפסו תחילה בנוסח שונה; ראו, "החסידות ותורת החוקים", האשכול, ט (1909), עמ' 54-41; בעמ' 58-54 הוסיף העורך: ע' גינציג את הערותיו.

[25] בחרתי בנוסח שנדפס בקובץ האשכול. באשר להבדלים, השווה בין האשכול, ט (1909), עמ' 42, ובין העתיד, ג (תרפ"ג²), עמ' 50. ראוי לציין, שעל-אף המחלוקת בעניין החסידות העריך מאד בובר את איש הורוויץ. ראו, נאש (לעיל, הערה 22), עמ' 184-183.

[26] דיון נרחב ראו, ש"י איש הורוויץ, "רבנו בחיי וספרו חובות הלבבות", התקופה, י (תרפ"א), עמ' 282-224. כן ראו, הנ"ל, תורת חובות הלבבות, ברלין 1922. איש הורוויץ הוציא מן החיבור, כלשונו, "הרצאה תמציתית עם מבוא והערה". ראו, מאמרו: "ר' יהודה הלוי", העתיד, א (תרפ"ג²), עמ' 99-47.

[27] ראו, ש' מימון, חיי, תל-אביב תשי"ג, עמ' 143-141. ראו גם: J. Weiss, "Via Passiva in Early Hasidism", in his book: Eastern European Jewish Mysticism, Oxford 1985 pp. 70-71.

[28] ראו, ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, תל-אביב תשל"ו, עמ' 271-270. ההדגשות הן שלי.

[29] ראו, Z. Gries, "Hasidism: The Present State of Research and Some Desirable Priorities", Numen, XXXIV (1987), p. 104; p. 107, n. 11

[30] ראו בהרחבה לעיל, בפרק הארבע-עשר בספר: " האמנם מיטב הסיפור כזבו? : מקום ספרות השבחים בתולדות החסידות".

[31] ראו בספרי,  ספר סופר וסיפור בראשית החסידות מן הבעש"ט ועד מנחם מנדל מקוצק, תל אביב תשנ"ב, עמ' 62-61, ובהערות 40-37, שבעמ' 131.

[32] ש' שטמפרר הפנה את תשומת-לבי לעבודת הדוקטור של ג'ייקובסון: D.C. Jacobson, The Recovery of Myth – A Study of Rewritten Hassidic Stories in Hebrew and Yiddish, 1890-1910, University of California, Los Angeles 1977. ג'ייקובסון לא הבין – ולכן גם לא ציין – כי יש היסטוריה ארוכה של עיצוב הסיפור החסידי מחדש, וכי ההיסטוריה לאמיתה היא דווקא של רומאנטיקה משכילית, שהשפיעה על מאספיהם של סיפורי החסידים ומדפיסיהם במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. אין זה מקרה, שראש הפעילים בהדפסת הסיפורים האלה והפצתם היה מיכאל לוי, פרומקין- רודקינסון, שראשיתו כבן למשפחה מיוחסת מקרב חסידי חב"ד, ואחריתו כמשכיל. ברור לחלוטין, כי בתור איש חב"ד קלט גם סיפורים כשלעצמם וגם מוּדעוּת לחשיבות הסיפור לעיצוב התודעה החסידית המשותפת ולביסוס היסטוריה חסידית. לא פחות מכך למד מאנשי חב"ד את הדגמים של כתיבה היסטורית ושל איסוף כתבים "היסטוריים", שחיקה את הדגמים המשכיליים. גם דן וגם נגאל לא שמו לב לעניין זה. ראו, י' דן, הסיפור החסידי, ירושלים תשל"ה; ג' נגאל, הסיפורת החסידית: תולדותיה ונושאיה, ירושלים תשמ"א. ראו גם הערותי במאמרי הנזכר (לעיל, הערה 29), עמ' 103-101. כן ראו במאמרי, ז' גריס, "ר' ישראל בן שבתי מקוז'ניץ ופירושיו למסכת אבות", בתוך הקובץ: צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות בפולין, ערכו ר' אליאור, י' ברטל, ו-ח' שמרוק, ירושלים תשנ"ד, עמ' 165-127. בפתח המאמר עמ' 128-127. המאמר מופיע לעיל, כפרק השישה-עשר בספר. בדקתי גם את עיבוד עבודת הדוקטור של ג'ייקובסון לספר ולצערי אין בספר זה שום תוספת, והביקורת שלעיל בעינה עומדת. ראו: D.C. Jacobson, Modern Midrash – The Retelling of Traditional Jewish Narratives by Twentieth Century Hebrew Writers, Albany (N.Y.) 1987.  אחרי פרסום המאמר, הופיע ספרו של י' מאיר, שבחי רודקינסון: מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון והחסידות, תל אביב תשע"ג. על מקומו של רודקינסון ביצירת והפצת ספרות שבחים חסידית, ראו שם, במיוחד עמ' 156-120.

קראו גם

קיראו את רשימתו של ד"ר אלי אשד על "זכרונות לבית דוד וגילגוליו השונים: תולדות משפחה לאורך 2500 שנה

עוד על מרטין בובר ב"יקום תרבות"