אמיר אור סוקר ספר שאותו תרגם לעברית, בשורה קדומה במיוחד המיוחסת לתלמיד של ישוע הנוצרי, ומציגה אותו באור שונה ממרבית היצירות שהגיעו לידינו על ישוע מאותה תקופה קדומה – לא כבן האלוהים אלא כמורה רוחני, כפי שכנראה ישוע היה במציאות. ומביא גם קטעים מתרגומו.
המערכת
"אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, מָוֶת לֹא יִטְעַם."
הבשורה על פי תומאס הוא פפירוס בשפה הקופטית שהתגלה בשנת 1945 בנגע חמאדי שבמצרים, ומיוחס לשליחו של ישוע תומא הקדוש. הפפירוס כולל 114 מימרות המיוחסות לישוע, שחלקן דומות לאלו הנזכרות בספרי השליחים הסינופטיים מרקוס, לוקס, ומתי, אך חלקן לא היו ידועות עד גילויו. המימרות מתוארות כאילו נרשמו מפיהם של תלמידיו של ישו על ידי דידימוס יהודה תומאס (Δίδυμος Ιούδας Θώμας). מאחר ש"דידימוס" ביוונית ו"תאומא" בארמית שניהם פירושם "תאום", שם המחבר העברי או הארמי צריך להיקרא כנראה "יהודה התאום".
כאשר התגלה הטקסט המלא של הבשורה, הובן כי שלושה חלקים ממנו, בשפה היוונית, כבר נתגלו קודם על בפפירוס שנמצא על יד העיר אוקסירינכוס במצרים התיכונה בשנת 1898. כתב היד שהתגלה אז תוארך בערך לשנת 200 ואילו כתב היד של הגרסה הקופטית לשנת 340. ההשערה היא כי הגרסה הקופטית תורגמה מגרסה יוונית מוקדמת יותר. כתב היד אינו קשור לבשורות האפוקריפיות או לפסבדו-אפוקריפיות כ"מעשי השליח תומאס" או "בשורת הילדות על פי תומאס", שמוסיפים מעשיות וסיפורים על ילדותו הפלאית, כביכול, של ישו. לא ברור אם כאשר היפוליטוס מרומא ואוריגנס מדברים על "הבשורה של תומאס" באמצע המאה השלישית הם מתייחסים לכתב היד של המימרות הללו או לאחד הכתבים האפוקריפיים.
עד כאן הפרטים היבשים על היצירה.
אבל יש להגיד עליה הרבה מעבר לכך כי היום אנחנו יודעים שזהו אינו עוד פפירוס שנוצר לפני אלפי שנים ואין לו רלבנטיות לזמננו, כמו מרבית הפפירוסים האחרים שהתגלו בנאג חמאדי.
הבשורה על פי תומא – ספר נסתר שקם מן החול והפפירוס – היא טקסט מפתיע גם בהשוואה לפפירוסים האחרים שהתגלו בחולות נאג חמאדי, שמגלה
לנו ישוע אחר – לא משיח שנצלב לכפר על חטאי העולם, אלא מורה נאור של חוכמה פנימית.
במקום סיפור חיים, ניסים, וצליבה, הבשורה הזאת מורכבת מאמרות קצרות.
דרך האמרות האלה מדבר ישוע על גילוי עצמי, על ידיעה פנימית, ועל קשר ישיר בין האדם לאלוהות. זו חוכמה מיסטית, פשוטה ועמוקה כאחד, שהכנסייה דחקה הצידה, אך לא הצליחה להשכיח.
תומא נזכר בפתיחת הבשורה כ"יהודה המכונה תומא". הוא ידוע בעיקר כ"תומא המפקפק", שלא האמין בקימת ישוע מן המתים עד שראה בידי ישוע את פצעי המסמרים ומיששם באצבעו.
אולם סיפור זה, המסופר בבשורת יוחנן (29–24), הוא מאוחר יחסית, ויסודו במדרש יווני לשמו של תומא (ביוונית – תמיהה, פליאה). לעומת זאת, מובנו הנכון של שמו או כינויו (ארמית, "תאום") קשור למסורת שעל־פיה נחשב תומא לתאומו הרוחני של ישוע.
לפי המסורת, תומא היה גם השליח שהביא את בשורת ישוע להודו. ואכן, מאמיני הקהיליה העתיקה של מאלאבר מכנים עצמם עד היום "הנוצרים של תומא". ככל הנראה התקיימה במאות הראשונות לספירה קהילה נוצרית "תומאסיאנית", שבה נפוצו מסורות אלה, בעיקר באזורי ארץ ישראל, סוריה, ועיראק. מספרותם של אותם חוגים נוצריים נותרו חיבורים בסורית מן המאה ה־4 לספירה כספרים חיצוניים, שצונזרו בחלקם. כך שרדו "ספר תומא האתלט", ו"מעשי תומא" (עם "הימנון הפנינה"). וכאמור, באמצע המאה הקודמת התגלה במצרים גם החיבור הקדום יותר – "הבשורה על פי תומא".
בברית החדשה מוכרזת מלכות השמים כריבונות האל על האנושות ועל העולם: "שובו, כי קרבה מלכות השמים"; או "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים". אבל בבשורה על פי תומא המלכות אינה הבטחה לעתיד ואינה רחוקה – היא שוכנת בתוך לבנו. רק משם, הוא אומר, "נבוא אל המלכות" – וזהו לב־ליבה של תורתו. כלומר, אין צורך להמתין למלכות הזאת, עלינו רק להעז להקשיב לקריאתה בתוכנו.
באמרות אחרות הוא מדבר מפרספקטיבה אחדותית ופנתיאיסטית, במידה מסוימת בדומה לרוח האופנישדות והאדוואייטה.
הבשורה על פי תומא הועלתה על הכתב במאה ה־2 לספירה, אך כמסורת שבעל פה מקורה כבר במאה ה־1, וסביר שקדמה לבשורות שבברית החדשה. היו שהתייחסו אליה כתורה גנוסטית, אך היא קדמה לזרמים הגנוסטיקניים של המאות ה־2־3 לספירה, ושלא כמוהם אין בה שלילה של הבריאה וקלקול העולם, ואין בה דיכוטומיה קיצונית של מלחמת טוב ורע ואחרית הימים.
היא מציגה נצרות לא־פאולינית של זרם יהודי ברוחו, ורוויה בארמזים וקונוטציות למסורת ספרות החוכמה. היא לא מספרת את סיפור חייו של ישוע, ואילו אמרותיו המופיעות בה מקבילות רק בחלקן לאלה שבבשורות הברית החדשה (מרקוס, לוקס ומתי), וחלק ניכר מהן ייחודיות רק לה. מסריה רדיקליים, ושונים מעיקרי האמונה הקנוניים של הכנסייה. כך למשל נאמר בה שלא רק ישוע הוא בן האלוהים, אלא כולנו בניו. הבשורה כלל לא נועדה להפצת אמונה במשיח, אלא ללימוד אזוטרי.
בשל מסרים אלה ואחרים הכריזו אבות הכנסייה על הבשורה ככתב כפירה, והכנסייה הנוצרית השמידה את הטקסט ככל שיכלה. במשך דורות רבים הוא נחשב אבוד, אך ב־1944 התגלה תרגום קופטי שלו בחולות נאגע חמאדי שבמצרים. הטקסט זוהה עם תרגום יווני שנמצא קודם לכן במזבלה הקדומה של העיר ההלניסטית אוקסירינכוס. ככל הנראה שני הנוסחים הם תרגומים, ושפתה המקורית של הבשורה הייתה ארמית־סורית – עובדה שהתבהרה לי במהלך התרגום נוכח התחביר השמי ביסודו של הטקסט היווני.
בתרגום הבשורה על פי תומא היה עליי להכריע בין לשון חז"ל, הקרובה לזמן הטקסט, לבין מסורת תרגומי הברית החדשה של דליץ' וזלקינסון, שנקטו לשון מקראית לשם השגבת החיבור. על אלה אפשר גם להוסיף אפשרות שלישית – דיבור פואטי בן זמננו, על יסוד ההבנה שישוע דיבר בשפה שהייתה עכשווית לו ולשומעיו. כפי שתראו, בחרתי באפשרות השנייה.
ולמה בכלל רציתי לתרגם אותה? כי בעיניי הבשורה על פי תומא רלוונטית במיוחד לזמננו: לא סמכות חיצונית – אלא חיפוש פנימי; לא אמונה כפויה – אלא התנסות אישית; לא הבטחות לעתיד רחוק – אלא אפשרות ודרך להתעורר כאן ועכשיו.
בעולם שבו רבים מתרחקים מממסדים דתיים, אך עדיין מחפשים משמעות, הטקסט הזה מציע דרך אחרת – לראות את הרוחני לא כמשהו שמחוץ לנו, אלא כמשהו שמתגלה בתוכנו ובכל מה שסביבנו. במובן זה, בשורת תומא אינה רק מסמך היסטורי – אלא גם הזמנה לחוויה.
הנה מבחר מהתרגום
מתוך הבשורה על פי תומא והימנון הפנינה בתרגום אמיר אור, הוצאת כרמל, ירושלים.
ג
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: וְהָיָה אִם יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם הַנּוֹהֲגִים אֶתְכֶם: “רְאוּ, הַמַּלְכוּת בַּשָּׁמַיִם הִיא", כִּי אָז קָדַם לָכֶם
עוֹף הַשָּׁמַיִם. וְאִם יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם: “בַּיָּם הִיא", כִּי אָז קָדְמוּ לָכֶם הַדָּגִים. אֲבָל הַמַּלְכוּת הִיא בְּתוֹכְכֶם
וּמִחוּץ.
דְּעוּ אֶת עַצְמְכֶם וְתִוָּדֵעוּ; וַהֲבִינוֹתֶם כִּי בְנֵי הָאָב הַחַי אַתֶּם. אַךְ אִם אֶת עַצְמְכֶם לֹא יְדַעְתֶּם, בָּעֹנִי אַתֶּם,
וְאַתֶּם הָעֹנִי.
יג
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֶל תַּלְמִידָיו: שַׁוּוּנִי וְהַגִּידוּ לִי לְמַה דָּמִיתִי.
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוֹן כֵּיפָא אֵלָיו: כְּמַלְאָךְ צַדִּיק וְקָדוֹשׁ הִנֶּךָ.
וַיֹּאמֶר מַתַּי אֵלָיו: כְּאִישׁ חָכָם וּנְבוֹן דַּעַת הִנֶּךָ.
וַיֹּאמֶר תּוֹמָא אֵלָיו: אָדוֹן, לֹא יוּכַל פִּי לְמַלֵּל לְמַה דָּמִיתָ.
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: לֹא אֲדוֹנֶיךָ אֲנִי, יַעַן כִּי שָׁתִיתָ וַתִּשְׁכַּר מִן הַמַּבּוּעַ אֲשֶׁר אָנֹכִי חֲלַקְתִּיו. וַיִּקָּחֶנּוּ, וַיֵּלֶךְ,
וַיְדַבֵּר אֵלָיו שְׁלשָׁה דְּבָרִים.
וַיְהִי בְּשׁוּבוֹ אֶל חֲבֵרָיו וַיִּשְׁאָלוּהוּ לֵאמֹר: מָה אָמַר לְךָ יֵשׁוּעַ? וַיֹּאמֶר תּוֹמָא אֲלֵיהֶם: אִם אֹמַר לָכֶם אֶחָד
מִן הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלַי, וּלְקַחְתֶּם אֲבָנִים וּסְקַלְתּוּנִי, וְאֵשׁ תֵּצֵא מִן הָאֲבָנִים וַאֲכָלַתְכֶם.
כח
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: בְּלֵב הָאָרֶץ נִצַּבְתִּי וּבַבָּשָׂר הוֹפַעְתִּי אֲלֵיהֶם; וָאֶמְצָאֵם שִׁכּוֹרִים כֻּלָּם, וְצָמֵא בָּהֶם אַיִן.
וַתֵּעָצֵב נַפְשִׁי אֶל בְּנֵי הָאָדָם, כִּי לִבָּם עִוֵּר וְלֹא יִרְאוּ; כִּי רֵיקִים בָּאוּ אֶל הָעוֹלָם וְרֵיקִים יְבַקְשׁוּ לְעָזְבוֹ. כִּי
עַתָּה שִׁכּוֹרִים הֵמָּה, וּבְסוּר יֵינָם יִנָּחֵמוּ.
כט
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: אִם בַּעֲבוּר הָרוּחַ נִהְיָה הַבָּשָׂר, הִנֵּה זֶה פֶּלֶא; אַךְ אִם בַּעֲבוּר הַבָּשָׂר הָרוּחַ, הִנֵּה פֶּלֶא עַל
כָּל פֶּלֶא. וְאָנֹכִי אֶתְפַּלֵּא, אֵיךְ יִשְׁכֹּן הָעשֶׁר הָרַב בָּעֹנִי הַלָּזֶה.
לז
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו: מָתַי תֵּרָאֶה אֵלֵינוּ וְנֶחֱזֶךָ?
וַיֹּאמֶר: כַּאֲשֶׁר תִּתְפַּשְּׁטוּ עֵירֻמִּים וְלֹא תֵּבוֹשׁוּ, וְשַׂמְתֶּם בִּגְדֵיכֶם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם, וּדְרַכְתֶּם עֲלֵיהֶם
כִּילָדִים; אָז תֶּחֱזוּ אֶת הַבֵּן הַחַי וְלֹא תִּירָאוּ.
מא
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: מִי אֲשֶׁר יֵשׁ בְּיָדוֹ, נָתוֹן עוֹד יִנָּתֵן לוֹ; וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ, גַּם הַמְּעַט אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לָקוֹחַ יִלָּקַח
מִמֶּנּוּ.
מב
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: הֱיוּ עוֹבְרֵי אֹרַח.
("עוברי אורח", מילולית, "היו חולפים" [על פני העולם]).
מט
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: אַשְׁרֵיכֶם הַבּוֹדְדִים וְהַנִּבְחָרִים, כִּי אַתֶּם תִּמְצְאוּ אֶת הַמַּלְכוּת. כִּי מִמֶּנָּה בָּאתֶם וְאֵלֶיהָ
תְּשׁוּבוּן.
עז
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: אֲנִי הָאוֹר מֵעֲלֵיהֶם כֻּלָּם. אֲנִי הַכֹּל. מִמֶּנִּי בָּא הַכֹּל, וְאֵלַי הַכֹּל יָשׁוּב. בַּקְּעוּ בּוּל עֵץ וְשָׁם
אֲנִי; גֹּלּוּ אֶבֶן וְתִמְצְאוּנִי.
