נביא מוכיח עומד בשער – עיון בשירתו של רון גרא

לאה ברץ סוקרת את ספר השירה החדש של רון גרא "שער", שבו המשורר, כמו נביא מוכיח, עומד ב"שער" ומתריע על הסבל כמרכיב בלתי-נפרד ממשא החיים, ועל אובדן החמלה בעולם.

המערכת

"הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם… וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם" (ירמיהו, י"ז, י"ט)

רון גרא, אשף המילים, מאגד בספרו החדש, "שער" (הוצאת שי, 2026), שלוש תמות שהן עמוד השדרה של חיינו, וצובע אותם בצבעים פואטיים, המאפשרים להטמיעם באופן מרוכך בנפשו של הקורא. שלוש התמות הן: הזיכרון כנוכחות חיה; השער כאתר מעבר ומשאלה; והאופל כמטאפורה קיומית וחברתית הניצבת בנקודת ממשק תמידית בין עבר לעתיד, בין חיים למוות, בין ידוע לנסתר.

יצירתו של גרא היא פעולת הנצחה ועדות. השירה, ככל שתהא אישית ושמורה לבעליה, מחלחלת אל פתחו של הקורא כשירה חברתית-אוניברסאלית. הדובר, כמו הנביא המוכיח, עומד ב"שער" ומתריע על הסבל כמרכיב בלתי-נפרד ממשא החיים, ועל אובדן החמלה בעולם.

הספר פותח בשיר "שערי חרות" (עמ' 7) והוא מסתיים בשיר "שער" (עמ' 115). המבנה, לכאורה מעגלי – נקודת התחלה שהיא גם נקודת סיום – מתעתע.

שיר הפתיחה, "שערי חרות", הוא הצהרת כוונות: הדובר מודע ללידה הנפשית מחדש; ומתבונן בעצמים שבתנועה – רוח, ציפורים, שמים כמסמנים של תשוקה להתחדשות. אולם בה בעת טמונה בתוכו ידיעה קשה – שערי החירות אינם פתוחים לנצח.

הספר מסתיים באמירה "מְחַפֵּשׂ שַׁעַר מִלּוּט אֶל הַנֶּצַח" (עמ' 115). המתח בין הצמא לחירות לבין ההכרה בסגירתו הצפויה של השער הוא המנוע הרגשי-שירי של הספר כולו.

המוטו "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר, בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר" מגלה-חושף את עומק הפרדוקס – הקריאה לפתוח מתרחשת ברגע בו הדלת נסגרת. השער במובנו הפסיכואנליטי – השער שחושף, אך הוא גם השער הנעול והשער הנועל, ייצוג של חסם נפשי שטרם ניתן לחצות באמצעותו את הטראומה, האובדן, וכח החוויה אנושית עמה מתמודד הכותב, אולם השער הוא הדרך להיכנס אל עולם הכתיבה. הכתיבה היא דרך נועזת לפרוץ את השער. השער כאתר מהווה ממשק בין עבר למוות עתידי.

שער החירות מבקש להכניסנו לטעום פעם נוספת מאותם מראות ותחושות מוכרים, אך הפעם בהקשר שכל אלו ייעשו "לִפְנֵי שֶׁיִּנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי חֵרוּת אַחֲרוֹנִים" (עמ' 7). הכותב חושף את השאלה הנצחית של התבוננות האמן בראי עצמו דרך יצירתו. האם אפשר לברוח "מִמִּלִּים כְּמוֹ גּוֹרָל" (עמ' 30), הכתיבה היא חבל הצלה "הָרִיק שֶׁמּוֹתִיר /שִׁיר פָּשׁוּט אֶחָד/ מִחוּץ לַמֶּרְחָב" (עמ' 24).

מכלול השירים והיחס לתהליך הכתיבה מהותם היא "לְהִתְאַבֵּל עַל חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִיתִי" (עמ' 13), והופכים עם חשיפתם לאוניברסאלים, ובכך מקבל הקורא שותפות בחוויה, שנדמתה בתחילה שייכת לבעליה בלבד. המשורר ניצב בנקודה זו כדי להביט אחורה על מה שאבד, וכדי להתריע מפני מה שעתיד לבוא.

השאלה שמעמיד רון גרא אינה מה מצוי מעבר לשער, אלא מה קורה למי שנותר עומד בו, מה היא משמעות חיים הנחווים כהמתנה בכניסה. השיר, כמו השער, הוא סמן המעבר ממצב קיום אחד לאחר. חצייתו מסמלת את מוכנות האדם לוותר על ההגנות המוכרות ולפגוש את העצמי האותנטי. הדובר מתייצב בפתח לא כבעל-שליטה, אלא כמי שמוכן להיות פגיע, לאפשר לתכני-הנפש הכמוסים להגיח. הכתיבה עצמה היא השער שדרכו המילים מצליחות לבטא את ההבנה העמוקה של הקיום האנושי. פעולת שקילת המילים, הדיוק בתיאור הכאב, כל אלו מעמידים את השיר כרגע חצייה – מן ה"בלתי-נאמר" לנאמר, ממה שהיה כלוא למה שמשוחרר. זהו שחרור מרגשות אשם ומציוויים פנימיים מגבילים. היכולת האמיתית למצוא משמעות טמונה בחציית הסף הפנימי ביציאה מהמרחב המוכר והסגור אל עולם רחב ומלא אפשרויות, אף שתהליך זה מעורר חרדה, אך בצידה גם התעלות. הזמן והזיכרון המתכלה מהווים חומרי-גלם שהם 'חומר ביד היוצר'. הזמן אינו אויב אלא "הדיו" שבו כותב המשורר: ללא חלוף הזמן, לא היו קיימים כמיהה וזיכרון – מקורות השירה.

הכותב מודע לאנומליה המבוטאת בשיר "חמלה" (עמ' 44), המהווה משפט שירי אחד בלבד, אך גם 'קפסולה' לעולם התוכן ולאופי הפואטיקה של הכותב.

עצובה היא ההכרה בכוחו של הצער, "אֶת הַזְּמַן מָחָה הַצַּעַר" (עמ' 61). רק הזיכרון, בנוכחותו, מנהל דיאלוג מתמיד עם האין, לדוגמא, בשירו "טרף קל", "זָכַר אֵיךְ גָּוְעוּ מִלִּים/ לְאִטָּן/ וְכַמָּה הָאָדָם הוּא טֶרֶף/קַל שֶׁל הַזְּמַן" (עמ' 101). מרכזיותו של האובדן, גם אם הוא נדמה כסיפור ביוגרפי גרידא, הופכת את הזמן לעדשה דרכה מסתכל הדובר, ועמו הקורא, על כלל קיומו. בשיר "סיום" (עמ' 56) שהוא למעשה משפט אחד מפורק מקפל הכותב את חווית הקיום, "שָּׁנִים חַסְרוֹת הַשַּׁחַר/שוֹקְעוֹת בַּזִּכָּרוֹן/ בֵּין אֲפִיקֵי הַנַּחַל/ בֵּין מְסִלּוֹת זְמַן/ בִּנְתִיבֵי אֵי שָׁם/ וְיָם/מָוֶת חֲרִישִׁי קָטָן". תחושת הרפיסות של האדם הנובעת מהצורך להיאחז בזיכרונות משולה להיאחזות בקש, "נֶאֱחָז אָדָם בְּקַשׁ/כְּשֶׁמִּתְמוֹדֵד בְּהִרְהוּרָיו…… זִכְרוֹן קוֹלוֹת/ בַּחֲדָרִים שֶׁאֵינָם/ עוֹד" (עמוד 63). הזיכרון אינו נפרד מן האדם ומן האדם הזוכר.

גם כאשר מבקש הכותב לגעת במחברת הזיכרונות של אימו, אין הוא יכול להתנתק ממשקל המילים שנצרבו בנפש מאז ומתמיד. השורש ז.כ.ר מופיע בספר כמוטיב מוביל, המדגים את היותו של הזיכרון פועם ומתמיד בין הרגעים. הזיכרון אינו ארכיון ישן ורדום, הוא אינו מטשטש עם חלוף הזמן, אלא הופך ל"נוכח נפקד", כאשר האובדן נוכח בכל שיר, ממלא כל מרחב. באמצעות הכתיבה מצליח הדובר להשאיר את האהוב המת חי בעולם. הזיכרון הוא ניסיון נואש לאחוז בדבר שנועד להיעלם, והשיר הוא הניסיון להיאחז בו לפני שייעלם לגמרי. הזיכרון הפרטי של כאבו האישי נושק לזיכרון תרבותי ואנושי רחב יותר, זאת תוך שימוש באלוזיות למקורות יהודיים, "מִישֶׁהוּ מִתְנוֹסֵס בְּרוּם/ מְפַזֵּר אוֹרוֹת מֵעַל אֵימַת שָׁמַיִם/ וְהוּא רַחוּם מְנַחֵם עֶלְיוֹן/ בִּשְׁבִילִי" (עמ' 11). בפתיחה הוא מדגיש שהוא חש שיש מישהו בשבילו, "מוֹרִיד מַיִם מִשָּׁמַיִם/מְפַכֶּה מַעַיְנוֹת/מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאֲדָמָה" ( עמ' 10), הנשען על פסוקים מספר תהילים פרק ק"ד. מעל כל אלה כוחה של תפילה, "וּמָה יוֹדֵעַ אָדָם עַל סוֹד הַתְּפִלָּה/ הַמְּפִיחָה בְּזוּלָתוֹ תִּקְוָה?" (עמ' 69). חוזקו של הכותב נובע ככתוב, "נִבְלַע בְּמַעֲבֵה הַמַּחֲלָה/ שֶׁחָפַרְתִּי לִי שָׁנִים/ בְּחֵיק הָאֱלֹהִים" (עמ' 85). האמונה היא ש"רוּחַ יְהוּדִית וּמִלִּים קְדוּמוֹת/ מְלַבּוֹת אֵשׁ" (עמ' 54).

שלוש התמות שנסקרו עד כה – השער, הזמן, והזיכרון – אינן עומדות כל אחת לעצמה, הן חוברות יחד לכדי ארכיטקטורה פואטית שלמה. הממשק בין האישי לחברתי הוא ממלכת האופל – ממלכת החושך הקיומי והחברתי. האופל מדגיש את המרחב התודעתי כתמונה קודרת של הקיום האנושי: דכדוך; חוסר אונים; כניעה לתחושת ביטול. כניסה ל"ממלכת האופל" מתוארת כפעולה כמעט כפויה של הזמן הדוחף את האדם המתבגר פנימה, ובהתבגרותו מחלחל הזיכרון. בממלכת האופל, שהיא הבית (עמ' 26 ועמ' 8), שם שוכנים זיכרונות כואבים ופחדים. הבית דומה לכלא. לצד האופל הפנימי, מתפענחת ה"ממלכה האפלה" (עמ' 55) האחראית על הביקורת החברתית. החמלה גורשה, הנורמות הפכו דורסניות. "קרנות הציד" נשקפות בעיני האנשים, והן סמן מרכזי לחברה שאיבדה את מצפנה המוסרי. השימוש במילה "ממלכה" מדגיש את כוחו המוחלט והמכניע של הרוע.

הטון הפואטי שמאמץ הכותב הוא טון מפוכח, כמעט נבואי-זועם. הוא אינו מנסה לייפות את המציאות, אלא להציב לה מראה כואבת. ה"שיר" בהקשר זה הוא מעין הספד לעולם ששינה פניו, שבו ה"טובים" – הרגישים, המחוללים, מחפשי החמלה – נותרים בודדים בפתח, ואילו המשורר הוא שומר-הסף, המתריע מפני הזליגה של המציאות אל תוך האפלה. מצד אחד האור של היצירה, הרוח, החמלה, מצד שני הממלכה האפלה. הדובר אינו מתיימר לנצח את האופל. הוא מודע לכך, גם אם יש בו רצון לזרום באפיק צעיר חדש….וסוף השיר מסמן שהצעידה היא "אֶל אֵין אֹפֶק" (עמ 103).

ספרו של רון גרא "שַׁעַר" הוא אתר מעבר בין הזיכרון כנוכחות חיה, והאופל כמטאפורה קיומית וחברתית. המחבר כותב את הצלקת האישית וזו האנושית, תרבותית, ואוניברסאלית.

שיר אחרי שיר, הדובר מנהל משא ומתן עם מה שאבד, עם מה שנסגר, ועם השאלה הגדולה – כיצד חיים בשער, כאשר אין ודאות לגבי מה שמצוי מעברו.

"שַׁעַר" הוא ספר לכל מי שמאמין בכוחה של שירה לחדור אל הנפש, לכל מי שיודע מה פירוש לעמוד על הסף ולתהות, האם כדאי לחצותו.