בשנתה ה-80, ובהזדמנות זאת נאחל לה עד 120, שמחה סיאני, יקירת העיר ירושלים, נזכרת בחג שבועות בילדותה בעיר, וגם בחגיגת שבועות בקיבוץ שבו ביקרה את חברתה.
המערכת
זיכרונות ילדותי בחג השבועות, מעוררים בי זיכרונות רבים ומציפים בי געגועים עזים לגן עדן האבוד שלי.
נולדתי בשכונת נחלת צבי בירושלים של שנות החמישים (שכונתה בפי כל – "שכונת התימנים"), הנושקת לשכונת "מאה שערים" החרדית.
בחג השבועות היינו לבושים בבגדי לבן, כמו מלאכים קטנים. על ראשינו הונחו זרי פרחים טריים, שהפיקו ריח גן עדן וכל האווירה מסביב אמרה יראה אך גם שמחה. יראה, מהמעמד המפעים של סיפור מתן תורה, שהעצימה באוזניי אימא, בתיאור עגל הזהב ושבירת לוחות הברית על ידי משה רבנו. ושמחה, על אכילה ממטעמי פירות הארץ ועוגות הגבינה שהכינה אימא, ומעצם קבלת הרשות לשחק את "משחקי המים" שהיינו מתחרים בינינו,
מי ירטיב את רעהו יותר.
לא כולם חגגו את חג השבועות באותה דרך, לדוגמה הקיבוצים, ועל כך אספר לכם בהמשך הרשימה.
פרי גני הנה הבאתי לכיתה א'
את מסיבת הביכורים הראשונה שלי בחיים לעולם לא אשכח. אני זוכרת את עצמי, כשמחה'לה הקטנה בת החמש. אז הייתי תלמידה בכיתה א', וזכורה לי התכונה לקראת חג השבועות.
נזכרתי בזֵר הפרחים הלבנים והריחניים שהכינה עבורי אמי, חנה, למסיבת חג מתן תורה, שחגגתי עם חברותיי בבית הספר "למל" בירושלים.
זכרתי את הסרפן הלבן, שהיה תלוי מבעוד ערב על דלת הארון, מעומלן ומגוהץ למשעי. בקדמת הסרפן הייתה דוגמה יפהפייה: ריבוע רקום עם דוגמאות פרחים בשלל צבעים שבלטו על-רקע הבד הלבן.
שערי הארוך והמתולתל נאסף אז בקוּקוּ (זנב סוס) על עורפי וסרט סאטן לבן עיטר אותו. לרגלֵי הסרפן נחו נעלי לַק שחורות ובתוכן נתחבו גרבי קְרֶפּ לבנים שקיבלתי מהדוד מאמריקה.
כל הלילה לא ישנתי וציפיתי לבוקר שיבוא. רציתי שאימא כבר תכין לי את סלסילת הנצרים הקטנה אותה אשא לבית הספר. ואכן, הבוקר המיוחל הגיע. אחרי שאימא טיפלה באחותי הקטנה, שרה'לה, בת השנתיים, התפנתה למלאכת הכנת הסלסילה. ראיתיה מרפדת אותה בעלים ירוקים גדולים ומניחה עליהם עגבנייה, מלפפון, אפרסק, תפוח עץ, תפוז… ובמקום שנותר הניחה אשכול ענבים אדומים ורעננים. את שפת הסלסילה עיטרה אימא בפרחים לבנים.
בתום הכנת סלסילת שבועות, הניחה אותה אימא בחיקי ברוב טקסיות ואת זר הפרחים שמה על ראשי. בטרם לכתי לבית הספר, חיבקה ונישקה אותי אימא ואמרה: "חג שבועות שמח לך, שמחה'לה, ותיזהרי לא ללכלך את שמלת החג הלבנה". מיד נזכרתי בסיפורה של "חנה'לה ושמלת השבת".
אימא אף פעם לא בזבזה זמנה לרִיק, ובעת שהייתה עסוקה בהכנת הזֵר וסלסילת שבועות, סיפרה לי על מהות החג וכך זכרתיה אומרת: "שמחה'לה, המשנה מספרת לנו על השם 'ביכורים': כאשר האיכר ירד לשדהו וראה תאנה שבִּכְרָה, אשכול שבִּכֵר, רימון שבִּכֵר…, קשר אותם בסרט, ואמר:
'הרי אלו ביכורים'".
"ומדוע סימן האיכר את הביכורים?", שאלתי.
"משום שאותם הוא התכוון להביא לבית המקדש בירושלים, כי אלה הפירות הראשונים שהניבה אדמתו. בכך הוא הודה לקב"ה על ההצלחה שהייתה לו אותה שנה בגידול פירותיו", ענתה אימא, "לא בכל שנה היה האיכר בטוח שהעצים יניבו לו פירות ושהאדמה תיתן פרייה. אם חלילה תהיה שנת בצורת ולא יֵרדו גשמים? לא יהיו לו פירות להביא לבית המקדש וכל עמלו במשך כל השנה היה לשווא!".
טקס מפואר
"הו, שמחה'לה", המשיכה אימא לספר לי בהתפעמות, כאילו היא עצמה נכחה בטקס שנערך בעבר בבית המקדש בחג השבועות: "איזה טקס מפואר של הבאת הביכורים היה כשבית המקדש היה קיים, אין לך מושג. את יודעת, שהיום אתם מקיימים בבית הספר מסיבת ביכורים לזכר אותם ימים? בזמנו, היו מעלים את הביכורים לירושלים בטקס חגיגי, שבו השתתפו אנשים רבים מִספור. כל בני העיירות והכפרים היו מתכנסים יחד בעיר אחת הסמוכה לירושלים ולנים בלילה ברחובה של אותה עיר".
"מדוע הם היו ישנים בלילה ברחובות? מה, לא היו להם בתי מלון או קרובי משפחה שהתגוררו שם?"
"לא, שמחה'לה", הסבירה לי אימא, "הם לנו ברחובות, כי לא היה מקום להלין את כל אלפי האנשים שהגיעו להביא ביכורים לבית המקדש. השכם בבוקר, היה הממונה על הטקס מעיר את כל האנשים וקורא בקול: 'קומו אחים ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו'". כך קראה אימא תוך שהיא מניחה את שתי כפות ידיה בצדי פיה, כאילו היא קוראת לאנשים לקום ולעלות לציון.
"ואז", המשיכה אימא את סיפורה המופלא, "כולם היו קמים ועולים לירושלים בתהלוכה ארוכה ונושאים על כתפיהם את סלֵיהם. שור גדול ומרשים היה הולך לפניהם בצעד כבד, קרניו מצופות זהב ועטרה של עלֵי זית לראשו. חלילן היה הולך לפני כל השיירה ומחלל כל אותה דרך עד הגיעם קרוב לירושלים ואז, היו עושים הפסקה, כדי לעטֵר ולקשט את סלֵי הביכורים שלהם.
אחרי שהסלים היו מקושטים, המשיכו ללכת עד שהגיעו להר-הבית בתהלוכה יפהפייה וצבעונית. כל אחד מהאנשים היה לוקח את הסל על כתפו ונכנס לעֲזָרָה, שהיא חצר בית המקדש, שם היו מקדמים את פני האנשים הלוויִים והכוהנים. הלוויים היו מנגנים בנבל, בכינור ובתוף, והוסיפו אווירה שמחה לטקס. כל האנשים שהעלו ביכורים, הודו לקב"ה על שהצליחו להוציא יבול מהאדמה וכל אחד מהם הוריד את הסל מכתפו והחזיק אותו סמוך לחזהו. הכהן לקח ממנו את הסל, הניף אותו למעלה גבוה מעל לראשו ובירך את האיכר.
כשסיים הכהן לברך, החזיר את הסל לאיכר והלה הניח אותו בצד המזבח, השתחווה ויצא מהעֲזָרָה כדי לפנות מקום לאיכרים שהמתינו אחריו, וגם הם הביאו את ביכוריהם לכוהנים וציפו מהם לברכה.
בזמנו, היו סוגי סלים שונים בהם הביאו אנשים את פירותיהם. האיכרים העשירים הביאו את ביכוריהם בסלים של כסף ושל זהב, ואילו העניים, היו מביאים אותם בסלֵי נצרים של ערבה".
שבעת המינים
"אימא, אז אנחנו עניים, כי יש לנו סלסילה מנצרים ולא מכסף או מזהב?", שאלתי, ואימא ענתה לי בחיוך: "לא, שמחה'לה, אז היה נהוג שאנשים עשירים היו מביאים את ביכוריהם בסלי זהב או כסף, אך היום, כולנו – גם העשירים וגם העניים, מביאים סלֵי ביכורים העשויים מנצרים, כדי לציין ולזכור את טקס חג השבועות בבית המקדש. יש לי עוד דבר מעניין לספר לך, שמחה'לה. בזמנו, הביכורים שהביאו אבותינו לירושלים, היו משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, ומה הם שבעת המינים?".
"אֶה…", גמגמתי.
"אֶה מה?", שאלה אותי אימא והביטה ישר לתוך עיניי.
"שבעת המינים הם", אמרתי, וספרתי אותם באצבעות ידיי הקטנות, תוך כדי קריאת שמותיהם, "החיטה וגם השעורה, הענבים…", "זאת אומרת הגפן", אמרה אימא, "וגם הרימון והזית ו… התאנה והדבש. נכון?", שאלתי.
"נכון", חייכה אליי אימא וחיבקה אותי בחמימות, "כמו שכתוב בספר "דברים" (פרק ח' פסוק ח'): "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זֵית-שמן ודבש".
וחג שבועות תעשה לך…בקיבוץ!
חג השבועות בפתח, מזכיר לי חוויה משמחת ושונה לגמרי ממה שהכרתי בשכונת "נחלת צבי" בירושלים.
לפני ארבעים שנה הזמינה אותי ידידתי, נירה, לטקס חג הביכורים שהתקיים בקיבוץ בו היא חברה. ראיתי בפעם הראשונה כיצד חוגגים את חג השבועות בדרך שונה ומלבבת. היה זה "מבצע ביכורים" שנטלו בו חלק כל אנשי הקיבוץ!
חבילות חציר הוצבו זו ליד זו ושימשו כבמה גדולה ורחבה. כל משפחה הביאה טנא ועליו כל טוב מתנובת הקיבוץ ומחוצה לו, מעוטר בעלים ופרחים שנלקחו מהחממה, ולצדם אשכולות ענבים ש"נשפכו" משפת הטנא החוצה, מבליטים את יופיים ועסיסיותם. מספר טנאים הונחו בקדמת הבמה.
כל "ענף" הביא את תנובתו בתהלוכה חגיגית וצבעונית.
טרקטור גדול גרר אחריו עגלה ועליה הונחה תנובת הפרדס, תפוזים ומיני פרי הדר. עלי התלתן של הרפת קישטו את כדי החלב. מחממת הפרחים הובאו ורדים ופרחים שונים. הביכורים סודרו על-פי כישרונו ודמיונו של כל אחד מחברי הקיבוץ והונחו בערימות גם על העגלה. פרחים ושיבולים של חיטה ושעורה קישטו את העגלה ומקהלת חברים שרה את שירי החג ממרומי הבמה.
פינת החי אף היא נטלה חלק בחגיגה והיה ניתן לראות גדיים חמודים, ארנבות, תרנגולות וביצים, ואפילו חמור ששימש שם כשחקן ראשי בתהלוכת בעלי החיים.
גולת הכותרת של חגיגת השבועות הזאת, הייתה התהלוכה של עגלות ילדי הקיבוץ, שהובלו אחר כבוד דווקא על-ידי האבות הצעירים והגאים ב"תוצרתם". הייתה זו תהלוכה מיוחדת במינה של כל התינוקות שנולדו באותה שנה. על ראשיהם הונחו זרי פרחים קטנים ולגופם בגדים לבנים וחדשים. אף העגלות קושטו בפרחים צבעוניים ויפים, תענוג לעיניים וללב.
כל כך התרגשתי למראה התינוקות החמודים, עד שנמלאו עיניי בדמעות. אותן מחיתי מיד, שלא תרגיש בהן ידידתי נירה. היה זה הקטע הכי מרגש בחגיגה!
כמובן שהמקהלה ליוותה כל אותה עת את כל הפעילויות ו"עטפה" את כולנו בחדווה ובשמחה מיוחדת במינה.
אחרי תצוגת הטנאים ותנובת ה"ענפים", החלו ריקודי הילדים, שלבשו בגדים חגיגיים ושרו את השיר הידוע לנו מימים ימימה והמושר עד עצם היום: "סלינו על כתפינו/ ראשינו עטורים/, מקצות הארץ באנו/ הבאנו ביכורים/, מיהודה/, מיהודה והשומרון/, מן העמק,/ מן העמק והגליל/, פנו דרך לנו/ ביכורים אתנו,/ הך הך בתוף/ והך בחליל/ …". שיר אהוב שכתב לוין קיפניס בשנת 1929, והולחן על ידי ידידיה אדמון.
ישחקו הנערים לפנינו
לאחר מכן התקיימו משחקים ותחרויות, כמו "משחק השקים". לכל ילד נתנו שק, הוא נכנס לתוכו, תפס את שוליו בידיו בסמוך למותניו ואז, על פי אות, קפץ בשתי רגליו לעבר קו הסיום. מי שהגיע ראשון, זכה בפרס!
אחר כך הייתה תחרות של "משיכת חבל" בין ההורים. שתי קבוצות של חברים ניצבו אחת מול השנייה, כשכל אחד מחברי הקבוצה תופס בצד אחד של החבל. בהינתן האות, שני הצדדים משכו, כל אחד לצד שלו, את החבל. מי שמשך חזק יותר, ניצח! הייתם צריכים לשמוע את קולות העידוד שקיבלה כל קבוצה…, קריאות עידוד קולניות וצחוקים בלי סוף נשמעו למרחוק.
היו גם תחרויות קליעה באותו ערב, תקעו באדמה עמוד ברזל באורך של מטר, ונתנו ביד כל אחד מהמתחרים מספר שווה של טבעות מתכת. מי שהטיל אותן והצליח להשחיל מספר רב יותר של טבעות מסביב לעמוד הברזל, ניצח וזכה בפרס!
התקשרתי לנירה לאחל לה "חג שבועות שמח"! תוך כדי השיחה, הזכרתי לה את רשמיי מ"חג הביכורים" בקיבוץ שלה אז, לפני שנים רבות, זיכרון שלא דהה רישומו בזיכרוני. שאלתי אותה, אם גם היום הם חוגגים את חג השבועות בדרך נלבבת זו? והיא ענתה לי: "לא, כבר הרבה שנים אנו לא מקיימים את טקס הביכורים, ואני שמחה מאוד שאת כותבת רשימה על כך".
חבל! חשבתי בליבי. לדעתי, על אדם להתמיד ולמלא את "כוס השמחות" של חייו טיפה ועוד טיפה…, עד שתתמלא היא באירועי שמחה עד שפתה! טקס חגיגי כזה ודומיו, מסייעים לנו להתגבר על כל צער ועצב הפוקדים את חיינו. הם נותנים לנו כוחות נפש להמשיך ביתר שאת, לחיות ולדלג על מהמורות החיים.
עד היום נצרב בזיכרוני אותו חג שבועות לבן ריחני ומופלא של ימי ילדותי בשכונת "נחלת צבי", וגם אותו טקס מיוחד ושונה שחגגתי בקיבוץ. את שניהם כאחד אני מעלה ברשימה זו ברוב שמחה, ומודה לבורא עולם על כל הטוּב והשפע שנתן לנו בארץ זו שלנו – ארץ זבת חלב ודבש – ומצפה שבעתיד הקרוב יבואו עלינו ימים טובים ומאושרים מאלה, ונזכה לחגוג חגים רבים יחדיו.
חג שבועות שמח לכם ולבני ביתכם!
