ביצת חג הפסחא – סיפור לפסחא מאת סאקי

הסופר הבריטי המפורסם "סאקי" (שם העט של ה.ה. מונרו) בסיפור דווקא לא כל כך אופייני, על מעשה הקרבה מתקופה במאה ה-19 שגם בה היו פנאטים שהיו מוכנים לעשות כל דבר למען מטרתם הנעלה כביכול.

המערכת

נגזר על ליידי ברברה להכיר בכך שבנה הינו פחדן ושכלל לא הסתיר את חולשתו זו. היו אלה עובדות חיים קשוחות עבורה, אחת הנשים האמיצות ביותר בזמנה. נצר למשפחת אנשי חיל.

מעולם לא יכולת ליחס לבנה אומץ. כילד רך בשנים סבל מביישנות קיצונית וכך גדל והיה לצעיר עגמומי, מלנכולי. אומץ לא נכלל בין מעלותיו של לסטר סלגבי. במובנים מסוימים הוא היה צעיר מקסים, אך פחדן. בנעוריו הפריז לסטר בקשיי החיים, וכל מכשול שולי הועצם על ידו והפך בדמיונו לאתגר מסוכן. בכל קושי בחייו ראה מזימה שנרקמה נגדו, שתוכננה מראש והיוותה סיבה הגיונית לפחדיו.

הוא פחד מבעלי חיים. גם כלי נשק גרמו לו לעצבנות. וכשחצה במעבורת את התעלה לאירופה מעולם לא עשה זאת ללא שחישב תחילה את היחס בין מספר המפליגים לכמות חגורות ההצלה. כשרכב על סוס תמיד היה נראה כמו אל הינדי – כזה הזקוק לפחות לארבע ידיים לאחיזת הרסן, ועוד שתיים לליטוף, לטפיחת הרגעה על צווארו של הסוס.

אמו, ליידי ברברה, הכירה את אופיו הפחדני של בנה ולא העמידה פנים שאינה מבחינה בחולשותיו. היא התמודדה באומץ עם העובדות כפי שהן והעניקה לו את אהבתה כאם.

מסעות בדרכי אירופה היו תחביבה המועדף של ליידי ברברה, לכל מקום הרחוק ממסלולי התיירות המוכרים, ולסטר הצטרף אליה. לקראת חג הפסחא היא הייתה מגיעה בדרך כלל לעיירה קנובלטהיים. עיירה הררית בנסיכות קטנה במרכז אירופה, מהנסיכויות שנראות על מפת היבשת כמו נמשים.

היכרותה רבת השנים עם משפחת המלוכה המקומית הפכה אותה לדמות חשובה בעיני ידידה הוותיק, ראש העיר, הבורגרמייסטר של קנובלטהיים. הוא מצא לנכון לחלוק איתה את דאגותיו באשר להודעתו של הנסיך על כוונתו להגיע לחנוכת סנטוריום חדש בפאתי העיר בחג הפסחא. כל הפרטים השגרתיים לטקס קבלת הפנים כבר טופלו, חלקם היו טיפשיים, חלקם נחוצים, אחרים חמודים ומקסימים.

הבורגמייסטר קיווה שהגברת האנגלייה תוסיף מקוריות, תעניק משהו חדש וטעם טוב לטקס, דבר מה שיהיה בו מעין הצהרת אמונים, מסר של נאמנות לשליט. הנסיך היה מוכר אך במעט מחוץ לנסיכות, אם בכלל, והיה מוכר כריאקציונר בסגנון ישן, שמרן הנאבק במודרנה, בקדמה, כביכול נלחם בה בחרב עץ. בקרב בני עמו הוא נחשב לאיש זקן חביב בעל לב טוב, שליט בעל הופעה מחייבת, לבוש בקפידה שלא היה בה דבר מתנשא. קנובלטהיים היתה להוטה לעשות את מיטב יכולתה לכבודו.

ליידי ברברה דנה בנושא עם לסטר ועם אחד או שניים ממכריה במלון הקטן, אך רעיונות מקוריים לא עלו על דעתה. "האם אוכל להציע משהו ל- Gnoedige Frau?" (שיבוש הביטוי בגרמנית שיש בו צורת כבוד בפניה לגברת רמת מעלה), פנתה אל ליידי ברברה אישה שגוון פניה חיוור צהבהב חולני ועצמות לחייה בולטות. אישה שהגברת האנגלייה כבר החליפה איתה דברים פעם או פעמיים ותייגה אותה במוחה כסלאבית דרומית. "האם אפשר להציע רעיון לטקס קבלת הפנים של הנסיך?", המשיכה האישה בהתלהבות ביישנית. "הילד הקטן שלנו – התינוק שלנו, נלביש אותו במעיל קטן לבן, ונצמיד לכתפיו כנפיים קטנות, כמלאך פסחא, והוא יעטה מעליו מעיל גדול המעוצב כביצת פסחא לבנה ענקית. הוא יאחז בסל נצרים ובו ביצת חופית, שאותן הנסיך כה אוהב, ויגיש אותה כמנחת חג. זה רעיון כל כך יפה; ראינו טקס כזה פעם בשטירייה".

ליידי ברברה הביטה בספקנות במלאך הפסחא המוצע, שהיה ילד כבן ארבע, בהיר, שפניו הזכירו פסל עץ. היא שמה לבה לכך עוד ביום הקודם, ותהתה איך ילד נאה כזה נולד להורים מבוגרים כהי עור כל כך. כנראה, חשבה, אימץ אותו הזוג חשוך הילדים. "כמובן שה- Gnoedige Frau תלווה את הילד הקטן אל הנסיך", המשיכה האישה, "אל חשש, הוא יתנהג כראוי ויעשה את שיורו לו". "הש לנו ביצי קופית שיגיעו טריות מווינה", התערב הבעל בשיבוש לשון בולט.

הילד הקטן וליידי ברברה לא נראו נלהבים מהרעיון באותה מידה כמו האם. לסטר נרתע בגלוי מהרעיון, אך כאשר הבורגרמייסטר שמע עליו, הוא נשבה בקסם שבשילוב בין רגש לביצי חופית שתאם מאוד למוחו הטבטוני.

ביום המיועד גדוש האירועים, נראה מלאך הפסחא, לבוש יפה וחמוד, והיה מיד למרכז התעניינות אדיבה של הקהל שהתאסף לטקס חנוכת הסנטוריום ולקבלת פניו של הוד מעלתו. האם נראתה פחות בולטת ופחות נלהבת מאשר ניתן היה לצפות. היא ציינה רק שעליה מוטל למקם בעצמה את סלסלת ביצת חג הפסחא בידיו של הילד, שהתאמן בקפידה באחיזת הנטל היקר. או אז התקדמה ליידי ברברה, מלווה את הילד שפסע באיטיות ובנחישות לצידה. לילד הובטחו המון עוגות ומיני מתיקה אם יצליח להעביר את סלסלת מתנת חג הפסחא שנשא לאיש הזקן הטוב שציפה לה.

לסטר מצדו ניסה להעביר לילד מסר אחר, להבהיר לו את אשר יקרה, את המכות הצפויות לו, אם ייכשל במהלך מסירת המתנה לנסיך. אבל ספק אם הגרמנית שלו גרמה לילד יותר מאשר חוסר נוחות רגעית. ליידי ברברה הצטיידה מלכתחילה באספקת חירום של ממתקי שוקולד. ילדים מצייתים בדרך כלל לזמן קצר אך לא לאורך זמן אם לא מעודדים אותם.

כשהתקרבו לבמה הנסיכותית, סרה ליידי ברברה בשקט הצידה, והילד המשיך לפסוע במבט קפוא, המשיך והתקדם לבדו, מתנודד מעט, מעודד מרחשי הקהל סביבו. בסך הכול הייתה הליכתו יציבה. לסטר עמד במקומו בשורה הראשונה של הצופים ומבטו סרק את הקהל, מחפש אחר פניהם הקורנות של ההורים המאושרים. לפתע הבחין במונית בדרך צדדית שהובילה לתחנת הרכבת, ובזוג כהה העור שנכנס אליה בחיפזון ובחשאיות. דומה שהיו זה אלה בני הזוג שהיו כל כך להוטים ל"רעיון היפה" של הענקת ביצת חג הפסחא לנסיך.

אינסטינקט הפחד שלו הבהיר לו את המצב באופן מידי. דמו שאג וזרם לראשו כאילו נפרצו אלפי שערים בעורקיו ובוורידיו. מוחו שימש להם כסכר העומד בפרץ. מבטו התערפל, הכול היטשטש סביבו, ואז דעכה זרימת הדם בפעימות דופק מהירות, עד שחש שליבו התרוקן. הוא עמד מותש, חסר אונים, ובהה במבט טיפשי בילד, הפוסע בצעדים איטיים ועקביים נושא את המתת המקולל בידיו.

הילד התקרב עוד ועוד לפמליה, שחיכתה לו כעדר כבשים חסרי אונים. סקרנות בלתי ניתנת לשליטה אילצה את לסטר להפנות את מבטו שוב אל עבר זוג הנמלטים במונית, שהאיצה בינתיים את נסיעתה לכיוון תחנת הרכבת. בשנייה הבאה פרץ לסטר במרוצה, רץ מהר יותר מכל אדם אחר אי פעם. הקהל צפה בגבר רץ, לא בורח. בשבר שנייה חד פעמי בחייו, תקף את לסטר דחף, דחף של נצר לשושלת המפוארת אליה השתייך. הוא התפרץ ללא היסוס לעבר הסכנה. הוא השתטח ואחז בביצת הפסחא בדרך בה מנסים לתפוס כדור רוגבי, כל מעייניו היו נתונים במטרה – לתפוס את הביצה המהלכת.

הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון מה התכוון לעשות בה. אבל לילד הרי הובטחו עוגות וממתקים אם יפקיד את הביצה בבטחה בידיו של האיש הזקן האדיב. הוא החזיק את המטען שלו בנחישות, בלפיתת צדפה. הוא לא צרח, אבל אחיזתו היתה עיקשת. לסטר כרע על ברכיו, קרע בפראות את המשא מידי הילד, קריאות זעם עלו מהצופים המזועזעים, טבעת הצופים שהתהדקה סביבם, טבעת מאיימת של קהל משתומם על המתרחש. ואז לשמע צריחה של מילה אחת מחרידה נסוגה טבעת האדם, נרתעה לאחור בבת אחת, בבהלה. גם ליידי ברברה שמעה את המילה שנזעקה, וראתה את הקהל נמלט כעדר כבשים מבועת.

היא ראתה את הנסיך נגרר בכוח על ידי משרתיו, ובעת ובעונה ראתה גם את בנה השוכב על הקרקע, מתייסר באימה המשתלטת עליו. עווית האומץ הרגעית שלו התרסקה אל מול ההתנגדות הבלתי צפויה של הילד, שעדיין נאחז בפראות בביצה.

כמו ליתר ביטחון, נאחז הילד באותו קישוט סתמי המכוסה בסאטן לבן. לסטר לא היה מסוגל לזחול, להתרחק מהמתנה הקטלנית, הוא מסוגל היה רק לצעוק לזעוק ולצרוח.

במוחה של ליידי ברברה חלף רק במעורפל הצורך לאזן בין הבושה המחפירה בה חלפו חייו של לסטר, בושה שנמחתה כעת אל מול מעשה האומץ היחיד שגרם לו לסכן את חייו ברגע של גאווה וטירוף. זה היה שבריר של רגע בו עמדה וצפתה בשתי הדמויות הסבוכות זו בזו – הילד, פניו עקשניות וגופו נוקשה בהתנגדות, והגבר הצעיר, הרפוי, שהפחד השתלט עליו, פחד שכמעט דיכא את צרחותיו. מעל השניים התנופפו סרטי הטקס החגיגיים הארוכים בעליצות בשמש.

היא מעולם לא שכחה את המראה הזה, וזו גם הייתה הפעם האחרונה שראתה בכלל. ליידי ברברה נושאת את פניה המצולקות ועיניה הסומות באומץ כמימים ימימה, אך בחג הפסחא נזהרים חבריה ומרחיקים ממנה כל איזכור לסמל הפסחא של הילדים.

קראו גם

קיראו עוד סיפורים של "סאקי" ב"יקום תרבות"