דיוקן עצמי / בנז'מן פונדאן
תרגם מצרפתית: צוריאל אסף
הֲאֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְהַרְגִּיעַ אוֹתָנוּ?
מְעַט שֶׁלֶג עַל שִׂפְתֵּי הַכּוֹכָבִים,
מְעַט מִיתַת נְשִׁיקָה?
–
אֲנִי – בְּכָל זֶה – מִי הוּא אֲנִי?
פוֹנְדַאן (בֶּנְזָ'מָן), נַוָּט-
חוֹצֶה-בָּרֶגֶל אֶרֶץ, שִׁירִים.
–
מְעַרְבֹּלֶת עֲנָקִית שֶׁל אֲנָשִׁים מֵתִים
נִבֶּטֶת בָּעִתוֹן שֶׁלָּהֶם. סוֹף הָעוֹלָם
נִמְצָא בִּישִׁיבָה, בַּנָּמָל הַיָּשָׁן
מִשְׂחָק הֶתְקֵפִי.
–
רְאֵה אֶת עַצְמְךָ, פוֹנְדַאן בֶּנְזָ'מָן,
בְּתוֹךְ הַקַּרְחוֹן, הָעַפְעַפַּיִם כְּבֵדִים,
אָדָם בְּתוֹךְ הָאֲחֵרִים. מֵת מֵרָעָב.
השבוע, תוך כדי גלילה בפיד הפייסבוק שלי, נתקלתי בסרטון של המשורר והמתרגם צוריאל אסף ובו הוא מזמין אנשים להתנדב לסייע לארגון "השומר החדש" בניקיון ההריסות מבתים שנהרסו במלחמה. נדמה לי שהסרטון צולם מבית שנהרס בכרמיאל.
הסרטון הזה הזכיר לי את המתנדבים שהגיעו אלי הביתה במהלך מבצע "עם כלביא" כדי לסייע בדיוק לאותה המטרה*, וראיתיו בדיוק בזמן שחזרתי לקרוא בספר השירים הנהדר, "המעט שנותר לי כאדם", והוא מבחר משירי המשורר היהודי-רומני-צרפתי בֶּנְזָ'מָן פוֹנְדָאן (1944-1898), שצוריאל אסף תרגם מצרפתית וגם הקדים לו פתח דבר מרגש (2025, הוצאת קשב לשירה, סדרת כד שירים).
השיר שבחרתי לפרסם כאן, "דיוקן עצמי", מופיע בספר בעמ' 46, בסוף השער הנקרא "השתקפות ממושכת של שלווה", ורגע לפני השער החמישי מתוך שבעת שערי הספר, שנקרא "המעט שנותר לי כאדם".
כמה מילים על בנז'מן פונדאן לטובת הקורא הישראלי שלא מכיר אותו, מתוך הספר. הוא נולד בעיר יאשי שברומניה, לבית משפחת וכסלר, והרבה לנדוד בנעוריו עד שהתיישב בפריז ב-1923. גורלו בתקופת השואה מעיד על עוז רוחו העצום: בשנת 1944 הוא עולה יחד עם אחותו על רכבת אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ממחנה הריכוז דראנסי שבצרפת, וזאת על אף שהוא מקבל את המסר שיש באפשרותו להיחלץ ממנה, שכן אשתו, שלא הייתה יהודייה, פעלה לטובתו, והרשויות במחנה הצרפתי נטו לשחררו. בהחלטתו זו הוא מכריע שלא להפקיר את אחותו, לכרוך את גורלו בגורלה, ולעלות יחד איתה למסע הכפוי, שהוביל בסופו של דבר להירצחם (מבוסס על דברי צוריאל אסף ברשימה בתחילת הספר, "הוקרות", "יד אחות", עמ' 11).
בפתח הדבר של הספר מגדיר אסף את שירתו של בנז'מן פונדאן כ"שירה של טראומה, אבסורד ונחמה", ומציין כי "במוקד [השירה הזאת] עומדות השאלות המטאפיזיות המייסרות שמעוררים האלימות והקרע של המאה העשרים בשנים שבין שתי מלחמות-העולם ובתקופת השואה" (עמ' 7).
נדמה לי שאפשר גם לתאר את השירה הזאת כשירה של סוף העולם או שירה שעל סף המוות, כמתואר בשיר הדיוקן העצמי שלפנינו.
קיראו גם :
- דירתו של ד"ר ברקוביץ' נהרסה מטיל איראני והוא ומשפחתו גרו זמן מה במלון עד שמצאו דירה חלופית. המערכת.
