הרופא והגנסטרים: "מתמחים אינם יכולים לקבל כסף" מאת מקס ברנד

סיפור מפורסם מאוד של הסופר "מקס ברנד", הוא פרדריק פאוסט, על רופא צעיר ועל גנגסטרים מסוכנים. סיפור שהוא הראשון בסדרה מפורסמת על רופא צעיר שהפך לרופא המפורסם ביותר בתרבות הפופולארית האמריקנית ודמותו שימשה בסיס לסרטי קולנוע רבים, סדרות טלויזיה, וסיפורי קומיקס.

המערכת

הסיפור לפניכם הוא יוצא דופן. זהו אינו "סתם" סיפור על רופא צעיר. זהו הסיפור הראשון עלהרופא ד"ר ג'יימס קילדר שדמותו הפכה למפורסמת ולמצליחה מאוד בארה"ב ובעולם. "מקס ברנד" כתב את הסיפור על פי דמותו של רופא ידיד שלו, וגילה שד"ר קילדר הפך להיות גיבורו הידוע ביותר. אפילו ידוע יותר מגיבורי המערבונים המפורסמים שלו, דסטרי מ"דסטרי רוכב שנית", וג'ים סילבר.

בחייו של פאוסט, ד"ר קילדר הפך לגיבור סרטים ש"ברנד" כתב את רובם (עשרה מהם), ולאחר שמת מפגיעת כדור בגיל הצעיר 51 ב-1944 באיטליה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה שאותה ליווה ככתב צבאי, הפך קילדר לגיבור סדרת רדיו, שתי סדרות טלויזיה ( אחת בשנות השישים מצליחה מאוד במשך שנים, ואחת בשנות השבעים מצליחה פחות), חוברות קומיקס, ורצועות קומיקס בעיתונים שרצו במשך 22 שנה.

למעשה זהו הרופא המפורסם ביותר של התרבות האמריקנית הפופולארית.

הנה דוגמה מחוברת קומיקס:

ודוגמה מסדרת הקומיקס הנפרדת לגמרי שרצה בעיתונים האמריקניים במשך 22 שנים רצופות, נכתבה בידי  Elliot Caplin וצויירה בידי Ken Bald.

צפו בפתיחה של פרקי הסדרה הפופולארית על דוקטור קילדר בכיכובו של ריצ'רד צ'מברליין (לימים כוכב הגירסה הראשונה של "שוגון"). הסדרה רצה במשך 5 עונות ו-191 פרקים:

בסיפור הראשון הזה הרופא העני ג'יימס "ג'ימי" קילדר, למרות שהוא כמעט אינו מצליח התפרנס מעבודתו בימי השפל הגדול, מתמודד עם גנגסטרים מסוכנים ביותר.

מתמחים אינם יכולים לגבות  כסף מאת מקס ברנד

תרגום אבי גולדברג.

פורסם לראשונה ב- Cosmopolitan, March, 1936

הוסרט ב- Paramount Pictures, 1937

ג'ימי קִילְדֶּר נהג לחמוק מבית החולים אחר הצהריים למסבאה של טום מק'גוויר שבשדרה. שם, בבר האפלולי כהרגלו, לגם שתי כוסות בירה. ג'ימי התמחה בחדר ניתוחי החירום בבית החולים, מוחו חייב היה להיות צלול ואצבעותיו יציבות ודרוכות לכל תאונה שתתרחש במהלך המשמרת. שתי כוסות בירה לא אמורות לפגוע בצלילותו של גבר היודע ללגום ושראשו על כתפיו. וג'ימי קִילְדֶּר היה גבר שכזה.

המסבאה של מק'גוויר הייתה אפלה ומרובבת תמיד. הנסורת שפוזרה על הרצפה טואטאה החוצה רק אחת ליומיים, ומעולם לא נשטפה אלא בערב שלפני יום הבחירות. למרות זאת, הייתה המסבאה מקום ראוי לחנות בו בשעת אחר צהריים..

כשישב שם נדדו מחשבותיו של ג'ימי הרחק, אל האסם שבחווה הישנה. פניהם של הפרחחים והפושעים הקטנים והולכי הבטל שעמדו לאורך הדלפק היו נפולים, הם דמו לפניהן של הפרות והסוסים שרכנו לאורך השקתות באסם, רק שצווארן של הבהמות היה מתקשת לעבר השוקת ומבטן מטופש.

כשג'ימי קילדר השעין מרפקיו על דלפק הבר מצופה בלכה שחוקה במסבאה של מק'גוויר, היה נתפס להרהורים על הבית. עתידו נראה לו כסימן שאלה גדול, וניו יורק הייתה החלל שבלולאה של סימן השאלה. הוסף לסימן השאלה שני קווים מקבילים ותקבל את סימן הדולר.

ג'ימי קילדר נהג להרהר על כך, אבל הוא אף פעם לא העז להיסחף במחשבותיו עד הסוף, כי כשהתחיל לחלום על הבית, תמיד ראה את עצמו שוב בחווה, בשקט המקפיא של בוקר סתווי שבו כל יתד בגדר וכל סלע לח מכפור הבוקר שואלים אותו, "ג'ימי, מה אתה עושה כאן, למה חזרת?".

הפעמים היחידות שבהן הצליח לסלק מראשו לחלוטין את ההרהורים הללו היה כשהיה נתון ראשו ככולו בשולחן הניתוחים, ידיו שקורצפו בכפפות, גופו בחלוק צחור, ופניו עטויי מסכה לבנה. אבל כשסייר אחר כך במחלקות האשפוז וראה את החיים או המוות זורחים או מטילים צל בעיני מטופליו, שבו אליו הימים ההם בחווה הרחוקה, והתחושה הנוראית שהוא חייב לשוב לשם יום אחד שטפה אותו.

הוא זקוק להירגע מעבודתו על שולחן הניתוחים, ושתי הבירות הללו בסלון של מק'גוויר לא היה בהם די כדי להשיב לו את מנוחתו, אבל הוא ידע שאין באפשרותו להזמין לעצמו יותר מכך. בית החולים סיפק רק שרותי כביסה ושלוש ארוחות יומיות של אוכל ספוגי ולח. מעבר לכך היה עליו למצוא את דרכו בעיר הגדולה. כן, דוקטור הנרי פירסון הידוע תמך בו בהלוואות, או מתנות, שהיה דוחף לו מדי פעם. פירסון ממרום מעמדו הבחין בקילדר בבית הספר לרפואה ואפשר לו להמשיך בלימודיו גם כשהקצבה שקיבל מביתו אזלה.  

אם היו אלה רחמים שדחפו את פירסון להעניק לו את הכספים האלה או היתה זו אמונתו של רופא מנוסה בכוחו של קילדר הצעיר או בכישרונו? קילדר מעולם לא הצליח להבין מה הניע את הרופא המפורסם לתמוך בו, אבל הוא אהב אותו.

במהלך ההתמחות פחתו ההלוואות שפירסון העביר אליו, הן הפכו לכמעט זניחות, אולי בגלל שדעתו של הרופא המבוקש היתה מוסחת, או שפירסון שכח מן הסתם שמתמחה ברפואה הוא עבד בבית החולים שאינו משתכר, אינו רשאי לקבל תמורה עבור עבודתו. רובם של המתמחים היו בניהם של רופאים אמידים, והם תמיד יכלו לאפשר לעצמם לבלות טוב יותר את הזמן הפנוי מעבודה ואת ימי החופשה, אבל הם מעולם לא מצאו לנכון להזמין את קילְדֶּר להצטרף אליהם. קילדר לא היה עבורם בן לוויה מעניין במיוחד, הוא לא היה אופנתי וממילא לא יכול היה להרשות לעצמו להצטרף אליהם.

היה רק יום אחד בהתמחות בבית החולים שהיה ראוי להיזכר, יום בו הראה את יכולתו, כשסייע בניתוח כליה. אזמל הרופא המנתח פגע בעורק של המנותח ומעיין נובע של דם פרץ מעלה. ג'ימי קילדייר חטף מלקחיים ושלח ידיו לתוך הערפל האדום הרותח והנורא ואיחה את הקרע. מזרקת הדם עצרה. לאחר מכן קשר את העורק, ועירוי דם שהוחדר החזיר את המנותח לחיים.

באותו יום עצר אותו ד"ר הנרי פירסון הגדול במסדרון וחיבק את כתפו ואמר, "יש לך את זה, קילדר!".

ג'ימי משך בכתפיו וסימן בביטול באגודל, "זה היה רק מזל", אמר.

אבל פירסון השיב "ניתוח הוא כמו טניס. אין מזל חוץ ממזל רע".

לאחר מכן, הלך ג'ימי לקיטון שלו, שקירות הבטון שלו חשופים. הוא ישב זמן רב ובהה בקיר החשוף, עד שהקיר כמו נפתח ואיפשר לו הצצה קצרה לגן עדן של עתידו. ואז אמר לעצמו, "הנרי פירסון—באלוהים!". ההבטחה הגדולה האיצה את דמו. ואז התחילו הבעיות במסבאה של מק'גוויר.

שמו של הברמן היה ג'ף. הייתה לו עין אחת בלבד. לפעמים הייתה רטיית עור מכסה את עינו השניה ולפעמים בלטה עין זכוכית דומעת שלא התאימה למקומה. קילדר הבין שהוא היה הכוח האמיתי במסבאה. ג'ף ידע את שמם הפרטי של כמעט כל המצביעים במחוז הבחירה. ג'ף  מעולם לא נעץ מבטו ישירות בג'ימי קילדר. הוא תמיד שמר את עינו האחת על הקבועים של המקום. עבור מק'גוויר המסבאה כבר מזמן חדלה להיות מקור רווח. זה היה רק מרכז עצבים פוליטי חיוני לכוחו בעיר.

יום אחד נכנס גבר בחליפה כחולה ועניבה ירוקה למסבאה כשג'ימי קילדר ישב על כוס הבירה שלו. הוא היה בחור מגודל, פניו היו  בשרניות, מבטו חודר, הוא נראה כמו מתאגרף בידיים חשופות עבור כסף, שיצא מהזירה. הוא אמר, "היי, ג'ף? תן לי כוסית, טוב?".

ואז, לפתע, קרס על הרצפה, ידיו פרושות לצדדים. שרוול החולצה שנמשך מעלה חשף את זרועו הימנית וקילדר הבחין באמה ששוסעה לחלוטין לרוחבה הרבה מעל פרק כף היד.

ג'ף, הברמן, הניח ידיו על הבר ודילג מעליו. הוא נחת על ברכיו והחל לצעוק "הנלון! היי, הנלון!".

ג'ימי קילדר יצא משם וחזר לבית החולים, הצטייד בחומרי חבישה וכלים הנחוצים לו, תוך שהוא ממשיך לחשוב על אותו צעיר, על פניו הבשרניות החבולות שאיכשהו הביעו  כנות. אבל לא מספיק כנות, כמובן, אחרת הוא היה מגיע עם הפצע הפתוח ישר לבית החולים לטיפולו של רופא. ובכל זאת, ייתכן שהוא לא היה פושע שחשש שרופא ידווח על הפציעה שלו למשטרה. הילכו הרבה סיפורים בחדר המיון על גברים שמתו בחשאי, מסרבים לזהות את אלה שתקפו אותם בפני נציגי החוק, ולא כל אלה שמתו כך היו עבריינים. זה פשוט נראה שבין חסידיו של מק'גוויר לבין אויביו ברובע היו אנשים שחיו לפי קוד מוסרי אחר, שקילדר לא הכיר.

הוא היה נחוש לסלק ממוחו את כל מחשבותיו על מערכת החוק, לזכור רק את השבועה השקטה הגדולה השוכנת בנשמתו של כל רופא טוב – שהבטיח להקל על הסובלים בעולם.

הוא לקח מבית חולים מלקחיים, תחבושות, מחטים, ויוד. הוא הלך חזרה למק'גוויר ומצא את דלת המסבאה נעולה. מתמחה שמוציא ציוד מבית חולים נחשב למי שמבצע עבירה חמורה מפורץ, כי הוא מפר את חובת נאמנותו לבית החולים. 

הוא דפק בחוזקה על הדלת עד שג'ף הביט בו ואמר "מה אתה רוצה? סתלק מפה!".

קילדר השיב, "אם הגידים החתוכים האלה לא יתפרו יחד כראוי, להנלון לא תהיה יד ימין. האמה תתקצר. העצם תשנה מקומה, לא יהיה בה שום כוח".

"לעזאזל!", אמר ג'ף, מביט בו מלמעלה. ואז אמר, "בסדר! הכל נכון!". הוא שלח יד, תפס את קילדייר בכתפו וגרר אותו פנימה לחדר האחורי של המסבאה. מישהו אמר, "הוא מת!".

הנלון שכב על שני שולחנות שהונחו זה לצד זה. רגליו השתלשלו מעל קצה שולחן אחד.

איש גדול חסם אותו, ידיו פרושות לרווחה. "זוז מדרכי", אמר קילדר. ואח"כ, משלא ציית לו, בעט בו בעוצמה, האיש ילל וקיפץ משם על רגל אחת. קילדר הניח את ידו על לבו של הנלון ושמע את ג'ף אומר לאיש בו בעט, "רד מזה. הוא  מסוג אחר של רופאים, שקיבלו בבית החולים כפי שהם, אולי הוא יודע מה הוא עושה".

קילדר אמר, "הוא רק התעלף. תעשו משהו מועיל, לפחות חלק מכם". הוא פרש את המגבת בה היה הציוד הרפואי שהביא.

"הוא חזר והביא את הציוד", אמר ג'ף, "מי היה מאמין!".

קילדר התחיל עם יוד. ואז הוא הורה לשני גברים להחזיק את זרועו הימנית של הנלון. הם עטפו בחוסם עורקים מגושם את זרועו מעל המרפק. קילדר התחיל לעבוד על הגידים. הוא הכריח את ג'ף ואיש נוסף להחזיק את המרחיבים ששמרו על הפצע פעור כדי שוכל לטפל בגידים.

ג'ף אמר, "זה עושה לי בחילה".

האיש השני אמר, "תראה מה הוא עושה, אידיוט שכמוך! לרופא הזה יש עיניים בקצות אצבעותיו, תראה מה הוא עושה!".

קילדר חיבר את הגידים אחד אחד, התאים את הקצוות בקפידה, ואז קיבע אותם בתפרים באמצעות חוט משי שחור. אפשר היה לראות את הדפוס הזיגזגי של החוטים הקטנים מול הגידים שהיו כולם פרומים בקצוות החתוכים.

מישהו שאל, "מי עשה את זה?".

 "מי אתה חושב, טמבל? זה דניס איניס, כמובן".

"הוא עדיין יתפוס את איניס", אמר אחר.

" לא, אין סיכוי שהוא יחזיק אקדח ביד הזו", אמר הראשון.

 "יד ימין שלו גמורה, אפילו כשהעבודה החלקה הזו תגמר. הרגישות  של כף היד  נגמרה".

קילדר אמר לעצמו שאסור לו לחשוב על המשמעות שמאחורי הצלת יד ימין. הוא המשיך להתאים את הקצוות הכרותים של הגידים וליצור תפרים. ואז הנלון התעורר מהתרדמת שלו והחל לקלל ולהיאבק.

ג'ף אמר, "אתה טיפש, הרופא הזה מציל לך את היד. סתום ת'פה!".

הנלון שתק. פתאום הושיט את זרועו הימנית הרפויה לעבר קילדר. "בסדר", אמר, ושמר על שריריו רפויים. רק הגניחות שלו והנשימה העידו על כאבו.

כשהפצע נסגר וקילדר נסוג מהשולחן התיישב ליד הנלון. ג'ף ואיש נוסף – זה שעזר עם המרחיבים – קירצפו את הדם מידיו של קילדייר בזהירות. הוא הושיט את ידיו אליהם, נתן בהם אמון חברי, כמו היו ידיו כלים בעלי ערך. חום זרם כמו משקה חריף במוחו.

הנלון הביט בקילדר ואמר, "מי אתה?".

"או, לך לעזאזל!", אמר ג'ף. "זה דוקטור קילדר. הוא גבר לעניין. לך לעזאזל, טוב!".

הנלון חייך, "בטח", הוא אמר, "בטח, אלך". והוא הביט למטה אל יד ימינו, שנחה על ברך אחת.

יומיים לא חזר ג'ימי למק'גוויר. ואז כוחו של הרגל דחף אותו דרך דלת הכניסה למסבאה. ארבעה גברים עמדו לאורך הבר, וג'ף, הברמן, זימר מנגינה אירית בקול צרוד. שניים או שלושה ליוו אותו. ג'ף קטע את שירתו, הוא ניגש לקצה הבר שבו עמד קילדר ומיקד בו את האור הכחול-אפור של עינו האחת. מבטו היה חם פתאום יותר מהשמש.

"חשבתי ששכחת אותנו לאחרונה, דוקטור", אמר ג'ף, "מה תשתה, את הרגיל?".

"הרגיל", השיב קילדייר. ארבעה פנים הסתובבו ובהו בו.

ג'ף מזג לכוס גבוהה בירה, "כן. אוקיי. זה הוא".

אף אחד כבר לא הביט בקילדר. הם הביטו, במקום זאת, בדמותו שבמראה שמאחורי הבר. קילדר הרגיש במבטם החודר.

"טלפון בשבילך", אמר ג'ף.

מישהו עזב את החדר. השתרר שקט כשג'ף הניח את הבירה לפני קילדר.

קילדר טעם, "המשקה טוב יותר מהרגיל, ג'ף", אמר.

הוא אף פעם לא השתמש בשמו של ג'ף בעבר.

"כן, ולמה לעזאזל שלא יהיה טוב יותר?", אמר ג'ף, "בירה מגיעה כך, פעם טובה ופעם פחות טובה, אתה יודע את זה דוק".

אחד הגברים פסע לעבר קילדר ואמר, "הייתי רוצה לפגוש אותך, דוקטור. אני—".

"זוז אחורה", אמר ג'ף, "את מי אתה רוצה לפגוש בכלל?".

האיש עצר פתאום והסתובב, לא נעלב. הוא אמר, "אוקיי! אוקיי!", והסתלק.

כשקילדר סיים את הבירה שלו, הוא הניח את הכסף על הבר, "או-קיי, להתראות", אמר, "להתראות, ג'ף".

ג'ף דחף את הכסף חזרה לעבר קילדר. "מה זה?", עינו האחת הביטה בו בתקיפות, "עכשיו תקשיב, טוב? תפסיק עם זה, בסדר?… ומה עם הבירה השנייה שלך בכלל?".

קילדר חש בסחרחורת. "כן, עוד אחת בבקשה", אמר.

הכוס התמלאה. ג'ף קימט את מצחו במרירות. הוא החליק את הבירה השנייה על הבר במחווה קצר ואכזרי, כשנגעה ידו בכסף. אבל קילדר השאיר את הכסף על הדלפק.

דלת הכניסה  חרקה מאחוריו, "שלום, ג'ף", אמר קול חדש מאחורי קילדר .

ג'ף, במקום לענות, הניד בראשו לעבר קילדר.

איש גדול בעל פנים סמוקות וחריפות של וויסקי נעמד לצדו של קילדייר ליד הבר. הוא התנשף מעט כשדיבר, קולו היה צרוד אבל חמים.

"אני מק'גוויר", אמר. "נעים להכיר, דוקטור קילדר, לעזאזל אני מרוצה ממך. רוצה לדעת עליך יותר מאשר על חביונית בירה, מה אתה שותה, דוקטור? אתה לא מתכוון לומר שאתה ממשיך עם בירה, נכון?".

"הוא חייב לעבוד. אתה יודע", אמר ג'ף.

"כן, בטח. בטח", אמר מק'גוויר, "נעים מאוד, דוקטור קילדר".

 "אגב, חבר שלך ביקש ממני לתת לך מכתב. הוא רוצה שתקרא אותו כשתחזור הביתה… את המשקה שלי, ג'ף, אבל תמזוג לי מנה קטנה. חבר'ה, הבאתי משהו איתי".

המעטפה הצחינה, היא הייתה רכה ותפוחה. ג'ימי קילדר חזר אל הקיטון שהוקצה עבורו בבית החולים ופתח אותה. הוא ספר עשרים שטרות של חמישים דולר.

הוא התיישב על קצה המיטה. אדם לא חייב להתרווח ולשקוע בחלומות על מה יעשה באלף דולר. הכסף גורם לו לעשות זאת מעצמו. עבור קילדר היה באלף הדולר שקיבל כדי להשתחרר מעריצות הכלא בה חש בבית החולים.

יומיים נלחם בעצמו בתאווה של איש צעיר למשקה ואז חזר למסבאה של מק'גוויר.

ג'ף הביט בו בחיבה והגיש לו שתי בירות. קילדר הניח את הכסף על הבר, וג'ף לקח אותו ואמר, "אתה לא צריך לעשות את זה דוקטור. אבל תודה, בכל מקרה".

ואז דחף קילדר את המעטפה לעברו של ג'ף. היא היתה סגורה מחדש, אבל מקומטת ושמנונית  כמו קודם, "זה בשביל מר מק'גוויר", אמר, ויצא.

אחר כך, הוא הרגיש בריקנות בתוכו אבל יחד עם זה הרגיש חזק יותר. כמו מתאגרף שצם לקראת הקרב.

למחרת חזר למסבאה ושם פגש את מק'גוויר עצמו שעמד רכון ליד הבר לבוש בחליפה משובצת מבריקה. הוא הביט במבט מוטרד בקילדר.

"עכשיו, תקשיב, ילד – דוקטור, אני מתכוון", אמר מק'גוויר, בלי הקדמה.,"מה לעזאזל? אני מתכוון, מה הבעיה שלך, אני מחזיק בכיס סכום כפול מזה".

קילדר הסמיק כשהשיב, "אתה מבין, אני מתמחה. למתמחים אסור לקחת שכר עבור העבודה שלהם. זה נוגד את הכללים. אם מתמחה היה רשאי לקחת כסף אז מאושפזים במחלקות היו משחדים אותו כדי לקבל תוספת תשומת לב".

"מחלקות? מי מדבר על מחלקות? לעזאזל קילדר, אני מדבר על משרה מלאה במסבאה שלי".

"מעולם לא עשיתי עבודה מחוץ לבית החולים", אמר קילדייר, פניו הסמיקו יותר מתמיד, "זה אסור".

"מעולם לא עשית עבודה בסלון הזה?", דרש מק'גוויר בכעס.

"לא", אמר קילדר, "מעולם לא עשיתי כאן כלום".

"אלוהים!", נאנח מק'גוויר, והוסיף, "תן לי משקה, ג'ף".

אבל ג'ף נשאר קפוא לרגע ארוך. רק בהדרגה הצליח להפשיר וחזר להגיש. קילדר סיים את הבירה שלו ומיהר חזרה לקיטון שלו בבית החולים. ריח החומצה הקרבולית והלולאה הריקה של סימן הדולר העיקו על עתידו.

כשאתה עובד קשה מאוד, כל יום מוחק את זה שחלף. קילדייר עבד קשה מאוד, ולמשך זמן ויתר על בירה במק'גוויר'ס, עד ששיחת טלפון זימנה אותו לשם, שבועות לאחר מכן.

הוא הלך למסבאה של מק'גוויר ומצא את פאט הנלון ליד הבר.

"טוב, אתם שניכם", אמר ג'ף, פושט את ידיו על הבר כמו אב רחום. הנלון התקרב לקילדר ואחז בכף ידו. הוא החזיק אותה לזמן זמן רב, בעוד עיניו נעוצות בו.

"הם בהחלט מוציאים את זה מכם בבית החולים", אמר הנלון.

"אלה חוקי המשחק", אמר קילדר.

"מי רוצה בכלל לשחק במשחק שבו הם תמיד קובעים את הכללים?", שאל הנלון. "תקשיב, דוקטור, תשתה איתי משהו, טוב?".

ג'ף לחש, מתכופף מעבר לבר, "מה ת'מזמין דוקטור?".

קילדר השיב בקצרה, "כאן אני משלם על המשקה שלי".

"די, תפסיק עם זה", אמר ג'ף.

הנלון אמר, "תשתה איתי משהו אחי".

"אני לא שותה", אמר קילדר, "אלא אם אני יכול לשלם עבור המשקה". כעס עיוור השתלט עליו, הוא סקר את לבושו המושלם של הנלון.

"או, תפסיק!", אמר ג'ף.

"תקשיב הנלון, הילד לא מתכוון לזה. הוא לא מתכוון לכלום; הוא פשוט לא יודע".

"למה לעזאזל הוא עושה את זה!", אמר הנלון, והפנה את גבו לפתע אל קילדר. הוא עשה שלושה צעדים.

"אתה הולך לעשות שטויות, הנלון?", שאל ג'ף, מצחו התכסה בזיעה קרה של חרדה.

"לא", ענה הנלון. הוא פנה שוב לקילדר, "למה אתה חייב להיות כל כך מרושע?", הוא שאל, "תראה!", הוא הושיט את ידו הימנית. הוא הושיט עם האצבעות, פתח וכיווץ אותן שוב ושוב.

"זה התאחה טוב רואה?", אמר, "הייתי אצל רופא. הוא אמר שמה שעשית זו יצירת מופת. הוא אמר שאף אחד לא יכול היה לעשות זאת טוב יותר. תראה – בקושי יש צלקת. אז למה להתנשא עלי? אתה יכול לקבל את הקרביים שלי אם רק תגיד".

ג'ף התערב מעבר לבר, "אתה שומע, דוקטור? אתה יכול לקבל כל מה שיש לו. תגיד לו משהו".

קילדר אמר, "אני לא יכול להיות בשום קשר איתך. זה נכון לגבי המון אנשים. אני מחבב בהחלט אותך. וכשאני יכול לעזור למישהו מכם, אני מוכן לעשות את זה כל עוד אתה לא מבקש ממני לטפל בפושע".

"הנלון לא פושע!", צעק ג'ף, "הוא יד ימינו של מק'גוויר, דוקטור. הנלון בסדר".

"אני שמח שהוא כזה", אמר קילדר, "אבל שם, בבית החולים הם צופים בנו כל הזמן. אני רק מתמחה. אני אוהב אתכם או-קיי? אסור לי להתחבר אליכם!".

עיניו של הנלון ננעצו בגופו של קילדר.

 "בסדר", הוא אמר.

ג'ף שוב רכן מעל הבר, "זה מתאים לך ילד?", הוא שאל.

"אה – אני לא יודע. אני מסתלק לבית החולים", אמר קילדר.

"אני נראה לך בריון?", שאל הנלון.

"אני לא יודע", אמר קילדר.

"הנלון!", צעק ג'ף.

הנלון התיישר בתנועה מהירה, "בסדר", אמר, עדיין סקר את גופו של קילדר.

קילדר הגיע לדלת הכניסה כשג'ף אמר, "דוק, למען השם!".

קילדר עצר. הוא הרגיש במבט של הנלון ננעץ בו כמו אקדח מכוון מאחוריו.

"תקשיב, דוק", אמר ג'ף, "להנלון יש אישה".

"הכל ברור אמר הנלון, "תפסיק".

"אה, תסתום את הפה, פאט?", גער בו ג'ף.

"אשתו הולכת ללדת, יהיה לו תינוק בקרוב, ואין רופא שמוכן לבוא אליהם. הנלון דווקא בסדר, אבל מס הכנסה, הם מחפשים אותו. והם עוקבים אחרי האישה. הם מחכים שהוא יחזור אליה לדירה הבנת? הוא חייב להשיג לה רופא אחד שהוא יכול לסמוך עליו. תקשיב, דוקטור, תטפל בה?".

קילדר אמר, "נו, הנלון, למה לא סיפרת לי?".

אז קילדר הלך אליה. זו הייתה דירה קטנה ונעימה צבועה באפור-צרפתי. הלידה התנהלה ללא סיבוכים ופאט הנלון חדש בא לעולם.

קילדר המתין ליד מיטתה של היולדת עד שהשפעת הָאֶתֶר התפוגגה, היא התעוררה ושאלה, "זה בן, דוקטור?".

"כן", השיב. עיניה זרחו כשהביטה בו, ואז שוב עצמה אותן, השפעת האתר טרם פגה לחלוטין.

התינוק פרץ בבכי , וקולו החזיר את האם למלוא חושיה. היא הניחה  את התינוק על זרועה הכפופה ושרה לו בקול שקט.

קילדר חזר למק'גוויר, פאט הנלון ישב בחדר האחורי ראשו שמוט בין ידיו, הוא הרים את ראשו והביט בקילדר בזעם.

"הכל בסדר", אמר קילדר, "אשתך מתוקה, הנלון. ועכשיו יש לה בן נהדר שילווה אותה".

אמר הנלון, "איך היא, הנערה שלי, דוקטור?".

קילדר אחז בשתי ידיו בחוזקה. הוא אמר, "היא הנשמה הכי מאושרת בניו יורק, עכשיו. היא רוצה שאגיד לך שהיא אוהבת אותך".

הנלון פיזר ערימת שטרות כסף על השולחן.

"קח אותם למען השם, לפחות חלק מזה?", הוא התחנן.

"לא", אמר קילדר.

"אתה שונא אותי עד כדי כך, דוקטור?".

קילדר טפח על כתפו הגדולה, "אני לא שונא אותך הנלון", אמר, "אבל אני מתמחה. אני לא יכול לקבל  כסף".

אבל עצביו של קילדר עדיין רטטו כשחזר לבית החולים, כי אולי העולם לא זקוק לעוד פט הנלון קטן. הוא ישב על מיטתו אחרי שסיים את הסיבוב שלו במחלקות האשפוז והביט ברעד שאחז את ידיו.

דוקטור הנרי פירסון עבר ליד קילדר במסדרון, הוא עצר לברך את בן טיפוחיו, "מה שלומך, הכל בסדר דוקטור פירסון?".

"הכל? הדברים הם לעולם אינם בסדר, חוץ חלקים קטנים מהם", אמר פירסון, והמשיך.

קילדר חזר לחדרו. הוא היה עדיין תחת השפעתו האפלה של העולם התחתון כשישב שם ראשו רכון. שותפו לחדר נכנס ואמר, "רק עוד שלושה חודשים לפני שנצא מהחור הזה. לאן אתה עובר אחר שנסיים כאן?".

קילדר הרים את ראשו, "פירסון אומר שהוא רוצה אותי אצלו".

"פירסון? זה מטורף בשבילך, אחי. אתה בטח יודע את זה?".

קילדר השיב בכוונה, "הוא האיש הטוב ביותר והרופא הכי טוב שאני מכיר".

"או, כן, או, כן! כולנו יודעים את זה. אבל הוא חייב כסף למי שאסור להיות חייב".

"מה זאת אומרת?".

"אני לא יודע, אבל הם עלו עליו".

"למה?".

"משהו שקשור לכסף מלוכלך. כולנו יודעים שפירסון הוא קדוש, אבל אפילו את הקדושים אפשר להפיל. הם הולכים לערוף את ראשו. מה שיישאר לו בעוד חודש זה ללכת לעבוד באיזו חווה נידחת!".

וקילדר הרהר שוב בחווה, בבוקר הסתיו. הוא חשב על הגבה המורמת של פירסון, ועל ילד רזה באוברול. הוא המשיך להרהר, ואחר הצהריים הוא היה צריך את הבירה שלו.

כשהגיע למק'גוויר, משך אותו הנלון ישר לחדר האחורי.

הנלון אמר, כשהם ישבו לשתות בירה, "עכשיו תקשיב, דוקטור. מק'גוויר רוצה לדבר איתך. הוא אומר שאתה יכול לעזור בבחירות במחוז שלנו".

"אני יכול מה?", שאל קילדר.

"אתה לא יודע מה אנשים פה חושבים עליך? כשאתה חולף ברחוב, מישהו מדבר? המובטלים על המדרכה, אני מתכוון?".

"כן", אמר קילדר, "הם גם באים לחדר הטראומה ומחפשים אותי. כן, נראה לי שכולם מכירים אותי כאן".

"תקשיב, אתה עובד פה כבר כמה שנים. טיפלת במאות בטלנים עלובים, והם מעריכים אותך, מדברים עליך טובות. על כך שלא היית לוקח מהם כסף. אתה יכול לעזור", אמר הנלון.

"כולם יודעים שאתה רופא צעיר שעשה משהו לטובתם ללא תמורה. מק'גוויר אומר: 'נסלול לו את הדרך כמו שאנחנו יודעים לעשות. הוא יוכל להשיג לך חמשת אלפים דולר בשנה הראשונה, חוץ מבונוסים, ואז זה יעלה לשמונת אלפים, עשרת אלפים ומעלה. וכפול מזה מהצד'".

"אני רק מתמחה", אמר קילדר.

"על מה אתה חושב, עם המבט החלומי הזה?", שאל הנלון.

"אני חולם על דירה שכולה עשויה בצבע אפור-צרפתי", אמר קילדר.

"אוי, לעזאזל!", צחק הנלון, "אתה יכול לקבל עשר כאלה. אני מתכוון, מק'גוויר רוצה לתת לך חלק במשהו גדול, עסיסי. דרך אגב, למה שלא תבוא לבקר אותנו? אשתי מתלהבת כשאני מזכיר אותך".

"הייתי רוצה לראות את שניכם", אמר קילדר, "אבל תגיד למק'גוויר שאני לא פוליטיקאי. אני מתמחה".

"אתה רוצה את הדברים היפים בחיים אבל פוחד לקחת אותם, נכון?", שאל הנלון.

"אולי", אמר קילדייר.

"ממה אתה מפחד?".

"אני מפחד מלכלוך שסבון ומים לא יסירו מעלי".

"מק'גוויר חייב לדבר איתך בעצמו", אמר הנלון, "אתה אגוז קשה". "ובכן, כל מה שנשאר לי זה העניין הפרטי שלי. אני מתכוון, לאשתי ולתינוק. כשאני מגיע הביתה היא מחזיקה את הילד בזרועותיה ושואלת איך שילמתי לרופא. עכשיו תקשיב, דוקטור. אל תהיה טיפש. יש לי אלפיים וחמש מאות דולרים -"

"אני לא רוצה את הכסף שלך", אמר קילדר.

"כלומר את הכסף המלוכלך? כלומר שגם אני מלוכלך?", צעק הנלון.

"קבל את זה איך שבא לך".

אגרופו של הנלון הגיב, אבל זו היתה רק כף ידו השטוחה שפגעה בכבדות בפניו של קילדר.

קילדר ירד מתנודד מהכיסא שלו. הנלון תפס אותו בזרועותיו.

"אתה טיפש, אני חייב לחנוק אותך למלוק את  צווארך – אני חייב לטפל בך גם מבפנים!", צעק הנלון, "סתלק!".

קילדר יצא.

חצי שעה לאחר מכן, היה אפו של קילדר עדיין רדום, אבל ידו הייתה יציבה מספיק בחדר הניתוח.

הוא התרחץ, ואחר כך שאל את שותפו לחדר, "שמעת  עוד משהו על פירסון?".

"אוי, הוא שקוע בבוץ".

"איך אתה יודע?", קילדייר שאל.

"לאבא שלי יש קשרים מבפנים, הוא אמר לי שהם הולכים לצלוב את פירסון. כסף. הוא חייב להחזיר כסף, ומי יודע כמה כסף מלוכלך לעזאזל הוא צריך להחזיר כדי להתנקות עד הסוף מהנבלות", השיב וינסנט

קילדר הלך לראות את פירסון במשרדו.

"אתה במצב רע?", שאל קילדייר.

פירסון הביט בו.

"אתה חשוב לי יותר מכל אחד בעולם", אמר קילדר.,"הייתי נותן לך את דמי. האם הם מחסלים אותך כי אתה צריך לשלם להם?".

"מי דיבר איתך?", שאל פירסון.

"מישהו. אני מקווה שזה שקר. אני מקווה שאני פשוט עושה צחוק מעצמי".

"לא עשית מעצמך צחוק. זה נכון", אמר פירסון, "פעם אחת בחיי הימרתי עם פושעים. עכשיו הם לכדו אותי ברשת".

"מה אתה מתכוון לעשות?".

"אני צריך לחכות ללהב הסכין, זה הכל", אמר פירסון.

"יש לי חמש מאות דולר", אמר קילדר, "אני יכול להביא לך את הסכום הזה".

"אני צריך ארבעת אלפים במזומן עד מחר בלילה", אמר פירסון, "לך על זה בשבילי, אם תוכל".

הוא לא הודה לו. קילדר חזר לחדרו. הוא לא היה יכול לאכול ארוחת ערב. הוא לא יכול היה לישון. הוא ישב ליד החלון לאורו של פנס הרחוב שהאיר את חזיתות הבתים שממול, הכול נראה עגמומי ומזוהם. לקראת הבוקר הוא נרדם וישן שעה. ראשו המה כל הבוקר כשהוא ניתח. בצהריים הוא לעס כמה פרוסות לחם, אבל המחשבה על פירסון החניקה אותו.

באותו אחר הצהריים הוא בלע את גאוותו והכריח את עצמו ללכת למסבאה של מק'גוויר. רק ג'ף היה שם, קורא עיתון.

"איפה הנלון?", שאל קילדייר.

ג'ף אמר, מתחת למבט זועף, "הנלון הכה אותך אתמול?".

"זה לא משנה", אמר קילדייר, "יש לי חבר בצרות".

"מי זה?", שאל ג'ף.

לאחר זמן מה מלמל קילדר, "אתה לא מכיר אותו. זה פירסון".

"פירסון? ההוא מה- , בטח שאני מכיר אותו", אמר ג'ף, "הוא חבר שלך?".

"חבר?", אמר קילדייר, "הוא החבר היחיד שיש לי". ואז הוסיף, מחייך, "חוץ ממך, ג'ף".

"כן, אני יודע מה אתה חושב עלי", אמר ג'ף, "אני יודע על מה אתה חושב על  כולנו. פירסון, אה?".

"איפה אפשר לתפוס את הנלון? אני חייב לראות אותו".

"הנלון שוב שותה", אמר ג'ף, "אני לא יודע איפה הוא. מאז שנפוצו השמועות על מה שהנלון עשה לך, אשתו נכנסה להיסטריה. זה גמר אותו, הוא נאלץ לעזוב את דירתם והגיע לכאן. וכאן מק'גוויר העביר אותו גיהנום. אני לא יודע איפה הנלון נמצא. הוא היה דווקא בסדר מאז שבנו נולד, אבל עכשיו הוא מסתובב איפשהו".

"אתה לא חושב שאוכל למצוא אותו?".

"אף אחד לא הצליח למצוא אותו. אפילו מק'גוויר לא מצליח למצוא אותו".

קילדר חזר לבית החולים.

ד"ר רייכמן ניגש אליו אחרי הניתוח, "מה לעזאזל קרה לך היום קילדייר?", הוא שאל, "היית כולך מרושל היום!".

"מה לעזאזל?", אמר קילדייר.

"איך אתה מדבר אלי?", רייכמן כעס, "אתה מבולבל -".

קילדר הסתלק. דבר כזה הספיק כדי לחסל את הקריירה שלו כרופא, הוא ידע. הרופאים הזקנים מוכנים לקבל כל דבר רק לא חוצפה. הוא היה מותש, עייף. שום דבר לא היה חשוב  כבר.

הוא חזר לחדרו. מישהו הודיע לו שמחפשים אותו בטלפון.

הוא הלך לטלפון. קול עמוק אמר מעבר לקו, בטון זהיר, "האם זה דוקטור קילדר?".

"כן".

"יש כאן גבר שוכב מדמם עם כדור בריאות. האם יש בשם האלוהים רופא שיוכל להציל אותו, לעשות משהו בנידון?".

"לא", אמר קילדר.

ואז נזכר בתפקיד החדש שלו במחלקת ניתוחי חזה. היה שם רופא שהציל את חייהם של שוטרים שנורו בעת מילוי תפקידם. פעם היו נותנים לקרבנות ירי בחזה מורפין, ומותירים אותם למות. אבל הרופא החדש מצא שיטת ניתוח להצלת חייהם. קילדר הכיר אותה.

"כלום?", הקול אמר.

"כן. אולי", אמר קילדייר, "למה?".

"זה הכל", אמר הקול.

חמש עשרה דקות לאחר מכן, נקרא קילדר לאולם הקבלה. שני ברנשים בחליפות חומות ספורטיביות ועניבות פרפר, המתינו לו. לשניהם היה מראה קשוח וקליל.

"התקשרתם אליי לפני חמש עשרה דקות?".

"נכון. בוא אתנו תנסה להציל חבר?".

"דיווחתם על התאונה למשטרה?", שאל קילדר.

השניים הביטו בו במבט חודרני.

"תבוא?", אמר הראשון.

"ולהיות שותף לפשע?", שאל קילדר, "ולהרוס  לי את העתיד?".

"יש בזה כסף, דוק", אמר השני.

ואז קילדר נזכר. לא היה אף אחד בעולם ממנו יכול היה להשיג כסף חוץ מפאט הנלון. והנלון נעלם.

"חכה רגע", אמר קילדר.

הוא הלך למשרד של פירסון. היה מאוחר אבל פירסון פתח את הדלת, "הכל בסדר. כנס פנימה!" אמר.

"מה המועד האחרון?", שאל קילדייר.

"הדדליין? למה?", שאל פירסון.

"ארבעת האלפים האלה", אמר קילדר.

"אה זה?", אמר פירסון. הוא חייך, פיו מתעוות.

"הם נותנים לי דדליין, כמו הנבלים בספרים. יש לי עד חצות, לך לישון ותשכח מזה -".

"אני נמצא בכלא הזה כאן כבר הרבה זמן, ואתה האיש היחיד שאני מכבד מכולם. היית תמיד התקווה בשבילי, פירסון. וזה גם אומר שנתת לי חיים. תמשיך לקוות עד חצות, בסדר? תבטיח לי?".

הוא חזר אל השניים נרגש ואמר בקצרה, "אני רוצה ארבעת אלפים דולרים על העבודה".

"כן? זה לא מה ששמענו עליך. אבל אני מבין שעם זרים יש לך הסדר שונה", אמר אחד מהם, וצחק.

"רוצה לראות את הכסף עכשיו?"

"לא", אמר קילדר.

הם הכניסו אותו למכונית ספורט מהירה ונסעו לצד השני של העיר לרחוב צדדי חשוך.

הם פתחו דלת כניסה בבניין שחזיתו גבוהה וצרה ודילגו במעלה המדרגות לפני קילדר. הוא עלה אחריהם ונכנס לדירת חדר שנורת חשמל חשופה השתלשלה מתקרתה.

על המיטה שכב גבר פצוע, התחבושת על חזהו הייתה ספוגה בדם. הוא היה כבן שלושים, גדול ורזה. פניו היו רעות כשל נבל, וקילדייר חשב, "אם אעזור לאיש הזה, אני מוכר את עצמי לשטן לנצח".

במקום שבו התחבושת לא כיסתה את גופו של האיש, נחשפו צלעות גדולות ומקושתות. הוא היה חשוף עד המותניים. הוא שכב במכנסיים ונעליים שחורות שאף אחד לא חשב להסיר מרגליו.

האיש שליד המיטה קם ממקומו ואמר, "הוא התעלף. זה לא טוב, אני יודע את זה, הוא פצוע באיזה מקום בין הבטן לכתפיים, ושום דבר כבר לא יעזור לו, אבל המורפין יקל עליו".

"אתה מדבר כמו טיפש, ואני לא רוצה טיפשים סביבי", אמר קילדר, "עוף מפה ותרתיח מים. מישהו שיחלוץ עכשיו את נעליו".

קילדר גזר את התחבושת. חור הכניסה של הקליע חדר ממש את הריאות. זה לא היה אחד מהקליעים בני המזל האלה, הוא קרע את הריאות בדיוק באמצע.

חור הכניסה של הקליע מלפנים היה קטן למדי, בגוון סגול כהה. פצע היציאה בגב היה גדול יותר. לא נזל הרבה דם. זה היה גיהנום כי הדימום היה פנימי.

קילדר, נשען מעל המיטה, התחיל להקשיב ולהקיש בקצב אחיד על החזה, אצבעו הקישה כמו פטיש. הוא הקיש סביב סביב עד שמצא את המקום בו נוצר הדימום. כאשר קריש דם יעצור לחלוטין את זרימת הדם, אז גם הלב היה יפסיק לפעום, ואחר כך רק אלוהים יכול למנוע מהמסכן למות.

לא הייתה תקווה – חוץ מהשיטה שהרופא המתמחה ידע עליה. קילדר ידע במקרה על השיטה החדשה להציל פצוע ירי בחזה, פירסון היה זה שהפנה את תשומת ליבו לעבודה החדשה של אותו מנתח חזה.

דלת הכניסה לחדר נפתחה. קילדר הביט מעבר לכתפו וראה את פט הנלון וג'ף, על הסף, אקדחים שלופים בידיהם.

אחד מהבחורים ברח למטבח. שני האחרים עמדו בשקט ליד הקיר. אחד מהם אמר, "הנה הנלון, זה שהוא ירה בדניס איניס לא מספיק לו. הוא רוצה לגמור את כולנו. תיזהר, ילד!".

הנלון אמר, "אתם אל תתערבו. איניס קיבל את זה שמגיע לו, ואתה יודע את זה. דוק, איך זה שאתה עובד עם הכנופיה הזו?".

קילדר התרומם מהמיטה, "אתם תביאו שתי קערות עם מים רותחים, ואני צריך גם הרבה מים חמים. תקשיב לי, הנלון. אם איניס ימות, אתה גמור. מעכשיו אתה מצטרף לחבר'ה האלה ועוזר לי. אם אתה תעשה את זה, אני יכול אולי להציל את איניס".

"אתה לא יכול. הוא חטף את זה ישר בריאות", אמר הנלון, "זה מעשה החסד היחיד שעשיתי אי פעם למישהו. אני הולך לחלץ אותך מהחור הזה. יאללה, דוקטור".

קילדר צעק בקול שהיה מוזר לאוזניו, "אתם רוצחים הרבה נערים חסרי שכל, תנו לי את האקדחים שלכם… הנה, היי אתה שם, צא מהמטבח. לא יהיו כאן שום יריות". "הנלון, אם לא תעזור להציל את איניס, הכיסא החשמלי מחכה לך".

האיש יצא לאט מהמטבח, ידיו מורמות מעל ראשו, אצבעו המורה תחובה ברישול בתוך בית ההדק של אקדח אוטומטי, "אני מניח שהבנתי את זה נכון", אמר.

"תניח אותו על הכיסא הזה!", צעק קילדר, מצביע לעבר הכיסא, "כולכם".

חמשת הגברים ערמו שבעה אקדחים בערימת מתכתית בוהקת.

"זה סוג חדש של משחק", מלמל הנלון, "רק הרופא קובע את חוקים".

"תכניס את המים הרותחים פנימה", ציווה קילדר.

שלושה מהם מיהרו למטבח. קילדר התחיל לטבול יוד במטוש.

כשהביאו את הכלים במים המורתחים, הוא לקח לידיו מזרק גדול.

"תסתכל עליו", לחש הנלון, "הוא מזריק לו ללב".

קילדר החדיר את המחט ישר לריאה של הפצוע, שני אינץ', שלושה אינצ'ים. זה היתה תחילתה של שיטת ההצלה החדשה שלמד.

ג'ף נהם, "תתרחקו ממנו, הרופא הזה הוא הנוצרי היחיד בעולם".

הם רכנו מעל המנתח, צללים נושפים הבל פה כבד, דחוסים זה לזה, משקלם הכביד על נשימתו של קילדייר. הוא הרגיש את קור הזיעה על שפתו העליונה. הוא שלף את בוכנת המזרק, ואודם הדם נשאב אחריה ומילא את גליל הזכוכית של המזרק. הוא הזריק אותו לתוך הקערה החמה, ואז שאב אותה יחד עם ציטראט למניעת קרישת הדם. הוא מצא את הוריד בגומץ זרועו השמאלית של הפצוע והזריק לתוכו חזרה את הדם.

הנלון אמר, "אני מבין מה הוא עושה! תראו, טיפשים! הוא שולף את הדם מתוך איניס כדי שלא ייחנק. ואז הוא מזריק את אותו דם חזרה לתוך גופו. כמו עירוי דם רגיל. מה שהוא מאבד במקום אחד הוא מקבל במקום אחר, והריאות הישנות מתרוקנות מהדם. אה, הדוקטור הזה יודע כמעט את הכל!".

"שתוק", היסה אותו קילדר והמשיך לעבוד.

ג'ף אמר, "כשאתה חושב מה הילד הזה יכול לעשות! תראה, הנלון! הצבע כבר חוזר לפניו של איניס. מה היית צריך בכלל לתקוע לו את הקליע בבטלן הזה? גם אם הוא דקר אותך, היית יכול לשחרר את זה, לא?".

"חשבתי שהוא מסתכל על אשתי", אמר הנלון, "לעזאזל, אני מבין עכשיו שהייתי טיפש. סתום את הפה ג'ף, טוב?".

"כן. כל מה שאני אומר זה שיש לך מזל שיש לך חבר כמוני, ששומר עליך עם הציפורים החכמות כמו הדוקטור כאן", אמר ג'ף, "ואתה עוד בחכמתך נתת לו אגרוף אתמול, נכון?".

"בסדר! בסדר!", אמר הנלון.

ואז חלפה שעה, וקילדר אמר, "איניס, תפסיק לדבר. אם תדבר, תהרוג את עצמך. שכב בשקט. נתתי לך מורפין זה ירדים אותך, אתה תישן. פשוט תשכב בשקט, טוב?".

איניס לחש, בעיניים עצומות, מחייך, "הנלון תמיד היה מכה, האידיוט הזה, מעולם לא הצלחתי להתקרב אליה", ואז הוא השתתק.

"זה יהיה בסדר, דוקטור?", שאל הנלון.

"יש לו סיכוי של תשע מתוך עשר", אמר קילדייר, "זה כל מה שאני יכול להגיד לך".

"תשעה הסיכויים שנתת לו טובים יותר מתשעים סיכויים שיתנו פרצופים מלוכלכים שיבואו אחריך", אמר הנלון.

 "דוקטור, הלוואי שתקום ותכניס לי כמה מכות טובות, הייתי מודה לך על זה, תוך כדי שאתה מחטיף לי".

קילדר נשען לאחור בכיסא. אחד הגברים הביא כוס קרה והניח אותה בכף ידו. זה היה סקוטש וסודה. הוא שתה את זה כאילו זו הייתה בירה.

הקלילות נעלמה מחבריו של איניס. החליפות החומות שלהם היו מקומטות  סביב לכתפיים. הם הביטו בקילדר כפי שמביטים ביצור מעולם אחר.

"זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, דוק", אמר אחד מהם, שולף את ארנקו וסופר את השטרות, "הנה ארבעת אלפים. אנחנו מוסיפים עוד חמש למזל".

קילדר גחן קדימה. ואז ג'ף חצץ בינו לבין הכסף.

"חבר", אמר ג'ף, "אם אתה הולך לעשות מאיתנו צחוק בניסיון לשחד את הדוקטור, אני הולך להכות אותך בעצמי".

"תתרחק ממני ג'ף", אמר האיש.

"הוא ביקש את זה, נכון דוקטור?".

"הוא צחק עליך, חתיכת קשוח מגודל", אמר ג'ף.

"תקשיב. הוא מתמחה. הוא לא יכול לקחת כלום. הוא לא לוקח כלום. הוא נקי מדי בשביל זה. הוא האיש הישר היחיד שראיתי אי פעם. עכשיו, סלק את זה מכאן".

הכסף נעלם בעוד ידו של קילדר הייתה עדיין מושטת אליו. הוא חשב על פירסון והתחיל למחות. אבל זה היה חסר אונים כשג'ף והנלון נגעו בכתפו האיצו בו להסתלק משם.

הם דחקו בו לרדת במהירות במדרגות. מאחוריהם, צעק האיש עם הכסף, "אם איניס יחלים, נוכל כולנו לחזור לשתות כמו פעם. אנחנו חברים, הנלון".

כשהיו ברחוב אמר ג'ף, "תודה לאל שקיבלנו את הטיפ ועקבנו אחריך לכאן. אל תסמוך על עצמך במצבים כאלה".

"אני חייב לחזור!", אמר קילדר, "אני חייב להשיג את הכסף הזה".

הנלון אמר, "דוקטור, אתה רצית את הכסף המלוכלך הזה?".

"פירסון – ", פלט קילדר.

ג'ף נהם, "תפסיק כבר, דוקטור פירסון בטוח. אף אחד לא ייגע בו, לא אחרי שלבוס נודע שהוא חבר שלך. אתה יודע למי הוא היה חייב את כסף? למק'גוויר. הרופא הטיפש הזה ניסה להמר נגדו ללא הצלחה".

קילדר נעצר פתאום, "אתה מתכוון שהכול סודר?", שאל.

"תקשיב, מק'גוויר יכול לסדר אפילו את הגיהינום אם היית רק מבקש", הכריז הנלון, "בוא, ג'ף. הרופא צריך לשתות".

הם דהרו ברחובות העיר ברכבו של הנלון למסבאה של מק'גוויר. היא היתה סגורה וריקה מאדם. ג'ף פתח את הדלת.

"וויסקי?"

"כן", אמר קילדר.

ג'ף הניח שלוש כוסיות על הבר. הוא הוציא בקבוק סקוטש ומזג לכוסיות ממנה.

"אתה רוצה? מסכים שזה יהיה עליי, דוקטור?", שאל הנלון.

קילדר הסתובב וראה את עיניו של הנלון פקוחות לרווחה, כמעט מפוחדות.

הנלון אמר, "הייתי רוצה לספר לאשתי שהזמנתי אותך למשקה איתי – ".

"עזוב אותו, טמבל", קטע אותו ג'ף, "הוא כבר אף פעם לא ייקח מאיתנו דבר, נכון?".

"תשתה את זה, עליי?", התחנן הנלון, "או שתרצה לפוצץ לי את הפנים המלוכלכות?".

קילדר, הביט מבעד לחלון הזכוכית האטום, ראה רק את הזוהר של אורות הלילה מעל גגות העיר. "מה השעה?", שאל.

"השעה אחת עשרה וארבעים וחמש", אמר פט הנלון, עדיין מחכה.

"אז  יש לי זמן", אמר קילדייר, "ואין אף אחד שאני רוצה יותר לשתות אתו מאשר עם פאט הנלון. לחיים, פאט".

הסוף

עטיפת מגזין עם סיפור על ד"ר קילדייר.

קראו גם:

הסיפור באנגלית

קיראו ביקורת על הסיפור

עוד סיפורים של מקס ברנד ב"יקום תרבות"

צפו בגירסת הסרט מ-1937 עם ג'ואל מקרי וברברה סטנויק: