חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על מופע המחול Why Things Go Wrong
לא פעם אנו שואלים "למה דברים משתבשים?".
להקת המחול פרסקו, בניהולו האמנותי של יורם כרמי, ועם הכוריאוגרפיה של הרקדנית הצ'כית-בינלאומית סילבה סאפקובה, שואלים "Why things go wrong", ועונים בצורה משכנעת, במופע מרהיב של ריקוד נמרץ-כוחני עם זכוכית מתנפצת בפסקול, בתפאורה מוזהבת-מתפוררת, בהשתקפות במראה מרחפת, בקריינות אנגלית רצינית-מבודחת.
מסתבר, שהסיבה הנפוצה ביותר לשיבוש הדברים בחברה שלנו הם חלאות (Assholes).
פסקול היצירה כולל טקסט באנגלית מאת יירי ספקה, המבוסס על ספרו מ–2012 של ארון ג'יימס, פילוסוף פוליטי מאוניברסיטת קליפורניה, Assholes: A Theory.
ג'יימס עורך חקירה יסודית של המושג Assholes, חלאות בעברית, ומתאר את השפעות ההרסניות שלהם בחיים החברתיים והפוליטיים. הטקסט של החוקר האמריקני אקטואלי לישראל, כי יש לנו לא מעט חלאות בממשלה. בפסקה הבאה אני מביאה ציטוט מהטקסט בתרגומו לעברית, המופיע בתוכנייה.
"אנחנו נתקלים בחלאות בתחומי חיים שונים. זה דבר אחד, אם מישהו עוקף אותך בתור, אך זה דבר אחר, אם מאפשרים לחלאה לשלוט במדינה שלך. אם אתה מצביע עבורו, תקבל נבחר שהכול סובב סביב הצרכים והרצונות שלו בלבד, וששואף להחזיק בכוח שקיבל בכל מחיר. ישנם פוליטיקאים, שבכל דרך אפשרית מנסים לערער את הכלים שמקדמים שוויון – במיוחד שלטון החוק או תקשורת עצמאית".
כמה מדויק אפיון התכונות של החלאות הפוליטיות! מצמרר להיות תחת שליטה של כאלה. המחקר של ארון ג'יימס חושף את פרצופם – הנה הם, גלויים, אינם יכולים להסתתר מאחורי השקרים שלהם. אנחנו עושים הכרה עם המנגנונים הפסיכולוגיים המנחים אותם. ידע הוא כוח! מתוך המחקר ניתן לגלות את נקודות התורפה שלהם, כדי למגר אותם. וכך נעשה: נרחיקם ממוקדי השלטון. רווח לי. עתה אתמקד במחול עצמו.
לרקדנים מראה אחיד: נשים וגברים לובשים חליפות מכנסיים אפורות זהות. בקטעי סולו תנועות הרקדנים גמישות זורמות, אסתטיות מאוד, ועם זאת מביעות כאב, אכזבה.
ריקודי זוגות נראים כמו התמודדות, מאבק, אף קטטה עם צלילי חבטות, בעיטות, וזכוכיות נשברות בפס הקול.
בקטעי המחול מרובי המשתתפים יש תחושה של מצעד כוחני.
מרשימה העמידה של רקדנים חובשי משקפיים כהים מול מראה תלויה בהטיה, כשהבבואה נצפית גם ע"י הקהל.
מופע המחול מתחיל בעומק הבמה בתוך מתחם של פתיתים מוזהבים.
לקראת סוף המופע הרקדנים פורצים את מלבן הפתיתים, מפזרים אותם, מתפלשים בהם.
המראה ייחודי ומרשים. הזהרורים מופיעים אף על כרזת מופע המחול.
צפו בקדימון:
ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על "סיפורים מביכים" של קארל צ'אפק בתרגום פאר פרידמן הוצאת אפרסמון ,2026
בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על "ספרות גדולה", האינסטינקט הוא לדמיין אפוסים רחבי יריעה: מלחמות עולם; בגידות הרות גורל; אהבות שקורעות את השמיים. הגיבורים הם דמויות טרגיות שנלחמות בגורל. אבל בספר הצנוע והמופתי שלו, "סיפורים מביכים" (או בשמו המקורי והמדויק יותר "סיפורים מכאיבים"), קארל צ'אפק הצ'כי עושה מעשה חתרני – הוא לוקח זכוכית מגדלת ומכוון אותה אל הסדקים הקטנים, המכוערים והבלתי נראים של היומיום.
צ'אפק מזכיר לנו שהחיים האמיתיים לא מתרחשים בשדות הקרב ההירואיים, אלא בשתיקות המעיקות בחדר המדרגות, באי-הבנות קטנות בין זרים, ובהחמצות הלא-דרמטיות שצורבות את הלב הרבה יותר מכל טרגדיה גדולה.
כדי להבין את העומק של "סיפורים מביכים", אי אפשר לנתק אותם מהדמות שכתבה אותם.
כפי שעולה לא פעם כשצוללים לביוגרפיה שלו, צ'אפק היה הרבה יותר מ"האיש שהמציא את המילה רובוט". הוא היה המצפון של צ'כוסלובקיה הדמוקרטית שבין מלחמות העולם, חברו הקרוב של הנשיא מסריק, ואינטלקטואל שהקדיש את חייו למאבק בפאשיזם הגואה.
יש משהו מצמרר בסיפור מותו: צ'אפק נפטר מדלקת ריאות בדצמבר 1938, בגיל 48 בלבד. המוות הזה, כמה חודשים לפני שהנאצים כבשו את פראג, היה סוג של "חסד" טרגי. הוא מת משברון לב על ארצו שנבגדה בהסכם מינכן, אך ניצל מהגורל שחיכה לו – הגסטאפו הגיעו לביתו כדי לעצור אותו זמן קצר לאחר הלוויה.
הידיעה שהאיש העדין הזה, שאהב גינון, חתולים, ואנשים פשוטים, כתב את הסיפורים הללו בצל עננת המלחמה המתקרבת, מעניקה להם משנה תוקף. דווקא מול הרוע המוחלט וההיסטוריה הדורסנית, צ'אפק בחר להתמקד ב"אדם הקטן", בחולשותיו ובכאביו הפרטיים. זו הייתה התשובה ההומניסטית שלו לטוטליטריות שמחקה את היחיד – ההתעקשות שגם מבוכה של פקיד קטן היא עולם ומלואו.
הסגנון של צ'אפק ב"סיפורים מביכים" הוא צלול, נטול פאתוס, וחד כתער. המבוכה אצלו היא לא בדיחה, היא רגע קיומי מזוקק. הקשר לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (הקיומית) זועק מכל דף. אם סארטר אמר ש"הגיהנום הוא הזולת", צ'אפק מתקן אותו בעדינות – הגיהנום הוא הפער בין איך שאנחנו רוצים שהזולת יראה אותנו, לבין המציאות העלובה. הגיבורים של צ'אפק חווים את ה"בחילה" הקיומי לא מול שאלות הרות גורל על אלוהים, אלא מול סיטואציות בנאליות להחריד. הם מנסים לייצר משמעות, והעולם האדיש סוטר על פניהם.
הקובץ מעיד על העניין והיופי שצ'אפק מצא גם בשקרים שאנשים מספרים לעצמם, וגם בדרכי המילוט שהם משרטטים נוכח מצוקה. בכל אחד מהסיפורים מוצגים בני אדם שרואים את הדברים שלא כפי שהם, שנאמנויותיהם סותרות, והמסכות שלהם מתחלפות ללא הרף. למשל בעל שמצפה שמאהבה של אשתו ישתתף בהוצאות הבית, קצין מתייסר עד שגעון מעונש מוות שגזר, אדם מתנצל על שתפס את עוזרת הבית שלו גונבת, בעל מקורנן זוכה ללעג בעודו מקונן על מותה של בתו החורגת.
אבל דמות נוספת שממחישה את הטרגדיה הקיומית של הדמויות היא אולגה מהסיפור "בארמון". אולגה היא אומנת בבית אצילים, שמנסה נואשות לשמור על כבוד עצמי. היא מנסה לשווא ללמד את בת הרוזן לנגן את התו הנכון, סופגת יחס משפיל ממעסיקיה, בין היתר הטרדות מיניות של הרוזן. היא מחליטה לעזוב. מדמיינת את הרגע שבו היא מודיעה שהיא עוזבת, חוזרת לבית הוריה, והולכת לעבוד כמו פועלת רגילה, אבל כזו ששומרת על כבודה העצמי. רגע לפני היא מקבלת מכתב מהבית כמה שהם זקוקים לכספה וכמה טוב שיש לה עבודה מכניסה. היא לומדת שאין לה ברירה אלא להשלים עם הניצול הכואב. הסוף של הפרק גרם לי להתעצב על מעמד האדם המושפל בעולם של מעמדות.
בסופו של דבר, הטרגדיה של האדם המודרני על פי צ'אפק היא המאמץ הסיזיפי להיות "מישהו" בעולם שלא סופר אותך. בניגוד לגיבורים היווניים, שנענשים על ידי האלים, הגיבורים של צ'אפק נענשים על ידי האדישות.
לסיכום, "סיפורים מביכים" הוא יצירת מופת דווקא בגלל הסירוב שלו להיות "גדול מהחיים". הספר מראה לנו שהחיים הם לא רומן אבירים, אלא אוסף של רגעים שבהם אנחנו מנסים, מגמגמים, מסמיקים, וממשיכים הלאה.
הפילוסופיה של צ'אפק, האיש שידע שסופו קרב ושהעולם משתגע, היא פילוסופיה של משמעות או איבוד המשמעות בעולם מביך.
לכו לקרוא.
