בְּטַבּוּר הַמִּדְבָּר – שיר חורט סיפור בבשר השפה

איריס שפירא ילון מנתחת את "בְּטַבּוּר הַמִּדְבָּר", שירה של המשוררת ווביט וורקו מנגסטו על חוויות ילדות בעת מסע הגירה קשה מנשוא.

המערכת

בת עשר צופה באחותה היולדת במדבר הלוהט, בלב מסע ההגירה לארץ ישראל. השיר כתוב בגוף ראשון, כחוויית ילדות, שתי וערב של זיכרון והוויה, גוף ונוף, ילדה ואחות, ילדות וידיעה. משקף דו-קיום של עבר והווה, של עדות וחוויה.

המשוררת מעניקה קול צלול, ילדי, נשי, ואמיץ לרגע קיצון במרחב של מעבר – לידה בלב מדבר. לידה שהיא עדות, שהיא התגלות ומיתוס. המילים אינן רק מספרות את הסיפור – הן חורטות אותו בבשר השפה.

חלק ראשון: בין גוף למרחב

המדבר כבר בפתיחה, המדבר מתגלה כישות חיה, נוזלת, מתמוססת לתוך הזמן: "נוֹזֵל הַמִּדְבָּר / אֶל יוֹם מְמֻסְגָּר / בִּסְלָעִים לוֹהֲבִים". היום "ממוסגר", כלומר מסומן, מתועד, יום בלתי-רגיל, שנחקק בזיכרון. מוקף סלעים, המתוארים במילה "לוהבים" – לא סלעים קרים ואילמים, אלא גופים בוערים ברגש, בתשוקה, ובכאב. הבחירה במילה שנושאת קונוטציות של אש ולב, יוצרת זיקה עמוקה בין טבע למדבר הפנימי של הדוברת, כמי שפוגשת את עצמה בתוך החום והלהט.

לתוכו מתפרצת סצנת הלידה – רגע חסר מחסה, אבל לא חסר אמונה "עֵינֵי אֲחוֹתִי קוֹרְעוֹת / אֶת וִילוֹן הַשָּׁמַיִם: אָנָּא, / שְׁמֹר לִי עַל פִּרְיִי". תחינה טהורה, נושאת את הדאגה הקמאית של אישה יולדת: שמור לי על פִּרְיִי, ילדי. המילה, בניקודה המדויק, מחדדת את האינטימיות, את הקניין הנפשי והפיזי של היולדת בפרי בטנה. הקריעה בשמיים נובעת מתוך קריעה פנימית – הגוף נבקע, השמים נפתחים, והשיר נעשה לתפילה גופנית.

המשך השיר מיטיב לבטא את הלידה דרך עיניה של הילדה הצופה, ותוך כדי כך לא נפרד מגופה של האחות, כתנועות שנכרכות זו בזו: "רַגְלֶיהָ מְדַדּוֹת, / נְשִׁימָתָהּ, / מְאִטָּה פְּעִימוֹת. הַשְּׁבִיל מְפֻתָּל, / סַכִּין הָאֲבָנִים פּוֹצֵעַ / אֶת חַלַּת הַגּוּף". התמונה מציירת דרך כסכנה מוחשית, אך גם מטאפורה למסע הטלטלה של ההגירה. שביל שאינו מתמסר להולכים בו, מפותל, קשה להתקדמות. הוא לא רק אתגר טופוגרפי, אלא גם רגשי, של ההגירה, של הלידה בתנאי קצה. ה"שביל המפותל" מגלם את הסבל, את העיקול והעקשנות של הדרך. האדמה נעשית סכין, והאבנים חותכות את "חלת הגוף" – מטפורה נפלאה ועדינה לגוף האישה ההרה, המזין. הדימוי מוסיף ממד של הקרבה ושל קדושה לגוף האישה בלידתה. האבנים אינן רק מסוכנות פיזית, הן גם מסמלות את הקשיים, את הסכין החותכת דרך חיים שברירית. המרחב כולו משתתף בלידה – המדבר אינו רק רקע, אלא שותף פעיל במעמד.

החיבור בין דמויות הנשים – האם המיילדת, האחות היולדת, הבת הצופה – יוצר רצף נשי של חוכמה, הישרדות, ויצירה: "אֲחוֹתִי, כּוֹרַעַת, / עַל שְׁטִיחַ הַחוֹל, / וְהַצִּירִים צָרִים -".

הגוף והנוף נשזרים יחד. האחות, בשיא חולשתה וכאבה , "כּוֹרַעַת" – מילה המתארת את תנוחת הלידה, וכן את ההתמסרות של גוף לנולד. "על שטיח החול" – הדימוי המפתיע הזה מטעין את הקרקע הפראית באיכויות ביתיות וטקסיות גם יחד. אולי שטיח תפילה, אולי מרבד לידה מאולתר. והנה מגיע הצירוף העוצמתי: "וְהַצִּירִים צָרִים – " – לא רק כאב הלידה נוכח בו, אלא גם הצמצום, הפחד. אין כאן מרחב בטוח. הצירים – גלי הכאב שמניעים את הגוף, והלידה – מתוארים כ"צרים", מילה המהדהדת את הקושי הפיזי, אך גם מעלה את תודעת הדוחק, המקום הצר שבו אישה יולדת בתוך מדבר.

זו שורה טעונה במשמעות כפולה: גופנית – הצירים כמצרי כאב, המתכנסים לקצה, רגע לפני בקיעה; וגם משמעות קיומית – הצירים, כשם לגורל, הופכים "צרים", צירי מעבר מצרים, שמובילים כמעבר בין חיים ומוות, סכנה וחסד. המקף שבסוף משאיר את המתח פעור, לא מאפשר מנוחה. רגע של סף, ממש כמו בלידה – רגע לפני חיים.

חלק שני: הילדה, הזיכרון והקול

"אִמָּא הַמְּיַלֶּדֶת,/ מְחַפֶּשֶׂת לָהֶן עֵץ,/ שֶׁיִּהְיֶה כְּעֵין הָאֹהֶל". העֵץ כבבואה של "אוהל" – צל, מרחב נשי קדום של לידה, כמיהה להגנה בתוך מרחב חשוף. אין אוהל ממשי, אך יש דימוי שמחפש אותו – כמיהה לשייכות, למחסה זמני בתוך מסע ארוך.

"מַקְשִׁיבָה לִצְלִיל סָדוּק – / הַבּוֹקֵעַ אֶת אֲחוֹתִי, שׁוֹמַעַת צְלִיל צָלוּל, / פּוֹעֶה – / אַחְיָנִי!". הילדה שומעת את הלידה לא רק באוזניה, אלא בגופה. מאזינה לשני צלילים: הראשון, סדוק, של כאב; השני, פעיית התינוק היילוד. המוזיקה של השיר מהדהדת את המעבר מחורבן לתחייה, מפצע ללידה. רגע של חסד וגבורה גם יחד.

הילדה מבינה משהו עמוק על העולם – מהגוף של אחותה. השיא – הקריאה "אחייני!" – כרגע של השתאות, של חיבור והתהוות זהות חדשה. הילדה הופכת לדודה – תפקיד חדש, בוגר, טעון באחריות.

"דִּמְעוֹתַי, / זוֹלְגוֹת, / כְּמוֹ גַּרְגִּירֵי הַחוֹל". הדמעות אינן סתם בכי – הן חול, הן נעשות חלק מן המדבר.

הסיום עגול ונוקב: "הִנֵּה אֲנִי, / דּוֹדַת מִדְבָּר. / אֲנִי -". הילדה נטמעת בנוף, ובו בזמן מגדירה את עצמה "דודת מדבר". הילדה אינה רק עדה – היא נולדת בעצמה מחדש, מתוך הזיכרון.

השורה האחרונה, "אני -", מותירה פתח. כאילו זהותה, שזה עתה נולדה יחד עם האחיין, עדיין נמשכת, עוד מתהווה.

שירה כהישרדות אינטימית

במילים ספורות ומדויקות מזקקת המשוררת את מורכבות ההגירה – הפיזית, הרגשית, והקיומית. הפחד, האמונה, האהבה, הגוף והנוף נשזרים יחד. רגע של לידה הופך לרגע של שירה. זו ליריקה של הישרדות אינטימית – לא כקישוט, אלא כצורך קיומי.

המשוררת מעניקה קול לחוויות מושתקות, ובוראת שפה שבה גוף האישה – ילדה בת עשר, אחות כורעת, אם מחפשת צל – והמדבר, כולם שותפים לשיר, לטבור, ללידה של משמעות חדשה.

שירה שהיא מעבר

"בטבור המדבר" הוא שיר עדות, שיר לידה, שיר התהוות. לא רק לידה של תינוק, אלא לידה של זהות נשית-משפחתית-מהגרת. במילים מוזיקליות ומדודות, מצליחה ד"ר ווביט וורקו מנגסטו להביע את מורכבות מסע ההגירה דרך הגוף והנוף, דרך רגע חומק של כאב ותקווה. זהו שיר שאינו מתמסר לרגשנות, אך מצליח לגעת בעמקי הנפש – ומביא לקורא רגע של חסד בשפה צלולה, כמו מים במדבר.

המשוררת, ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו – דוקטור לחינוך, מורה, ומשוררת – היא יוצרת שכתיבתה החשופה והעדינה נובעת ממעמקי מסע אישי וקולקטיבי של עקירה, כאב, אמונה, וחמלה. בשירתהּ היא אינה רק משחזרת זיכרון – היא חושפת את הנסתר, ומזקקת את האישי לכללי. כותבת את הגוף מחדש: את הגוף הנשי; האימהי; הילדי; ואת הגוף המהגר.

הספר "חסידת ירוסלם" זכה לפרס מטעם משרד התרבות ולהערכה רבה של מבקרים וקוראים.

והנה השיר במלואו

בְּטַבּוּר הַמִּדְבָּר
נוֹזֵל הַמִּדְבָּר
אֶל יוֹם מְמֻסְגָּר
בִּסְלָעִים לוֹהֲבִים –

עֵינֵי אֲחוֹתִי קוֹרְעוֹת
אֶת וִילוֹן הַשָּׁמַיִם: אָנָּא,
שְׁמֹר לִי עַל פִּרְיִי –

רַגְלֶיהָ מְדַדּוֹת,
נְשִׁימָתָהּ,
מְאִטָּה פְּעִימוֹת.

הַשְּׁבִיל מְפֻתָּל,
סַכִּין הָאֲבָנִים פּוֹצֵעַ
אֶת חַלַּת הַגּוּף.

אֲחוֹתִי, כּוֹרַעַת,
עַל שְׁטִיחַ הַחוֹל,
וְהַצִּירִים צָרִים –

אִמָּא הַמְּיַלֶּדֶת,
מְחַפֶּשֶׂת לָהֶן עֵץ,
שֶׁיִּהְיֶה כְּעֵין הָאֹהֶל.

בַּת הָעֶשֶׂר, אֲנִי,
מַקְשִׁיבָה לִצְלִיל סָדוּק –
הַבּוֹקֵעַ אֶת אֲחוֹתִי,

שׁוֹמַעַת צְלִיל צָלוּל,
פּוֹעֶה –
אַחְיָנִי!

דִּמְעוֹתַי,
זוֹלְגוֹת,
כְּמוֹ גַּרְגִּירֵי הַחוֹל.

הִנֵּה אֲנִי,
דּוֹדַת מִדְבָּר.
אֲנִי –

הסקירה נערכה ע"י איריס שפירא ילון, משוררת ונשמה סקרנית, המכהנת כדירקטורית בחברות ובעמותות. ספר ביכוריה "כל שלמדתי, למחוק – זר פראי" יצא לאור בקיץ 2023.

קיראו גם:

ירוסלם שלנו – אורית כרמל רפאלי מתכתבת עם ווביט וורקו מנגסטו

אילן ברקוביץ' על ווביט וורקו מנגסטו