חזרה לימי צקלג

לכבוד יום העצמאות אנו מביאים את סקירתו המפורטת והמעמיקה של ד"ר משה גרנות על אחת היצירות הידועות ביותר של הספרות העברית לדורותיה, "ימי צקלג" של ס.יזהר, הנחשב לרומן המופת על מלחמת העצמאות.

פורסם במקור ב"גג", גליון 43, 2017.

המערכת

האם אפשר לוותר על "האחר-כך"? על "ימי צקלג" מאת ס' יזהר (זמורה-ביתן 1989, מהדורה מקורית 1958, שני כרכים, 1156 עמ').

אני מבקש להתחיל את הרשימה הזאת בדברים על חוויה אישית הנוגעת בספר הגדול הזה – חברי לאוהל הסיירים בקורס מ"כים בג'וערה הבהיר לי שלא אוכל לומר על עצמי שאני שולט בעברית אם לא אקרא את כל התנ"ך ואת "ימי צקלג" של ס' יזהר. "ימי צקלג" ראה אור ב-1958, באותה שנה בה זחלנו, חברי ואני, אל אוהל הסיירים בקורס מ"כים. אני מניח שהוא עצמו (יליד אחד הקיבוצים בעמק יזרעאל) לא הספיק לקרוא את הספר הענק הזה, אבל אני (עדיין עולה חדש!) חשבתי שזאת משימה שאסור לי להתחמק ממנה. את התנ"ך קראתי ללא קושי מיוחד בסיועו המבורך של פירוש הרטום, אבל "ימי צקלג" היה אגוז קשה לפיצוח (1156 עמודים בגופן פטיט ובשורות צפופות!), ולא תמיד הצלחתי למצוא פירוש למילים היחידאיות שבספר זה במילון (אבן שושן הישן, "השחור"): רוהט; פלדס; השעיע; חולסית; חיטמם; לבסבס; גיחור; פיופת; עתמת; קינוף. רשימה חלקית מאוד.

לימים ראיינתי את ס' יזהר בביתו שבמישר (13.7.2000), ושאלתי אותו אם לא התגנבה בליבו הכוונה להדהים את הקורא במילים יחידאיות, ועל כך הוא ענה לי: "לא חשבתי שאני כותב מילים קשות; אולי מילים מדויקות… מעולם לא פתחתי מילון לחפש מילים. המילים שטפו אצלי" (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 77, וראו כל הריאיון – עמ' 84-71). זה כנראה נכון. אני שמעתי אותו נושא דברים (בלי נייר!), והייתי מהופנט – לא ממה שאמר, אלא מהווירטואוזיות הלשונית (ראו שם, עמ' 78).

בשונה מרוב הסופרים שלנו, שהושפעו מעגנון, ביצירתו של ס' יזהר אין למצוא אף רמז להשפעה זאת. הוא הכריז במידה רבה של גאווה כי מי שהשפיעו עליו הם גנסין וברנר, וכי עיקר היצירה איננו מצוי ב"אחר כך, אחר כך", כלומר, בסיפור המעשה, אלא באותן נימים דקיקות של הפנימיות, כמקובל בזרם התודעה – התרכזות על "בינותיים", "חשבתי לומר על כלום את הכול" (ראו שם, עמ' 71). בספרו "מלקומיה יפהפייה" מסופר על גיבור שאיננו מעז, לאורך 200 עמודים (!), להתחיל עם שולה, ואיננו מבין איך אחרים עושים זאת בקלות. צר לי – זה משעמם! אני בהחלט רציתי לדעת בספר שלנו האם אהוד, שנפצע אנושות בקרב על גבעה 244, הצליח לשרוד. אני בהחלט רציתי לדעת מה היה סופו של אותו קרב נורא על הגבעה, מי שרד, מי חזר למשק, מי מרד בהורים. אני בהחלט מכור ל"אחר כך אחר כך", ו"הבינותיים" של ס' יזהר איננו צריך לבטל את הסקרנות המתבקשת של הקורא ל"אחר כך אחר כך".

אבל אני מקדים את המאוחר.

ובכן, כיוון שבקריאה הראשונה ההיא התרכזתי במילים ובפיענוחן, ותוכן הרומן ענק היריעה כמעט שלא נשאר בזיכרון – החלטתי לחזור ולקרוא אותו מחדש, שהרי מדובר בקלאסיקה עברית, ספר שעליו זכה ס' יזהר בפרס ישראל. הספר מתחיל בתאריך עברי, יום ה' כ"ו באלול, ובהמשך מופיעים כל התאריכים העוקבים, ומייד ברור שהספר מתכוון להביא כרוניקה מפורטת של האירועים שהתרחשו באחד הקרבות העקובים מדם מימי מלחמת השחרור, הלא הוא הקרב על חרבת מחאז, קרבות שהתחוללו ב30.9.1948 – 6.10.1948.

הסופר איננו מזכיר את השם המפורש "חרבת מחאז", אבל הציון שמדובר בגבעה 244, אינו מותיר מקום לספק באשר לאירועים אותם הוא מתאר באריכות ובפרוטרוט. מדובר בקרבות שהתחוללו בין חיילי הגדוד הראשון של חטיבת יפתח, שמפקדו היה מולה כהן, ובין כוח של לוחמים ערבים מהר חברון בפיקוד וחימוש מצרי, כשבראשם מיודענו גמאל עבד אל נאצר, שבאותם ימים היה בדרגת רב-סרן. הנגב היה מנותק, וכיבוש חרבת מחאז בידי חיילי צה"ל היה אמור למנוע מהכוחות המצריים להתקדם לכיוון שדה התעופה שליד רוחמה, עורק הקשר היחיד שבין מרכז הארץ והנגב. מפקד הגדוד היה אסף שמחוני (לימים אלוף פיקוד הדרום, שנהרג בהתרסקות מטוס), ומפקד הפלוגה היה יצחק חופי (לימים אלוף וממלא מקום הרמטכ"ל). המספר עצמו איננו מופיע בשמו או בשם בדוי, ולכל גיבורי הספר שמות בדויים, חוץ מפוצ'ו, הוא ישראל ויסלר, שכידוע כתב בעצמו ספר בשם "אני פחדן אני" על קרבות אלה. הוא מוזכר ב"ימי צקלג" מספר פעמים: עמ' 766; 767; 953; 954; 955. למג"ד קוראים בספר זה בשם שרוליק, ולמ"פ קוראים צביקו. דרגים יותר גבוהים אינם מופיעים בספר (המח"ט מוזכר בלי שם בעמ' 592), כי הקרבות נוהלו על ידי כיתות, והלוחמים הכירו את המפקדים הזוטרים: מפקדי כיתות; מפקדי מחלקות; מפקד הפלוגה; קצין מודיעין; מפקד היחידה מסייעת; התותחנים הבודדים; וכד'.

מדוע "צקלג"? ובכן מי שהעניק למקום את השם הזה הוא הלוחם ברזילי, עוזרו של מפקד הכיתה, צעיר מלא ידע כרימון בתנ"ך, בחי ובצומח של המדבר, בטופוגרפיה (יודע לקרוא מפה ולכוון את הרגמים והתותחנים למטרות הנכונות), במהלך הכוכבים בשמיים, בספרות, ובמוסיקה. הוא קובע שהגבעה הזאת היא צקלג המקראית, יישובו של דויד, כמתואר בשמואל א' ל' (עמ' 26). כעבור זמן הוא מודה שטעה (עמ' 32, 165, 295-293, 749), אבל זה כבר לא מועיל – כל הדרגים מכנים את הגבעה צקלג.

כיתתו של גידי (מתוגברת, 14 לוחמים במרחב הקדמי, ו 8 לוחמים באחורי) עולים אל הגבעה לאחר שגירשו את הפלחים שהתגוררו שם בבקתות, והם לא מפסיקים לקטר: הם השתתפו בקרבות רבים –  במלכיה, בזרעין, נגבה, נירים, יד מרדכי, מגיעה להם חופשה. הם מקווים שמהר יחליפו אותם, הם אינם מבינים מדוע צריך להגן על הגבעה הזאת, ואין להם מושג איזה גיהינום מחכה להם שם. גידי המ"כ פוקד עליהם לחפור שוחות, אבל הגבעה טרשית, ובאתי החפירה הצבאיים לא ניתן לחפור (המספר חוזר פעמים רבות על תיאור קשיי החפירה). מסתבר שלא רק מכושים חסרים – אין להם גם מה לאכול, והם צריכים להסתפק במציות ובמיץ מקופסאות שימורים (בהמשך מתוארות כל הארוחות לפרטי פרטים – מי הביא, מה הביא, מה נשפך, איזה פתק צירפו הבנות מהמשלט המרכזי, "משלט העץ", וכו' וכו'). עסק גדול הוא העישון המתואר לפרטיו במאות אזכורים (!), איך מציתים את הסיגריה, איך מסתירים אותה בכף היד, איך משנוררים סיגריות וכו' וכו'. הרי דוגמה: "לתת לך סיגריה?…כן, תן. למה לך סיגריה? – חדל בחייך! תן, מתחנן הראשון. – מה, מדוע מגיע לך? מושך הלה את התענוג – הו, באמת חדל! למה? אני חייב לך? הבטחתי לך? – נמאסת, תן כבר! אם נמאסתי, מה נטפלת? – אתה נותן או לא? – לפחות בקש יפה!… אתה נותן? – מה תיתן לי אם אתן?" (עמ' 707). יש תחושה שהסופר רשם כל פרט וחש מחויבות לתאר דברים, אפילו חוזרים על עצמם עשרות פעמים, כמו, למשל, התקווה של הלוחמים שיחליפו אותם, איך כל אחד מהלוחמים מתעורר מהשינה, פירוט מדוקדק של כל שיחות הקשר (הקשר המסור הוא שייקה, המכונה קילומטר, כי הוא כביכול שוקל קילו, וגובהו מטר), הטעם החלוד של המים בג'ריקן, תיאור החום המעיק ביום והקור בלילה, וכן חזרות רבות על אותם הרהורים על השקר שבדת, על זוועות המלחמה, על המוות שאורב לכל אחד, על המשקים שמשוועים לידיים עובדות כשהבן הצעיר נמצא כאן במקום ליד ההורים, על הבנות וכד'.

הנחיתות של מגיני הגבעה אל מול כוחות האויב ממש זועקת לשמיים – אל מול כיתה מתוגברת, המצוידת ברובים, סטנים, מקלעים, מרגמה, ופיאט, עומדים המוני לוחמים מקומיים ומצריים, המצוידים במשוריינים, תותחים, ואפילו מטוסים שמאוחר יותר מפציצים את הגבעה, ואת הקיבוצים דורות (שם נהרגות בהפגזה האווירית שתי חברות) ורוחמה.

גידי, המ"כ האמיץ, איננו מצליח להחזיק את הלוחמים שנבהלו מהפלישה למתחם. יעקובסון ואברום, הרגמים, מתחילים לברוח, ובעקבותיהם בורחים גם שאר הלוחמים. הבריחה מתוארת כסיוט – סחוטים מעייפות הם נושאים פצוע כבד בשמיכה, כשהם משאירים מאחוריהם שני הרוגים (אורי, הסמל האמיץ והיפה, ופינילה שאמור היה להיפגש עם חברתו ב"משלט העץ", אבל החמיץ אותה ברבע שעה)' ושלושה פצועים. הערבים (המכונים על ידי הלוחמים "ערבושים", "שחורים") ערפו את ראשו של אורי, ושחטו את שלושת הפצועים. מסתבר שגם מוטה, המ"מ, שאוהב להתבדח ולצטט פסוקים מהתנ"ך (בדרך כלל לא במקום…), ברח ברגע המכריע (התירוץ – נסע להביא תחמושת ללוחמים…).

צביקו, המ"פ, מחליט לצאת עוד באותו הלילה להתקפה חוזרת, והפעם במקום כיתה מתוגברת אחת – שלוש מחלקות (של מוטה, זאביק, ויאמבו). גידי מוביל את הכוח, אבל כיתתו ממוקמת בסוף השדרה, והם אמורים לחזור אל "משלט העץ", אבל זה איננו קורה – גידי ושארית לוחמיו נשארים בכל הקרבות, ונאלצים לברוח גם בפעם השנייה. הפעם הפוקד לנסיגה (בלי שום סמכות!) הוא רבינוביץ', החובש המתהדר באקדח. גידי, שבפעם הזאת איננו בעמדת מפקד, ממש יוצא מדעתו שסתם אחד יכול לגרום לבריחה משדה הקרב. שוב נשארים על הגבעה הרוגים ופצועים, מקלע בזה, רובים. הקרב האחרון על הגבעה הוא הקשה מכולם, כי נקבצו מתחת לגבעה עשרות משוריינים, תותחים, ואינספור לוחמים מקומיים בפיקוד מצרי. המצב הוא לאחר ייאוש, אלא שיוזמה של גידי (להתקרב עם הפיאט אל המשוריינים ולפגוע בהם), של לוחמים אחרים, ושל הזחל"מים של צה"ל שהורכב עליהם תותח 20 מ"מ, עושים את המלאכה –  משורייני האויב נשרפים, הלוחמים שבתוכם מנסים לברוח מהאש, וניצודים על ידי המקלעים והרובים. יש אפילו לוחמים המצליחים להחדיר רימונים אל תוך משורייני האויב. אבל האבידות הן כבדות מאוד. בעיקר מתוארת פציעתו האיומה של אהוד, בן זוגו לשוחה של יובל (הזכרתיו לעיל), שנפצע גם הוא. עמיחי החובש איננו יכול להועיל הרבה, כי אהוד זקוק לניתוח בהול, דבר שאיננו אפשרי בסערת הקרב. כאמור, ס' יזהר איננו מוכן לספר לקורא מה היה אחר כך – האם אהוד שרד לאחר הפציעה הנוראה, מה היה סופו של הקרב – העיקר בעיניו הוא "הבינותיים". כיוון שהקרב על חרבת מאחז היה מתועד מאוד, אנחנו יודעים שההתקפה השלישית הוכרעה לטובת כוחותינו, המצרים נסוגו, וניתוק הנגב בא לקיצו. בקרבות נהרגו 13 לוחמים ונפצעו רבים.

למרות הפירוט המדוקדק של מחשבות הלוחמים, ושל תיאורי הטבע – החי והצומח בגבעה ובסביבתה (שירת עפרוני, נביחת כלב, יללת צבוע, גיחת חצב, קקופוניה של צרצרים, מעוף דבורה) – למרות הפרטנות בכל שלב בקרבות, הנה בתיאור הלוחמים הסופר קימץ בפרטים: שייקה הקשר הוא, כאמור, קילומטר; שמוליק הטבח מתהדר בזקן "חיות הנגב" (בזמן הבריחה הוא הסתתר בבקתה, שם מצאו אותו המקומיים ושחטו אותו); גידי המ"כ מתואר כבעל שפע שיער, בכובע אוסטרלי בעורפו, ובמכנסיים חומים; מישקה, מ"פ מסייעת, קירח עם ציצת שיער; נחום הוא גבוה; בן זוגו של נחום על הפיאט, חיים, הוא גוץ ושמן; אברום הרגם, בן זוגו של יעקובסון (שניהם ברחו ראשונים) הוא ענק; לשרגא הררנ"טיסט יש שפם גדול; צביקו המ"פ הוא גבוה, ומרבה להשתעל; פמפיק הוא גוץ ושמן; שרוליק המג"ד מתולתל, לבוש בקפידה. אגב, לבושם של הלוחמים משונה למדיי – לשייקה מכנסיים קצרים, לקובי החבלן סנדלים. זהו בסך הכול שלל האיפיונים החיצוניים של חלק קטן מתוך עשרות הגיבורים המופיעים רק בשמם ובמעשיהם בספר, אך אין להם מאפיינים חיצוניים.

לעומת האיפיון החיצוני החסכוני מאוד, כפי שפורט לעיל, הרי שאופיים של הגיבורים בא לידי ביטוי ביריעה רחבה מאוד, לעיתים רחבה מדיי. גידי המ"כ הוא לוחם אמיץ ואחראי מאוד, הוא זועם על הבורחים מהמערכה,וחש (לא בצדק) שהבושה כולה שלו. כשהוא לא בתפקיד, הוא מרגיש שהוא לא אמור להיות בגבעת המוות הזאת, אך כשהקרב מתלהט, וסכנה גדולה מרחפת מעל הלוחמים המעטים, הוא מוכיח אומץ לב מדהים – בתוך הפגזה מטורפת, הוא מתקרב למשורייני האויב ופוגע בהם. עמיחי החובש הוא הדמות המלבבת ביותר בספר. הוא תמיד מתנדב למשימות המסוכנות, מסור בלב ובנפש למטופליו, ובהפסקות בין הפגזה לצליפות באים לידי ביטוי אהבותיו הגדולות – לילך, חברתו הג'ינג'ת, אותה הוא מעריץ (מחשבותיו של עמיחי על לילך חוזרות על עצמן מספר רב של פעמים בספר בלי שום חידוש), והמוסיקה. הוא מזמזם יצירות קלאסיות משל מוצרט, בטהובן, באך. פרשנים זיהו אותו בטעות עם יחיעם ויץ, בן דודו האהוב של ס' יזהר, אבל הזיהוי הזה מופרך, כי יחעם ויץ נהרג בליל הגשרים ב-1946, שנתיים לפני הקרבות על חרבת מחאז. עמיחי בקיא מאוד, כמו ברזילי, בספרות (השניים, ולוחמים אחרים, מזכירים יצירות רבות – "אשרי הגפרור", "יום קיץ יום חום", "עיט עיט על הרייך", מוזכרים גאנדי, טולסטוי, א"ד גורדון, הרומאנים "אנה קרנינה", "מלחמה ושלום", "הנפש הקסומה", "ז'אן כריסטוף", "אנשי פאנפילוב"). ברזילי, סגנו של גידי, הוא אנציקלופדיה חיה. הוא מכיר את החי והצומח שסביבו בשמותיהם, יודע את מהלכם של הכוכבים בשמיים, בקיא מאוד בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, ובטופוגרפיה (הוא מנחה את התותחנים למטרות מדויקות). הוא קבע, כאמור, שגבעה 244 היא צקלג, ואחר כך חזר בו. בקיא בספרות ובתנ"ך. גם הוא, כמו עמיחי, מתנדב לכל משימה קשה ומסוכנת, ביניהן לצאת עם קובי החבלן לפזר מוקשים. הוא הזהיר פעמיים את הרגמים כי עמדתם נמצאת בסכנת הפגזה, ובאמת בשני קרבות תכופים טווחו לשם פצצות, ורגמים נהרגו ונפצעו. הוא גם מזהיר את יאקוש, מ"כ "הצעירים" שלא יתרוצץ בעת ההפגזה, הלה איננו מקשיב לו, נפגע ונהרג. קובי החבלן הוא דמות חידתית. חבריו מעידים עליו שלא הספיק לישון במשך שישה לילות, כי בלילה היה יוצא עם עוזרים ומתנדבים לפזר מוקשים, וביום הוא לא יכול היה לישון בשל סערת הקרבות. הממונים עליו דורשים ממנו לחדול, כי הם לא רואים בפיזור המוקשים תועלת רבה (ובאמת רק משוריין אויב אחד עלה על מוקש – עמ' 631), אבל הוא מתעקש להמשיך, ואפילו מסתכן ללא צורך כשהוא מתרחק מחבריו כדי להקשיב לאויב. בסופו של דבר הוא נופל מרוב עייפות על מוקש ונהרג. עליו מסופר שכתב שירים ויומן בפנקס שהיה תחוב בכיס חולצתו. אמנם היה על הגבעה חבלן בשם יוסף שקדי, ועל פי דמותו עוצבה דמותו של קובי. מסתבר שגם נחום כתב יומן, וזה אולי יכול לרמוז שכך נהג גם ס' יזהר עצמו – אחרת איך הוא הצליח לתאר בפרוטרוט כזה את מה שהתרחש בגבעה 244?

שני הפציפיסטים שבין הלוחמים הם עודד, המשמש כרץ ופיאטיסט בלית ברירה, ובני. עודד הצעיר מאוד הוא בן כפרו של גידי. הוא הלוחם שמוצא את גופתו ערופת הראש של אורי הסמל, גופה שהופקרה על הגבעה בבריחה הראשונה. בקרב העקוב מדם מסתבר לו שהוא הרג את אחד מחיילי האויב, והוא חש שהמעשה הזה משנה את אישיותו. הוא יודע שבמלחמה הזאת אנחנו צודקים, אבל למה בכלל צריך להילחם? הרי הקרב הצודק ביותר מוביל לרצח. האם רעיון יכול להיות חשוב מחיי אדם? אין טעם לדבר על מולדת, צדק, חירות – אם אלה מחייבים הרג. אמת שהורגים למענה – היא שקר. מדוע אי אפשר לגמור חילוקי דעות במפגש ובמשא ומתן, ולא במלחמה? עודד מחליט לא לכנות יותר את הערבים "שחורים". הלוחם הערבי שנהרג בוודאי יש לו אישה וילדים שיבכו עליו. עודד מחליט לא ליהנות גם מהרג בעלי חיים, ונודר ליהפך לצמחוני. בני, הלוחם היחיד שמעשן מקטרת (השאר מעשנים טונות של סיגריות), חושב מחשבות דומות לאלו של עודד. המלחמה היא אסון, ולמען השלום הוא מוכן לוותר אפילו על הציונות, הגם שהוא מלא התפעלות מהוריו שעקרו מהגלות ומהמשפחה, והקימו עולם חדש בארץ. יש לו ייסורי מצפון על כך שהתכופף, וכדור שהיה מיועד אליו פגע בחברו אלי, שנהרג. הוא גם מתעמק בשאלות פילוסופיות אחרות, למשל האם האדם הוא אדם שלם כשהוא עובד, או שמא הוא דומה לבהמה עמה הוא עובד? בשל מוראות המלחמה הלוחמים נודרים מצד אחד נדרים לכשייצאו מהתופת, ויש אפילו מתפללים בליבם, אבל הפציפיסטים מביעים שנאה לאל שדרש מאב לעקוד את בנו, שברא עולם שבלי הרג אין בו חיים. שייקה הקשר, איננו מתפלסף. הוא לוחם יעיל מאוד, שקט, אמפתי. הוא יוצא לתקן קווי טלפון בגשם של פגזים, נושא בלי תלונות את מכשיר הקשר הכבד בבריחה הראשונה מהגבעה, כששאר הלוחמים בקושי נושאים את עצמם מרוב עייפות. הוא זוכה להערכה מחבריו וממפקדיו.

הזכרתי כאן רק בודדים מתוך עשרות הלוחמים והמפקדים המופיעים בספר, ומסתבר שמחשבותיהם של כמעט כולם נתונות בעת הפוגה, ואפילו בסערת הקרב, לבנות שהשאירו בעורף או במשלט המרכזי, "משלט העץ", או בבנות שחשקו בהן, ולא היה להם האומץ לחזר אחריהן. המעודנים שבהוגים בבנות הם עמיחי ורפי. עמיחי מאמין שבלי חברה אין חיים. המחשבות הטהורות שלו על לילך הג'ינג'ית מופיעות בעשרות מקומות בספר. רפי אוהב את תמר'לה. אם היא תסכים, הוא יקים עמה משפחה, יחיה עמה במשק, וימשיך את שושלת עובדי האדמה, אותם הוא מעריץ. יחס דומה יש לברזילי כלפי שולה חברתו, ולצ'יבי כלפי רינה. לעומתם לדויד יש יחס "אינסטרומנטלי" כלפי בנות – הוא אפילו מתכנן להסתלק מהגבעה כדי לבלות לילה עם רותילה (שאגב, שולחת לו ד"ש באמצע הקרבות). בנות עדינות קיימות, לפי דעתו, רק בשירים. אתה מבקש חברה, והיא כבר רואה אותך לנגד עיניה נפגש עם הוריה, היא כבר רואה וילונות, וספות, ופריג'ידר, ושולחן עם ארבעה כיסאות. ואם אתה יורד להילחם בנגב, קח בחשבון שהיא תצא עם אחר, ג'ובניק שאיננו לוחם. אל תבטח בבת שמדברת עמך על פילוסופיה, פסיכולוגיה, תסביכים, ושירי רחל. דויד, כמו יאקוש, מ"כ כיתת הצעירים שנהרג, הם ההיפוך של רפי, קובי ועמיחי, הוא לא רוצה לחיות כמו הוריו, שבעצם אין להם חיים, ואין להם כוח לקרוא ספר אחרי יום עבודה מפרכת. הוא רוצה למצות את החיים, ואם ייפצע בקרב, הוא מעדיף להתאבד. חברתו של נחום היא גליה, אבל בניגוד למחשבות הנעלות של עמיחי על לילך, נחום מדמיין עצמו כיצד הוא מתעלס עם חברתו, מתרגש ממחמדי גופה, כמו שחווה בעבר בהיותם בשדה ובכנרת. עובדיה מדבר בקול רם בצורה אחת, אבל מחשבותיו שונות לחלוטין – כשהוא מדבר עם חבריו על נשים, הוא גס רוח כמו יעקובסון (שאפילו מנבל את הפה), מדבר אפילו על אונס שבויה (דברים דומים אומר גם הלוחם מיקי משום כעסו על התעללות הערבים בגופתו של אורי), אבל בינו ובין עצמו הוא מקונן על אי יכולתו לגשת לנערה ולחזר אחריה, על כך שלכולם יש חברות, ורק לו אין (עמ' 725-721).

ויש גם "גנבי חברות" בפוטנציה – גידי מאוהב בלילך, חברתו של עמיחי, למרות שמעולם לא ראה אותה. במחשבותיו, הוא חוטף אותה ממנו. כנ"ל חושב רחמים על שולה, חברתו של ברזילי (אגב, יש רמזים ביצירה שברזילי לא יצר קשר של ממש עם שולה, ואם הוא ייהרג, ייתכן שהיא לא תדע שהוא אהב אותה). גואל חושק בליבו בגליה, חברתו של נחום.

מרתקת היא העובדה שאין בספר הזה שום רמז למתח העדתי שהתפתח מאוחר יותר במדינת ישראל, ונדמה שהוא הולך ומתעצם משנה לשנה. על פי השמות אפשר להצביע על גיבורי הספר שהם ילידי גלויות שונות, אבל אף אחד מהם איננו נלעג בגלל מוצאו. הנלעגים הם רק הפחדנים והבורחים משדה הקרב. יוצא מן הכלל הזה במידה מסוימת הוא פיליפ, איש גח"ל שנפצע במרפק, ובניגוד לפצועים אחרים, הוא מעורר מהומות.

כאמור, הרומן הזה מצטיין בתיאור מפורט של הגיגי הלוחמים. לעתים מחשבות אלו אורכות עמודים רבים (פחד ממוות, מה יקרה אם אמות? אני הרי בראשית חיי, איך ימשיכו את חייהם ההורים?) הבעיה היא שלעיתים נמשך תיאור המחשבות עשרות עמודים, והקורא מתקשה לייחס אותן ללוחם מסוים. לדוגמה – המחשבות של גידי מתפרשות בעמודים 948-929, ורק לקראת סופם מסתבר לקורא שאמנם מדובר בגידי. יש תחושה שהסופר כאילו מנסה את הקורא – האם תוכל לזהות במי מדובר מבלי שאני אגלה לך? קשה לי להסכין עם משימות שהסופר מטיל על הקורא. אני סבור שסופר צריך לספר סיפור, ולא לחוד חידות.

לא אצא ידי חובה ברשימה זאת על הספר הגדול הזה אם לא אביא למצער קטע קצר אחד שיוכל לרמוז על הווירטואוזיות הלשונית של ס' יזהר:

"קלח שומר ממורטט מתנדנד ברוח אצל השוחה, חג לו כאילו עודו צומח, והוא נבוב כולו, שדוף ושעיע כמקל ממורט. לא נותרו לתפרחתו אלא קרנות סוככונים מדולדלים ויבשושיים, כחוטר מטרייה ישנה שנסתחף אריגה, והסתיו נאחז ומתייבב בהם ובבדידותו, בטלטוליו הכנועים אין חמדה, כלא איכפת שלו הנואש מטוב…" (עמ' 664).

קיראו גם:

ימי צקלג בויקיפדיה

ס. יזהר מציאות ובדיון ב"ימי צקלג"

גדעון עפרת על "ימי צקלג"

ס.יזהר "ביקום תרבות"

צפו בס.יזהר קורא ב"ימי צקלג"

המאחז בחירבת מאחז, סרט תיעודי על האירועים מאחורי "ימי צקלג".

החמישיה הקאמרית בימי צקלג

היהודים באים ב"ימי צקלג"