השיר השבועי עם אילן ברקוביץ' – "עלה באש" של שחר-מריו מרדכי

עלה באש / שחר-מריו מרדכי

אָמַרְתָּ שֶׁזּוֹ הָיְתָה פְּגִיעָה יְשִׁירָה וְהַטַּנְק עָלָה בָּאֵשׁ. אָמַרְתָּ

שֶׁהַפְּגִיעָה בַּטַּנְק הָיְתָה יְשִׁירָה וְהוּא עָלָה בָּאֵשׁ. לֹא אָמַרְתָּ שֶׁעָלָה

רֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר חָרוּךְ. אָמַרְתָּ רַק שֶׁהַטַּנְק עָלָה בָּאֵשׁ מִפְּגִיעָה

יְשִׁירָה. לֹא אָמַרְתָּ שֶׁנִּפְעַר פֶּצַע, שֶׁרְסִיס פָּגָז רִסֵּק אֶת כַּף רַגְלְךָ

וְאֶת הַיָּד

שֶׁל חֲבֵרְךָ וְהִיא הִשְׁתַּלְשְׁלָה כְּמוֹ פְּקַעַת חוּטִים שֶׁל בָּשָׂר מִזְּרוֹעוֹ.

אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי

מַדִּים וּרְצוּעוֹת גִּידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא

אָמַרְתּ שֶׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.

צירוף המקרים שארע השבוע, לאמור שריפת הענק שפרצה באזור ירושלים וכילתה עשרות אלפי דונמים של יערות וחורש טבעי, יחד עם טקס הדלקת המשואות של ערב יום העצמאות, שבוטל בשל השריפה ושודרה הקלטה של החזרה הגנרלית שלו, יכול לעורר הרבה מחשבות אודות מצב הרוח במדינה (תרתי משמע).

האירועים האקטואליים האלה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שלחו אותי גם, לצד המעקב אחריהם, לקרוא בספר שיריו הרביעי של המשורר שחר-מריו מרדכי (יליד 1975, חיפה, קרית ביאליק, תל אביב), "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש" (2022, הוצאת עם עובד, עריכה אלעד זרט).

אמנם עיקר הספר עוסק בתיאור פציעתו של אבי המשורר כשריונר שלחם בטנק במלחמת ששת הימים, וכל הקורות אותו לפני ואחרי הפציעה, אבל יש בספר גם שירים אחרים, שלכאורה חוסים בצילו אבל יש להם חיים בזכות עצמם. השיר שבחרתי לפרסמו כאן אמנם אינו כזה ועיקרו בליבת הספר – תיאור הפגיעה הישירה בטנק ועמה פציעת החיילים הלוחמים. המשורר מדובב את העגה הצבאית של אביו (פגיעה ישירה בטנק) אל המכאוב האנושי שמסתתר מאחוריה. כי הרי הטנק שספג את הפגיעה הישירה הוא רק רכב ברזל, כלי מלחמה, בעוד שמי שבפועל ספגו את הפציעה הם החיילים, בני האדם. את פקודת הירי בקרב ובמטווחים הצבאיים, "אש, אש, אש", הוא מעביר אל תיאור הסיטואציה הזוועתית שהתרחשה בשדה הקרב: "אש על אבא אש".

תיאור שריפת עשרות אלפי הדונמים של החורש הטבעי נעשה גם הוא בשפה מקצועית, סביבתית, אקלימית, כמעט חקלאית. בפועל, יש מאחורי השפה הזו גם נזקים של בעלי החיים החיים ביערות. למרבה המזל, והודות לתושייה של לוחמי האש, בני אדם לא נהרגו בשריפת הענק (נפצעו מעל עשרה), אך מה באשר לגורלם של בעלי החיים? גם ההיבט הפוליטי של השריפה לא נפקד – מיד הואשמו ערבים בהצתה, אך בהמשך התברר כי ככל הנראה מדובר ברשלנות פושעת של מטיילים, שבבואם לטייל ביער יכולים להמיט עליו אסון נורא בהיסח הדעת.

לקראת סוף ספרו של שחר-מריו מרדכי מופיע השיר "דוב גריזלי (הראייה מבחוץ)" אותו הקדיש לעורך הספר, זרט, ובו מתאר הדובר בשיר כיצד גדל ביער יחד עם דובון גריזלי (יש כאן מחווה לשיר "דובה גריזילית" מאת יונה וולך), "במרחק מה מן האנושות" (עמ' 91).

השיר מתאר את המרחק בין בני האדם החיים בעיר לבין בעלי החיים והעצים, חיות היער, מנקודת מבט חיצונית ודרך חוויה אידילית. הנה כך השיר נחתם: "כך חלף הזמן. סמוי ופשוט. נעמנו ונעמו לנו פֵּרות יער, / דגי סלמון ודבש דבורים. לא העיבה עלינו האנושות, ולא / העיבה צינת לילה. בסתיו לא שמנו לבנו ליער הנשיר כי בחורף / ישנו שנת ישרים, ובאביב הקצנו והעצים כולם עמדו על / תִּלָּם עד שאבד לנו אט אט היער, כי לא באנו אליו עוד / מן העיר" (שם).

קראו גם

דובה גריזילית גדולה: שירים מתכתבים – קלרינה פריבורקין מתכתבת עם יונה וולך