בחזרה ליפו של העבריינים ושל מנחם תלמי – ביקורת הסרט "תמונות יפואיות"

אלי אשד סוקר את סרט הקולנוע "תמונות יפואיות", המבוסס על סדרת סיפורים מפורסמת של מנחם תלמי, ועל סדרת טלויזיה ידועה כמעט בה במידה.

המערכת

לפני שהייתה סדרת הסופראנוס, שהציגה את אנשי המאפיה בארה"ב כדמויות של אנשים רגילים כמוני וכמוך שבמקרה גם מכים ורוצחים אנשים על ימין ועל שמאל, הייתה סדרת "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי שעשתה את אותו הדבר, רק עם הרבה יותר הומור והרבה פחות חיבוטי נפש ודיונים פילוסופיים אינסופיים. 

אמנם גם תלמי לא היה הראשון בשטח זה. הרבה לפני מנחם תלמי היה דימון ראניון, שתיאר בצורה דומה את פושעי ניו יורק, על הסלנג המיוחד שלהם (שלא ברור עד כמה היה אמיתי ועד כמה הומצא כולו בידי ראניון), שהועבר לעברית בצורה מזהירה בידי המתרגם אליעזר כרמי, שיצר בתהליך עברית חדשה משלו, כפי שעשה מאוחר יותר תלמי.

אבל תלמי, מרגע שהתחיל, הפך את יפו, ואת אנשיה, ואת חוגי הפשע שבה לעיר שלו.

 

סדרת הסיפורים

יש אולי משהו אירוני בכך שהסופר הפטריוט, שהתפרסם תחילה בסיפוריו על חייהם וגבורתם של נערים צבריים אידיאליסטיים, התפרסם יותר מכל בסיפורים על טיפוסים שהם בהחלט אינם מסוג הצברים המקובלים, ושהם רחוקים מאוד מלהיות אידיאליסטים – הם בכלל פושעים קשוחים, אם כי בדרך כלל (אבל בהחלט לא תמיד) "פושעים בעלי לב זהב".

תלמי כמעט, ולעיתים יותר מכמעט, מצליח לחבב עלינו את הדמויות האלה מהעולם התחתון, שבחרו להם את הפשע כדרך חיים ומקצוע. הוא נותן לנו לעקוב אחרי סגנון דיבורם, אורח חייהם, מעשי הקונדס שלהם, הרפתקאותיהם הביזאריות מאוד, תיאבונם שאינו יודע שובע, וגרונם הניחר שתמיד זקוק למשקה. עבריינים אלו הם אנשים כמעט חביבים גם משום שהפשיעה עבורם היא מעין ספורט, עם כללים ברורים ביותר שיש בהם מותר ואסור.

איך לקרוא לסיפורים האלו? הם אינם בדיוק פיליטונים, וגם לא סאטירות, ויש בהם מנה הגונה ביותר של פולקלור. אולי כדאי לקרוא להם "הומורסקות פולקלוריסטיות".

רבות מהרשימות של תלמי, שפורסמו במקור במוסף יום השישי של עיתון "מעריב", שהיה בזמן פירסומם העיתון הפופולארי ביותר במדינה, הומחזו למערכונים משעשעים בחוגי חובבים, ואחר כך, ב-1995, הוסרטו לטלוויזיה לסדרה "תמונות יפואיות". זאת אחת הסדרות הבודדות בעולם הטלוויזיה הישראלי שמבוססות על סדרת סיפורים.

סדרת הטלוויזיה "תמונות יפואיות" תיארה את פועלם והרפתקאותיהם של סלומון הגדול (אורי גבריאל השרמנטי), פרוספר (גבי דן), חזוקה חסר הפחד (מוטי בן ישי), אנג'ל היפה, זאקי שקשוקה, וחבריהם, עמיתיהם, בני משפחתם, מקורביהם נציגי העולם התחתון של יפו, ומאבקיהם עם אויביהם נציגי הכנופיות של מקומות אחרים כמו רמלה המנסים לפלוש לשטחיהם ביפו. וגם את יחסיהם הלא כל כך ידידותיים עם אנשי המשטרה של יפו, ששמים עליהם עין פקוחה אם גם סובלנית, ולא נמנעים מלהשתמש בשירותיהם בטובים בעת הצורך.

סך הכל אנשי הג'מעה של יפו מתוארים בסדרה, כמו בסיפורים של תלמי, כ"חבר'ה" שהם בסך הכל בסדר גמור. אמנם הם לא אוהבים לעבוד עבודה פיזית, מעדיפים להתבטל בבית הקפה או המסעדה היפואית כל שעות היום והלילה, ואף פעם לא מהססים להכות או לחסל את כל מי שמגיע לו – שהוא תמיד פושע בעצמו. אבל הם בתוספת גם נציגים נאמנים, "אותנטיים", ואהודים של הקהילה היפואית באשר היא, ואף פעם לא מהססים להושיט עזרה לאישה יפה או לגברת זקנה בעת צרה. מן הסתם זאת הצורה שהברנשים האלימים של יפו, ושל כל מקום אחר בכדור הארץ, מהיאקוזה ביפן דרך המאפיה בסיציליה ובארה"ב וכלה בסוחרי הסמים של קולומביה, מעדיפים לראות את עצמם.

הופקו לסדרה 12 פרקים סך הכל, ארבעה ב-95 ועוד שמונה ב-96. למרבית הצער לא יותר. אבל ההומור הפולקלורי שלה עובד גם היום.

דעתי היא שזאת הייתה סדרה חביבה בהחלט, ובכמה פרקים אף יותר מזה, שהצליחה מדי פעם להעביר משהו מההומור המלווה באיום ואלימות של הסיפורים. אילו היו נותנים לה צ'אנס להמשיך לעונה אחת או שתיים נוספות היא הייתה יכולה לזרוח, ולהביא משהו מהעוצמה וההומור של הסיפורים למסך הקטן, ששם סוג ההומור הפולקלורי הזה הוא בהחלט חסר.

למרבית הצער זה לא קרה, אבל הסדרה המשיכה להיות פופולארית בשידורים חוזרים, בקלטות ובדיסקים. פופולארית מספיק כדי שיעשו עיבודים לכמה פרקים נוספים כסרט קולנוע.

סרט הקולנוע

עכשיו, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, עשו מהסיפורים, אלו שלא הוסרטו לטלווזיה, סרט קולנוע. שוב בבימוי מתי הררי ואריק לבוצקי, יוצרי הסדרה המקוריים, ששוב הקימו לתחייה את עולם הפשע היפואי של שנות השבעים. השחקנים המקוריים, ובראשם אורי גבריאל, שהפך לאחד השחקנים הישראליים הידועים, חזרו לגלם את תפקידיהם המקוריים.

הדמויות בהחלט התבגרו והזדקנו, אבל הסצינה וככל הנראה זמן ההתרחשות נשארו אותו דבר. העלילה של הסרט נראית כמתרחשת בשנות השבעים שאז פורסמו הסיפורים. עובדה: לדמויות אין טלפונים סלולריים ומחשבים.

ואיך הסרט? למרבית הצער חמשת הסיפורים שהוסרטו לסרט הם פחות מוצלחים מאלו שהוסרטו לסדרה, שבבירור היו המיטב. כעת, בשביל הסרט, המפיקים נשארו עם מה שנשאר. הסרט בנוי כאנתולוגיה של סיפורים, סיפור אחרי סיפור, שאין בעצם קשר בינהם חוץ מהמיקום, יפו, והדמויות, חבורת העבריינים.

המפיקים בחרו לא ליצור סיפורים חדשים לחלוטין משלהם על הדמויות הוותיקות, מה שאולי דווקא היה עדיף.

ז'אנר האנתולוגיה היה פופולארי בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשיצאו בארה"ב ובאנגליה כמה אנתולוגיות כאלו של סיפורי אימה מוסרטים, אבל מאז נעלם.

"תמונות יפואיות" מקים אותו לתחייה.

בין חמשת הסיפורים, יש אחד יוצא מן הכלל. זה סיפור על עבריין צעיר וקשוח מאוד, שלא מפחד מאף אחד, חוץ מאמא שלו, השולטת בחיי האהבה שלו, ולא מרשה שאף אישה אחרת תיקח ממנה את התינוק שלה. רגע המבחן מגיע כשהוא פוגש את אהבת חייו, רקדנית בטן שמעוררת בו מספיק תעוזה כדי להתמודד עם האם השתלטנית, שלא מהססת לפרוץ לביתה של הרקדנית באישון לילה על מנת למצוא את בנה במיטתה של אישה זרה. הסיפור מבדח למדי.

שאר הסיפורים בינוניים ומטה, אף אחד מהם לא עורר בי עניין מיוחד.

התקציב הנמוך של הסרט בהחלט מפריע. אין כמעט ניצבים, וכך במועדון לילה רואים רק ארבעה לקוחות. זה, מה לעשות, תקציב של פרק בטלויזיה לא של סרט קולנוע.

לדעתי הסיפורים לא באמת מתאימים למסך הגדול, שדורש סיפורים דרמטיים מיוחדים, והסיפורים שבסרט פשוט אינם כאלה. הם מתאימים יותר למסך הקטן, ועדיף היה להשאיר אותם שם, כסרט טלויזיה או כפרקים של סדרת טלויזיה נוספת.

וגם יש להודות כי הפושעים בעלי לב הזהב נראים אנכרוניסטיים לחלוטין בעולם הפשע המתוחכם והרצחני של היום. 

צפו במקדימון הסרט:

קיראו גם

מנחם תלמי – המשורר של עולם הפשע של יפו

אלי אשד על סדרת הטלויזיה "תמונות יפואיות"

בחזרה ליפו של מנחם תלמי