קינה על אימא אדמה – ד"ר נורית יעקבס צדרבוים מתכתבת עם יצחק למדן

במסגרת הפרויקט "זוגות שירים מתכתבים" אנו מפרסמים את התכתבותה של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים עם המשורר זוכה פרס ישראל יצחק למדן.

המערכת

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים היא יוצרת וחוקרת רב תחומית: אמנית חזותית; משוררת; אוצרת; חוקרת; מרצה; מסאית. שירתה ומאמריה מתפרסמים בעיתונות, בכתבי עת, באנתולוגיות, ובאתרים של תרבות, מחקר, אמנות, וספרות.

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים מתחזקת אתר אישי, אתר מאמרים, וערוץ יוטיוב.

נורית מספרת: "את 'מסדה', פואמה היסטורית משנת 1927 של המשורר יצחק למדן, זוכה פרס ישראל, מצאתי ואספתי בשוק עתיקות לפני שנים רבות. הפואמה עוסקת במבחר נושאי הקיום של העם היהודי לדורותיו, ובבעיות השעה הקשות שניצבו על סדר היום הציבורי מאז מלחמת העולם הראשונה, בתפוצות ישראל וביישוב. לימים, זמן קצר לאחר פרוץ אירועי השבעה באוקטובר, ניגשתי אל הספר הזועק הזה, ששמור בתוך אוסף ספריי העתיקים, בהם אני נוהגת ליצור ביצירה פלסטית. התחלתי ליצור בתוך הספר, כמעין דיאלוג דו שפתי, ההולם את חומרת הימים האלה. נזכרתי בפואמה 'אמא אדמה', אותה כתבתי בשנת 2006 בעת מלחמת לבנון השנייה, וכונס בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט' משנת 2014. השיר מבטא את זעקתי כאלמנת מלחמת יום כיפורים. שתי הפואמות מתכתבות ביניהן ועם הזעקה והכאב המלווים אותנו מאז ה- 7.10.2023".

הפואמה

אמא אדמה – שיר קינה / ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

כְּשֶׁקּוֹל תּוֹתָח פַּעַם רַעַם הלם

וְקוֹלָהּ שֶׁל מָרַת מוּזָה עוֹד לֹא נֶאֱלָם

קוֹלִי שֶׁלִּי קָם גַּם

מִכָּאן, קָצְרָה הַדֶּרֶךְ, מָתְחָה הַיְּרִיעָה,

שִׂיחַ נוֹקֵב בִּשְׁאֵלָה בִּי עָלָה

מִמֶּנִּי אֵם בָּשָׂר וָדָם

אֶל אִמָּא אֲדָמָה, אֶל בִּטְנָה הָרַכָּה.

הִרְהוּרֵי כְּפִירָת כַּפָּרָה הָלְמוּ עַל תֹּף לִבִּי  – טָם טָם

אִמָּא- גּוֹלָן- אֲדָמָה- בָּשָׂר- אָדַם –  דָם דָם.

נָגַעְתִּי בְּכֹבֶד לְשֹׁנִי בְּפָרוֹת קְדוֹשׁוֹת, גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת – אֵשׁ

בָּאתִי בְּדִין דָּבָר עִם אֵם אֲדָמָה חוֹפֶרֶת כְּקִלְּשׁוֹן חֹרֵשׁ.

אֵינִי לְהִתְפַּעֵל מִבִּנְיָן קַל עִנְיָנַי לָשׁוֹן וּשְׂפַת הַשֹּׁרֶשׁ

תּוֹהָה בְּחֲרוֹן קוֹרְאָה בְּכָל גָּרוֹן לְאֵם הַגְּדוֹלָה-

יוֹדַעַת סוֹף, מְחַשֶּׁבֶת זְמַן תְּחִלָּה, לֹא מְקַדֶּשֶׁת, מַבְדִּילָה.

"רֶחֶם אֵם בָּשָׂר וָדָם לֹא דַּן – מְרַחֵם.

אִמָּא אֲדָמָה מַצַּע עוֹלָם – בָּהּ אֵין רַחֶם.

מֵשִׁיבָה בָּנִים אֶל בֶּטֶן גְּבוּלָהּ

וְאֵין אָב מְנַחֵם בְּעָפָר שְׁאוֹלָה

אַחַת הוּא לָהּ כְּמָּה שֶׁנֶּאֱמַר

"מֵעָפָר אֶל עָפָר" – אָדָם יְבוּלָ(ע)הּ"

צָעַקְתִּי בְּלַחַשׁ, פָּרַעְתִּי מִשְׁפָּט וּמִלָּה

דּוֹמַעַת וְשׁוֹמַעַת קָרַעְתִּי דַּשׁ בְּאִמְרָת שִׂמְלָה,

הָעַם? אִמָּא! גּוֹלָן. מָה קַא מַשְׁמָע לָן?

אוֹמֶרֶת אֲנִי גּוֹמֶרֶת שׁוֹטַחַת קִינָה

לִפְנֵי גְּבֶרֶת אִמָּא אֲדָמָה,

חוֹפֶרֶת אֶצְבָּע בִּרְגַבֵיָה מוֹרָה מַאֲשִׁימָה,

מְסַקֶּלֶת אֶבֶן נֶגֶף ,מְפַתֶלֶת מְחָאָה בִּכְאֵב

צָעַקְתִּי, אִישׁ לֹא שָׁמַע.

אֵם בָּשָׂר דָּם וּכְאֵב שׁוֹלַחַת בֵּן לְהָגֵן

וְאָת אֵם עַפַר הָאָרֶץ, כַּמֹּלֶךְ תּוֹבַעַת קָרְבָּן

כָּמוֹךָ כְּפָּאגָאן.

אֵין בַּחֶלֶד אֵם שׁוֹאֶבֶת לִקְרַבֵיָה פְּרִי בֶּטֶן

אֵין רֶחֶם פּוֹתֵחַ שַׁעַר לְעַכֵּל עוּבָּר

שֶׁעָבָר תֵּשַׁע יֵרַח, לֹא יָשִׁיב אֵלָיו

זֶרַע שֶׁנָבַט לִהְיוֹת פֶרַח.

רֶחֶם אֵינוֹ לוֹקֵחַ-  נוֹתֵן.

אָת אָדְמָה, אֵם אוֹסֶפֶת לַעֲפָרָיִךְ בֵּן לוֹחֵם.

אֵיזֶה גִּבּוֹר לוֹחֵם כּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ לַעֲמֹד בֵּין אֵם לְאֵם

זוֹ מְשַׁלָחָת גּוֹזָל מִקֵּן, זוֹ מְשִׁיבָה אוֹתוֹ אֵלֶיהָ בֶּטֶן

זוֹ יְשׁוּבָה עַל בִּרְכֶיהָ לְקוֹנֵן וְאֵין רַחֶם, אֵין מְנַחֵם.

זוֹ יוֹלֶדֶת, זוֹ מוֹלֶדֶת.

מְיַלֶּלֶת בְּלִי קוֹל אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

מָה לְךָ אֲדָמָה דָּם אָדַם זוֹלֶלֶת?

סְפוּגָה דְמוּמָה הֲרוּגָה אַחַר עֲרוּגָה

אֵינָהּ עוֹנָה. רַק הֵד קוֹלָם נִשְׁמַע,

שִׁירָם רַעַם- הָלַם- נָדַם

שָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם – מִנְהָג עוֹלָם.

וַאֲנִי, מְמָאֶנֶת לִכְתוֹב עַל קֶבֶר, פֹּה נִטְמַן בֶּן-אָב-גֶּבֶר,

גִּבּוֹר- חַיָּל.        עֲנִיָּה מִמַעַשׂ רְווּיָת כַּעַס יְשׁוּבָה

עַל אֶבֶן בְּפִנָּה. זֹאת מִקִּיר תִּזְעַק אוֹת באוֹת

וְהֵם, מִן הָאֲדָמָה אֵלַי צוֹעֲקִים:" עַל בָּמוֹתַּיִיךְ נָפְלוּ – חֲבָל".

מָה לְךָ עָפָרה(ע) כְּפוּיָת טוֹב אֶל קְרָבַיִיךְ אָדָם לִשְׁאֹב?

מָה לָךָ לִבְלֹעַ אֶל לֹעַ תְּהוֹם זְבוּלֵךְ פְּאֵר יְבוּלֵךְ?

כֹּבֶד הָאֵבֶל וְנֶטֶל הַחוֹל עַל יַד וַאֲתָר זִכָּרוֹן

בְּתֵל עָפָר שֶׁקָּצַר לַחֲפֹר קֹּדֶשׁ לְחוֹל.

קָשָׁה אַתְּ אֲדָמָה, רְגָבַיִךְ יבֵשִׁים וּסְדוּקִים

מְצַמַּחַת שָׁמִיר וָשַׁית, אֲפָרַיִךְ שְׁתוּקִים.

אָשִׂיחַ אֵלֶיךָ בֵּין קוֹץ דַּרְדַּר וָחוֹחַ,

בֵּין אֶבֶן בַּזֶּלֶת כִּשְׁחֹר מְעֵי הַלַּבָּה לִרְתוֹחַ,

בְּאֵין בְּרִית ומִלָּה בַּסֶּלַע שֶׁאֵין לָהּ מִתַּחַת

אֲפִלּוּ רַקֶּפֶת אַחַת וְרֻדָּה לִפְרֹחַ.

רֵיחַ עָשָׁן הַקְּרָב מֵזָרֶה אֵימָה כְּיוֹרָה רוֹתַחַת

וַאֲדָמָה פּוֹעֶרֶת פִּיָּה פּוֹתַחַת.

לֹא כִּתְּתּוּ חֶרֶב לְמַגָּל וּמַזְמֵרָה

חָזוֹן אַחֲרִית לֹא כָּאן, אֵין אוֹרֵחַ אֵין כֵּרָה.

הֵד בִּכְיָהּ שֶׁל בַּת-אִשָּׁה-אֵם קוֹרֵעַ הֵד הָרִים

נוֹדֵד בִּשְּׁבִיל קְבָרִים סְדוּרִים, מְפַלֵחַ

דָּמַמְתָּ עוֹלָם לִשְׁאֹל אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים?  

מְשׁוֹרֶרֶת אֲנִי לְקוֹנֵן בְּדִמְעַת הַמֶּלֶל

מְדַבֶּרֶת כְּאֵם אֶל אֵם שׁוֹבֶרֶת אֵלֶם

מְבַקֶשֶת בִּשְׁאֵרִית פְּלִיטַת הַמִּלָּה שֶׁהֻתְּרָה

לִכְרוֹת בְּרִית בֵּין אִמָּהוֹת, לִרְאוֹת בְּשׂוֹרָה.

בְּלֹא חָזוֹן שֶׁל עֲצַמוֹת וּדְמָעוֹת יְבֵשׁוֹת 

לְגַדֵּל בָּנִים לִהְיוֹת בָּאִים בַּיָּמִים.

בְתֹם שִׂיחַ עָצוּב וְעָקַר שֶׁמהל בעפאים רוּחַ נוֹשֶׁבֶת

יוֹשֶׁבֶת תַּחַת עֵץ שֶׁיָדַע שַׁלֶּכֶת, לֵב שָׁרָשָׁיו לֹא עֻקַּר.

עַלְוָה מְכַסֶּה אֶת עֶרְוַת כַּעֲסִי הַמַּר וְדַרְדַר מֵשִׂיחַ דַּעַת, דָּקַר.

קָרָאתִי בְּקוֹל שֶׁהָלַךְ וְהִתְגַּדָּל, נֶחֱלַשׁ וְהִתְקַּדָּש

"אֵין בֵּן חָלָל שֶׁנָפַל בַּקְרָב שָׁוֵה לַגּוֹלָן אֶבֶן מִגְדָּל וַעֲרָבָה

 אֵין תְּנוּבָה בַּאֲדָמָה שֶׁבָּנֶיהָ שָׁבוּ אֵלֶיהָ אֲרוּזִים בַּתֵּבָה"

וְאָסַפְתִּי צְרוֹר מִלּוֹתָי הַלָּחוֹת

וְחָפַנְתִּי קֹמֶץ עָפָר דַּל,

מָסַרְתִּי מְנָחות וְסָתַמְתִּי הַגּוֹלַל.

קטע מתוך הפואמה "מסדה" של יצחק למדן

פתיחת תערוכה של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

ב-12.3.2025 באכסדרת היכל התרבות של נתניה מתקיימת הפתיחה החגיגית של "הנשים הסמויות – מאין" –  הספר והתערוכה. התערוכה עוסקת בנראות ובהיעדר, בזיכרון ובזהות, בשיח תוך אישי ובין אישי, רב קולי ורב זמני. הספר, בסגנון "פרוזה פואטית", נושא את אותו השם. יחד הם חושפים יצירה רחבת היקף הבוחנת את קיומן של נשים שקולן הושתק, או הודחק מרצונן ושלא מרצונן.

קראו גם

עוד משל ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

על "מסדה" של יצחק למדן ברשימתו של ד"ר משה גרנות