יעקב שקד בסיפור העוסק במשמעויות השונות של מושג הזמן.
המערכת
הֶעָבָר אַיִן, הֶעָתִיד עֲדַיִין, הַהֹווֶה כְּהֶרֶף עַיִן, אִם כֵּן דְּאָגָה מִנַּיִין?
מיוחס לרבי ישעיה הלוי הורוביץ – השל"ה
בעתיד יָשַב חורחה פרוינד על דפי החישובים שלו, ועסק בזמן. היה יום חורף עגמומי. גשם דקיק וטורד ירד מזה שלושה ימים, והשמים נראו כמו כיפה של צמר גפן אפור מלוכלך. נהר הריו-פלאטה רחב הידיים שנשקף מן החלון הגדול נראה חום ובוצי מתמיד, והחורש שלגדתו היה קודר כמו השמים. זה יומיים שלא יצא מהבית. בואנוס-איירס לא היתה מקום ידידותי במיוחד לשונאי קור בימים חורפיים כאלה, והוא העדיף להתעמק בעבודתו, מתפנק בחומה של האח המבוערת. ניחוח העץ הבוער השתלב יפה כל כך בניחוח עשן הסיגר המשובח שבידו.
פרוינד, פרופסור לאסטרופיזיקה, למתמטיקה עיונית, ולפילוסופיה יישומית, נמנה בגיל 38 עם בכירי אנשי המדע בעולם. הוא היה האחראי לפתרונן של כמה בעיות מתמטיות שגרמו למתמטיקאים שברון מוח ולב מזה מאות בשנים. את ארון הויטרינה גדשו תעודות ואותות שבהם עוטר, לרבות פרס נובל, עדות להישגיו. היו לחישות ורמזים על מועמדות לפרס נובל שני. התֶאוֹרֶמָה שלו על היחס בין כוח המשיכה למהירות האור היתה מפורסמת לא רק בקרב אנשי מדע. ההוכחה שלה היתה מבוססת על סידרה מבריקה של תרגילים מרהיבים. כשחיבר אותה, בהיותו בן עשרים-וחמש, היא עצרה את נשימתם של מתמטיקאים ופיזיקאים ותיקים רבים מאוד.
חורחה פרוינד היה שקוע בחיבור על הזמן. עורכו של 'Science' הזמין אצלו מאמר על זמן, עם דגש על היבטו המתמטי. בצד היותו איש מדע נודע, היה פרוינד גם סופר רב-כשרון ומוניטין, שפרסם תשעה ספרי הגות, מדע פופולרי, וסיפורת. שלושה מספריו, 'זמן ומהירות האור', 'אני, אלוהים, ושטויות אחרות', ו'ההיסטוריה של מה שלא היה', היו רבי-מכר ענקיים, והכניסו לו סכומים נאים מאוד.
המאמר היה במסגרת סידרת מאמרים על זמן, שמגזין המדע החשוב סאיינס הזמין משבעה מחשובי ההוגים ואנשי-המדע בתחומים שונים. מאמרו שלו היה השביעי בסידרה.
הוֹ, זמן. מזה זמן לא עסק בזמן. הוא נזכר בפתיח של ספרו 'זמן ומהירות האור'. בספר זה הוא סיפר בלשון מובנת לכל, וללא נוסחאות, על עבודתו שזיכתה אותו בפרס 'נובל'. בעבודה זאת הוא סתר את מרבית קביעותיה העיקריות של תורת היחסיות. ההוכחות שלו השיבו למדעי הפיזיקה והאסטרופיזיקה את השפיות שנחמסה ממנה לפני למעלה ממאה וחצי. פרוינד קם וניגש לספריה שתפסה את כל הקיר הגדול בחדר, הוציא ממנה את הספר ושב לשבת בכורסתו. הוא ליטף את הספר באהבה ואז דיפדף ארבעה עמודים אל ההקדמה. אלברט איינשטיין היה איש מיוחד, היה כתוב, הוא היה בעל הופעה "מדעית" ייחודית, מבטא מצחיק וכושר שיכנוע אדיר. הוא הצליח לשכנע אנשים מבוגרים, רציניים, ידענים ומלומדים, שלא רק שהזמן הוא כמו פלסטלינה, ניתן לעיוות כרצון המשחק בו, אלא גם, שומו שמים, שיכולים להיות כמה וכמה זמנים שונים בעת ובעונה אחת. מה שהיה אולי הדבר הכי מטופש, חסר היגיון וחסר-שחר שידע המדע מאז ה"ידיעה" השלטת שעולמנו שטוח. הקביעה השרירותית הזאת הולידה הר של דברים מופרכים מיסודם, שהיו במשך זמן רב מדי מכשול אשר – להוציא אמיצים מעטים שאיש לא שמע להם – עיוות את החשיבה המדעית של מרבית אנשי-המדע. הוא הצליח גם לשכנע את עולם המדע שמהירות האור היא גבול המהירות ביקום, וכי אי אפשר לנוע מהר ממנה. מה שהוליד עוד הר של תוצאות מגוחכות ומבדחות עד ילדותיות, שעיוותו וחסמו למרבית המדענים את האפשרות לחשוב בהיגיון. למרבית אנשי-המדע ולתלמידיהם עד לפרסום עבודה זאת, הפכה תורת היחסיות של איינשטיין מתאוריה מדעית לכמעט תורה של ממש, לדת. מי שהעז לנסות לערער עליה, הותקף בחריפות ובליגלוג, ואמרו עליו את הדבר הרע ביותר, "הוא לא מבין".
בעבודה שכתבתי בנושא, המשיך חורחה לקרוא, הוכחו שוב הדברים הנכונים בעבודותיו של איינשטיין בתורות היחסיות, וניסתרו, הוזמו והופרכו הדברים, הטיעונים וה"הוכחות" השגויים, שעיכבו את המדע במשך דורות, בדומה לעיכובים ולפירכות שהאמונה בכל דת אחרת המיטו על המדע. דברים מופרכים, אף שטותיים, רבים כל כך נימחו כליל מעולם המדע, כאשר המשקפיים המאפילים והמעוותים הוסרו בניתוח חד ומדוייק מעֵיני המדע. שני הדברים החשובים ביותר שהוכחו בעבודה זאת הם, שמהירות האור הינה מהירות האור ותו-לא ואינה גבול המהירות, וכי הזמן הוא הדבר היחיד ביקום שהינו קבוע. חורחה פרוינד חש קצת אשמה, כשחייך בהנאה מכך שחרז חלק מן הדברים שבהמשך, דבר שלא יכול היה לעשות בעבודתו האקדמית. הזמן עומד בפני עצמו, בלתי תלוי בדבר, בלתי מושפע מדבר. הזמן אינו משתנה. הזמן אינו מאיץ, הזמן אינו נמתח, הזמן אינו מֵאֵט והזמן אינו מתכווץ. הזמן אינו עוצר. אף פעם. בשום נסיבות ובשום תנאי. הזמן הוא אינרטי ואִינוָריָאנטִי – רציף, קבוע, ויציב לחלוטין. אין בו אף קימטוט, אף אדווה, אף שַָׂרֶטֶת. הזמן הוא חלק, קשיח, בלתי פציח, בלתי נגיע, בלתי פציע ובלתי פגיע, בלתי נגיש, ובלתי רגיש. בלתי ניתן לכל שינוי, לא להאצה ולא להאטה, וללא כל סטיה. כיוונו אחד וקיצבו אחד וקבוע לחלוטין, תמיד, בכל מצב, בכל מקום, ובכל תנאי! הזמן היה מעולם ויהיה לעולם. החוק הראשון של הזמן: אין יותר מזמן אחד בעת ובעונה אחת. הזמן הוא יחיד ואחיד לכולם, מאז ומתמיד ולעולם.
מועד היעד להגשת המאמר היה בעוד יומיים. לפי שעה היה מסך המחשב שלו מלא במשפטים, בפיסקאות, בנוסחאות, בפתיחות של תרגילים, בשברי חישובים. היו בהם מקושרים, היו בהם מבודדים. היתה זו הסקיצה. כך הוא אהב לכתוב: לָעֲרוֹם את העובדות, את ההנחות, ואת כיווני החשיבה שלו על המסך, עם הערות לעצמו בצבע אדום. ואז להניח למוחו לעבד את החומר, להכניס בו סדר ולהפוך אותו ליצירת מופת סדורה, הגיונית, מבריקה. כרגיל. חרף החומר הרב – שהשתרע על פני כעשרים עמודי מחשב, היה לו ספק גדול אם המאמר עצמו יתפרשׂ על יותר מארבעה עמודים. למען האמת, לא היו לו דברים רבים לומר על הזמן. כלומר, היו לו דברים רבים לומר, אבל אך למעטים בהם היה ערך מדעי של ממש.
פרופ' פרוינד נטל לפיו גלולת ו'יסקי מן המארז המהודר, והניח לה להימס בליווי לגימות קטנות מכוס המים שלו. 'לכתוב. לכתוב!' האיץ בעצמו, 'די להתבטל.' הוא אהב לכתוב, אבל כבר כשקיבל על עצמו את המטלה, ידע שלא יפיק הנאה מכתיבת המאמר הזה. האמת ניתנת להיאמר – לא היה לו הרבה מה לכתוב. דבר אחד הוא למלא את המסך בהגיגים ובשברי חישובים, ודבר אחר לגמרי הוא להפיק מהם דבר דבור על אופניו. חורחה פרוינד שמח להיות האחרון במניין כותבי המאמרים. הוא קיווה שימצא במאמרי קודמיו דברים שיסייעו לו בכתיבת מאמרו שלו. למִצער אפילו משהו לחלוק עליו ולהתווכח, מה שעשוי למלא אולי דף נוסף. אכזבתו רבתה ממאמר למאמר. היה ברור שגם לכותבים האחרים לא היו דברים בעלי ערך רב לומר בעניין הזמן, או לחדש.
'מה אנחנו באמת יודעים על הזמן?' חשב, 'האם יהיה זה נכון לומר שאיננו יודעים עליו כמעט דבר? האם אצא ידי חובתי אם זה יהיה כל מה שאומר במאמר? הוא נזכר באמירה הכה נכונה של סט. אוגוסטין, מהו הזמן? אם לא שואלים אותי, אני יודע. אבל אם מבקשים ממני להסביר אותו, איני יודע. 'די. די להיות שלילי,' גער חורחה פרוינד בעצמו. הוא הקליד במהירות: אנחנו יודעים שיש עבר. כל מה שאנחנו רואים הוא בעצם מן העבר. הדברים הקרובים אלינו הינם מן העבר הקרוב מאוד, הרחוקים מאיתנו הם מן העבר הרחוק יותר, והמאוד רחוקים מאיתנו – כמו כוכבים וגלקסיות – הם מן העבר המאוד מאוד מאוד רחוק. אנו רואים אף דברים שהיו בעבר המרוחק מאיתנו מיליארדי שנים. אנו רואים בשמי הלילה שלנו גלקסיות מרוחקות. בשל מרחקן מאיתנו הן נראות לנו ככוכבים. כאשר אנו מסתכלים על גלקסיה המרוחקת מאיתנו כדי שלושה מיליארד שנות-אור, אנו רואים אותה כפי שהיתה לפני שלושה מיליארדי שנים, במקום בו היתה לפני שלושה מיליארדי שנים. אנו רואים את העבר. ברור שהיא אינה נמצאת עוד באותו המקום. יתכן אף שהגלקסיה הזאת כבר נמחתה מן היקום ואיננה עוד. 'או-קיי', סח לעצמו, 'זה ימלא שתיים-שלוש פיסקאות נאות כשאֲפַתֵחַ זאת. מה עוד? מה עוד?'
הוא גלל את המסך כלפי מטה, מחפש משהו בעל ערך להיאחז בו. 'הנה, על מסך המחשב, מתי מתרחש ההווה? כמה זמן אורֵך ההווה? האם יש עתיד? זה יתאים כהמשך למה שכתבתי.' הוא סימן את המשפט על המסך והעבירו אל תחתית הפיסקה שכתב, ואז המשיך, האם יש עתיד? לא. אבל הכל מצביע על כך שיהיה. אחת ההוכחות לכך היא שאני יכול לנבא את העתיד. כלומר, לא כמו נבואה מן הסוגים שבהם מאמינים השוטים. נבואה פשוטה, אך חותכת. הנה, אני יכול לנבא בבטחון כמעט מוחלט, שבעוד שניות אחדות אכתוב את המלה 'עתיד'. אכן, ניבאתי וכך הַוָה. כעת זה כבר עבר. אני מסתכל במלה 'עתיד' והיא ניבטת אלי מן העבר, היא נמצאת במרחק של כמה ביליוניות השניה ממני, בעבר. אני יכול גם לנבא כי בדיוק בעוד עשרים שניות אקח לפי עוד גלולת ו'יסקי. איך אני יודע שבדיוק בעוד עשרים שניות? כי אסתכל בשעוני ובעוד עשרים שניות אבצע זאת. שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרים. אחח, ו'יסקי משובח. חורחה פרוינד נהנה מטעם הו'יסקי שבפיו והעצימו עם שאיפה הגונה מן הסיגר שלו. הוא גילגל את עשן הסיגר בפיו, מתענג על הטעמים, ונשף אותו במשנה הנאה מבעד לנחיריו. 'בסדר, התקדמנו מעט. מה עוד?'
הוא החליט לשבץ במאמר בדיחה. היא היתה ישנה ומוכרת, אבל התאימה מאוד, והוא לא איחר להדפיסה: סטודנט שהתנמנם מעט בהרצאה על מות השמש וקץ כדור-הארץ, ניעור לפתע ושאל את המרצה בבהלה, בעוד כמה שנים אמרת שיגיע קץ כדור-הארץ? ארבעה מיליארד, ענה המרצה. אוה, נרגע הסטודנט, חשבתי שאמרת ארבעה מיליון. 'אני מכיר לא מעט אימרות נאות בנושא,' חשב פרוינד, 'בניגוד בולט למיעוט העובדות על זמן, יש בנמצא שפע של פתגמים, אימרי שפר, מכתמים וציטטים מחוכמים ומחכימים על זמן. למרבה הצער עשו כבר עמיתי שימוש במרביתם במאמריהם שלהם.' הוא הרהר בדבר ושלה אחדים ממעמקי מוחו. הוא הקליד אותם ללא שהות: כל שעה פוצעת, והאחרונה הורגת. הגֵאות והזמן אינם ממתינים לאיש. אנשים מדברים על להרוג את הזמן, בעוד זה, בשקט, הורג אותם. רעיון צץ במוחו והוא העלה אותו על המסך: האתמול של היום היה המחר של שלשום. לא, הוא שינה את המשפט, העבר של היום היה העתיד של שלשום. 'לא רע, לא רע. אבל זה אינו ציטוט. אני בעצמי חשבתי זאת. אז מה? אשבץ זאת כציטוט. כך זה יישמע מרשים יותר. אולי אחבר עוד מכתמים כאלה?' הוא הרהר בעניין והחל להקליד, מחר של מחר זה מחרתיים, ובינתיים… הוא נתקע. 'אה, נעזוב את זה.' רגע, אולי שיר? באף אחד מן המאמרים של קודמיו לא נכללה שירה. הוא אהב לשבץ שירה בכתביו. שירה על זמן יש דווקא לא מעט. הוא הקליד בחיפוש 'שירה על זמן', אבל אז נזכר במשהו שהוא בעצמו כתב. חיפוש קצר העלה את זה. הוא קרא. 'כן,' החליט, 'זה מתאים'. הוא הוסיף למה שכבר נכתב:
הַשּׁנִיּוֹת מְכַרסְמוֹת אֶת הַדַּקּוֹת,
הַדַּקּוֹת מְכַרסְמוֹת אֶת הַשָּׁעוֹת,
וְהַשָּׁעוֹת מְכַרסְמוֹת אֶת הַיָּמִים.
הַיָּמִים מְכַרסְמִים אֶת הֶחוֹדָשִׁים,
הֶחוֹדָשִׁים מְכַרסְמִים אֶת הַשָּׁנִים,
וְהַשָּׁנִים מְכַרסְמוֹת אֶת הַחַיִּים.
'טוב, המאמר אינו יכול להיות אוסף של ציטטות ובדיחה אחת.' חשב חורחה פרוינד, וגלל את המסך אל הנוסחאות והתרגילים. 'נראה מה אוכל להפיק מכאן. הנה, זה נראה כקצה חוט לא רע. הבה נפַתֵחַ זאת מעט ונראה לאן זה יוביל.' הוא החל לפרום את התרגיל הבוסרי שעל המסך, ולפתח את אבריו. תוכנת כתיבת הנוסחאות וחישובן היתה ידידותית ויעילה, והיא אף ידעה להשלים מעצמה כיווני חשיבה וחישוב, מה שחסך לא מעט הקלדה מייגעת. פרופ' פרוינד החל לפתח את השלב הרביעי בתרגיל בו עסק, והפעם התכעס כשהמחשב העלה מעצמו על המסך המשך פתור של התרגיל. לא היה זה הכיוון לו התכוון. הוא החל למחוק את מה שהמחשב כתב, ואז עצר באחת. משהו בפתרון משך את תשומת ליבו. זה מעניין, אמר לעצמו חורחה פרוינד באיטיות, בוחן את המספרים והסימנים המתמטיים בעיניים מנוסות. על הכיוון הזה לא חשבתי כלל, המשיך בקול, הנה לך דבר מקורי ממקור מלאכותי. הוא הסתער על התרגיל.
חורחה פרוינד נהנה מן התחושה המוכרת של מוחו הנכנס להילוך-על. אוֹה, הוא כל כך אהב את התחושה הזאת. אצבעותיו הקלידו במהירות, רודפות אחרי מחשבותיו. תוכנת ה-AI הממושמעת התאימה עצמה לקצב שלו בהשלמת החישובים. אוֹה, כאן היה בשר. לא עוד עלי ירק המותירים תחושת רעב. הוא המשיך להקליד את התרגילים בכיוון אליו הם הובילו אותו כמעצמם. ואז התנשם כשהבחין בנגזרת מדהימה. ככל שידע לא שת איש ליבו עד כה לנגזרת הזאת. עוד בטרם החל לפתח את החישובים הנובעים ממנה, אמרו לו חושי המתמטיקאי המנוסים שלו לאן יוביל אותו הנתיב הזה. הוא הוסיף לעבוד בקדחתנות, מוחו טס, ואז ראה את התוצאה ממתינה לו בקצה הדרך. חורחה פרוינד הציב ערכים מתמטיים בנוסחאות. הנוסחאות היו מגושמות והוא לא אהב את זה. הוא היה רגיל לכך שנוסחאותיו בהירות וחדות ומובנות מאליהן. אולם במצב של מחסור בנתונים מדוייקים, זה היה המיטב שהנתונים המצויים יכולים היו להניב. הנוסחאות מגושמות, אבל זה היה נהדר. כן. זה נהדר. הוֹ כן, זה כבר יהיה שווה נובל.
פרופ' חורחה פרוינד נשען לאחור ובחן את המסך עמוס החישובים. הוא נטל את הסיגר. כבוי. הוא הציתו שוב ושאף ממנו בהנאה. 'הנה,' חשב, 'זאת בשורה מדעית. זאת היא בשורה מדעית מן המעלה הראשונה!' עכשיו הוא ידע שמאמרו ייקרא על ידי הכל, ויכה הדים ברחבי העולם, לא רק המדעי. חורחה פרוינד חייך לעצמו בשביעות רצון, לגם עוד שאיפה מן הסיגר שלו, הניחו במאפרה, ושב לכתוב.
נושא חיבורי זה הוא 'קץ הזמן', כתב פרוינד, השאלה היא האם יש קצה לזמן. הדעת נותנת שאם יש לזמן התחלה, מן הדין הוא שיהיה לו גם סוף. כך הדעת נותנת, והחישובים מאשרים זאת. אנו יודעים כיום את גילו של היקום, דהיינו את מועד תחילתו של הזמן, עד לדיוק מדהים של כמה מיליוני שנים – הרף עין בלבד בקנה המידה של זמן היקום.
אין כל סיבה, חשבתי לי, המשיך, שלא אוכל לחשב גם את מועד קיצו של הזמן. גם זאת במידת דיוק של כמה מיליוני שנים אחורה או קדימה. (הערה לעצמי: בעצם רק קדימה. כי לו היה זה אחורה, לא הייתי יושב כעת וכותב, כי לא הייתי. אבל בעצם זה אינו נכון, כי אני מחשב משהו שיקרה בעתיד וזה יכול להיות קצת קדימה או אחורה באותו עתיד) הסמכתי מעשה למחשבה, וערכתי את החישובים. זה לא היה פשוט. כמות הנתונים והמשתנים היא עצומה. אבל, מחשבי-ידידי עשה מלאכתו נאמנה. בכל זאת, עברו שנים רבות מאז שיב"מ בנתה את המחשב האלקטרוני הראשון. מהירותו של ה-AI איפשרה לי לבדוק הכל. בחנתי את המשוואות ואת הפתרונות שלי שוב ושוב, מכיוונים שונים, ובאופנים שונים, ובצורות חישוב שונות. ובכל חישובַי כיצד מְחַשֵב הזמן את קיצו לאחור, התנוססה בסיום כל פתרון הסיפרה 0.
אין די בנתונים שבידינו בכדי לחשב במדוייק, אולם אין להזדעק. ערכו של ה-0 בנוסחה הזאת יכול להיות כֹּלזמן. ייחודם של הנוסחה ופתרונה הוא בכך שהם מצביעים באופן מוחלט על כך שלזמן יש סוף. מועד קץ הזמן אינו יכול להיות מחושב בדייקנות, אולם הדבר סופי. פעם יגיע קיצו של הזמן.
אירוני הדבר. אנו, בני האדם, חוששים מן החורבן הטבעי של עולמנו הקטן, אף כי חורבן זה מרוחק מאיתנו מיליארדי שנים. מה שהתחוור לי הוא, שהסכנה האמיתית האורבת לפתחנו היא לא שהשמש תהפוך לענק אדום אשר יתנפח עד לגודל מסלולו של הכוכב צדק וישרוף את כוכבי מערכת השמש, כי אם קץ הזמן.
פרופ' חורחה פרוינד נשען שוב לאחור, מתרווח בכורסת העבודה הנוחה שלו. הוא עצם את עיניו, מהורהר, שואף לאיטו מן הסיגר. כמה מסעיר הדבר. סוף סוף, בפעם הראשונה, עובדות של ממש על הזמן. הוא היה שקוע כך בשרעפיו עוד דקות ארוכות, ואז שב לרכון על המקלדת.
הצד המדעי של נושא הזמן היה מוזנח מאוד עד כה, כתב, עולם המדע לא נתן כמעט דעתו על הדבר אדיר החשיבות הזה, ובאף מוסד מדעי אין פקולטה לזמן. כאשר אני חושב על כך עתה, נראה הדבר חסר הגיון עד מאוד. אין כמעט תחום מחקר העשוי להניב פירות כה חשובים לאנושות. אין אף עיסוק מדעי העשוי להיות כה מעניין ומתגמל כמו מציאת תשובות לשאלות הזמן והשפעותיו.
אני אישית אקדיש מעתה את כל עיתותי ויכולתי לחקר הזמן. מעל במה מכובדת זאת, אני קורא לעמיתי אנשי המדע להצטרף אלי, ולהקדיש מעתה את עיקר עיתותיהם ומעייניהם למחקר מדעי מעמיק של הזמן. במאמץ משותף של עולם המדע נחקור את נושא הזמן לעומק עד שנדע לשלוט בו. אין לי ספק בכך שמסעות בזמן הינם אפשריים – הן לעתיד והן לעבר. הכל בחישובי מורה על כך. זה יאפשר לנו לעשות בזמן מניפולציות לטובתנו ולרווחתנו, מבלי לחשוש מן העתיד. אני מקווה שנצליח למצוא פתרון למסע אל העבר לפני שיגיע קץ הזמ
לבני המאות הבאות שיקראו את סיפורי זה:
לא, איני חושב כי יתכן סוף לזמן. וזה לא שאני חושב כי קץ הזמן – שלא יתכן כלל – יבוא בפתאומיות. אני משוכנע שהזמן הוא מאז ומתמיד ולתמיד. אבל הרעיון מצא חן בעיני, והענקתי לו צורת סיפור.
ישנה כעת טענה שמסע בזמן הוא אפשרי מדעית :
Scientists say time travel is mathematically possible.
While time travel has long been considered science fiction, physicists Ben Tippett from the University of British Columbia and David Tsang from the University of Maryland have proven it could be mathematically possible.
Using Einstein’s General Relativity, the duo developed a theoretical model for a time machine they call the TARDIS, short for Traversable Acausal Retrograde Domain in Space-time (yes, it's a play on Doctor Who).
Their concept suggests that time, like space, can curve under the influence of massive objects, creating a circular path that allows passengers to move forwards and backwards in time.
However, the leap from theory to reality faces significant hurdles.
Tippett and Tsang’s TARDIS requires "exotic matter"—a hypothetical material capable of bending space-time in unprecedented ways—which has yet to be discovered. Some researchers also argue that time travel may never be possible due to the intimate connection between time and energy or the notion that the future doesn’t yet exist.
While a physical time machine remains out of reach, Tippett believes exploring the nature of space-time is vital, stating, “Studying space-time is both fascinating and problematic.” Whether or not we ever traverse time, the pursuit of understanding continues to expand the boundaries of human knowledge.
https://news.ok.ubc.ca/2017/04/27/ubc-instructor-uses-math-to-investigate-possibility-of-time-travel/?fbclid=IwY2xjawI76lhleHRuA2FlbQIxMAABHReGqR2V8k49Tf6hTpbPXfvmAKwOX5WB0jbBGLgmM9uifcEhLgDYNH7Ezg_aem_S6H6Fg4Q2_BmW4HR4hK2dw
גם אני קראתי. זה גם היה מלווה בציור מרשים וחסר אחיזה במציאות. תאוריות על כך שמסע בזמן אפשרי, הן עניין מחזורי. מדי כמה שנים הוא צץ בלבוש אחר. אני חושב שהדבר אינו אפשרי מכל וכל. אני גם חושב שהעניין של space-time, "מארג המרחב-זמן" אינו דבר שקיים. אבל זהו עניין לויכוח ארוך מאוד, וספק רב בלבי אם בויכוח כזה אפשר להכריע. זאת משתי סיבות עיקריות. האחת היא שחלק ניכר מאוד של מה שמקובל כנכון במדע הפיזיקה הנוכחי, מיוסד על משגים קשים, פירכות, וניחושים קשים ולא מוכחים. השניה היא, שלגבי רבים המאמינים שמסע בזמן אפשרי, זהו בדיוק מה שזה. אמונה. wishful thinking. ולך תתווכח עם אמונה.
נושא המסע בזמן הוא כידוע חביב מאוד על סופרי מד״ב כולל ה.ג.וולס עוד לפני יותר ממאה שנה. מסע לעתיד כולנו עושים, ודברים כמו קריוגניקה, הקפאה, מאפשרים מסע בזמן לעתיד הרחוק. כלומר מבחינתך יעברו כמה ימים אבל בחוץ יעברו עשרות שנים. או, כמובן, עם תנועה קרובה למהירות האור. מסע לעבר הוא בלתי אפשרי כי העבר לא קיים יותר, וגם בגלל כל הבעיות עם הסיבתיות. פרדוקס הסבא המפורסם. הדרך שמד״ב ״פותר״ את הבעיות האלו הן באמצעות יקומים מקבילים. ואז מסע בזמן הוא למעשה מסע ״הצידה״ לקווי יקום מקבילים שבהם העולם הגיע רק לנקודה שלפני, לדוגמא, 100 שנה. בפנטזיה הרעיון הזה גם נפוץ, למשל כל סדרת ״אמבר״ של רוג׳ר זילאזני. מענין שזלאזני לא תיאר עולמות אחרים, ״צללים״, שהם זהים רק התקדמו יותר לאט כך שאפשר להגיע לעולם שהוא זהה לגמרי רק מפגר בכך וכך שנים. אף שיש אזכור שאחת הדמויות עוברת בין צללים ורואה אותו הקרב עם שינויים קטנים כדי ללמוד איך השינויים האלו השפיעו על תוצאת הקרב. וזה כן מזכיר את קלישאות המד״ב של ״להרוג את היטלר״ או לשנות אירוע היסטורי חשוב, כמו גם את הפתגם for want of a nail והשיר של נעמי שמר ״בגלל מסמר״.
יפה. לגבי יקומים מקבילים: יש לא מעט אנשי מדע שמקבלים ברצינות את האפשרות שיקומים מקבילים אכן קיימים. יתרה מכך יש אנשים מדע אשר, כאחד מן התוצאים של תאוריית הקוָאנטים, חושבים שבכל קריסה של פונקציית גל, נוצר מספר אינסופי של יקומים מקבילים שבהם מתקיימת אחת מהתוצאות האפשריות. אבל, גם אלה המאמינים בכך, לא מזכירים אפשרות שבאיזה מיקומים או עולמות כאלה קיים זמן אחר. נכון כתבת לדעתי, שהעבר כבר לא קיים. אני גורס שגם העתיד עוד לא קיים. כל העניין הזה מלא בפרדוקסים חביבים.
כמה חבל. שלחתי ל'יקום תרבות' סיפור תקין, בריא ושלם, ופצעו לי אותו וכמעט הרגו אותו. הייתי עורכם של שניים-שלושה מגזינים וקיבלתי הרבה כתבות, סיפורים ויצירות כתובות. אני גם עורך ספרים אם בא לי. גם כתבתי מילון עברי שלם – המחזיק 450 עמוד, וזה מופיע בדברים עלי בסוף העמוד. כעורך, כלל נקוט בידי. אם לא מדובר בטעות שמקורה – בבירור ובמובהק – בבורות, אני לא משנה ולא "מתקן". פה תיקנו לי את 'יחסיות ל"יחסות". המלה 'יחסיות', שהיא מצויינת ונכונה, ומופיעה בסיפור שלוש פעמים, והינָה התרגום הנכון, המדוייק והתואם את הכוונה כשמדובר ב-relativity. היא "תוקנה" לקישקוש המקושקש, השגוי והנלעג "יחסות", של ה#קדמיה לכשלון העברית". זאת, שאם אנשיה לא מחליפים נכון בשגוי וכעור, חייהם אינם חיים. מי ש"תיקן" זאת בסיפור, שם בוודאי לב לכך, שהמלה 'יחסיות' מופיעה שלוש פעמים, כלומר אינה תוצאה של טעות הקלדה. זהו סיפור שאני כתבתי. רוצים לפרסם? טוב. לא רוצים? חבל. אבל אין "לתקן" את מה שאינו שגוי. ואפילו אם חושבים בטעות שמדובר בשגיאה, נקל להבין שהכותב התכוון למה שכתב, ויש או לכבד אותו, או לזרוק את היצירה.
אבל גרוע מכך. אקדים ואספר ששלחתי את הסיפור לפני שנים אחדות לכתב עת אחר. שלחו לי הגהה לפני הפרסום ותיקנו בה, שומו שמיים, בסוף הסיפור את 'הזמ' ל: "הזמן." כתבתי לרוחב ההגהה באותיות אדומות גדולות, "אני אוסר לפרסם את הסיפור שלי". התקשר העורך, "מה קרה?" הסברתי לו את העניין עם 'הזמ', וכי היא הדבר הכי חשוב בסיפור. הוא לא תפס את הפואנטה. "מה קרה?" אמר שוב, עשית טעות, ותיקנו." אחרי עוד נסיון או שניים, הוא תפס. אבל לא ויתר. "אם אני והעורכת הלשונית לא הבנו, אף אחד לא יבין." הודיתי לו וניתקתי איתו את הקשר. עכשיו עושים לי פה דבר פחות גרוע, אבל עדיין כשל רע מאוד, ובלי הגהה שמאפשרת לתקן. אולי פה הבינו, אבל לא לגמרי, ותיקנו ל: הזמ'. מאיפה צץ הגרש הגרשושי הזה? זאת לא הפעם הראשונה שדברים שלי מתפרסמים ב'יקום תרבות', ואף פעם לא שינו לי ולא "תיקנו" אף קוצו של יוד בדברים שכתבתי. תראו איך גרש קטן ומטופש דופק סיפור שלם. אני מקווה ששתי ה"שגיאות" שלי יתוקנו כאן, וכי התגובה הזאת תוסר.
שלום יעקב. אכן תיקנתי את ״יחסיות״ ל״יחסות״ כי, כפי שאתה כתבת בעצמך, זה התרגום הרשמי והמאושר על ידי האקדמיה ל relativity. אם אתה מתעקש אפשר לשנות חזרה, אבל שוב, זה התרגום הרשמי. באשר לגרש ׳ אני לא רואה גרש אצלי וגם כמובן לא הכנסתי כזה כי אני דווקא הבנתי את הפואנטה של הסיפור.
באשר לדעתך על תורת היחסות של איינשטיין זה לא המקום להסביר אבל יש אינספור ניסויים שמראים שהתורה אכן נכונה. באשר למהירות האור, הטרנספורמציות של לורנץ פותחו כדי להסביר את העובדה הניסויית שמהירות האור קבועה בכל כיוון (ניסוי מייכלסון מורליי), והן קדמו לתורת היחסות. גם העליה במסה של חלקיקים ובאורך החיים שלהם ככל שמהירותם מתקרבת למהירות האור הן עובדות ניסיוניות. זה לא ״ניחושים״ אלא עובדות שנמצאו בניסוי. אפילו לתורת היחסות הכללית יש הוכחות ניסיוניות, כמו למשל שהזמן במסלול של לווינים גיאו-סטציונריים שונה במעט מאוד מהזמן על פני כדה״א, מה שאפשר להבחין בו רק עם שעונים אטומיים מודרניים. זה לא אומר שיחסות כללית היא מושלמת, רחוק מכך. היא לא מסתדרת עם מכניקת הקוונטים למשל. או שהמודל הקוסמולוגי הנוכחי הוא נכון. יש הרבה מאוד בעיות איתו, כמו החומר האפל שלא מצליחים למצוא, או האנרגיה האפלה שיש הסברים אלטרנטיביים שמייתרים אותה, ועוד. אבל בענין היחסות זה בפירוש לא כי איינשטיין איכשהו הטיל כישוף על כל הפיזיקאים.